פרק זה, לפי דרכו של המלבי"ם, ממשיך את הקו שהתחלנו בו: דוד המלך מסתפק בצורת החיים עצמה - מאין באתי ולאן אני שייך? האם אני שייך למציאות של העולם הזה המגושם, או שמא מי שאני באמת הוא הנפש והרוח, מציאות רוחנית השייכת לעולם המלאכים? זו שאלת היסוד שממנה נגזרות כל תביעות הפרק.
הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ אַךְ כׇּל הֶבֶל כׇּל אָדָם נִצָּב סֶלָה׃
מצד אחד אומר דוד: "טפחות נתתה ימי". אני רואה את עצמי דומה לאנשי העולם המגושם, העולם החומרי, אותם הנתונים במסגרת המקום והזמן והתנועה - כבהמות, כחיות, מוגבלים. הכל אצלם לפי מידה ולפי קצב, כטפח שיש לו שיעור.
ומצד שני אני רואה את עצמי בלי שום הגבלה. כוחות הנפש נמצאים מעל הזמן והמקום: אדם יכול ברגע זה להרהר בדברים הנמצאים בצדו השני של העולם, ומגבלת המקום אינה טורדת את מחשבתו. הוא יכול להרהר ולעלות לפרדס, כלומר לעולמות רוחניים ולהיכלות גבוהים. השכל הוא בלתי מוגבל, מציאות רוחנית עליונה, והנפש איננה מוגבלת.
כך גם התשוקות והרצונות שבאדם: הם אינם מוגבלים, מפני שמקורם בנפש. לא תראו בהמה הזקוקה לגמילה - לא מעישון ולא משום דבר אחר. מדוע? מפני שנפשה נפש בהמית, אין בה חלק אלוה ממעל. באדם לעומת זאת יש חלק אלוה ממעל, ולכן יש לו תשוקות אין קץ שאינן נגמרות לעולם.
ואם תאמר: הרי אדם מזדקן בסופו של דבר. נכון, אך רק טיב התשוקות משתנה. אין לו עוד תאוות בשרים (תרתי משמע), אבל צומחות בו תאוות מסוג אחר, ותאוות הכבוד מתחזקת: לא הזמין אותי, לא קם לפני, לא כיבד אותי, לא אמר לי. יש לו כבר שיער לבן וזקן לבן, ותאוות אחרות הולכות ומתעוררות בקרבו. שכן לתאווה אין גבול - וכיוון שמקורה בחלק אלוה ממעל, היא באמת אינסופית.
ואם האדם אינו מנווט את התשוקות הללו אל הרוחניות ואל עשיית רצון השם, הן הופכות לתאוות שהורסות אותו וגומרות אותו. הוא מוציא אותן על סמים, על תאוות מגושמות, על אלכוהול ועל ענייני עבירה, ואחר כך הוא זקוק למי שיגמול אותו ויוציא אותו מכל זה. ומאין זה בא? הנפש מקשקשת, הנפש שואפת לרוחניות, ואתה במקום לתת לה רוחניות נותן לה גלידה. לכן זה לא ממלא אותה ולא משביע אותה.
מעניין מאוד שבכל אותם מקומות נידחים - בגואה, בהודו - המככבים הם ישראלים. מדוע? מפני שדווקא אצל היהודי הנפש מקשקשת, היא מבקשת אלוקות. וכיוון שכך הוא מוצא כל מיני תחליפים שבהם הוא חש משהו דומה, משהו פסאודו־רוחני, ונמשך אל כל אותם מקומות. אבל בשורש נשמתו של אדם, התאוות הללו נועדו להביא אותו לקדושה.
אחת התאוות הגרועות שבאדם היא יצר הסקרנות, והוא מביא את האדם לעבירות חמורות ורבות: בוא נטעם פעם מה זה חזיר, בוא ננסה רק בקטנה, בוא נשחק פעם אחת. וכך בכל התאוות. ובאמת היצר הזה נברא באדם כדי להביא אותו לרוחניות: אדם סיים מסכת ורוצה לראות גם את המסכת הבאה - זה מסקרן אותו, מסכת שלא למד מעולם, והוא באמת רוצה לדעת. למד הלכה ונולד לו ספק, והוא מתחיל לעיין בספרים. מאין זה בא? מיצר הסקרנות.
ואם אינך מנווט את זה לרוחניות, הרי אתה סקרן שכל היום מחפש ערוצי חדשות להתעדכן בכל מבזק, מה בדיוק קרה. ומה זה באמת משנה? והרי במהדורת חצות תוכל לשמוע את כל מה שקרה במשך היום. לא שצריך זאת, אבל מי שמרגיש שהוא מוכרח - האם בשביל זה עליך לשרוף את כל היום על דיבורים ופטפוטים? הסקרנות היא מידה שאם אדם לוקח אותה אל השלילה היא גרועה מאוד, ואם לוקח אותה אל החיוב היא חיובית ביותר - מפני שהיא נובעת מן הנפש, וזה דבר משובח שניתן לנצל לרוחניות. לבהמה אין סקרנות; היא אינה מסתקרנת מעולם, מה שתעשה אינו מעניין אותה.
נמצא שדוד המלך רואה בעצמו שני פנים: מחד "טפחות נתתה ימי" - אני דומה לאנשי העולם החומרי המוגבלים, שהכל אצלם לפי מידה; ומאידך אני רואה בי נשמה רוחנית, חלק אלוה ממעל, כעולם המלאכים הבלתי מוגבלים, שואפת שאיפות אין קץ, והשכל משיג השגות אין קץ ללא מגבלת מקום וזמן. אז מי אני באמת?
אלא שגם כשאני רוצה לשאוף שאיפות רוחניות, אני רואה שהטבע והחומר הם כמשקולת עופרת המורידה אותי למטה. אני מחליט לשבת וללמוד ארבע שעות בלי הפסקה, ואחרי שעתיים הקיבה מציקה ואומרת את שלה. גם כשאני שואף לרוחניות, הגשמיות מושכת אותי תמיד כלפי מטה.
ולכן אומר דוד "וחלדי כאין נגדך": כשאני מסתכל על המציאות המגושמת שלי, היא כאין לעומת האינסוף, לעומת הרוחניות. ומכאן "אך כל הבל כל אדם נצב" - כל אדם, כפי שהוא ניצב כאן בעולם הזה, בבחינת הבל הוא. בין מצד הגוף, שסופו להירקב בארץ, ובין מצד הנפש, שאף היא אינה יכולה להתרומם, כי משקולת הגוף מורידה אותה והתאוות והגשמיות מושכות אותה למטה. גם כשהוא שואף לרוחניות, יש לו מסגרת שאינה מאפשרת לרוחניות לצאת ולהתפרץ. ולכן דוד מסופק כאן מה בעצם תכליתו ומי בעצם האדם - מציאות רוחנית או מציאות מגושמת.
הספורנו הולך באותו קו: "טפחות" היא מידה מוגבלת, ו"חלדי" הוא הזמן הקצוב לי. אך הוא אינו מסביר "כאין נגדך" כאין לעומת חייו של הקדוש ברוך הוא, אלא כאין לעומת העבודה שאני צריך לעבוד אותך: הזמן שלי קצר מאוד והעבודה מרובה - מעין מה שאומר התנא באבות, "היום קצר והמלאכה מרובה". זמן חיי הוא כאין לנגדך, נתת לי זמן קצר מאוד להספיק את כל המלאכה שעלי לעשות.
ואם אנו מבינים מה האדם צריך לעשות - שכדברי האר"י הקדוש הכוונה לקיום כל תרי"ג המצוות - הרי האדם נמצא באמת בזמן קצוב ומצומצם מאוד כדי להספיק לקיים את כולן. ועל זה בא "אך הבל כל אדם נצב": ראה במה האדם מתעסק - בהבל, בהבלי הזמן, במילוי תאוותו, בהישגיות חומרית, בענייני גשמיות. והרי אם הזמן מצומצם מכדי לעבוד את השם, נצל כל רגע! ועם כל זה תראה שהאדם מתעסק בהבלים.
מספרים שקרוב משפחתו של הגר"א - אחיין או משהו כזה - הגיע לווילנה, וקפץ לבקר את הגר"א. שאל אותו הגר"א: מה כבודו עושה כאן בווילנה? השיב לו האיש שבביתו הייתה ויטרינה עם כלי כסף יקרים, ופרצו אליו וגנבו את הכל; ועתה הוא מבין שבווילנה יוכל לגשת לרשויות האכיפה ולחפש את השודדים, כדי לראות איך יחזירו לו את הגנבה. שמע הגר"א ואמר: איני מאמין למשמע אוזניי, שבמשפחתי יש אדם שיהיה מוכן לנסוע ולבזבז ימים מחייו בשביל אסיפה של גנבה של דברים גשמיים שנגנבו ממנו בעולם הזה.
הגר"א חווה את מציאות העולם כמו שהיא באמת: החיים קצרים מכדי להספיק בהם את העבודה הרוחנית, ולכן לא הבין כיצד ייתכן שאדם יתעסק במשהו גשמי, ברדיפה אחרי חומר. וזה בדיוק מה שאומר כאן הספורנו: "אך הבל כל אדם נצב" - האדם מתעסק בהבלי הזמן, בעוד זמנו דוחק גם ככה מכדי להספיק את מה שהוא חייב לעשות ברוחניות. ודאי שהדברים נאמרו בהשגות גבוהות, והבאנו את המעשה רק כדוגמה להבין עד כמה במדרגות אלו כל עיסוק בגשמיות הוא פליאה, קושי וחוסר הבנה.
ספר "עץ הדעת טוב" מסביר בצורה נפלאה את "טפחות נתתה ימי": אומר דוד המלך, את ימיי נתת לי טפח מזה וטפח מזה. כיצד? שבעים שנותיו של דוד הורכבו משנים שנחסרו מאחרים. חמש שנים משל אברהם - אברהם חי 175 במקום 180, וחמש שנים נחסרו לו בטרם עת כדי שלא יראה את נכדו עשו יוצא לתרבות רעה, וחמש שנים אלו ניתנו לדוד. עשרים ושמונה מיעקב - יעקב חי 147 במקום 175 (וכשאנו אומרים "במקום", הכוונה שלא השלים שנות אבותיו, שהורידו לו מספר שנים מחמת חשבונות והתבטאויות, ואין אנו נכנסים כאן לכל אותו עניין). הרי לנו 33. ועוד 37 מיוסף - יוסף חי 110 במקום 147 כאביו יעקב, ונחסרו לו 37 שנה. צרף אותן ל־33, וקיבלת שבעים שנה.
על זה אומר דוד "טפחות נתתה ימי": את ימיי נתת לי טפח מפה וטפח מפה, ליקטת לי טפחים מכאן ומכאן עד שבנית לי קומת חיים. ושואל דוד: למה נתת חיי טפחות, ולמה אין לי מצד עצמי חיים משלי? זה מעין מה שאומר הזוהר ששאל דוד המלך, אלא ששם הזוהר אומר זאת על שבעים השנה, וכאן אנו שואלים על אותן שנים שאסף וקיבץ מכל אלה שנחסרו שנותיהם.
אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם׃
הרד"ק מביא פירוש אחד שהכוונה "בחושך", וכך הסביר רש"י: האדם מתהלך בחושך כל ימיו. ולפי הסבר נוסף, החושך הוא שאינו יודע את יום מותו. ואכן "צלם" בלשון ערבי הוא חושך - "צלאם"; יש ספר הנקרא "נור אל צלאם", שפירושו אור האפלה. אז גם כאן "אך בצלם יתהלך איש" - האדם הולך בחושך ואינו יודע את עתו.
דונש מסביר שזה מלשון "צלמוות", וגם שם במשמעות חושך. אבל הרד"ק אינו מקבל זאת, שכן "צלמוות" הוא חיבור של שתי מילים - צל ומוות - ואילו כאן מדובר במילה אחת, "צלם", שאינה חיבור של שתיים.
מנחם לעומת זאת הסביר "צלם" כמשמעו - צלמו ודמותו של האדם, כי בצלם אלוקים עשה את האדם. רש"י אומר שלא ייתכנו דבריו, אבל נראה בהמשך שהמלבי"ם דווקא מבאר כך. ואומר הרד"ק באיזו משמעות: שהאדם משתנה מיום ליום, צלמו ודמותו עוברים, כנהר המתהפך ומתהלך וצלמו עובר. ובצורה גלויה יותר: צלם אדם אחת לשנה והרץ את התמונות כסרט - תראה כיצד צלמו הולך ועובר, כיצד הוא גדל ולאט לאט מזדקן והפנים מתקמטות. זהו "בצלם יתהלך איש" - הולך ומשתנה בעניין הצלם.
ועם כל זה, אף שימיו חולפים מהר, תראה שהאדם דומה להבל וימיו כהבל, והוא "יהמיון" - כל הזמן הומה ומרעיש, כל הזמן בריצה כדי לאסוף ממון. "יצבור ולא ידע מי אספם": הוא צובר ממון ונכסים, ואינו יודע מי ייהנה ממה שיותיר כאן לאחר שיוציאוהו מביתו בסוף ימיו.
רש"י מסביר "יצבור" - יצבור תבואה בשדה כל ימות הקציר, "ולא ידע מי אספם" בימות האסיף, כי עוד בטרם האסיף ימות. כביכול נותן לנו משל לאדם שאינו יודע מה יהיה עמו מחר, והוא שקוע עתה באסיפת ממון ובמרוצה - בשעה שאינך יודע אם את כל השקעות היום תספיק לקצור, ואפשר שמישהו אחר אחריך יקצור את מה שאתה משקיע היום.
המלבי"ם ממשיך באותו קו: דוד מבקש לדעת את מציאות האלוקים והנשמה - מה אני? האם העיקר הוא הגוף או הנשמה? אני רואה את עצמי מורכב ממציאות גשמית ורוחנית כאחד, מחד דומה למלאכים ומאידך דומה לבהמה. ומה בעצם תפקידי ומה נדרש ממני?
על זה אומר דוד "אך בצלם יתהלך איש". התשובה היא שההבנה מדוע נפש רוחנית הורכבה בתוך מציאות גשמית של גוף, נובעת מכך שהאדם נברא בצלם - בצלם אלוקים, כפירושו של מנחם, כמשמעו ממש. ואם האדם יתבונן, יראה שהשפעת נשמתו על גופו דומה להשפעת האלוקים על עולמו. הרי האדם הוא עולם קטן: כמו שיש את העולם הגדול הנתון תחת חוקי טבע, ובו מתלבשת האלוקות, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בחוקים עליונים שלמעלה מחוקי הטבע הקבועים - ומתי שירצה יקרע את הים, ומתי שירצה יוריד אבני אלגביש מן השמים או יעצור את השמש - כך גם באדם: נפשו מנהגת את הגוויה, החלק הרוחני שבנו מנהיג את הגוף.
הגוף הוא העולם הטבעי המגושם עם כוחותיו וחוקותיו: מכאיבים לו - יצעק, מטיבים לו - ייהנה, אלו הם חוקי הטבע. אבל בכוח הנפש - "בצלם יתהלך איש" - כפי שברא הקדוש ברוך הוא את האדם בצלם אלוקים, בכוח הנפש שהיא חופשיה ויש לאדם אפשרות בחירה, יכול הוא להיות בבחינת "מתהלך": לשנות את טבעו, לשנות את מציאותו וגשמיותו וחוקיו הטבעיים, ולברוא את עצמו בבריאה חדשה - כאליהו העולה בסערה השמימה. הוא לא נולד כמלאך, הוא נולד כאדם, ועם כל זה בכוח כוחותיו הרוחניים שינה את מציאותו הפיזית למציאות אלוקית ורוחנית.
וכמו שהקדוש ברוך הוא מציאות רוחנית השולטת בעולם ומשנה אותו כרצונו, כך גם באדם נשמה רוחנית השולטת בגופו ומשנה אותו כרצונו. ואם תשאל: הרי יש כאן התנגשות, כוחות הגוף מול כוחות הנפש - התשובה היא שאמנם יש התנגשות, אך קיבלת את העוצמות שכוחות הנפש יגברו על הגוף, שהנפש תנהיג את הגוף ותתרחק מן התאוות ומענייני הגשמיות ותתקרב אל האלוקות. זהו "אך בצלם יתהלך איש": באותו צלם אלוקים שבאדם - בו יתהלך איש. ו"יתהלך" כמו "ונתתי לכם מהלכים בין העומדים האלה", כלומר הולך ומתקדם מבחינה רוחנית. האדם צריך להשליט רוחו על גופו, ועל ידי זה יגיע אל תכליתו.
ומה היא המציאות בפועל? ממשיך דוד ואומר "אך הבל יהמיון". האדם, בכוח אותה תשוקה נפשית לקרבת אלוקים, במקום לנווט אותה אל הרוחניות - הומה, מקשקש ורועש אחרי הבל, לאסוף קניינים מדומים שאין בהם ממש. וגם לא יתקיימו בידו, שהרי "יצבור ולא ידע מי אספם": הוא צובר קניינים ואינו יודע למי - וכלשון חובות הלבבות, מותיר את זה לבעלה הבא של אשתו. בשביל זה התאמצת כל כך? בשביל זה יגעת כל כך?
הרי השם נתן בנו נפש שמקשקשת בתוכנו ואינה נותנת מנוחה, וביד האדם להחליט: האם לפרש את הקשקוש הזה כמשיכה לרוחניות, ועל ידי זה להטביע את כל עצמותו ביראת אלוקים וקרבתו, או לקחת את הקשקוש הזה אל קשקושים והבלים - לענייני גשמיות וארציות, ואז אין לו מנוחה.
ובאמת ידוע בעולם שליהודים אין מנוחה. היהודים פעילים ביותר - מבחינה כלכלית ומכל בחינה, בכוח ובעוצמה בעולם: בנקאים, מנהלי אוניברסיטאות, עורכי דין, מגלי תגליות, סטארטאפים, פרסי נובל. מדוע? כי ביהודי יש כוח רוחני עליון שאינו נותן לו מנוחה. כשהאדם מפרש זאת נכון, זהו מנוע אדיר להתקדמות רוחנית; וכשאינו מפרש נכון, הוא כל הזמן מחפש - עוד תואר, עוד המצאה - ואין לו מנוחה. החיפוש הפנימי הזה נובע ממקור טהור, רק שהאדם אינו מפרש אותו נכון: הנפש מבקשת, רעבה, והוא נותן לה גלידות. הוא אינו מבין שהרעבון הזה רעבון רוחני ופנימי, ובמקום זאת הוא מתעסק ב"הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אספם" - אוסף ממון ואינו יודע מי יאסוף אחריו את כל אותו ממון, ולבסוף יירשו זרים.
ומהו ההבדל בין "לצבור" ל"לאסוף"? אומר המלבי"ם, וכבר ראינו זאת בעבר: "לצבור" הוא לאסוף דברים לנקודה מסוימת, לעשות ציבורים ציבורים, ערימות ערימות; "לאסוף" הוא להכניס הביתה, כלשון "אסף את רגליו" - להכניס אליך. אם עשית ערימות בשדה, אין זה נקרא שאספת אלא שצברת; האסיפה היא ההכנסה פנימה.
הירושלמי במסכת שקלים דורש "אך בצלם יתהלך איש": כל האומר שמועה בשם אומרה, יראה בעל השמועה כאילו עומד כנגדו. יש מעלה של "והיו עיניך רואות את מוריך", וכשאדם אומר שמועה בשם מישהו, יראה בעיני רוחו כאילו הוא עומד למולו. זה יעזור לו להתרכז ויעזור לו לומר את הדברים בצורה מדויקת. זהו "בצלם יתהלך איש" - שיראה כביכול את צלמו לפניו.
השל"ה מביא מן הזוהר הקדוש שהצלם הוא הבחינה האמצעית, הממוצעת בין הגוף לנשמה, ומבלעדי הצלם לא ייתכן החיבור. מה שמחבר את הגוף המגושם עם הנשמה הרוחנית - זהו הצלם. וכידוע בקבלה מאריכים מאוד בעניין הצלם; למדנו גם "חביב אדם שנברא בצלם" בפרקי אבות, ולמדנו באריכות את עניין הצלם ב"נפש החיים", שאף הוא מבאר בתחילתו בהרחבה את משמעות הצלם.
ולענייננו כאן אומר הזוהר, וכך מביא השל"ה בשמו: דע לך שכל זמן שצלמו של האדם אינו עובר ממנו - "אך בצלם יתהלך איש", האדם מתהלך, האדם חי. אבל כאשר נאסף צלמו ועבר צלמו, זמנו קרב, ואתה יודע שהוא עומד להיפטר מן העולם. וכך ראינו אצל המרגלים, "סר צילם מעליהם", ומסביר הזוהר שהכוונה שסר שר הצלם - ומשסר שר הצלם, זה עניין של זמן עד שייפטרו מן העולם.
כן כתוב שאדם הרוצה לדעת אם יאריך ימים, יצא בנקודת חצות בהושענא רבה ויראה אם רואה לעצמו צלם, צל. אם רואה - סימן שיתקיים; ואם אינו רואה - סימן שנגזר עליו שבאותה שנה ימות. אלא שכתוב שלמעשה לא יעשה כן, שכן הגמרא אומרת שצל בכל מקרה יהיה, וזה נקרא בבואה; ומה שאנו מדברים בו הוא בבואה דבבואה - צל של הצל. וכיוון שאין אנו יודעים את משמעותו בצורה מדויקת, לכן כתוב בספרים שלא יעשה כן, שמא יסבור שאין לו צלם, והדבר יבעית אותו, ומתוך בהלתו יוכל חס ושלום להינזק - "פחד פחדתי ויאתייני", "ואשר יגורתי יבוא לי". ייתכן מצב שדווקא הכנסת עצמו לפחדים תביא את מותו. ולכן כתוב שלא יתעסק בעניין הזה ולא ילך לבדוק את הצלם. מעבר לכך, כדי לבדוק זאת צריך לעמוד בלא בגדיו מול אור הלבנה, שאם לא כן נאמר שהצל בא מחמת הבגדים, וכפי שאמרו חז"ל הבדיקה אמורה להיות בלא בגדיו. ומכל מקום, כאמור, כתוב בספרים שאין לעשות כן. זהו ביטוי הצלם כפי שמסביר הזוהר.
הספורנו מסביר "אך בצלם יתהלך איש" כתביעה: היה ראוי לאדם, שהוא נוצר בצלם אלוקים, שאך בצלם יתהלך - שיתהלך בעבודת הבורא יתברך ויעבוד רק את השם. אבל האדם, עם כל הכוחות הרוחניים האדירים של הצלם, "אך הבל יהמיון" - הומה המון, וכל עסקיהם אינם אלא בהבל; יצבור קניינים ולא ידע מי אוספם.
הירושלמי במסכת שבת דורש "יצבור ולא ידע מי אספם", ומבאר למה קורא לכל יושבי העולם "יושבי חלד": חלד מלשון חולדה. מה חולדה גוררת ומנחת ואינה יודעת למי היא מנחת, כך כל באי עולם גוררים ומניחים ואינם יודעים למי הם מניחים.
מי שיתבונן בעולם יראה מציאות שאפשר להגדירה כמדכאת: האנשים כל הזמן באיסוף מתמיד, אוסף ואוסף ואוסף - ולמי? ולמה? למי הוא מניח את זה? אינו יודע למי מניחם. פתח את מאורת החולדה ותראה כמויות; ומה היא צריכה את כל זה? אוספת ואוספת. כך גם האדם אוסף ואוסף ואינו יודע למי הוא מניח. זהו "אך בצלם יתהלך איש... יצבור ולא ידע מי אספם" - הוא כחולדה האוספת, ואינו נותן ליבו מה יעשה בסופו של דבר עם כל אסיפתו.
המלבי"ם מסביר בדרך צחות ב"אך הבל יהמיון" שיש כאן רמז להבל וקין. על מה "יהמיון", על מה המו וריבו ועשו מלחמה וויכוח? על הזכויות של קנייני העולם. יש לכם עולם שלם, שניים בלבד - רק לך ולו; אל תריבו, יש מספיק לכולם. ועם כל זה עשו מחלוקת ומריבה. תבין שכך עניינו של האדם בעולם: "הבל יהמיון" - הוא הומה כהבל ההולך לריב עם קין, על מה? על עולם שכולו שלך, שכולו שלכם. על זה אתם הולכים לריב? הם הולכים לריב במריבות כשל הבל וקין.
דוד המלך מציב בפרק זה את שאלת מהות האדם: "טפחות נתתה ימי" מצד גופו המוגבל והמגושם, ונשמה בלתי מוגבלת השואפת שאיפות אין קץ מצד נפשו - ולכן "וחלדי כאין נגדך, אך כל הבל כל אדם נצב". והתשובה היא "אך בצלם יתהלך איש": האדם נברא בצלם אלוקים, וכשם שהקדוש ברוך הוא מציאות רוחנית השולטת בעולם ומשנה אותו כרצונו, כך בכוח נשמתו יכול האדם להשליט את רוחו על גופו, לשנות את טבעו ולהיות "מתהלך" ומתקדם עד מדרגת אליהו. אבל מציאות העולם היא "אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אספם" - אותה תשוקה אינסופית שמקורה בחלק אלוה ממעל, במקום שתופנה לרוחניות, נשפכת אל הבלים: אדם הומה ורץ וצובר כחולדה הגוררת ומנחת, ואינו יודע למי הוא מניח. הבחירה בידינו: לפרש את קשקוש הנפש כקריאה לקרבת אלוקים, או לרדוף אחרי הבלים שלעולם לא ישביעו אותה.