ספר תהילים פרק מ"א: "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד". את המזמור הזה, כדברי האבן עזרא ואחריו המלבי"ם, יסד דוד המלך בעת שהיה חולה. ואז, אומר המלבי"ם, האויבים רצו להמית את דוד בסם המוות, כמו שראינו בפרק ל"ח, ודוד מבקש שהשם יושיע אותו. כמו כן דוד מתאר את השגחת השם החופפת עליו באופן תמידי - ולא עליו בלבד, אלא על כל מי שהוא דל, על כל מי שהוא חסר אונים.
אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל־דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהֹוָה׃
הרד"ק מסביר ש"דל" כאן הוא החולה, כמו שנאמר אצל אמנון: "מדוע ככה דל בן המלך" - דל, כלומר חולה. ואשרי מי ש"משכיל" אליו, כלומר משגיח, מביט, בא לבקר את החולה, עוזר לו ומסייע בידו ומדבר על ליבו. וכבר הסברנו פעם שעניין ביקור חולים אינו כמו שיש טועים לחשוב, שזה במובן של "באתי לביקור והלכתי". אלא גם כאן וגם ב"לבקר בהיכלו", משמעות הביקור היא לשון ביקורת: לעשות ביקורת ולראות מה חסר לו ומה הוא נצרך. "לבקר בהיכל השם" פירושו לראות ולבדוק מה נצרך בהיכל השם. זהו עיקר העניין של ביקור חולים.
"ביום רעה" - כאשר החולי על החולה כבד והוא קרוב למות, אז "ימלטהו השם". והרד"ק מביא כמה אפשרויות בהבנת ההצהרה הזאת. האפשרות הראשונה: דוד אומר את זה בדרך תפילה - אנא השם, ביום רעה תמלט אותו ותציל אותו. וזה מתאים גם להמשך: "השם ישמרהו", "השם יסעדנו על ערש דווי", "ואל תתנהו בנפש אויביו". מכאן אתה רואה שהעניין הזה הוא ביטוי לתפילה, והוא מתחנן: אל תיתן את החולה בנפש אויביו, אל תיתן אותו למות.
אפשרות שנייה: אין זה בדרך תפילה אלא בדרך תיאור. כאשר הקדוש ברוך הוא רואה את מצבו של החולה - ביום רעה ימלטהו השם. הוא מתאר את המצב: כשהדל במצב קשה, כשהחולה אנוש, השם ממלט אותו, השם סועד אותו, השם מחיה אותו - ולא הרופאים. כוונתו לומר שהרפואה תלויה בבורא יתברך, וגם אם אתה רואה שהישועה באה דרך הרופא, זה בעזר האלוקים; הרופא הוא שליח, ואל נשכח את זה. לא ממליץ להגיד את זה לרופאים, הם לא אוהבים לשמוע, אבל אנחנו נדע זאת: הרופאים הם בסך הכל שליחים. צריך לעשות השתדלות, את ההשתדלות המקסימלית שאדם יכול לעשות כדי לתת רפואה לחולה, אבל לזכור תמיד שהרפואה היא מאת השם. לפי פירוש זה, "ואל תתנהו בנפש אויביו" אינו בקשה אלא תיאור מצב: אתה השם סועד אותו, אתה ממלט אותו, ואתה לא נותן אותו ביד אויביו.
דרך שלישית מביא הרד"ק בשם אביו - וכבר אמרנו יותר מפעם אחת שכל פעם שאתם רואים ביאור בשם אביו של הרד"ק, עשו אוזניכם כאפרכסת, כי יש לו ביאורים נפלאים. הוא מסביר שהדברים האלה הם דבריו של המשכיל אל דל. ה"משכיל אל דל" הוא הבא לבקר את החולה, המשגיח ומביט ומסתכל מה קורה עם הדל כדי לעזור לו, ואז הוא אומר לו דברי תנחומים כדי לחזקו שלא יפחד מן החולי: "ביום רעה ימלטהו השם" - אל תדאג, השם יציל אותך, השם יעזור לך, השם יושיע אותך. אלה דברי חיזוק ועידוד של המשכיל אל דל. נמצא שיש לנו שלושה ביאורים: או תפילה - אנא השם מלט אותו; או תיאור מצב - השם ימלט אותו ולא ייתן אותו ביד הרופאים, שלא מהם הישועה אלא ממנו יתברך; או דברי חיזוק ועידוד שאנו אומרים לחולה.
רש"י מסביר ש"ביום רעה ימלטהו השם" הכוונה לגיהנום. וכי יש הבטחה כזאת לחולה שהשם יצילנו מן הגיהנום? אין זה מדבר על החולה אלא על המשכיל אל דל: אתה, הבא לבקר את החולה, מקיים גמילות חסד, וביום רעה ימלטך השם מן הגיהנום בזכות החסד שעשית.
המצודת דוד שואל למה ננקט דווקא לשון "משכיל". לכאורה תאמר "אשרי נותן ליבו אל דל" - אתה מדבר על אדם שמבקר את הדל ובא לראות מה החולה זקוק, ולמה "משכיל"? אלא כיוון שאדם צריך לתת צדקה בדרך של השכל. הוא מסביר ש"דל" כאן הוא במובן של עני כפשוטו, ולנתינת צדקה צריך חוכמה ושכל. שהרי יכול לבוא אדם, רואה מישהו שפושט יד, ומתלהב: "בוא, אני רוצה לעזור לך, תשמע, אתה נראה גרוע מאוד, יש לי הזדמנות לעשות איתך חסד" - ובזה השפלת אותו, הבאת אותו לאי נעימות, למצב של נזקק ליד אחרים כשכולם רואים איך אתה נותן לו. האדם הזה שוטה, הוא "מסכיל" בסמ"ך ולא משכיל בשי"ן. "אשרי משכיל אל דל" - עשה את הנתינה בצורה של השכל.
ומהי נתינה בהשכל? לדוגמה, אדם נותן לחברו הלוואה, והוא יודע שהאיש דל, ובדעתו מראש שההלוואה הזאת תהיה מענק. אבל "קח מענק, אתה מסכן" אינו כבוד למקבל. לכן הוא אומר לו: אני מבין שמצבך דחוק זמנית, אני יכול לארגן לך הלוואה, יש לי כסף שלא דחוף לי כרגע. הוא נותן לו את הכסף והלה מרגיש בנוח - הוא לקח הלוואה, לא קיבל מתנת אביון. גם הלוואות גם הטייקונים לוקחים, רק שלהם עושים תספורת; אבל על כל פנים הוא בסך הכל קיבל הלוואה. ולאחר מכן אתה הופך את ההלוואה למענק ומחליט שלא תגבה ממנו - וזו הייתה כוונתך מראש כשנתת. על ידי זה הכסף הפך בשבילו לבחינת צדקה, ונמצא שהאדם נתן צדקה בחוכמה ובהשכלה, בצורה שאותו אדם לא ייפגע.
המלבי"ם מסביר "אשרי משכיל אל דל" - אשרי האדם שמשכיל ומעיין ובודק ומבחין בענייני הדל. שימו לב, לפי המלבי"ם אין הכוונה שהוא משכיל לעזור לדל או לפעול עמו משהו, אלא אשרי המעיין ומתבונן במה שקורה עם הדל, שמזה ילמד אמונה. שכן על ידי קיום הדל בארץ, האדם נשמר מן הפגעים - ומי שמתבונן בעניין הדל רואה בחוש את השגחתו של הקדוש ברוך הוא על הדלים, על החלשים ועל הנדכאים.
האדם העשיר עושה לנו רושם שהוא ניצל בדרך הטבע: כאן יש לו עוזרים, שם מסייעים, כאן שילם למישהו שיושיע אותו. כל הישועה שלו נראית לנו ישועה טבעית, כביכול לא בהשגחה עליונה, אלא הוא בוטח בהונו, כמו שכתוב "הון עשיר קרית עוזו". אבל הדל אין לו אמצעים שעל ידם יינצל מפגעי העולם - מכוח מה באה הצלתו? מכוח ההשגחה הפרטית שהשם משגיח עליו. ומכאן והלאה יביא המלבי"ם כמה וכמה דוגמאות לישועה שהשם מושיע את הדל, ואשרי המשכיל הרואה ומתבונן בזה ומכיר בכך את השגחת השם.
הפגע הראשון: הפגעים הבאים מחמת רעת העת והזמן, וזהו "ביום רעה" - יום שהוא רע. מה היא רעת הזמן? לדוגמה, יום חורפי שעל פי הלוח והתאריכים אמור לרדת בו גשם, שאלה זמני גשמים; או להיפך, יום הבוער כתנור, מימי הקיץ הלוהטים. מזה "ימלטהו השם" - הוא ניצל בהשגחת השם ולא בדרך הטבע. אתה רואה שהקדוש ברוך הוא מגן ומציל אותו מכל מיני פגעים, והדוגמה הראשונה היא היום הרע, ימים שאינם טובים, ובכל זאת השם שומר ומציל את הדל. ובהמשך המלבי"ם מסביר כל פסוק כביטוי לפגע נוסף שממנו השם מציל את הדל, ועל ידי זה תתחזק באמונה.
האלשיך לוקח את כל עניין הפסוק הזה אל הסיפור המובא בגמרא בשבת קנ"ו. אמרו הכלדיים - הם החוזים בכוכבים, האצטגנינים - לרבי עקיבא על בתו, שביום חופתה תמות; כך אנו רואים. ומספרת הגמרא שבאותו ליל חופה הגיע עני אחד ואף אחד לא השגיח עליו ולא דאג לו ולא עשה עמו מאומה, ובתו של רבי עקיבא נתנה לו צדקה; היא עזבה את הכל - את הצלמים, את התזמורת, את הכל - והלכה ודאגה לאותו עני, ועל ידי זה ניצלה נפשה. מובא שם שרבי עקיבא קם בבוקר ולא ידע אם בתו בין החיים, דפק על דלתם וראה שברוך השם היא בריאה והכל בסדר. ביקש שיסתכלו סביב, הסתכלו וראו נחש בקיר וסיכה נעוצה לו בין העיניים. כיצד קרה הדבר? בזמנם הקירות לא היו מטויחים כמו היום, שעושים שליכט על הקיר, אלא לבנים; והיא הוציאה את הסיכה משערותיה ותקעה אותה בין הלבנים - ובדיוק בין עיני הנחש, שכבר היה מוכן לעבודתו. ובזכות מצוות החסד שעשתה ניצלה. יצא רבי עקיבא ודרש: "צדקה תציל ממוות". ואומרת הגמרא: יכול ממיתה משונה? תלמוד לומר, ממוות עצמה. כלומר, אל תחשוב שצדקה מצילה רק ממוות משונה, חס ושלום מתאונת דרכים, אלא אפילו ממה שנקרא מיתה טבעית - גם מזה תציל הצדקה.
ובא ואומר לנו כאן: בוא וראה, אשרי המשכיל אל דל - כמו בתו של רבי עקיבא שעזבה כל ענייניה והלכה להתעסק ולפקח בענייני הדל, לעזור לו ולתת לו מנה יפה בחתונה. ולא זו בלבד שיש לאדם הזה הצלה כשהזכות קדמה - שלפני יומיים או לפני שבוע עשה כן - אלא דע לך שאפילו ביום רעה עצמו, כשכבר יש גזירה והנחש כבר מוכן כאן, ועשית את הצדקה באותו יום עצמו - ימלטהו השם. לא רק בזכויות קודמות, אלא אפילו אם עשית זאת מעכשיו, כמו שראית אצל בתו של רבי עקיבא. וגם זה נקרא "יום רעה", שהוא היום שבו נגזרה עליה גזירה רעה לפי מזל היום שראו החוזים בכוכבים; ועם כל זה השם ימלט אותו ויציל אותו, שיש בכוח השם לשדד את המזל.
יְהֹוָה יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ וְאַל־תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו׃
אומר הרד"ק: "השם ישמרהו" - לא רק ממוות משונה, אלא גם מעצם המיתה; אפילו אדם שהגיע זמנו למות, יוסיפו לו חיים והשם ישמרנו מאותה מיתה. "ויחייהו" - עוד יוסיף לו חיים. ועוד תהיה לו בזה טובה: "ואושר בארץ" - חוץ מן השכר לעתיד לבוא, יהיה לו שכר של חיים טובים כאן בעולם הזה, ובשכר נתינת הצדקה יהיה מאושר עוד בעולם הזה.
יש מבארים בדרך צחות: יש אדם שמגיע אליו העני ומבקש צדקה, ומתחיל לספר לו את מצבו הקשה, והוא עונה לו: "תשמע אדוני, אדם צריך להיות בביטחון בהשם. דע לך, עם כל המצב הנורא שאתה מספר לי, אם אדם בוטח בהשם - השם יושיע אותו", ומתחיל להרעיף עליו מחובות הלבבות וממי לא, הכל כדי שיתחזק בביטחון - אבל פרוטה מכיסו אינו מוציא. אומרים לך: אדוני, כשמגיע דל אל תדבר איתו אמונה; תן געלט, תוציא כסף מהכיס ותיתן לו. ומי היו הכופרים? המשכילים, תנועת ההשכלה. לכן אומרים בדרך צחות: אשרי מי שכשמגיע אליו דל הוא נהיה "משכיל" - שלא יתחיל לפזם לו על ביטחון בהשם אלא יתנהג כמו אדם בלי אמונה: אם אני לא אעזור לו, מי יעזור לו? תוציא כסף ותיתן לו. לא שיאבד באמת את האמונה, אלא שלא יתחיל להרעיף עליו דברי אמונה במקום לעזור לו ולתת לו את הנצרך.
עוד מסבירים בדרך צחות, ומובא בספר שערי פרנסה טובה בשם המהר"ם לואנץ: חז"ל אומרים "אגרא דתעניתא צדקתא" - שהשכר העיקרי של יום התענית הוא על הצדקות שעושים בו, וזה הפשט. ומסבירים זאת גם בדרך צחות: אדם שמתענה מרגיש בגופו את מה שחש האביון. אנחנו היום לא מכירים את זה, אבל פעם האביון היה רעב כפשוטו - לא שאין לו מעדנים, אין לו אף פרוסת לחם; יכול להיות ממש מנפוחי כפן, בטנו נפוחה מרעב. ומתי אדם שם לב איך חש הרעב? ביום תענית, כשהוא צם ומבין מה זה בלי ארוחת בוקר ובלי ארוחת צהריים. לכן "אגרא דתעניתא צדקתא": מתוך שהאדם בתענית הוא מרגיש את תחושת הרעב של העני, ומחמת זה הוא נותן לו צדקה, ובזכות הצדקה יימלט מן הרעה. וזה שכתוב "אשרי משכיל אל דל ביום רעה" - מתי אשרי האדם המשכיל אל דל ומקבל שכל ומבין מה עובר על הדל? "ביום רעה", היינו ביום תענית, כמו שחז"ל דורשים "להרע או להיטיב" - יום טוב או יום רע, שהוא יום תענית. אדם כזה, שביום התענית משכיל אל דל ומבין מה עובר עליו - ימלטהו השם, ויזכה שהקדוש ברוך הוא יצילנו מכל רעה.
רש"י מסביר ש"השם ישמרהו ויחייהו" חוזר על מי שמבקר את החולה: שגם בעולם הזה ישמרהו השם ויחייהו, ולא רק שיצילנו מן הגיהנום כמו שהסביר בפסוק הקודם. והרד"ק ואחריו המצודת דוד מסבירים ש"ואושר בארץ" הוא כמו "יאושר" - שהרי הכתיב ביו"ד והקרי בוי"ו - כלומר ישובח בכל הארץ: כל מי שיראה את פעולותיו של המשכיל אל דל, של העוזר והמסייע לעני, יאמר אשריו.
המלבי"ם ממשיך באותו קו: אשרי מי שמשכיל ולומד מן ההשגחה הפרטית שהשם שומר על הדל, ורואה מזה כמה הקדוש ברוך הוא משגיח על ברואיו. הנה רעה נוספת - הרעות הסובבות את הדל מחמת הצרכים ההכרחיים: אדם צריך לבוש, אדם צריך מזון. וגם בזה "השם ישמרהו ויחייהו": אף שלכאורה אין לו מזון והיה אמור למות, אתה רואה "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" - הקדוש ברוך הוא נותן מזון לכל בריותיו ומחיה גם את הדל; אף שחסר לו מזון, עדיין הוא חי, עדיין "יחייהו".
עוד השגחה: יש רעות המסובבות מפאת המקום. אפילו עשיר שמצבו שפיר, פעמים רבות צריך לעבור אורחות ימים כדי להשיג פרנסתו - להפליג באוניות, לטוס במטוסים, להגיע למקומות רחוקים; העשירים הרבה פעמים ממרחק יביאו לחמם. ולעומת זאת שים לב: העני - "ואושר בארץ". אינו צריך לנוע על אפסי ארץ ולחפש מזונו במדינות רחוקות, אלא הקדוש ברוך הוא דואג לו כאן, באותה ארץ עצמה יהיה מאושר על ידי השגחת השם.
והדבר הרביעי: יש רעות הסובבות את האדם בעקבות אויבים וצוררים המבקשים רעתו, ועל זה נאמר בדל הזה "ואל תתנהו בנפש אויביו" - אתה השם אינך נותן אותו בנפש אויביו, כלומר אינך מוסר נפשו לאויביו. והרד"ק מסביר ש"נפש" כאן היא רצון, כמו "אם יש את נפשכם" שפירושו אם יש את רצונכם; "אל תתנהו בנפש אויביו" - אל תמלא את רצון אויביו. ומהו רצון אויביו? להרוג אותו. אל תיתן שיתמלא רצונם, שהם מבקשים שימות.
יְהֹוָה יִסְעָדֶנּוּ עַל־עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל־מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ׃
מהו "דווי"? לשון מדווים, חולאים רעים. האישה בשעת נידתה - הגמרא אומרת שזה סוג של חולי, ולכן "נידת דותה", "הדווה בנידתה" - ביטוי לחולי; וכן "וליבי דווי", ליבי חולה. ומהו "ערש דווי" ברמה המסוכנת ביותר? אומר רש"י בשם אגדת תהילים: זהו היום השביעי של החולי, שהוא דווה מאוד. ואף על פי כן השם יסעדנו גם ביום הקשה ביותר של חוליו.
"כל משכבו הפכת בחוליו" - יש בזה ביאורים רבים. רש"י מסביר: גם בשעה שחוליו כבד ונהפך כל מרגועו ומנוחתו. אדם במצב רגיל, בריא, הוא במנוחה; ולעומת זאת כשהוא חולה - כמו שמתהפך משכבו, שאינו נח עוד על משכבו במנוחה. זה שאומר לך "כל משכבו הפכת בחוליו": החולי הפך את משכבו, שאינו שוכב במנוחה אלא הוא על ערש דווי וכואב את צרתו.
והרד"ק מסביר: לכאורה הפסוק הפוך, שהרי "השם יסעדנו על ערש דווי" הוא טובה, ו"כל משכבו הפכת בחוליו" הוא ביטוי לרע, ויש כאן קושי. לכן הכוונה: אתה תסעד אותו על ערש דווי אחרי שכל משכבו הפכת בחוליו - אחרי שהפכת את משכבו ממשכב של אדם השוכב במנוחה למשכב של חולי, כאב וסבל, אז השם יסעדנו על ערש דווי. ועוד הוא מסביר שזה בדרך תפילה: ריבונו של עולם, השם יסעדנו על ערש דווי, ואנא, "כל משכבו הפכת בחוליו" - תהפוך משכבו מחולי לבריאות. ולפי זה משמעות ההיפוך היא הפוכה מן הביאור הראשון: לא שהפכת את מנוחתו לחולי, אלא אנא הפוך את חוליו ואת משכבו לבריאות.
והמלבי"ם מסביר שכאן בא לדבר על הנזק החמישי: רעות הסובבות את האדם מפאת מזג גופו - חולי ובעיות גופניות; וגם מזה השם שומר אותו, "השם יסעדנו על ערש דווי". אף שאין מי שיסעד אותו: לעשיר יש מחלקה שלמה בבית החולים שכולם סרים למשמעתו, הוא יכול לקנות את כל בית החולים ואין בעיה שיהיה מי שידאג לו; אבל הדל הזה, אין לו אפילו לשלם לקופת חולים, ומי ישמור אותו? אומר לך הכתוב: השם יסעדנו.
וכן "כל משכבו הפכת בחוליו" - כאשר אדם שוכב חולה, פעמים רבות הסדינים מתלכלכים ונרטבים מזיעה, ולפעמים פצעי לחץ ומוגלה, וצריך להפוך את משכבו: הופכים את המזרון לצד השני, היבש יותר, ומניחים לו עוד שמיכה מלמטה. לעשיר יש מי שיעשה זאת, אבל הדל - מי מתעסק איתו? לכן אתה השם כביכול הופך את משכבו בחוליו. אין הכוונה שהשם בא להפוך לו את המזרון, אלא שהשם משגיח עליו שלא יזיק לו העניין הזה - וכביכול כמו מי שהפך לו את המשכב, גם את זה השם עושה.
המזמור נאמר בעת חוליו של דוד, כשאויביו מבקשים נפשו, והוא פותח בשבחו של ה"משכיל אל דל": המבקר את החולה ובודק מה נצרך לו, הנותן צדקה בהשכל ובכבוד, והמתבונן בהשגחת השם על הדל ולומד ממנה אמונה. ברעת הזמן, בחוסר המזון, בטרחת המקום, באויבים ובמזג הגוף - בכל אלה אין לדל אמצעים, ובכל אלה מתגלה שהוא ניצל מכוח ההשגחה הפרטית לבדה. ומכאן שגם הרפואה מאת השם היא והרופא שליח, וגם הגזירה הקשה ביותר נדחית בזכות חסד - כמעשה בתו של רבי עקיבא, שאפילו ביום הרעה עצמו "צדקה תציל ממוות".