פתיחה: המשך המזמור - מדברי המבקר לדברי החולה
מזמור מ"א פותח בשבחו של המשכיל אל דל, ובהשגחת ה' המיוחדת על החלושים והדלים. בחלק שלפנינו עובר המזמור מדברי המנחם והמבקר אל דברי החולה עצמו. דוד המלך, לאחר שתיאר עד כמה ה' משגיח על החלושים ועל הדלים, בא ואומר: ריבונו של עולם, אני הוא החלוש והדל. כל מה שאמרתי עד עכשיו - אשרי המשכיל והמתבונן מה רבה השגחת ה' על החלושים והדלים - אנא ה', רחם עליי אף אתה ושמור עליי.
"רפאה נפשי" - תפילת מי שהתייאש מרפואת הגוף
אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֹוָה חׇנֵּנִי רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ׃
מבאר המלבי"ם: דוד כבר הגיע עד שערי מוות, עד כדי כך שהוא כבר איננו מתפלל על רפואת הגוף. כביכול התייאשתי מרפואת הגוף, התייאשתי מן החיים, וכבר התחלתי לומר וידוי - כדרך שמתוודים את החולים המסוכנים ביותר לפני המיתה. וזה שאמרתי: ריבונו של עולם, "רפאה נפשי כי חטאתי לך". אף שמרפואת הגוף התייאשתי, מרפואת הנפש לא התייאשתי. אני עושה וידוי ומבקש שתרפא את נפשי, שגם אם אמות - אמות במצב של צדקות ולא אמות כרשע. לכן אני מתפלל: רפאה נפשי, מחל לי על עוונותיי.
הרד"ק מסביר את חלוקת המזמור: עד כאן אלו דברי המבקר את החולה - "ה' ישמרהו ויחייהו", "ה' יסעדנו על ערש דווי" וכו'. ומפסוק זה ואילך, עד "ותציבני לפניך לעולם" (פסוק י"ג), אלו דברי החולה עצמו. מכאן והלאה החולה מדבר בעד עצמו.
"מתי ימות ואבד שמו" - ציפיית האויבים
אוֹיְבַי יֹאמְרוּ רַע לִי מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ׃
הרד"ק מסביר: כנגד דברי המבקר שבא לבקרו ואמר לו "ה' ישמרהו ויחייהו", "ה' יסעדנו", משיב לו החולה: אתה אומר טוב, אתה מעודד אותי, אבל אני יודע שאויביי אומרים רע. הם אומרים "מתי ימות ואבד שמו", חוליי מתארך בעיניהם - יותר מדי זמן האיש הזה חולה - והם מייחלים שאמות בקרוב מן החולי.
המלבי"ם מסביר על פי דרכו הקודמת: כיוון שדוד כבר מתוודה כמי שהתייאש מן החיים, האויבים רואים בכך סימן רע - כנראה שוב לא יקום מחוליו. הרי הוא כבר התייאש מרפואתו והחל להתוודות, סימן שנפשו יודעת מאוד, שהוא כבר יותר שם מאשר כאן. ובשביל האויבים זו הייתה סיבה למסיבה: הנה, דוד כבר מתוודה, דוד כבר בתחושה שהוא עומד להיפטר מן העולם. והדבר עודד אותם עוד יותר - "מתי ימות ואבד שמו", שכבר ימות.
"ואם בא לראות שווא ידבר" - צביעות המנחמים
וְאִם בָּא לִרְאוֹת שָׁוְא יְדַבֵּר לִבּוֹ יִקְבׇּץ אָוֶן לוֹ יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר׃
רש"י מבאר: "שווא ידבר" - הוא מדבר דברי תנחומים, כאילו כואב לו: אוי דוד, כמה קשה מצבך. וכלשון האבן עזרא: "כמה חרה לי שאתה חולה". ועוד כשהוא יושב לפניי, "ליבו יקבץ אוון לו" - כבר בלב הוא מתחיל לחשוב לעצמו דברי אוון, אילו דברי רעה יאמר לאנשים שבחוץ. הכול משחק: עוד כשהוא לפניי הוא כבר מתכנן מה יאמר עליי בחוץ. ואז "יצא לחוץ ידבר" - מיד בצאתו הוא כבר מדבר, שהרי את כל התוכניות תכנן כבר כשהיה איתי ואמר לי דברי תנחומים.
הדיוק הוא מן הלשון "ליבו יקבץ": מדובר בשני שלבים - תחילה הלב קובץ ואוסף את הדברים, ואחר כך "יצא לחוץ ידבר". משמע שהלב קובץ את הדברים עוד בהיותו בפנים. ולכן פירש רש"י שבעודו לפניי ואומר דברי תנחומים - "שווא ידבר", זה שקר, ובפנים ליבו כבר מקבץ מחשבות אוון מה לומר, וכשיוצא החוצה הוא אומר את כל דברי הרע שתכנן והתמלא בהם וקיבצם בליבו.
"אחת רכה ואחת קשה" - ביאור הרד"ק בשם אביו
הרד"ק מביא בשם אביו ביאור נפלא, שאף מעלה חיוך: "שווא ידבר" - הוא מדבר אחת רכה ואחת קשה כדי לשבר את ליבי. כלומר הוא מדבר דברים שיש בהם כביכול עידוד, אך אם תתבונן בהם תראה כמה רוע ושבר יש בתוכם. וכדוגמה: אחד נכנס לבקר את החולה ואמר לו "קשה עליי חולייך כי כבד הוא" - אוי, כואב לי הלב עליך, יש לך חולי כה כבד - "כי מזה החולי מת אבי". אבא שלי עליו השלום נראה בדיוק כמוך יומיים לפני שהלך, כואב לי עליך הלב... נמצא שהוא מדבר איתו רעה וטובה כאחת: כביכול אומר לו דברים טובים, "כואב לי עליך", ומאידך גיסא כבר שולח אותו לעולם שכולו טוב.
ביאור המלבי"ם: הבודק האם השמחה מוקדמת
המלבי"ם מסביר את הפסוק באופן אחר: נמצא ביניהם אחד שאומר לחבריו - מה אתם כבר מצפים שדוד ימות? מישהו נכנס לבקר ויצא החוצה וסיפר להם שדוד כבר עם רגל בקבר, ובא אחד ואומר: "שווא ידבר" - המודיע הראשון שכבר הוציא לדוד תעודת פטירה, מוקדם מדי, אתם שמחים מוקדם מדי. ולכן "אם בא לראות" - הוא נכנס פנימה כדי לראות האם אמנם דוד עומד למות או שמא זו שמחה מוקדמת, לברר את האמת אם חוליו מסוכן או לא.
וכשהוא רואה שדוד עדיין חי, הדבר מלחיץ אותו עוד יותר: דוד אינו עומד לעזוב בקרוב, וההוא שאמר שהוא עומד למות דיבר דברי שווא. ואז - אם דוד אינו יודע לעשות זאת בעצמו, אני אעזור לו: "יקבץ אוון לו", הוא מקבץ מחשבות אוון כיצד להמית אותי. לאחר שראה שאני עוד יכול להחלים ולשרוד את החולי, אין לו מנוחה. "ויצא לחוץ ידבר" - הוא מודיע לחבריו: מה שחשבתם שגמרנו עם דוד - לא נכון, דעו לכם שהוא עוד אמור להאריך ימים, וצריך לעזור לו ולמוטט אותו כדי שבאמת לא יחלים מן העניין.
"יחד עליי יתלחשו" - התוכנית להרעילו
יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ כׇּל שֹׂנְאָי עָלַי יַחְשְׁבוּ רָעָה לִי׃
הם מתלחשים - כלומר מתכננים תוכניות כיצד להמית אותי. זוהי ההתלחשות: חושבים כיצד לעשות לי רעה. ומהי התוכנית?
דְּבַר בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא יוֹסִיף לָקוּם׃
המלבי"ם מבאר: הם אומרים כי כדי להיפטר מדוד יש ליצוק בו "דבר בליעל", דהיינו להרעיל אותו - ניצוק לתוכו סם המוות ודבר ארסי. ואז "אשר שכב לא יוסיף לקום" - אפשר להיות רגועים שזו כרטיס לכיוון אחד, ומחולי זה הוא לא יחלים. ומבאר המלבי"ם שלשון "בליעל" עיקרה בפן המוסרי - דבר שאינו מוסרי קרוי מעשה בליעל, כלשון "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" - ומשם השאילו את הביטוי גם לדבר המזיק לגוף, כסם המוות, שהוא דבר רע וגרוע.
דרכי שאר המפרשים בפסוק
שאר המפרשים אינם הולכים בקו זה. רש"י מפרש שאותם אנשים שבאו לבקר אותי וכבר ציפו למותי, היו חושבים עליי מחשבות רעות, וזו המחשבה: "דבר בליעל יצוק בו" - כל הרשעויות שעשה דוד עכשיו ניצוקות ונשפכות בגופו. שהרי את דוד האשימו תמיד באינסוף מעשי בליעל ובדברים רעים, וכשבא מעשה בת שבע הייתה זו חגיגה שלמה בשבילם: הנה אתם רואים שמה שאמרנו כל הזמן נכון. ועתה הם אומרים: אתם יודעים מהיכן החולי הקשה הזה של דוד? דבר הבליעל שעשה עד היום הוא זה שניצוק ונשפך בתוכו, והחולי הזה הוא אותו דבר בליעל עצמו. וכיוון שכן - "אשר שכב לא יוסיף לקום", עוד מוסיפים לו מי שבירך שלא יקום.
הרד"ק מפרש ש"דבר בליעל יצוק בו" הוא ביטוי לחולי: חולי קשה ורע דבק בו. לא ביטוי לסם המוות כמלבי"ם, ולא ביטוי לעבירותיו כרש"י, אלא החולי עצמו הוא דבר בליעל, דבר רע וגרוע, שיצוק ודבק בו וימות ממנו. ומביא אפשרות נוספת כדרך רש"י, ש"דבר בליעל" הוא העוון: יש בו עוון גדול היצוק בו, והוא ראוי לעונש גדול ולכן לא יקום ממשכבו.
מעשה בגורל הגר"א
הפסוק הזה מזכיר מעשה שמספרים על רבי אליהו לופיאן: שני בחורים באו להתקבל לישיבה. כזכור לי היו אלה שני בחורים שלמדו בישיבה ועזבוה ונמשכו להשכלה, ובשלב מסוים חזרו ואמרו שהם רוצים לשוב. לרב היה חוש שמשהו אינו כשורה, אך מאידך מדובר בנפשות - כיצד לא יקבלם? לכן עשה גורל הגר"א. גורל הגר"א נעשה בחומש או בתנ"ך, שמדפדפים בו שבע חבילות דפים, שבעה פרקים, שבעה פסוקים וכדומה, בתהליך מסודר, עד שמגיעים לפסוק מסוים - והוא כנפל פתקא מן שמיא, פסוק היורד מן השמיים ומורה כיצד לנהוג. בהזדמנות אחרת הרחבנו בעניין גורל הגר"א והבאנו דוגמאות רבות לגדולים שעשו גורל וקיבלו ממנו תשובות. המפורסם שבהם הוא בשיירת הל"ה, שרבי אריה לוין קבר את כולם על פי גורל הגר"א: הגופות כבר נאכלו ולא ניתן היה לזהותן, ועל ידי הגורל זוהו כולם.
ולענייננו: מובא שרבי אליהו לופיאן עשה גורל הגר"א, ויצא לו הפסוק "דבר בליעל יצוק בו ואשר שכב לא יוסיף לקום", ולא קיבל אותם. ולאחר מכן התברר ששני הבחורים, לאחר שפנו להשכלה, קיימו בעצמם "מגוד זכו לנפשיה זכו נמי לחבריה" - לא הסתפקו ברשעתם לעצמם, אלא תכננו לחזור לישיבה כתלמידים מן המניין כדי לפרק אותה מבפנים, למשוך עוד בחורים ולגרור אותם החוצה. וחסד ה' שהרב הריח את הדבר ועשה גורל, ונאמר לו: "דבר בליעל יצוק בו, ואשר שכב לא יוסיף לקום" - ראית שנפל, לא יוסיף לקום. ואכן לא הייתה להם תקומה, אלא עוד קלקלו יותר.
"גם איש שלומי" - בגידת הקרוב
גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב׃
המלבי"ם מסביר על פי הקודם: כיוון שתוכניתם הייתה ליצוק בי דבר בליעל, דהיינו להרעיל אותי, נשמרתי שלא לקחת אוכל משום אדם, אלא רק ממשרת נאמן בביתי שאני בוטח בו ושוודאי לא יעשה לי רע. אך זה לא הועיל, שהרי גם איש שלומי אשר בטחתי בו, אוכל לחמי - הגדיל עליי עקב.
ומהו "אוכל לחמי"? כך היה דרכם: כאשר רצו להגיש למלך לאכול, היו טועמים תחילה. המלכים היותר מתקדמים והיותר אנושיים היו זורקים חלק מן האוכל לכלב, ואם הכלב שרד - אכלו. המלכים הפחות אנושיים היו נותנים לטבח לאכול, כדי שהטבח ישמור היטב; היה מגיע, אוכל מאוכל המלך, ואם שרד - סימן שאין כאן רעל והמלך אכל. זו הייתה דרכם של המלכים הקדמונים כדי שלא יקרה להם כפי שכמעט קרה לאחשוורוש בעניין בגתן ותרש, שהרי הרעלת מלך הייתה התנקשות קלה ונקייה. ואומר דוד: אותו אדם שבטחתי בו, שהוא אוכל לחמי וטועם מן המאכל שלי לפני שאני אוכל כדי לוודא שאין בו רעל - הוא עצמו "הגדיל עליי עקב". ומהו "עקב"? מבאר המלבי"ם, וכן שאר המפרשים, שעקב הוא לשון מארב: הוא עשה לי מארב והיה בין הקושרים נגדי להרעילני.
ביאור האלשיך: איש שלומי - זה יואב
האלשיך הקדוש מסביר שכאן דוד מלין כנגד "איש שלומי", והוא יואב. במה בטח בו? למדנו בהרחבה בעניין חטא בת שבע בספר שמואל ב': כשדוד המלך תכנן להתנקש באוריה החיתי על שמרד במלך, שלח אותו אל מול פני המלחמה החזקה, ובידו מכתב סגור ליואב. יואב קרא את המכתב, ואחר כך עשה מעשה רשע נורא - הראה את המכתב לסובביו: ראו מה דוד המלך כותב לי, שהוא רוצה להתנקש באוריה החיתי ולהעמידו מול פני המלחמה החזקה. דבר זה הגדיל מאוד את ההקפדה על דוד מצד האנשים שידעו מן העניין, והיה בכך חילול השם.
ובזה "הגדיל עקב": העקב הוא ביטוי למרמס, לרמיסה בעקביים. אם עד עתה דיברו נגדי, עכשיו רמסו אותי בעקביהם - ראו איזה דברים עושה דוד המלך. ומי עשה לי זאת? איש שלומי, יואב, ששלחתי לו את המכתב וסמכתי עליו שישמור את ענייני המלך בחשאי; אשר בטחתי בו, אוכל לחמי - מקבל משכורת מן המלך - הוא הגדיל עליי עקב.
"חנני והקימני ואשלמה להם"
וְאַתָּה יְהֹוָה חׇנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם׃
הרד"ק מבאר: הם אומרים שלא אקום, ואני מתפלל - אתה ה' תקימני. "ואשלמה להם" - מה שאמרו עליי רע בעת חוליי, אשלם להם ואתנקם מהם. אלא שלכאורה תמוה לפרש כך, שהרי דוד המלך אמר "ואחלצה צוררי ריקם" - את הצוררים אותו, כשבאו לידו, שילח ריקם, ודוד לא היה נוקם באויביו. וכן ראינו בשמעי בן גרא, שלאחר שקילל את דוד קללה נמרצת ובא להשלים עמו כשראה שדוד חוזר למלכותו, אמר דוד: "היום יומת איש?" - אף שרצו להוריד את ראשו, אמר בשום אופן לא להינקם ממנו עכשיו. ואמנם לאחר מכן נפרע ממנו, אך זה היה מחויב על פי כללי המלוכה, ונעשה על ידי בנו ולא על ידו בעצמו.
אלא אומר הרד"ק: "ואשלמה להם" - אודיע להם שרע עשו כאשר חשבו עליי רעה בעת חוליי. אין זה תשלום של נקמה אלא תשלום של תוכחה. ואפשרות נוספת: שהתשלום יהיה מידה כנגד מידה - כשם שכאשר הייתי חולה לא באו לדאוג לי אלא לצפות למיתתי, כך כשיהיו הם חולים לא אלבש שק. שהרי דוד אמר "בחלותם לבושי שק", שאף שהיו נגדו היה מתפלל עליהם; ועתה אומר: זו תהיה נקמתי - כשיחלו לא אתפלל עליהם, לא אעשה להם טובה תחת רעה כדרכי תמיד, אך גם רעה לא אעשה להם.
המלבי"ם: "בנפול אויבך אל תשמח"
בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי׃
המלבי"ם מסביר: "ואתה ה' חנני והקימני" - מבקש שה' יקימנו מחוליו. ולכאורה אינו מובן, שהרי קודם אמרנו שדוד כבר התייאש מן החיים, ומדוע כעת הוא מבקש "חנני והקימני"? אלא לאחר שראה דוד את רשעת אויביו, החל לבקש: ה', הקם אותי מחוליי כדי לשלם להם. כלומר, מצד עצמי כבר התייאשתי מלחיות, אך משראיתי את רשעתם - ריבונו של עולם, תן לי חיים שאוכל להיפרע מהם.
ועל כך אומר: "בזאת ידעתי כי חפצת בי" - אני יודע שאתה חפץ בי, שלא יריעו אויביי ולא תהיה להם שמחה על מיתתי. וכדי שלא ישמחו אויביי לי, אתה צריך לרפא אותי. וזהו הכתוב "בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" - כשאדם שמח לאידו של חברו, ה' משיב את אפו וכעסו מאותו אדם שכעס עליו. אומר דוד: אם כן, מכיוון שהם שמחים לאידי, הדבר יסיר ממני את הכעס ויסיר ממני את החולי. ולכן "ה' חנני והקימני", שהרי יש כאלה השמחים לאידי, וכשמישהו שמח לאידי - "והשיב מעליו אפו", ה' משיב מעליי את הכעס.
האלשיך: "ואשלמה להם" - גמול טוב
האלשיך הקדוש לוקח את הרעיון צעד נוסף, ולפי זה מיישב גם את "ואשלמה להם". שאלנו: וכי דוד המלך נוקם באויביו? אומר האלשיך: "ואשלמה להם" - גמול טוב. תודה רבה לכם ששמחתם על חוליי, כי בזכותכם נתרפאתי! עוד מגיע לכם פרס, שהרי בגלל ששמחתם על מפלתי נתקיים "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", וה' הסיר ממני את הכעס. על ידי זה קמתי ועל ידי זה נתרפאתי.
ועוד מסביר המלבי"ם במה יהיו התשלומים: בזה שאני יודע כי חפצת בי, עד שלא יריע אויבי עליי. זהו התשלום שאשלם להם - שיראו את הצלחתי. שהרי הדבר הכואב ביותר למי שרוצה במפלתו של חברו הוא לראות שלא רק שחברו לא נפל, אלא עוד קם, ולא רק שקם אלא עוד מצליח, ואילו אתה נשארת שפל. אומר דוד: ריבונו של עולם, כאשר תרפא אותי, זהו התשלום שיהיה לי כלפיהם, שיראו אותי מצליח ועולה והם נשארו שפלים. ובזאת אשלמה להם, ובזאת אדע שחפצת בי.
"ואני בתומי תמכת בי"
וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם׃
מה שנתרפאתי מחוליי, יודע אני שזה רק משום שאתה תמכת בי, בזכות שהלכתי בעבודתך בתמימות. "ותציבני לפניך" - ולמה הצבת אותי לפניך? כדי שאעבוד אותך לעולם, באופן תמידי, ואתהלך לפניך תמיד.
חתימת הספר: "ברוך ה' אלוקי ישראל"
בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן׃
רש"י מפרש: כשאקום מחוליי, כך אברך אותך. והרד"ק מפרש שאלו דברי המשורר, ולא המשך דברי דוד כחלק מן התפילה: דוד המלך סיים כאן ספר. תהילים מחולק לחמישה ספרים, וזהו סיומו של אחד מהם, ודוד נותן הודאה לאל בכלות הספר, כמנהג הסופרים - שכשאדם מסיים ספר הוא כותב בסופו תודה לה' שעזרו. ומעיר הרד"ק שכך עשה דוד בכל ארבעת הספרים, וכשסיים את הספר החמישי, שהוא סיום כל התהילים, נתן תהילה מושלמת בשלושה עשר מזמורים, שלוש עשרה הללויות.
ומה תוכן הדברים? "ברוך ה' אלוקי ישראל" - שה' עזר לי עד עכשיו. "מהעולם ועד העולם" - מן ההתחלה ועד עתה, כלומר כל הימים. "אמן ואמן" - לשון קיום, כאדם העונה אמן על הברכה שאומר אמת, שיתקיים הדבר; כך כאן: הדברים הללו אמיתיים ונכונים, והכול נעשה בעזרתו ובסיועו יתברך.
גם המלבי"ם הולך באותו קו, שזהו סיום דברי הספר הראשון, שהרי מכאן מתחילים מזמורי בני קורח. וכנגד כל הברכות והתהילות שבירך והילל עד עתה, הוא מבקש שהברכות הללו יהיו בפי כל ישראל מן העולם ועד העולם לדור דורות. יש כאן אפוא תפילה: יהי רצון שכל המזמורים הללו יהיו בפינו, שבהם נתפלל, שבהם נודה ונהלל ונשבח לה', וזה יהיה מן העולם ועד העולם. נמצא שאין כאן רק הודאה על חיי דוד מלידתו ועד מותו, אלא בקשה שהמזמורים הללו יהיו נצחיים, ותמיד נהלל ונשבח בהם את הבורא לדור דורות, אמן ואמן.
לסיכום:
בחלק זה של המזמור עובר הדיבור אל החולה עצמו: דוד מתוודה ומבקש "רפאה נפשי", שאם כבר התייאש מרפואת הגוף - לא יתייאש מרפואת הנפש. אויביו מפרשים את הווידוי כסימן לקרבת מותו ומייחלים לה, מבקריו מדברים דברי שווא וצביעות ומקבצים אוון בליבם לפני שיצאו לדבר בחוץ, ועד שהם מתלחשים כיצד ליצוק בו דבר בליעל ולהרעילו - ואף איש שלומו, הטועם מלחמו, נמצא במארב נגדו. מול כל זה מתפלל דוד "חנני והקימני", ותשלומו לאויביו אינו נקמה אלא תוכחה, ובעיקר עצם הצלחתו והקמתו - שבה ידע כי חפץ בו ה'. והמזמור חותם את הספר הראשון שבתהילים בברכה ובתפילה שברכות אלו יהיו בפי ישראל מן העולם ועד העולם, אמן ואמן.