פתיחה
בפרק זה דוד המלך מודה לקדוש ברוך הוא על ישועתו, ומתוך ההודאה הוא בא לברר שני עניינים גדולים: מה מקומה של התורה בפנימיותו של אדם, וכיצד ראוי לפרסם את חסדי ה' מבלי שהדבר יהפוך להתפארות עצמית. בסוף הפרק הוא שב ומתפלל על אויביו ועל ישועתו הפרטית והכללית. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, ונצרף את דברי רש"י, האבן עזרא, הרד"ק ודברי מוסר שנלמדו מהם.
"ותורתך בתוך מעי" - התורה בפנימיות האדם
לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי׃
לפי רש"י "ותורתך בתוך מעי" פירושו כפשוטו: כל מה שנמצא בתוך מעיי הוא על פי תורתך. כלומר, אני נזהר במאכלי ואוכל רק מן הכשר והמהודר.
ובהקשר הזה מסופר על רבי בונים מפשיסחא, ששמע כמה אנשים דנים באריכות בשאלת מאכל אחד: האם מותר לאכול אותו או אסור, האם הוא כשר או אינו כשר. תוך כדי הדיון הבחין שמעורבים בדבריהם גם לשון הרע ורכילות. אמר להם: רבותיי, אני רואה שאתם מקפידים מאוד מה אתם מכניסים לפה - האם אתם מקפידים כך גם על מה שאתם מוציאים מהפה? חשוב מאוד שבתוך המעיים יהיו רק דברים כשרים, אבל חשוב לא פחות שלא יֵצאו מן הפה דיבורים פגומים.
האבן עזרא מפרש ש"תורתך בתוך מעי" היינו בסתר - ביטוי לכך שהתורה פנימית אצלי, כמו שנאמר "אכול את המגילה הזאת", שהכוונה ללמוד אותה ולהכניסה לתוך פנימיותו. והרד"ק מבאר שבתוך מעיי היינו בתוך ליבי, שהרי הלב בכלל המעיים, ו"מעיים" הוא ביטוי כולל לפנימיות האדם. כוונת הדבר: התורה מונחת אצלי פנימה, ואיני מסיח דעתי ממנה לרגע, ואין חוט מחשבתי נפסק מעסק התורה.
"בישרתי צדק בקהל רב" - למי מספרים ולשם מה
בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא יְהֹוָה אַתָּה יָדָעְתָּ׃
המלבי"ם כבר הקדים שהקרבן שדוד מביא אינו בא מפני חיוב התורה בלבד, אלא מתוך רצון והודאה פנימית אמיתית להודות לה' על חסדיו. וכעת הוא בא ואומר: גם מה שאני מספר את הנס הזה לפני קהל רב, אין לחשוב שאני מספר זאת מתוך התנשאות וגאווה, כמי שאומר "ראו כמה מעשים טובים עשיתי, עשיתי צדק ולכן ה' עזר לי - 'קוה קיויתי ה' ויט אלי' - סימן שאני בעל מעלה, הייתי צדיק וה' נתן לי".
אדרבה, אומר המלבי"ם, ראוי לשלמים להסתיר צדקתם ולא להתפאר בה לפני ההמונים, כי כאשר אדם מתפאר בצדקתו - אות היא שצדקתו אינה לשם שמיים אלא בשביל ההמונים. וכבר דיברנו על כך בכמה הזדמנויות בשיעורי "מכתב מאליהו" לרב דסלר, שאומר כדבר ברור ופשוט שעולם הבא קונים רק בלשמה. ואלו דברי הרמב"ם, שכדי לזכות לעולם הבא צריך שהמעשה יהיה לשם שמיים; ואם אינו לשם שמיים - אין קונים בו עולם הבא. נמצא שדווקא הדברים הנסתרים הם העושים רושם. ועל זה נאמר שכל צדיק וצדיק נכווה מחופתו של חברו, ובנוברדוק היו אומרים: אל תקרא "מחופתו" אלא "מחיפויו" של חברו - כל צדיק וצדיק ייכווה למעלה ויאמר: למה לא חיפיתי את עצמי יותר? למה לא כיסיתי את עצמי יותר? הנה חברי כיסה את עצמו יותר, ובזכות זה זכה למעלה גדולה יותר.
אם כן, מדוע פרסם דוד את צדקתו? על כך הוא אומר: "הנה שפתי לא אכלא" - איני צריך לכלוא את שפתיי מלומר זאת, אף שבדרך כלל עדיף לאדם להסתיר מעשיו, "ה' אתה ידעת" - אתה יודע שאין כוונתי להתפאר.
צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב׃
"צדקתך לא כיסיתי בתוך לבי" - את הצדקה שעשית עמדי לא רציתי לכסות ולהסתיר בליבי פנימה, אלא רציתי שכולם יידעו את הצדקות שאתה עושה, למען דעת צדקות ה'. "אמונתך ותשועתך אמרתי" - מה שאמרתי את תשועתך, כל עניינו להגיד את אמונתך: כשאני מספר את ישועות ה', אני מביא בזה אנשים לאמונה. וכמו שאומרים החסידים על "האמנתי כי אדבר" - כשאדם רוצה להגיע לאמונה, עליו לדבר: לדבר במעשי ה', בגבורותיו וביד ה'. על ידי שישמעו שה' מושיע את מי שחוסה בו, יכירו שהוא המשגיח גם עליהם, ושהישועות שלהם ממנו. ולכן "לא כיחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב" - כיוון שאין כוונתי להתפאר, אין לי מניעה לומר זאת בקהל רב, שהרי לא באתי לספר את צדקי אלא את צדקתך, שאתה מושיע את החוסים בך, ורציתי שיתקדש שם שמיים בכך, ושמתוך זה יבטחו אנשים בה'.
רש"י מפרש "בישרתי צדק" - זו שירה על הים, ושירה על הבאר, ושירת דבורה. ונראה שרש"י דייק, אולי בדרך דרש, ש"בישרתי" הוא כמו "שַׂרתי" - "בשירתי"; שהרי כל הדוגמאות שהביא הן שירות. "בישרתי צדק בקהל רב" - שרתי את צדקות ה' שעשה עמנו בקהל רב. ו"הנה שפתי לא אכלא" - לא אמנע את שפתיי מלספר בשבחו של מקום, כלשון "לא תכלא רחמיך" שפירושה לא תמנע.
הניסים הנסתרים - "ה' אתה ידעת"
ה"מעם לועז" מביא ביאור בשם רבי ייבי: אמנם יש ארבעה שצריכים להודות בקהל רב - עוברי מדבריות, יורדי ימים ונהרות, יוצאי בית האסורים ומי שנרפא מחוליו, וסימנך "וכל החיים יודוך סלה" - ואלו ניסים גלויים שמודים עליהם בפרהסיה. על כך מוסיף דוד ואומר: את מה שצריך להודות בפרהסיה כבר בישרתי בקהל רב, אבל "שפתי לא אכלא" - גם על הניסים הנסתרים אני מודה תמיד. ועל כך נאמר "ה' אתה ידעת": את הניסים הנסתרים רק ה' יודע, שהרי אינם גלויים, כמו שכתוב "לעושה נפלאות גדולות לבדו" - לבדו, רק הוא יודע, והאדם אינו יודע.
ועל זה אנו אומרים "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו". שואלים הכול: אם גבר עלינו חסדו, עם ישראל היו צריכים להלל ולשבח, ולמה נאמר "הללו את ה' כל גויים"? אלא על ניסיך שבכל יום עמנו, שאנחנו איננו רואים ואיננו שומעים אותם - מי יהלל? הגויים. אותו מחבל שהלך להכין מטען חבלה ועלה עמו בסערה השמיימה, ואיש אינו יודע מזה, ואיש אינו יודע מה היו תוכניותיו וכיצד השתבשו - הם יודו ויהללו לה' על שהצילנו, שהרי הם יודעים מה רצו לעשות לנו, ואנחנו הולכים לתומנו ואיננו יודעים ממה ניצלנו. זהו נס נסתר, ועל זה אומר דוד: "ה' אתה ידעת", לא אכלא שפתיי מלספר בניסים הנסתרים שרק אתה יודע אותם, כמו שנאמר "לעושה נפלאות גדולות לבדו", ואין בעל הנס מכיר בניסו. ולכן בכל רגע לא אכלא את שפתיי מלהודות לך - כי גם עכשיו ודאי עשית לי נס, גם עכשיו יש לי הצלה, גם עכשיו אתה גומל עמי חסד.
אַתָּה יְהֹוָה לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי׃
"אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני" - אתה תחשוב לי את העניין הזה לזכות, ומתוך כך תושיע אותי. ומבאר המלבי"ם שה' מושיע את האדם באחת משלוש דרכים: מצד הרחמים - כשה' רואה אדם מסכן, עני ומדוכא, הוא מרחם עליו ומושיעו; או מצד החסד - לעשות עמו חסד ולהושיעו אף שאינו מדוכא; או מצד האמת.
"יבושו ויחפרו" - מדרגות הבושה
יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחַד מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי׃
על ידי הישועה יבושו האויבים, אותם מבקשי נפשי: כשיראו שאתה עמי, ואין בכוחם להוציא אל הפועל את תוכניותיהם להזיק לי - תהיה להם בושה. הנה רצה ואיים וחשב, ולבסוף שב לאחור כלעומת שבא, ולא הצליח להזיק לי כלל; בדבר זה יהיה לו ביזיון גדול. ומוסיף המלבי"ם: "חפצי רעתי" הם השונאים אותי בסתר - אף שאינם באים בפועל להרגני, שנאתם פנימית וכבושה, והם רק מתאווים שיהיה לי רע; גם הם יסוגו אחור וייכלמו.
והמלבי"ם מבאר שבלשון הקודש יש הבדל בין "יבושו" ל"יחפרו", וכן ביאר בכמה מקומות. הבושה היא מה שאדם מתבייש מעצמו; אבל "להחפיר" הוא מלשון חרפה - "חרפה" ו"חֶפֶר" אותה מילה בשינוי אותיות, כדרך שמצינו שַׂלמה ושִׂמלה, כבש וכשב - ומשמעותה לקבל בושה וחירוף מאחרים, שאחרים מחרפים אותו. והחרפה והחפירה גדולות מן הכלימה. לכן אומר דוד: מבקשי נפשי - שהם הגרועים ביותר - יחפרו, תהיה להם החרפה הגדולה ביותר על ידי אחרים שיבזו אותם; ואילו חפצי רעתי - ייכלמו, שהכלימה פחותה מן החרפה. וכפי מידת רעתם כך תהיה מידת בושתם: ככל שהם שונאים אותי יותר, כך תגדל כלימתם.
יָשֹׁמּוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם הָאֹמְרִים לִי הֶאָח הֶאָח׃
גם אותם המביישים אותי, שמוציאים עליי דיבה וממציאים עליי שקרים ואומרים "האח האח ראתה עינינו" - כמו שראינו לעיל בפרק ל"ה פסוק כ"א, "וירחיבו עלי פיהם אמרו האח האח ראתה עינינו" - כביכול ראו בעיניהם איך דוד עשה רעות והתנהג כך וכך, והכול הוצאת דיבה ושקר שאין בו ממש - גם עליהם אני מבקש, ריבונו של עולם: "ישומו על עקב בשתם". "ישומו" לשון שממה, ו"עקב" כמו "עקב אשר שמעת בקולי", שפירושו בגלל: בעקבות מה שהם מביישים אותי - יישומו.
ורש"י מפרש "על עקב בשתם" - כשיקבלו את בושתם על עקב, מלשון עקבות, כמו "ועקבותיך לא נודעו", "צאי לך בעקבי הצאן", שהכוונה מדרך כף רגל. והיינו מידה כנגד מידה: בדרך שהלכו כנגדי, כך תהיה בושתם, ומכוח זה תבוא עליהם שממה וביזיון גדול - שמה שרצית לעשות לי, בסופו של דבר עשה ה' לך.
"ישישו וישמחו בך כל מבקשיך" - השמחה שבעצם הבקשה
יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ יֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ׃
כאשר יראו שאתה מושיע את הבוטחים בך, ישישו וישמחו בך כל מבקשיך. ומבאר המלבי"ם שיש הבדל בין המבקש את ה' לבין המבקש עניינים אחרים: מי שמבקש תכלית אחרת אינו שמח בעצם הבקשה, אלא רק אם ביקש ומצא את מבוקשו; אבל אצלך, ריבונו של עולם, ישמחו גם ה"מבקשים" עצמם, כיוון שהבקשה עצמה היא התכלית והיא השגת המבוקש.
נסביר: כשחסר לי דבר - אני מבקש. ואם ישאלו אותי מה היה טוב יותר, ודאי אומר שמוטב שלא יחסר לי כלל ולא אצטרך לבקש. האם כך הדבר גם אצל מבקשי ה'? ודאי שלא. שהרי אם לא היה חסר לי דבר, לא הייתי מבקש את ה' והייתי נשאר מרוחק. אדרבה, מבקשי ה' מחפשים כיצד להגיע למצב שבו יבקשו, כי דרך הבקשה הם מגיעים לקרבת אלוקים. וכשה' אינו רוצה שיבקשו ממנו - לנחש נתן את העפר ללחמו: אל תרים ראש, איני רוצה לראותך, אל תבקש כלל. ולעומת זאת לעם ישראל נאמר "למטר השמים תשתה מים", לפי שה' רוצה שיבקשו ממנו.
נמצא שעצם הבקשה אינה חיסרון ומינוס. אדם כזה אינו אומר "הלוואי ולא הייתי צריך לבקש", אלא שמח שהגיע לידי כך, שהבקשה עצמה מראה על קרבת אלוקים ומביאה אליה. וזהו שנאמר "ישמח לב מבקשי ה'": מי שהוא בגדר מבקש אצל הקדוש ברוך הוא - ליבו שמח, כי בזה הוא מתחבר; אבל מי שקיבל הכול מראש ובחינם ואינו מבקש את ה' - ייעצב ליבו, שהרי אין לו קשר עם האלוקים. ומי שמבקש תכלית אחרת - ממון, רווח, עסק מצליח, וילה - הלוואי ולא היה צריך לבקש, הלוואי והיה מקבל מראש. אבל מי שכל שאיפתו קרבת אלוקים, אף אם יבקש עניינים גשמיים, הוא בגדר "מבקשיך", והוא שמח שהגיע למצב של בקשה, שעל ידה יש לו קרבת אלוקים.
"יאמרו תמיד יגדל ה' אוהבי תשועתך" - מבאר המלבי"ם שמי שאינו אוהב את התשועה עצמה אלא רק את תוצאותיה, אינו מבקש תשועה כלל, אלא מבקש שלא תהיה צרה מלכתחילה. מי שמחפש חיים שלווים ושקטים אינו מבקש ישועה. אבל מי שרוצה קידוש השם ושיתגדל שמו בעולם - "יגדל ה'" - הוא מ"אוהבי תשועתך": הוא שמח שהייתה צרה ובעקבותיה הישועה, כי רק מתוך הצרה ובוא הישועה מתגדל שם ה'. ואם לא הייתה צרה - מהיכן היית יודע את ישועת ה'? אילו לא רדפו המצרים אחרי בני ישראל, היכן הייתה נגלית לנו קריעת ים סוף והצלתנו, והיכן היה לנו שביעי של פסח? הצרה היא שמביאה את הישועה. האדם המגושם מבקש רק חיים שלווים, ואינו רוצה לא צרה ולא ישועה; אבל הצדיק, האדם השלם, שמבין שתכלית הבריאה היא "יגדל ה'", הוא שמח בישועה הבאה בעקבות הצרה, ואינו מעדיף שלא תהיה צרה כלל - שכן דווקא מכוח הישועה ניתן לראות את יד ה', ומתפרסם שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם. כאומר: מוכן אני לקבל עליי אף את הצרה, ובלבד שלבסוף על ידי הישועה יגדל כוח ה'.
"ואני עני ואביון" - מהות העוני
וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל תְּאַחַר׃
רש"י אומר: כל "עני ואביון" שבתהילים אינו אלא כנגד ישראל. ומה הקשה לו? כיצד שייך לומר על מלך "ואני עני ואביון"? אין מלך עני לעולם, וכי דוד מחזר על הפתחים? הוא מלך! אלא הכוונה כנגד עם ישראל, ודוד משמש כאן כפה לכולנו, שעם ישראל הם כעניים ואביונים. "ה' יחשב לי" - שייתן ליבו אליי לחשוב את עניותי ואביונותי כדי להושיעני, ומתוך כך "עזרתי ומפלטי אתה, אלוהי אל תאחר" - תתבונן במצבי, תראה את עניותי, ותושיעני במהרה.
הרד"ק מבאר: אף על פי שדוד היה מלך, כוונתו לומר שמרוב שאני נצרך לעזרתך ולישועתך - אני כעני. אין כאן עוני בממון, אלא עוני במובן של נזקקות: יש נזקק לכסף ויש נזקק לישועה, ואני נזקק לישועתך תמיד. ולפי הרד"ק "יחשב לי" אינו מוסב על עניותי, אלא שה' יחשוב להיטיב לי ולעזרני ולפלטני בעת צרה. ועוד הסבר: "יחשב לי" מלשון חשוב וטוב - שה' יחשיב אותי, שלא אהיה מבוזה בעיניו מלהתייחס אליי, אלא אהיה חשוב בעיניו, ולא חשוב בעיני אחרים, וכדי שמתוך כך יצילני. ואז "אלוהי אל תאחר" - תושיעני מיד, כמו "לעזרתי חושה", בלא עיכוב ובלא התמהמהות.
והמלבי"ם מבאר: אני זקוק תמיד לישועה, ולכן "יחשב לי" שאני עני ואביון - שאין לי מאומה אלא רק ישועת ה'. "עזרתי ומפלטי אתה" - הרי אני נרדף תמיד מן האויבים, ובאופן תמידי אני עני וחלש כנגדם, ואתה הוא המושיעני תמיד ומפלטני מידם. "אלוהי אל תאחר" - אל תאחר את הזמן שאני נזקק בו לישועה, שכן דל אני מאוד ומצד עצמי אין לי כוח כלל. וזהו בכיוון דברי רש"י: ראה את עניותי ואביונותי, שמצד עצמי אין לי כלום ואני נסמך רק עליך. וכאשר אדם נסמך על ה' - ה' מושיעו, וכמו שאומר חובות הלבבות: כשאדם בוטח בזולתו יתברך, ה' מניחו ביד מי שבטח בו - "יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה"; אבל כשאדם בוטח בה', אומר הקדוש ברוך הוא: עליי אתה סומך, מחויב אני להושיעך.
יש בלשון הקודש לשונות רבים לעניות: דל, עני, אביון, רש, מך ועוד, וצריך להבין את ההבדלים ביניהם; המלבי"ם מבאר זאת באריכות, וכן הגר"א והרש"ר הירש, ולא ניכנס לכל זה אלא רק למה שנוגע לענייננו. אומר המלבי"ם שהאביון גרוע מן הדל, שהרי "אביון" מלשון "אבה" - שרוצה ושואף לכל דבר. העני, אם תביא לו דבר פחוּת, עשוי לומר: איני צריך את זה, אני עני אבל יש לי כבוד, אל תזרוק אליי דברים שאין לך מה לעשות בהם. אבל האביון מתאווה לכל דבר: מה זרקת? למה זרקת? תביא לי! מתאווה לכול, שאין לו מאומה. ואף ש"מתאווה" בוי"ו ו"אבה" בבי"ת, אותו רעיון הוא, כלשון "לא אבה ה' סלוח לו" - לשון רצון.
ומוסיף המלבי"ם שהביטוי "עני" נבדל משאר נרדפיו - דך, מך, רש, אביון - בכך שהוא מתאר את עוני הנפש, שפלות הרוח וההכנעה, הכול לפי העניין והמקום. העניות היא ביטוי למה שמתרחש בנפשו פנימה: נפשו ענייה, שפלה ונכנעת, אינו רודף אחרי התאווה והכבוד, בין שיש לו ממון ובין שאין לו. לפי זה מובן מדוע אומר דוד המלך "ואני עני" אף שהיה מלך ועשיר - שכן "עני" כאן ביטוי לשפלות הרוח ולהכנעה. ולכן לרוב בא ביטוי זה על צדיקים נמוכי רוח, וכן נאמר במשיח: "עני ורוכב על חמור" - עני דווקא, ולא "דל". שכן "דל" משמעו שנידלדל מנכסיו ואין לו ממון, וזה לא היה חסר לדוד, לא ממון ולא בריאות; אלא כנגד שפלות רוחו והכנעת נפשו לפני ה' קרא לעצמו עני.
אלא שההכנעה יכולה להיות מרצון, ויכולה להיות שלא מרצון - שהשפילוהו אחרים. אדם יכול להיות שפל מפני שהוא משפיל את עצמו, ויכול להיות שפל מפני שאחרים השפילוהו. ולכן, כשההשפלה באה מכוח חיצוני, סומך הכתוב "אביון" ל"עני": אני עני, אך אל תחשוב שהעוני הזה בא מעצמי - מצד עצמי אני מתאווה, אני רוצה חיים טובים, איני מעונה ברצון, אני תאב לכל דבר ואין לי. אלא שמכוח אחר אני עני. זהו "ואני עני ואביון": מה שנפשי שפלה ואני מבוזה, אינו מפני שאני שואף לכך, שהרי מצד עצמי "אבה" אני, אביון ומתאווה, והייתי רוצה להיות כאחד האדם ולא שפל ומבוזה; אלא שמבזים ומשפילים אותי, ומכוח זה אני בגדר עני - עוני הנפש, שפלות הרוח וההכנעה.
לסיכום:
דוד המלך מלמד אותנו בפרק זה את סדר הנכון של ההודאה: התורה צריכה להיות בתוך המעיים - פנימית, תמידית, ומשפיעה גם על מה שנכנס לפה וגם על מה שיוצא ממנו. הצדקות שלנו ראוי להסתיר, כי דווקא הנסתר הוא המאיר ורק הלשמה קונה עולם הבא; אבל את צדקת ה' יש לפרסם בקהל רב, כדי להפיץ אמונה - וגם על הניסים הנסתרים, שרק ה' יודע אותם, יש להודות בכל רגע. בתפילתו על אויביו מבקש דוד חרפה כנגד מבקשי נפשו וכלימה כנגד חפצי רעתו, מידה כנגד מידה. ומן הצד השני - "ישישו וישמחו בך כל מבקשיך": מבקשי ה' שמחים בעצם הבקשה, שהיא עצמה קרבת אלוקים, ואוהבי תשועתו שמחים אף בישועה הבאה מתוך הצרה, כי בה מתגדל שם שמיים. ולבסוף מעמיד דוד את עצמו ואת כלל ישראל כ"עני ואביון" - שפלי רוח ונכנעים, שאין להם מאומה מצד עצמם אלא הישענות מוחלטת על הבורא: "עזרתי ומפלטי אתה, אלוהי אל תאחר".