פתיחה: שירת המנצח על הגלות
מזמור מ"ב פותח שני מזמורים הקשורים זה בזה - מ"ב ומ"ג - ושניהם מבטאים את כיסופי הנפש אל האלוקים מתוך מציאות של גלות והסתר פנים. נעמוד תחילה על זהות בעלי המזמור, ואחר כך על ההקדמה הגדולה שמעמיד לנו המלבי"ם, שבלעדיה אי אפשר להבין את מבנה המזמור.
לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי־קֹרַח׃
מי הם "בני קורח"
רש"י מביא שבעלי המזמור הם אסיר, אלקנה ואביאסף. תחילה היו בעצת אביהם, ובשעת המחלוקת פרשו. וכשפתחה הארץ את פיה ונבלעו כל סביבותיהם, נתגדר להם מקום בתוך פי הארץ ונשאר מקומם עומד, כעניין שנאמר "ובני קורח לא מתו". ושם, בתוך פי הארץ, אמרו שירה ויסדו את המזמורים הללו. ועלו משם, ושרתה עליהם רוח הקודש, ונתנבאו על הגלויות, על חורבן הבית ועל מלכות בית דוד. כל אלה הם דברי בני קורח.
האבן עזרא מפרש אחרת: "לבני קורח" - לאחד מבני הימן, נכד שמואל הנביא, שהרי גם שמואל היה מבני בניו של קורח. ומביא האבן עזרא בשם רבי משה שהמזמור הזה נאמר בבבל, ולפיכך הוא מדבר על מציאות של גלות, כפי שנראה בהמשך הפסוקים.
ומהו "משכיל"? האבן עזרא אומר שהוא חסר פעול - כלומר משכיל את מי? מי משכיל את מי? ויש אומרים שאין כאן פועל אלא שם, כמו "והודי נהפך עלי למשחית", שפירושו השחתה. ההבדל הוא כהבדל שבין "מגהץ" - שם הכלי, לבין "מגהץ" - הפעולה. כך גם כאן: "משכיל" אינו פעולה של השכלת אחר, אלא שם, השכלה. ולדעתו של האבן עזרא, "משכיל" הוא כמו שאר הפתיחות של הפיוטים - כמו "למנצח", כמו "גיתית" - תחילת המזמור נקראת "משכיל", דבר של שכל שמלמד אותנו בעל המזמור.
הקדמת המלבי"ם: שלושה דברים שהפסדנו בגלות
המלבי"ם מבאר שהמזמור נתייסד על ידי אחד מן המנצחים מבני קורח. שהרי בני בניו של קורח שימשו כלויים בעזרה, והלויים תפקידם היה השירה - הם היו המשוררים. אחד מהמשוררים, המנצח על השירה שבבית המקדש, משורר כאן על הגלות.
והשירה הזו מתחלקת לשלושה חלקים, לפי שלושה דברים שהפסדנו בגלות. הראשון - גילוי השכינה והנבואה. בזמן הבית היה גילוי שכינה, הקדוש ברוך הוא היה מתגלה אלינו, הן על ידי הניסים שנעשו באופן קבוע בבית המקדש, והן על ידי הנביאים שקיבלו מסרים מאת השם. השני - האותות והמופתים. בגלות אנו במציאות של הסתר פנים, ואין אנו רואים ניסים, כמו שנאמר "אותותינו לא ראינו אין עוד נביא". השלישי - עצם הסבל, הצער והמכאובים שעוברים עלינו בהיותנו בגלות.
שני הדברים הראשונים מפורשים בכתובים: "השמע עם קול אלוהים חיים" - זהו גילוי שכינה ונבואה, לדבר עם השם; "או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים" - אלו האותות והמופתים. שניהם היו במדבר, ושניהם היו גם בארץ ישראל. וכן בישעיה: "ויזכור ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רועה צאנו" - אלו הניסים, קריעת הים; "איה השם בקרבו את רוח קודשו" - זו הנבואה. שתי מעלות שחסרנו בגלות.
שלוש פעמים "מה תשתוחחי נפשי"
העדר הנבואה, רוח הקודש וגילוי השכינה - זהו דבר הנוגע אל הנפש עצמה. הנפש כמהה להתחבר אל האלוקים, וכשאין גילוי שכינה ואין דיבור רוחני עם הקדוש ברוך הוא, הנפש מרגישה בודדה וגלמודה. על זה ידבר החלק הראשון של המזמור, ועל זה מנחם המשורר את נפשו.
שימו לב: "מה תשתוחחי נפשי" מופיע שלוש פעמים בשני המזמורים הללו, כנגד שלושת הדברים שהפסדנו. הפעם הראשונה - לנחם את הנפש על שחותה בעקבות חיסרון הנבואה ורוח הקודש. הדבר השני - היעדר המופתים והניסים - הוא עניין הנוגע לכבוד האלוקים, שעל ידי הניסים הייתה ניכרת גדולתו; על כך מתייסד החלק השני של המזמור, מפסוק ו' והלאה, ושם שוב באה תנחומת הנפש בפסוק י"ב. הדבר השלישי - הגלות, הפיזור והמכאובים של עם ישראל - נוגע אל כלל בית ישראל, ועל כך ידבר במזמור מ"ג, שם מביא את טענות כנסת ישראל ובקשתה שיקבץ השם את נדחיה, ושם באה הנחמה בפעם השלישית (מ"ג, ה').
"ישועות פניו" מול "ישועות פני ואלוהי"
מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו׃
מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה־תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי׃
בפעם הראשונה נאמר "ישועות פניו", ובשתי הפעמים הנוספות "ישועות פני ואלוהי". מה פשר השינוי? אומר המלבי"ם: אם הבנת את החלוקה, תבין גם את השינוי. בתחילה מדובר על החזרת השכינה, ועל כן "ישועות פניו" - שנזכה לראות פניו, שיאיר השם פניו אלי ולא יסתיר עוד. לעומת זאת, בהחזרת המופתים ובישועה להוציא את ישראל מן הגלות ומסבלה, נאמר "פני ואלוהי", משום שבזה ניכר הקשר האישי שלו עמי. וכבר הסברנו לא פעם את דרכו של המלבי"ם: שם "אלוהים" סתם הוא המושל על כל העולם, ואילו "אלוהי" הוא בהשגחה פרטית, להשגיח עלי, לעשות לי ניסים ולסייע בידי. כשמדובר בישועות של ניסים ומופתים - הרי הוא "אלוהי", עושה לי ניסים בהשגחה פרטית; וכן כשהוא מוציא אותי מן הגלות. אבל בעניין הראשון, גילוי שכינה ונבואה, די בעצם זה שהשם מגלה פניו אלי - "ישועות פניו".
"כאיל תערוג" - ערגת הנפש
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל־אֲפִיקֵי־מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים׃
מהו "תערוג"? רש"י מסביר שהוא מלשון קריאת הקול של האייל: כשם שהאריה נוהם, הדוב שוקק, השור גועה והעופות מצפצפים - כך האיילים עורגים. הרי שהערגה היא ביטוי להשמעת קולו של האייל.
ומביא רש"י את דברי חז"ל: האיילה חסידה שבחיות. כשהחיות צמאות למים, הן מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום. ומה היא עושה? חופרת גומה ומכניסה קרניה לתוכה וגועה - וזהו "תערוג" - והקדוש ברוך הוא מרחם עליה, והתהום מעלה לה מים.
וצריך להבין: מדוע נאמר "כאיל תערוג"? היה צריך לומר "כאיל יערוג" או "כאילה תערוג". מבאר המלבי"ם בפשטות: השם "איל" כולל זכרים ונקבות כאחד, ולפיכך אין להתפלא. ומדוע נאמר "תערוג" בלשון נקבה? מפני שבדרך כלל הנקבה עורגת יותר מן הזכר. וכך מקובל הרבה בבעלי חיים, שיש שם אחד הכולל זכר ונקבה: אומרים "דוב" ולא תמצא במקרא "דובה", וכן נמר. ואילו באריה אכן יש שם בפני עצמו לנקבה - לביאה.
צימאון הנפש: מצד הטבע ומצד "אל חי"
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים׃
צימאון הנפש המשכלת אל כבודה גדול יותר מצימאון הגוף אל המים. ומהי התוספת "לאל חי"? מבאר הרד"ק שבא לאפוקי מאלוהי העמים, שאלוהיהם מתים - אין בהם כוח, כל האלילים שעליהם הם סומכים אין בהם חיות. ו"מתי אבוא ואראה" - זו העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה: מתי אזכה שוב שייראו פנינו בבית המקדש.
המלבי"ם מוסיף שההשתוקקות היא משני צדדים. יש השתוקקות טבעית - כשם שהאייל צמא מצד טבעו אל המים, כך הנפש מצד טבעה, מפני שהיא רוחנית, צמאה לאלוקים ולרוחניות. ויש השתוקקות נוספת מצד שהשם הוא "אל חי", כלומר האל המחיה את הכול, וחיות הנפש תלויה בקודשא בריך הוא, כמו שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום". ועל זה היא אומרת "מתי אבוא ואראה פני אלוהים" כבימי קדם, שהשם הוא הנותן חיות לנפשי.
"היתה לי דמעתי לחם" - לחם הנפש
הָיְתָה־לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כׇּל־הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ׃
מסביר המלבי"ם: לחם היום הוא סעודת הבוקר, ולחם הלילה - סעודת הלילה, שהרי בזמנם היו אוכלים שתי סעודות ביום, ורק בשבת שלוש. ואומר המשורר: במקום שיהיו לי סעודת בוקר וערב של לחם, היו הדמעות סעודותיי. בוכה אני בבוקר ובערב - על מה? על שאומרים לי כל היום "איה אלוהיך". וכפי שמסביר הרד"ק: אם הוא אלוהים אמת, מדוע אינו מושיע אותך, מדוע אינו מוציא אותך מן הגלות?
והלחם הזה, שהוא לחם דמעה, מעורר אותי עוד יותר אל המים הקדושים, אל מעייני הישועה, אל הנבואה ואל רוח הקודש. כלומר, מלבד ההשתוקקות הטבעית של הנפש, יש השתוקקות נוספת: אור שנעדר מאיתנו - אנו כוספים לראותו מחדש. ומכאן רצון עז וכיסופים גדולים שיחזירנו השם אל אותה מציאות שנזכה לראות פני אלוקים.
ובמאמר מוסגר מבאר המלבי"ם מדוע צייר את הדמעות דווקא כלחם. מהו לחמה של הנפש? "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" - זו התורה, הקורבנות והעבודות. עכשיו אין לי את הלחם הזה, וממה אשבע? מן הדמעות. כיצד? שעל ידי שאדם בוכה, מה שמציק לו יוצא בדמעות ומרגיע אותו. וזו מציאות ידועה: מה שהורג את האדם אינו מה שהוא אוכל, אלא מה שאוכל אותו. הבעיה הגדולה היא כשאדם אוכל את עצמו מבפנים. אבל אם הוא מוציא את זה - "דאגה בלב איש ישיחנה" - ופותח את ענייניו לפני אדם אחר, כבר קל לו יותר. ואפילו אם ישב מולו אדם כבול עץ וישמש רק כמאזין, יצא ממנו ויאמר: אני מרגיש הרבה יותר קל. הוא לא אמר כלום, לא התערב - וזו בדיוק מעלתו; אילו היה אומר, היה מפריע. כך לפחות נתן לי להוציא את כל מה שרציתי לומר. עצם ההוצאה של מה שבפנים, הבכי, היא סוג של התפרקות והיטהרות.
אלא שאין זה פתרון הבעיה. שהרי הדמעות הללו הן על כך שאני רחוק מאת השם, ואם כן עדיין יש כאן חושך וצימאון - הדמעות מלוחות והן עצמן מצמיאות. זו רגיעה לכאורה, כאקמול למחלה קשה: מרגיע לרגע, אך אינו פותר. עדיין נשארים הכיסופים והערגה, ועדיין נשמע "איה אלוהיך".
"הצרה משבעת את האדם"
רש"י מבאר על "היתה לי דמעתי לחם": מכאן שהצרה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול. וכן נאמר בחנה: "ותבכה ולא תאכל" - מתוך צרתה ובכייה איבדה את תיאבונה. וזו מציאות מוכרת: אנשים הנתונים בדיכאון יורדים במשקל, מפני שאיבדו את התיאבון. אחת הבעיות הקשות אצל חולים היא זו - אומרים לו: קח, אכול, והוא משיב שאין לו חשק, אינו מעוניין, אינו רוצה; ואלו אנשים שהיו בעלי תיאבון בריא.
מסופר על אחד שבא אל הרב וסיפר לו על מצבו הכלכלי הנורא, ופרט את כל בעיותיו. שאל אותו הרב: ותיאבון יש לך? אמר לו: אוהו, ברוך השם, תיאבון לשניים, אלא שאין לי במה לפרנסו. אמר לו הרב: דע לך שכבר יש לך חצי מיליון דולר. תמה האיש: כיצד? אמר לו: לפני שעתיים היה כאן גביר, בעל ממון ונכסים, שבא עם אשתו. אשתו איבדה את התיאבון והיא כבר נראית עור ועצמות, וסיפר לי שהוציא חצי מיליון דולר על רופאים, תרופות וטיסות - כדי שיהיה לה תיאבון. ולך זה יש בחינם. הרי שכבר יש לך חצי מיליון דולר.
ויש מפרשים אחרת. הרד"ק מבאר: "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה" - שעם הלחם, יומם ולילה, היתה לי דמעתי. תוך כדי אכילת לחמי הייתי בוכה, שהבכי ליווה אותי באופן תמידי. והדמעה הזאת, כדברי האבן עזרא, היא על אורך הגלות ועל שאיני זוכה לעלות לרגל ולשמוח לפני השם. ו"יומם ולילה" - מבאר האבן עזרא - היינו בסתר ובגלוי, שהיום הוא הגלוי והלילה זמן החושך; דמעותיי היו תמידיות. "איה אלוהיך" - שהייתי זוכה לעלות שלוש פעמים בשנה, וכעת איני זוכה לכך.
לסיכום:
המזמור הוא שירתו של אחד המנצחים מבני קורח על הגלות, והוא בנוי כנגד שלושה דברים שהפסדנו בה: גילוי שכינה ונבואה, אותות ומופתים, וסבל הגלות עצמו - וכנגדם שלוש פעמים "מה תשתוחחי נפשי", ומכאן גם השינוי בין "ישועות פניו" ל"ישועות פני ואלוהי". הנפש עורגת אל אלוקים כאיל אל אפיקי מים, הן מצד טבעה הרוחני והן מצד שחיותה תלויה ב"אל חי", ובהעדר לחמה - התורה, הקורבנות והעבודה - היא ניזונה מדמעותיה. אך הדמעות מרגיעות ואינן מרפאות: הן עצמן מלוחות ומצמיאות, ובהן עצמן טמון הכיסוף הגדול - מתי אבוא ואראה פני אלוהים.