פתיחה
אנו ממשיכים בביאור מזמור מ' בתהילים, מן הפסוקים שבהם דוד המלך מסביר מה באמת מבקש הקדוש ברוך הוא מן האדם. לאחר שאמר שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בזבח ובמנחה כשלעצמם, בא דוד ומצהיר על נכונותו לקיים את המוטל עליו, ומכאן ואילך הוא מבאר את אופיה המיוחד של ההודאה שלו: הודאה שאינה נובעת מחיוב חיצוני אלא מפנימיות הלב, ואמירה פומבית שאין בה שמץ של התפארות.
"אז אמרתי הנה באתי" - ביאור הרד"ק
זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ, אׇזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי, עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ׃
אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי, בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי׃
הרד"ק מסביר: "אז אמרתי" - כוונתו כאשר נרפאתי מחוליי, אז אמרתי בליבי: אתה ה' לא חפצת זבח ומנחה. מה שאתה רוצה ממני הוא רק שאקיים את מצוותיך, כפי שנאמר "זבח ומנחה לא חפצת, אוזניים כרית לי, עולה וחטאה לא שאלת" - אלא רק שאקיים את מצוותיך. ועל כך אומר דוד המלך: הנה אני בא לקיים את מצוותיך. את מה? "במגילת ספר כתוב עליי" - עליי ועל כל אחד ואחד מבני עמך. במילים פשוטות: את המובא בתורה שעלינו לעשות ולקיים. אומר דוד - את המחויבויות שלי, הכתובות עליי, באתי כעת לקיים.
אלא שצריך להבין, מעיר הרד"ק: "מגילה" היא לשון נקבה, ו"כתוב" הוא לשון זכר. היה צריך לומר "במגילת ספר כתובה עליי". ומתרץ הרד"ק, שלשון הזכר "כתוב" מוסבת על ה"ספר": במגילת ספר - ספר הוא לשון זכר - כתוב עליי, שם כתובים החיובים שלי בקיום מצוות ה'.
המדרש: "מכלל לא יבוא הייתי ובאתי"
המדרש ברות רבה (פרשה ח') מביא: רבי יצחק פתח - "אז אמרתי הנה באתי". אומר המדרש: שירה הייתי צריך לומר שבאתי, ואין "אז" אלא לשון שירה, שנאמר "אז ישיר משה ובני ישראל". ומה מיוחד כאן שיש לומר עליו שירה? אומר דוד: מכלל "לא יבוא" הייתי, ובאתי. שהרי דוד בא מן המואביה, מרות המואביה, וכתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". אם כן הייתי צריך להיות מכלל "לא יבוא" בקהל ה', ובכל זאת באתי - על ידי דרשת חז"ל: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.
ולא זו בלבד שלא הייתי צריך לבוא בקהל, אלא אף "במגילת ספר כתוב עליי" שלא אבוא. היכן? במגילה - במגילת איכה: "אשר ציווית לא יבואו בקהל לך". ובספר - בספר התורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". ועם כל זה - ובאתי.
ולא די בכך, ממשיך המדרש ודורש את הפסוק גם להיפך: "במגילת ספר כתוב עליי" - שאבוא. הקדוש ברוך הוא כתב עליי במגילה ובספר שכן אבוא. במגילה - במגילת רות, בשושלת: פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד. הרי שמוזכר במגילה שאני משושלת זו וזכיתי לבוא ולהיות חלק מקהל ה'. ובספר - בספר שמואל א': "ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא".
ובילקוט מוסיפים עוד, שדוד המלך מופיע לא רק בספר שמואל אלא כבר בספר התורה. היכן? בדברי המלאכים ללוט: "קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות". אומרים חז"ל: מהו "הנמצאות"? שתי מציאות - רות המואביה ונעמה העמונית. ומהי המציאה הכתובה כאן? שנאמר "מצאתי דוד עבדי", ודרשו חז"ל: היכן מצאתיו? בסדום. וזהו "הנה באתי, במגילת ספר כתוב עליי" - כבר בספר התורה כתוב "בנותיך הנמצאות", שמהן יצא דוד המלך. רות המואביה - ממנה שושלת המלוכה, ונעמה העמונית - היא הייתה אשתו של שלמה.
"לעשות רצונך אלוהי חפצתי" - הודאה שאינה מצד החיוב
לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי, וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי׃
מסביר המלבי"ם: "לעשות רצונך אלוקיי חפצתי" - היות ואני חפץ לעשות את רצונך, פירושו של דבר שאני, אומר דוד, הולך ומקריב לפניך קורבן תודה לא משום שכך כתוב בתורה - שאז הייתי כאנוס על פי הדיבור - אלא מתוך הכרה פנימית שאני חייב להודות לה'. וזה דבר אחר לגמרי: לא כילד שאומרים לו "תגיד תודה יפה" והוא אומר, אלא כאדם מבוגר שמבין מעצמו שעליו להודות. אומר דוד: אני מעצמי חפץ לעשות דבר שיהיה מרוצה לפניך, ורוצה מצד עצמי להראות שאני מכיר לך טובה.
אלא שאת זה אי אפשר להראות בפעולה שכל אדם רגיל עושה, שהרי בה אין באה לידי ביטוי ההודאה המיוחדת. להתנדב מנחה ודורון למי שהיטיב עמו - כל בני אדם עושים כן, ואין בהודאה זו משהו מיוחד. לכן אומר דוד: "ותורתך בתוך מעיי". כל אדם מביא קורבן משום שכך כתוב בתורה, ואילו אצלי התורה הזאת כתובה בתוך מעיי - כלומר בליבי, בפנימיותי, בשכלי, במצפוני. שם כתוב שמי שה' עשה עמו טובה צריך להכיר טובה. אצל כל אדם ההודאה נובעת מן החיוב, שנאמר "ארבעה צריכים להודות", ולכן הוא מודה ומביא קורבן. אבל דוד אומר: ריבונו של עולם, אצלי זה מתוך התורה הכתובה במעיי, מתוך רגש והוקרה פנימית והודאה הנובעים מפנימיותי. ולכן מעשי שונים ממעשה כל בני האדם - כי "לעשות רצונך אלוקיי חפצתי", ולכן "תורתך בתוך מעיי".
פירושים נוספים ב"תורתך בתוך מעי"
רש"י מסביר "ותורתך בתוך מעיי" - גם המאכלים שאני אוכל הם על פי תורתך. כלומר, כל מה שנכנס לי למעיים הוא על פי תורתך. וצריכים לדעת שהאדם צריך להקפיד מאוד על מה שהוא מכניס לפיו. מספרים שפעם התארחו כמה חסידים בפונדק, והתחילו לדון אם אפשר לאכול את זה או לא, והאם זה כשר או לא כשר. היה שם אדם שישב לידם - דומני שהיה זה רבי בונים מפשיסחא - ושמע אותם דנים בעניין בהרחבה, ושמע שביניהם התערבו גם לשון הרע ורכילות. אמר להם: רבותיי, אני רואה שאתם מקפידים מאוד מה אתם מכניסים לפה; האם אתם מקפידים כך גם על מה שאתם מוציאים מן הפה? חשוב מאוד שבתוך המעיים ייכנסו רק דברים כשרים, אבל חשוב לא פחות לא להוציא החוצה דיבורים פגומים. על כל פנים, לפי רש"י "תורתך בתוך מעיי" הכוונה שכל מה שבמעיי הוא על פי תורתך - אני אוכל רק בהכשרים מהודרים.
האבן עזרא מסביר ש"תורתך בתוך מעיי" הכוונה בסתר: ביטוי לכך שהתורה פנימית אצלי, בסתר, כמו שנאמר "אכול את המגילה הזאת", שהכוונה ללמוד אותה ולהכניסה פנימה שתהיה בפנימיותך. והרד"ק אומר ש"בתוך מעיי" היינו בתוך ליבי, שהלב בכלל המעיים, ו"מעיים" הוא ביטוי כולל לפנימיות האדם. ומה בא לומר בזה? שהתורה נמצאת אצלי פנימה, ואיני מסיח דעתי ממנה אפילו רגע, ואין חוט מחשבתי פוסק מעסק התורה. זהו "תורתך בתוך מעיי" - התמדיות שבלב פנימה.
"בישרתי צדק בקהל רב" - לא לשם התפארות
בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב, הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא, יְהֹוָה אַתָּה יָדָעְתָּ׃
לאחר שהקדים דוד ואמר שאין הוא מביא את הקורבן מפני שהתורה מחייבת אלא מתוך רצון והודאה פנימית אמיתית על חסדי ה', בא עתה, אומר המלבי"ם, לומר: גם מה שאני מספר את הנס הזה לפני קהל רב, אין לחשוב שאני מספרו מתוך התנשאות ודרך גאווה, כמי שאומר "ראו, אני עשיתי מעשים טובים, עשיתי צדק ולכן ה' עזר לי" - "קווה קיוויתי ה' ויט אליי", הרי מכאן שאני בעל מעלה, הייתי צדיק וה' נתן לי. אדרבה, אומר המלבי"ם: ראוי לשלמים להסתיר צדקתם ולא להתפאר בה לפני המונים, כי כאשר אדם מתפאר בצדקתו - אות היא שצדקתו אינה לשם שמיים אלא בשביל ההמונים.
ובאמת מעשיו הנסתרים של האדם הם המאירים, ואילו מה שנעשה לשם פרסום ולשם שם - אורו מועט מאוד. וכבר יצא לנו לדבר על כך בכמה הזדמנויות בשיעורינו, מדברי "מכתב מאליהו" לרב דסלר, שכותב כדבר ברור ופשוט שעולם הבא קונים רק בלשמה. ואלו דברי הרמב"ם, שכדי לזכות לעולם הבא צריך שהמעשה יהיה לשם שמיים; ואם אינו לשם שמיים - אין קונים בו עולם הבא. ועל זה נאמר: אין כל צדיק וצדיק נכווה אלא מחופתו של חברו. ובנובהרדוק היו אומרים: אל תקרא "מחופתו" אלא "מחיפויו" של חברו - כל צדיק וצדיק ייכווה למעלה ויאמר: למה לא חיפיתי את עצמי יותר? למה לא כיסיתי את עצמי יותר? הנה חברי כיסה את עצמו יותר, ובזכות זה זכה למעלה גדולה יותר. אם כן ראוי לשלמים להסתיר צדקתם ולא להתפאר לפני ההמונים, שאם לא כן נראה הדבר כאילו אינו לשם שמיים.
ולכן אומר דוד: "בישרתי צדק" - את הצדקות שלי בישרתי לקהל רב, ו"הנה שפתיי לא אכלא" - איני אמור לכלוא את שפתיי מזה. וכי תאמר: למה לך לפרסם, הרי עדיף לאדם להסתיר מעשיו? על כך משיב דוד: "ה' אתה ידעת" - אתה יודע שאין כוונתי להתפאר.
צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי, אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי, לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב׃
"צדקתך לא כיסיתי בתוך ליבי" - את הצדק שעשית עמדי לא רציתי לכסות ולהסתיר בתוך ליבי, אלא רציתי שכולם יידעו את הצדקות שאתה עושה, למען דעת צדקות ה'. "אמונתך ותשועתך אמרתי" - במה שאמרתי את תשועתך, כל ענייני היה להגיד את אמונתך. כשאני מספר את ישועות ה', אני מביא בזה אנשים לאמונה. וכמו שאומרים החסידים על "האמנתי כי אדבר": כשאדם רוצה להגיע לאמונה - עליו לדבר, לדבר במעשי ה' ובגבורות ה' וביד ה', ולספר את צדקתו; וכשאני מספר לכולם את הישועה, אני מפיץ בזה את אמונתך.
אם כן "אמונתך ותשועתך אמרתי" - מה שאמרתי את תשועתך היה כדי להפיץ את אמונתך, שעל ידי שישמעו שאתה ה' מושיע את מי שחוסה בך, יכירו שאתה המשגיח גם עליי ושהישועות שלי הן ממך. ולכן "לא כיחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב" - כיוון שאין כוונתי להתפאר, אין לי בעיה לומר זאת לקהל רב, שהרי לא באתי לספר את צדקתי אלא את צדקתך, שאתה ה' מושיע את מי שחוסה בך. רציתי שיתקדש שם שמיים בזה, ושעל ידי כך יבטחו אנשים ויאמינו בה'.
רש"י: "בישרתי" מלשון שירה
רש"י מסביר "בישרתי צדק" - זו שירה על הים, ושירה על הבאר, ושירת דבורה. וחשבתי שיכול להיות שרש"י דייק, אולי בדרך דרש, ש"בישרתי" הוא כמו "בשירתי" - שרתי; שהרי כל הדוגמאות שהוא מביא הן שירות: שירת הים, שירת הבאר ושירת דבורה. "בישרתי צדק בקהל רב" - שרתי את צדקות ה' שעשה עמנו, בקהל רב. "הנה שפתיי לא אכלא" - לא אמנע את שפתיי מלספר בשבחו של מקום, כלשון "לא תכלא רחמיך", שפירושו לא תמנע את רחמיך.
הניסים הנסתרים - ביאור רבי ייבי
המעם לועז מביא ביאור בשם רבי ייבי על מה שאומר דוד שסיפר בקהל רב: יש ארבעה שצריכים להודות בקהל רב - עוברי מדברות, עוברי ימים ונהרות, יוצאי בית האסורים, ומי שנרפא מחוליו, וסימנך "וכל החיים יודוך סלה". אלו הם הניסים הגלויים, שעליהם מודים בקהל רב. אומר דוד המלך: אף שאת זה עשיתי, "שפתיי לא אכלא" מלהודות לך תמיד גם על הניסים הנסתרים. את שצריך להודות עליו בפרהסיא - כבר בישרתי בקהל רב; אבל גם על מה שנעשה בסתר צריך להודות. ועל כך הוא אומר "ה' אתה ידעת" - את הניסים הנסתרים רק ה' יודע, שהרי אינם גלויים, וכמו שכתוב "לעושה נפלאות גדולות לבדו" - לבדו, רק ה' יודע בהן והאדם אינו יודע.
ועל זה אנו אומרים: "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו". וכולם שואלים: אם גבר עלינו חסדו, היה לעם ישראל להלל ולשבח, ולמה "הללו את ה' כל גויים"? אלא על ניסיך שבכל יום עמנו, שאנחנו אפילו איננו רואים ואיננו שומעים אותם. מי יהלל? הגויים. אותו אחמד שהלך להכין מטען חבלה ועלה עמו בסערה השמימה, ואיש אינו יודע מכך, ואיש אינו יודע מה היו תוכניותיו וכיצד השתבשו - הם היודעים, והם יהללו את ה' על שהצילנו. "הללו את ה' כל גויים, כי גבר עלינו חסדו" - אתם הללו, כי רק אתם יודעים מה רציתם לעשות לנו, ואילו אנו הולכים לתומנו ואיננו יודעים ממה ניצלנו. אלו ניסים נסתרים. ועליהם אומר דוד: "ה' אתה ידעת" - שפתיי לא אכלא מלספר גם בניסים הנסתרים שרק אתה יודעם, כמו שכתוב "לעושה נפלאות גדולות לבדו", ואין בעל הנס מכיר בניסו. ולכן אומר דוד שבכל רגע לא יכלא את שפתיו מלהודות - כי גם עכשיו ודאי עשית לי נס, גם עכשיו יש לי הצלה, גם עכשיו אתה גומל עמי חסד, וזה הנס הנסתר שעליו אני מודה בכל רגע.
רחמים, חסד ואמת
אַתָּה יְהֹוָה לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי, חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי׃
אתה ה' לא תמנע רחמיך ממני; תחשוב לי עניין זה לזכות, ומתוך כך תושיע אותי. אומר המלבי"ם: ה' מושיע את האדם באחת משלוש דרכים. או מצד הרחמים - כשה' רואה אדם מסכן, עני ומדוכא, הוא מרחם עליו ומושיעו. או מצד החסד - לעשות חסד עם אותו אדם אף שאינו מדוכא. או מצד האמת - מכוח הבטחה שהבטיח לו, שמצד האמת עליו לקיים את הבטחתו. ועל כן: "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני".
לסיכום:
בפסוקים אלו מלמדנו דוד המלך שתי יסודות גדולים. הראשון - "לעשות רצונך אלוקיי חפצתי ותורתך בתוך מעיי": ההודאה האמיתית אינה יוצאת ידי חובת חיוב חיצוני, אלא נובעת מהכרה פנימית שהתורה חקוקה בליבו ובפנימיותו של האדם, ובכלל זה מה שנכנס לפיו ומה שיוצא מפיו. השני - "בישרתי צדק בקהל רב": אף שראוי לשלמים להסתיר צדקתם, כי אור המעשים הנסתרים גדול מן הגלויים ורק בלשמה קונים עולם הבא, דוד מפרסם את הנס לא כדי לספר בצדקת עצמו אלא בצדקת ה', כדי להביא רבים לאמונה ולביטחון. ועל הכל, מלמדנו דוד שגם הניסים הנסתרים, שרק ה' יודעם, מחייבים הודאה בכל רגע ורגע - שכן בכל רגע נעשה עמנו נס, ועלינו לבקש שלא יכלא ה' רחמיו ממנו, ושחסדו ואמיתו יצרונו תמיד.