פתיחה: החלק האחרון של המזמור
בחלק זה של פרק ל"ט אנו מגיעים אל מסקנת המזמור. דוד המלך, שפתח בשאלה ובחקירה על מהותו של האדם - הנפש והגוף, מי גובר על מי ומהו תפקידו של האדם בעולמו - מגיע כאן אל התשובה ואל התפילה שנובעת ממנה. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, ונביא את דברי רש"י, הרד"ק והמלבי"ם.
"ועתה מה קיויתי" - מה יש לקוות בעולם הזה
וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי אֲדֹנָי תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא׃
רש"י מפרש: "מה קיויתי" - מהי השאלה שאני שואל ומייחל ממך? והתשובה היא בפסוק הבא: "מכל פשעי הצילני". זה כביכול כל מה שיש לי לקוות ולצפות מאת השם.
הרד"ק מפרש לשיטתו, שדוד מתאר כאן מציאות של חולי: אני כעת בחוליי, ואין לי תוחלת ממישהו אחר. איני מקווה לרופאים ולא לאף אדם שיעזור לי, אלא "תוחלתי לך היא" - רק אתה הוא שתרפאני.
המלבי"ם ממשיך באותו קו שבו פתח המזמור, בשאלת תפקידו של האדם בעולמו. אם "בצלם יתהלך איש", בצלם אלוקים, והאדם נדרש להשליט את הצלם הרוחני על המציאות הגשמית, על טבעיו ועל מידותיו - להשליט את הנשמה על הגוף - אם כן מה יש לי לקוות בעולם הזה? כאן אין מקום האושר וכאן אין מקום התקווה. "תוחלתי לך היא" - התוחלת היא למקום שבו אני מתקרב אליך, והוא העולם הבא.
כך אומר הרמח"ל: הקדוש ברוך הוא שלמות הטוב, ומדרכי הטוב להיטיב, ולכן רצה לתת לאדם את הטובה הגדולה ביותר. ומהי הטובה הגדולה ביותר? חיי העולם הבא. ולפיכך אומר הקדוש ברוך הוא לאדם: בוא ועבוד כאן בעולם הזה, ומקום העינוג והשכר הוא שם. לאותה מסקנה מגיע כאן דוד: מה תקווה עוד יש לי כאן מן העולם הזה? כל תוחלתי היא רק לך, לבחינת העולם הבא.
זוהי באמת תוחלתם של הצדיקים, הטוב הצפון להם. אין להם תקוות של נכסים והצלחות; שאיפתם היא קרבת אלוקים, שתשוב נפשם להיות צרורה בצרור החיים תחת כיסא הכבוד, בבחינת "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", מצביעים ואומרים "זה אלוקינו קיוינו לו".
אם כך - למה הצדיק מבקש להישאר בעולם?
אם כל שאיפת הצדיק היא קרבת אלוקים, ובעולם הזה הוא רק מתרחק, מדוע הוא רוצה כל כך להישאר כאן? הרי אצל משה רבנו, כשהגיע זמנו, מנהלת הנשמה מאבקים עם מלאך המוות ואינה רוצה למות. התשובה: מכיוון שכאן ורק כאן אפשר להגיע לחיי העולם הבא. הנשמה אינה רוצה להישאר בשביל תענוגות העולם הזה, לא בשביל עוד סטייק ועוד תאווה, אלא משום שהיא יודעת שכאן מקום הקנייה.
משל למה הדבר דומה: אדם ישב במטוס במחלקת תיירים, צפוף ודחוק, תינוקות בוכים ואי נעימות. פנה לדיילת וביקש לעבור למחלקה ראשונה. אמרה לו: חביבי, זה סכום אחר. אמר לה: אין בעיה, אוסיף. אמרה: זה עוד מאה דולר. אמר: אין בעיה, אני משלם. אמרה לו: כן, אבל יש בעיה - כרטיסים קונים למטה. כך האדם צריך להבין: כרטיסים קונים למטה. למעלה כבר אין מה לעשות, "אם יתן איש את כל הון ביתו" - בוז יבוזו לו. לכן הצדיק מתעקש להישאר כאן, כי רק כאן אפשר להשיג עוד קרבת אלוקים בבחינת מהלך; שם למעלה זו כבר הנצחת מצב.
אם כן: "מה קיויתי" - מה יש לי לקוות מן העולם התחתון, שאינו אלא פרוזדור לעולם העליון? ולאדם יש למה לצפות: אל חיי הנצח, וזו תוחלת הצדיקים.
דיוק הלשון: "קיויתי" מול "תוחלתי"
המלבי"ם מדייק בלשון הפסוק. "קיויתי" נאמר על דבר שאינו ידוע - יהיה או לא יהיה. כשאדם אומר "אני מקווה", בדרך כלל משמעו שכנראה לא יהיה; על כל פנים מדובר בדבר בלתי ידוע. לעומת זאת "תוחלת", לשון ייחול, נאמרת על דבר שבוודאות אמור להגיע, והאדם מייחל שכבר יבוא. ויש לכך ראיות רבות מישעיה, ממיכה ועוד מקומות שהמלבי"ם הולך בהם באותו קו. לכן: "ועתה מה קיויתי" - ענייני העולם הזה הם תקווה של לך דע אם תתקיים; אבל הנצח - "תוחלתי לך היא", והיא בוודאי בוא תבוא.
ושימו לב: "מה קיויתי אֲדֹנָי" - כתוב בלשון אדנות ולא שם הוי"ה, וגם זה מאשר את ביאור המלבי"ם. ביטוי של אדנות הוא תמיד בחינת השכינה, בחינת העולם התחתון, ספירת המלכות; "אדני" אותיות "דינה", שהמלכות היא בחינת דינים. אם כן: "מה קיויתי" - מה יש לי לקוות מן העולם התחתון? "תוחלתי לך היא" - להשם יתברך, להידבק בו, זו התוחלת האמיתית שכדאי לקוות לה ובוודאי תתקיים.
"מכל פשעי הצילני"
מִכׇּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי׃
הרד"ק מסביר: סיבת החולי והמכאוב היא הפשעים. לכן אני מבקש מריבונו של עולם שיצילני מן הפשעים, כלומר שיכפר עליהם, ואז לא אזדקק לסבול ולא אהיה חולה. "חרפת נבל אל תשימני" - כפי שראינו לעיל, הנבל היה בא כביכול לבקר את דוד, "בעוד רשע לנגדי", ומראה עצמו כמצר בצרתו ודואג לו; אך בצאתו החוצה היה מדבר סרה: שילך דוד, שכבר ימות, מתי כבר יעזוב אותנו. וכשהקדוש ברוך הוא מביא עליו חולי, נעשה לנבל צידוק למעשיו: הנה תראו, דוד רשע ולכן הוא סובל. לכן מבקש דוד: אל תמשיך את חוליי, כי בכך אתה נותן לנבל לחרף אותי, ואני נעשה חרפת הנבל - הוא בריא ושלם ואני איש מכאובים.
המלבי"ם מסביר על דרכו: תפקיד האדם להמשיל את הרוח על הגוף, ולכן דוד מבקש שהחומר לא ימשול ברוח, שלא יתגבר בתאוותיו וברצונותיו על הנפש המושכת לרוחניות. "חרפת נבל אל תשימני" - שלא אהיה כנבל שיש לו חרפות ודראון עולם. שהרי אם כוח הגוף ישתלט, נמשך האדם אחר תאוותיו ומאבד את הנצח. לכן: "מכל פשעי הצילני" - אל תיתן לגוף להשתלט על הנפש, סייע בידי להתגבר על המשיכה הגופנית, וכך לא אהיה מחורף כנבל לנצח; ועל ידי שאנצח את הגוף תהיה נפשי עובדת השם ואזכה לאור באור החיים.
"נאלמתי לא אפתח פי"
נֶאֱלַמְתִּי לֹא אֶפְתַּח פִּי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ׃
הרד"ק מסביר: אין לי על מי לצעוק חמס על צערי ועל מכאוביי. אין זה בא מיד אדם, שאוכל להאשים את פלוני או אלמוני, ולכן נאלמתי. ושמא יש לי להלין על הקדוש ברוך הוא? על כך הוא אומר: גם כלפי שמיא "נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית". דינו של השם דין צדק, ואם הוא עשה לי כן, סימן שהדבר מגיע לי בגלל פשעיי. על מי אם כן להלין? על עצמי.
משתמע מכאן שאילו היה חוליו בא מיד אדם, היה לו פתחון פה. וזה מתאים לרד"ק לשיטתו, שנוקט כדעת אותם ראשונים הסוברים שיש כוח ביד בעל בחירה להזיק למי שלא נגזר עליו; חלק מן הבחירה החופשית של האדם - האם לקיים מצוות או לעבור עבירות - הוא גם האם להזיק לחברו או לא. לעומת זאת מקובלנו כשיטת הגר"א ורבים אחרים, וביניהם בעל חובות הלבבות, שאין כוח ביד שום נברא להזיק לאדם שלא נגזר עליו, וכמו שאמרו: אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימא, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. הכל בהשגחה מלאה. אך הרד"ק לשיטתו: אילו היו מזיקים לי, הייתה לי תלונה כלפיהם - למה בחרת ברע להזיק לי? אבל כעת שהחולי בא מאת השם, נאלמתי ואיני פותח פי, שכן הוא בא בעוונותיי, ואני הוא האשם.
המלבי"ם מסביר שה"נאלמתי" חוזר אל השאלה שבה נפתח המזמור. דוד פתח בכך שיש לו חקירה בעניין הנפש והגוף: מי גובר, מה נדרש האדם לעשות בחייו, ולמה ברא השם מציאות מורכבת של נפש וגוף. בתחילה חשש לדבר, שמא יאמר דברים שאינם כהוגן כלפי שמיא בחקירת האלוקות, ולכן "נאלמתי דומיה". וכעת הוא אומר: נאלמתי מן השאלה, לא אפתח פי עוד - שכבר התברר לי "כי אתה עשית".
וכאן מבאר המלבי"ם ביאור נפלא: כל מעשי בראשית מתייחסים אל המציאות הגשמית. כך למשל בצמחים - "תדשא הארץ"; ודאי שהשם פועל בכל המציאות, אך בפועל הדבר נעשה על ידי הארץ, על ידי המציאות הגשמית. אך יש דבר אחד שהשם עשה בעצמו - "ונשמות אני עשיתי". לכן אומר דוד: "נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית". איני פותח פי עוד בשאלה, כי התברר לי שיצירת האדם אינה דומה ליצירת הבהמות והחיות וכל הדברים המגושמים שנבראו מכוח הארץ; את המציאות הרוחנית שבי אתה עשית, ובמטרה שנפשי שהיא חלק אלוה ממעל תשליט את רוחה על הגוף - "בצלם יתהלך איש". זו התכלית, ובזה כבר קיבלתי תשובה לחקירה שהייתה קשה לי.
"הסר מעלי נגעך"
הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי׃
לכן אני מבקש שתסיר ממני את הדברים המונעים ממני את התכלית, שהיא קרבת אלוקים, עבודת השם והמציאות הרוחנית של השכר בעולם הבא. תסיר את הנגעים התוקפים את הגוף ומשביתים אותי מלהשיג את השלמות, שהרי כל עוד הנפש בגוף היא חשה בכל מה שעובר על הגוף: חולי, קור, חום וכיוצא בזה.
"מתגרת ידך אני כליתי" - מחבט המכות והחולי אני כָּלֶה, לשון כליה. ואומר דוד: לא די בכך שהם מזיקים לגוף - את זה עוד יכולתי לשאת, שהרי הגוף נגוף, סופו להישאר בקבר ואינו התכלית; אלא שהדבר מכלה גם את הנפש. כי כשאדם שבור פיזית, הוא נשבר גם נפשית. רואים זאת אצל אנשים - וישמור השם שלא ידע איש שום צרה - שחוו תאונת דרכים ושוכבים בבית החולים עם גוף שבור: הצרה הגדולה היא כשנשברת הנפש, כשהאדם נכנס לדיכאון, לעצבות ולדכדוך. ואכן היום מרפאים הרבה גם באמצעות ליצנים רפואיים וכדומה, שתפקידם לרומם את הרוח ולתת לאדם תקווה ורצון לחיות.
וכבר הזכרנו כמה פעמים את דברי שלמה: "רוח איש יכלכל מחלהו ונפש נכאה מי ישאנה". אדם חולה שרוחו חזקה - רוחו תכלכל את מחלתו ותביאהו לרפואה; יש בכוח הרוח להחלים את הגוף. אבל רוח נכאה - אין בכוח גוף בריא לחזקה. אדם יכול להיות בריא ושלם בגופו ולהיות מדוכא וחי על כדורים. הגוף אינו יכול לשאת את הרוח, אבל הרוח כן יכולה לשאת את הגוף. וכיום הדבר מוכח גם רפואית. אם כן אומר דוד: אין תלונתי על שברון גופי מצד עצמו, אלא על כך ששברון הגוף מביא לדיכאון ומביא את האדם למצב שהוא נמנע מלקיים מצוות, ושברון הגוף גורר דכדוך בדרגה הרוחנית.
שני מיני נגעים: טבעיים והשגחיים
המלבי"ם מבאר שהנגעים הם משני מינים. המין האחד - נגעים טבעיים, מצד מציאות האדם החשוף למחלות: מחלות חורף ושאר מיני מחלות. זו מציאות הטבע, הנובעת מריבוי היסודות שבאדם. הקדמונים הרבו לדבר על כך שהחולי בא מהתגברות אחת המרות - ארבע או חמש מרות שבאדם: כשיש לאדם חום, מתגברת בו המרה האדומה; וכשהוא שרוי בדיכאון - המרה השחורה. התגברות מרה אחת יוצרת חולי ושינוי פיזיולוגי בגוף האדם.
נמצא שהחולי נגרם, אם נגדיר זאת, מ"סכסוכים פנימיים". כשהכול כשורה, הלב מסתדר עם כל איברי הגוף ומזרים לכולם דם בלי בעיות, הריאות נותנות חמצן לכל מקום, וכן הלאה. המלבי"ם מגדיר זאת במקומות אחרים: שלום בין כל מוסדי הגוויה, וזהו "ואתה שלום". כשיש שלום בין מוסדי הגוויה הכול זורם. איבר שאינך מרגיש אותו - הוא תקין; כשאתה מתחיל להרגיש את הכתף, סימן שיש שם בעיה. ומהי הבעיה? למשל חוסר חמצן למוח, קריש דם וכל מיני בעיות הנובעות מכך שאין שלום בין מוסדי הגוויה, שיש תגרה בין האיברים הפנימיים ואחד אינו מספק לחברו את הנדרש. זה החולי הטבעי, וזה "מתגרת ידך" - תגרה לשון מריבה: היות שאני מורכב מחלקים רבים שלעיתים יש ביניהם תגרה, זו סיבת נפילת האדם לחולי ולנזקים טבעיים.
"בתוכחות על עון יסרת איש" - הנגעים ההשגחיים
בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֺן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כׇּל אָדָם סֶלָה׃
לעומת החולאים הטבעיים, יש גם ייסורים הבאים בהשגחה - חולאים ועונשים שמטרתם להחזיר את האדם בתשובה, וזהו הפסוק הזה. כאן מדובר בייסורים חיצוניים, לא מצד הטבע, אלא שהקדוש ברוך הוא מביאם על האדם מבחוץ. והייסורים הללו "ותמס כעש חמודו" - "חמודו" הוא גופו של האדם, והם ממסמסים ומכלים אותו כדרך שהעש מכלה את הבגד שהוא אוכל.
"אך הבל כל אדם סלה" - נמצא שהאדם אינו משיג את התכלית שלשמה נברא. שהרי יש לו הן את החולאים הטבעיים, "הסר מעלי נגעך מתגרת ידך אני כליתי" - המביאים אותי לכליה, שאיני יכול לעסוק בענייני הרוח מפני שאני טרוד בחוליי הגשמיים; והן את "תוכחות על עוון", היינו ייסורים חיצוניים שאינם חלק מחולאי הגוף אלא נזק חיצוני הבא עליי. המלבי"ם מבחין בין "הוכחת" ל"יסרת": התוכחה לרוב בדברים, ואילו "ייסרת איש" הוא לייסר בייסורים ממש, לצערו בחולי וכדומה. וכל זה גורם שאיני משיג את התכלית ואיני מתקרב אל השם כראוי, כי אני עסוק כל העת בריפוי גופי.
רש"י מפרש: "בתוכחות על עון יסרת איש" - בתוכחות הכתובות בתורה על העוונות, בהן ייסרת אותנו; מה שכתבת הבאת עלינו. אנחנו קלקלנו את דרכינו ועל ידי כך אנו מקבלים עונשים אלו. "ותמס כעש חמודו" - נרקב בשרנו כבגד שאוכלו עש, ורש"י מפרש "חמודו" - בשרו שהוא חמדתו.
ומהי חמדת האדם? את מי הוא אוהב ביותר? את עצמו. ובאמת התורה אינה דורשת מן האדם שלא יאהב את עצמו - מי שאינו אוהב את עצמו הוא מזוכיסט. אדרבה, אדם צריך לאהוב את עצמו ולרצות את הטוב ביותר בשבילו, והטוב ביותר הוא קרבת אלוקים, עשיית רצון השם ושכר העולם הבא. לכן אמרו חז"ל "ואהבת לרעך כמוך": התורה דורשת שתאהב את חברך כשם שאתה אוהב את עצמך. נמצא ש"חמודו" של האדם הוא בשרו, הוא עצמו, ועל ידי הייסורים "ותמס כעש חמודו". "אך הבל כל אדם סלה" - שמציאותו כאן בעולם נעשית הבל ואינו משיג את תכליתו. ו"סלה", מסביר תמיד המלבי"ם, הוא סיום העניין.
"שמעה תפילתי" - גר ותושב
שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְהֹוָה וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכׇל אֲבוֹתָי׃
המלבי"ם מסביר שהתפילה היא השתפכות הנפש, שנפשו של אדם כמו נשפכת ומתקרבת ורוצה להתחבר לאלוקים. וכבר ביארנו שתפילה היא מלשון פתילה, "נפתולי אלוקים נפתלתי", לשון התחברות, שבתפילה אדם מתחבר אל קונו. ומצד שני "ושועתי האזינה" - גם מצד היותי צועק כעת לישועה. "אל דמעתי אל תחרש" - שהרי אמרו חז"ל ששערי דמעה לא ננעלו, והדמעות מעוררות רחמים בשמים.
והנימוק: "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי". האדם מורכב משני חלקים, גוף ונפש. מצד הנפש - "אנכי עמך", אני חלק ממך, חלק אלוה ממעל; ומה אני כאן בעולם הזה? רק גר. אין זה מקומי באמת, שהרי הנשמה חוצבה מתחת כיסא הכבוד והיא מן העליונים, וכאן היא רק גרה. אבל "תושב ככל אבותי" - מצד הגוף אני תושב ולא גר. גר הוא זמני, ותושב הוא תושב קבע, תושב ותיק. מצד הגוף אני נמצא כאן מכוח אבותיי, שהאדם קיים בעולם מעצם היותו בן לאבותיו.
ומה קורה במאבק הזה? התושב מתגבר על הגר, שכן התושב קבוע והגר זמני. הגוף מושרש כאן "ככל אבותי", והנשמה כאן היא כאורחת - וזה גורם לכך שהגוף מתגבר והתאוות גוברות על המשיכה הרוחנית.
"שמעה" מול "האזינה"
המלבי"ם ביאר בכמה מקומות שכאשר מדובר בשני עניינים, הנושא העיקרי מתבטא בלשון שמיעה, והנושא הטפל בלשון האזנה. וזה היפך ממה שרגילים לחשוב, שהאזנה חזקה משמיעה; המלבי"ם אומר להפך: שמיעה חזקה יותר, וההאזנה קטנה מן השמיעה. והתפילה חשובה יותר מן השוועה, ולכן ביחס לתפילה הוא מבקש "שמעה תפילתי", שהשמיעה גדולה יותר; וביחס לשוועה הקטנה יותר הוא מבקש "האזינה", שההאזנה קטנה יותר באופן יחסי.
"השע ממני ואבליגה"
הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי׃
הרד"ק מסביר: "השע ממני" - תרפה ממני, הסר ממני את הייסורים, אל תמשיך לייסרני בחולאים. "ואבליגה" - ועל ידי כך אשוב ואתחזק. להבליג הוא לשון חיזוק; כשאומרים על אדם שפגעו בו והוא הבליג, הכוונה שהתחזק לעמוד כנגד מה שאמרו לו ולעצור בעצמו ולא לומר דבר. אם כן: הסר ממני את הייסורים ואחלים מן החולי, ואז אשוב לעשות את רצונך. נוכחתי לראות שפשעיי היו סיבת החולי, ולכן אני מבקש ממך סליחה ורפואה עוד לפני שאלך אל הקבר ואינני, כדי שאוכל לעשות את רצונך.
שהרי העולם הזה, אומר הרד"ק, הוא עולם המעשה, והעולם הבא הוא עולם השכר, כמו שכתוב "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". וחז"ל דרשו "אשר אנכי מצוך היום" - היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם; שם אין מעשה אלא קבלת שכר בלבד. ולכן "בטרם אלך ואינני" - לא במובן שלא אהיה קיים, אלא שלא אוכל עוד לעשות מאומה. הסר ממני את החולי ואבליגה ואחלים, ואוכל לעבוד אותך כראוי בטרם אלך, כי אחר כך כבר לא אוכל.
המלבי"ם מפרש "השע ממני" - תפנה ממני את הייסורים, כדברי הרד"ק. ולפי מה שביאר קודם, שהגוף הוא תושב והנשמה רק גר וזמנית, זו עצמה סיבת הבקשה: ריבונו של עולם, הסר ממני את הייסורים, שהרי מציאותי היא שהגוף מתגבר מפני שהוא התושב. כביכול נתת בי כוחות גוף חזקים מכוחות הנפש, ואם כן אין ראוי לייסרני על כך, כאשר עוונותיי נובעים רק ממשיכת הגוף, שהוא החזק, וקשה להתגבר על שטף התאוות. לכן "השע ממני" את הייסורים, "ואבליגה" - ואני אשתדל מצדי להתחזק כנגד התאוות וכנגד היצר.
"בטרם אלך ואינני" - מבאר המלבי"ם: הייסורים משביתים אותי מן השלמות ומונעים ממני את עבודתך, וממילא לא אתקן את מה שעליי להשלים. לכן הסר ממני את הייסורים, וכך אוכל להשתלם בעבודת השם ולזכות בנצח נצחים.
לסיכום: בחלק זה של המזמור מגיע דוד המלך אל מסקנת חקירתו: אין מה לקוות מן העולם הזה, ש"תוחלתי לך היא" - הכול מכוון אל הנצח, אל קרבת אלוקים שהיא תוחלת הצדיקים, ורק כאן בעולם המעשה אפשר לרכוש אותה. לכן הוא מבקש "מכל פשעי הצילני", שלא ישתלט הגוף על הנפש; "נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית" - משהתברר לו שהנשמה מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא בעצמו, שוב אין לו שאלה; ולבסוף הוא מתפלל שיוסרו ממנו הנגעים, בין הטבעיים שמקורם ב"תגרה" שבין חלקי הגוף ובין ההשגחיים הבאים בתוכחה על עוון, שכן שברון הגוף גורר שברון נפש ומשבית את האדם מתכליתו. "גר אנכי עמך תושב ככל אבותי" - הגוף תושב והנשמה גרה, ולכן מבקש דוד סיוע להתגבר, "ואבליגה בטרם אלך ואינני", כדי להשתלם בעבודת השם ולזכות לנצח נצחים.