מזמור ל"ט הוא מזמור של לבטים. בפסוקים הראשונים תיאר דוד המלך כיצד שמר על פיו ונאלם דומיה, מפני שחשש שמא מן החקירה שהוא מבקש לחקור יבואו לידי אמירות שאינן הגונות כלפי קודשא בריך הוא, ואולי חלילה לידי דיבורי כפירה. אך החקירה בערה בקרבו ולא נתנה לו מנוח, כמו שאמר: "בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי". מכאן ואילך הוא עובר לפרט את אותה חקירה עצמה.
הוֹדִיעֵנִי יְהֹוָה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי׃
הרד"ק מבאר את הבקשה על דרך מה שאמר איוב: "וּמָה קִצִּי כִּי אַאֲרִיךְ" - האם קיצי ארוך? האם נותרו לי עוד חיים ארוכים, ואחר כך אהיה בריא? אבל אם מעטים ימיי, אומר איוב, מוטב לי להיפטר מוקדם; ממילא נותר לי מעט זמן, ומה טעם לסבול אותו. כך גם כאן: הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא - כמה אני אמור להאריך ימים, ואז אדע אם שווה לי להמשיך ולרצות לחיות. ומהו "מה חדל אני"? מסביר הרד"ק ש"חדל" הוא כמו "יושבי חלד", וחלד הוא הזמן של העולם הזה. כלומר: אדע עוד כמה זמן אהיה בחלד, עוד כמה זמן אשאר כאן בעולם הזה.
המלבי"ם מגלה לנו מהי אותה חקירה שכל כך סקרנה את דוד. דוד מתבונן בעצמו ורואה שהאדם הוא תושב בשני עולמות נפרדים, ומבחין בעצמו שני שורשים הפוכים זה מזה. האדם מורכב מחלק גשמי ומחלק רוחני. כאשר הוא מתבונן בחלק המגושם שבו, אין ספק שהוא דייר של העולם הזה, אחד מיושבי העולם: הוא מוגבל, כבעלי החיים זקוק לאכילה ולשתייה, ואם לא יאכל ולא ישתה - ימות. הוא נזקק לעניינים גשמיים, לתאוות מגושמות; בחלק הזה "אדם ובהמה תושיע ה'".
ומאידך גיסא, כאשר הוא מתבונן בחלק הרוחני שבו, בחלק אלוה ממעל, בנפש וכוחותיה - הוא מוצא את עצמו כאחד מן המלאכים. לנפש כוחות רבים ועצומים, יש לה בחירה, ורצונותיה בלתי מוגבלים - אינם כלואים במגבלות הזמן והגוף ובמסגרת הטבע, אלא בלי הגבלה. עד שהאדם מסופק: מהיכן אני בעצם? לאן אני שייך? האם אני שייך למציאות המגושמת כבהמות ארץ, או למציאות הרוחנית, למלאכי מרום?
לכן מבקש דוד: ריבונו של עולם, הודיעני את מהותם של שני השורשים הללו. "הודיעני ה' קיצי" - אומר המלבי"ם שזה החלק הרוחני שבו, לפי שהוא העומד לקץ הימין, זה מה שיישאר קיים בסוף, שהרי הגוף בלה בעפר והנשמה נשארת. "ומדת ימי מה היא" - אלו החיים המגושמים, שיש להם מידה ויש להם קצב; לא קצב במובן של טמפו, אלא במובן של קצובים - פרק זמן מסוים, חתוך וקצוב. תודיעני מה מהותם. "אדעה מה חדל אני" - אדע מאיזה חלד אני, מאיזה עולם אני: האם אני שייך לעולם המגושם התחתון, או לעולם הרוחני, עולם המלאכים, כמו שמבטאת נשמתי.
הפסוק הזה מפורסם מאוד, ונדרש גם בזוהר הקדוש וגם במדרש. אומר הזוהר: "מה חדל אני" - לדוד לא היו לו חיים כלל. דוד המלך נולד נפל, והיה צריך להיוולד בלא חיים כלל, עד שנתן לו אדם הראשון שבעים שנה משלו, ולכן חי אדם הראשון תשע מאות ושלושים שנה. ובסופו של דבר, כשהגיע לתשע מאות ושלושים, התחרט ורצה אותן בחזרה - ולא עזר לו. מתנה שנותנים - נגמרה, בלי חרטות. ומכל מקום, בגלל זה נצרך דוד המלך לקבל שנים נוספות ממקורות אחרים, אבל שנים משלו לא היו לו כלל.
מסביר הזוהר: משום שהלבנה אין לה אור משלה. דוד המלך אחוז במידת המלכות. שבע הספירות התחתונות הן חג"ת נהי"ם - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - והן בחינת העולם הזה, ואילו כתר, חוכמה ובינה הן בחינת עולם הבא. וכפי שאנחנו אומרים בהקפות: חסד - אברהם, גבורה - יצחק, תפארת - יעקב, נצח והוד - משה ואהרן, יסוד - יוסף, מלכות - דוד. דוד המלך הוא ספירת המלכות, ולכן זכה למלכות.
וספירת המלכות כתוב במקובלים "לית לה מגרמה כלום" - אין לה משלה כלום. היא הספירה הקרובה ביותר לעולם התחתון, וכל השפע יורד דרכה. היא הנקראת נוקבא, והיא מקבלת מן הדכורא, מן הזעיר אנפין, שהם שש הספירות, ו' קצוות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד - פרצוף אחד שלם, וכנגדו המלכות, המורידה את השפע למטה, לתוך העולם התחתון שבו שייכת מיתה. אין לה משלה כלום, אלא רק מעבירה למטה את מה שמקבלת מן הדכורא. נמצא שדוד המלך, שהוא בחינת מלכות, אין לו משלו כלום. וכן הלבנה אחוזה במידת המלכות, שאין לה משלה כלום אלא מקבלת אורה מן השמש ומשפיעה אותו - וכמוה דוד, שלא היה ראוי כלל לחיים.
בחינת הלבנה היא גם בחינת מלכות בית דוד. הלבנה נגלית ונכסית: יש זמן שרואים אותה ויש זמן שאינה נראית, יש זמן של גילוי ויש זמן של הסתר. כך מלכות בית דוד אינה אחידה - היה זמן שהתגלתה, והיה זמן של הסתר. ואנו מצפים לגילוי מלכות בית דוד, ואז תאיר באופן קבוע: "והיה אור הלבנה כאור החמה", כי יהיה לה מקור אור עצמי, ואז "לא יאסף עוד שמשך וירחך לא יאסף" - לא תהיה מציאות שהלבנה תאסוף את אורה, אלא המלכות תישאר תמידית ונצחית.
מכאן, אומר הזוהר, שדוד הוא בחינת הלבנה שאין לה אור משלה, בחינת המלכות, ולכן הוא זועק: "הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני" - מדוע אין לי חיים כלל? מדוע אין לי אור משל עצמי, כשאר כל האורות העליונים שלכולם יש חיים, ולמה נמנע ממני? את זה ביקש דוד לדעת.
עוד אומר הזוהר: "הודיעני ה' קיצי" - האם אהיה לקץ הימין, כמו שמופיע בדניאל, או חלילה לקץ השמאל. שהרי בקץ נאמר "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם". שאל דוד: לאיזה קץ אני שייך - מאלה שלחיי עולם, או חלילה לקץ השמאל, שהוא בחינת חרפות ודראון עולם? ולא נחה דעתו עד שהשיבו הקדוש ברוך הוא "שֵׁב לימיני", שאתה לימיני, בחינת קץ הימין - ורק אז נחה דעתו.
יש את המדרש המפורסם על הפסוק הזה, ברות רבה, וכן בגמרא בשבת: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, הודיעני אימתי אני מת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: סוד הוא שאין מגלין אותו לאדם.
ולמה נסתר הדבר? קודם כל, אם אדם ידע מתי ייפטר, יהיה כל ימיו בדיכאון. כבר בגיל עשר הוא יידע שהוא אמור להיפטר בגיל ארבעים וחמש או בגיל שלושים, ואדם כזה יהיה שבור כל חייו. מסתירים זאת ממנו, ולפחות הוא חי חיים טובים עד שנפטר מן העולם, מתוך הרגשה שיסיים כאן אחרי מאה ועשרים, ואולי עוד בונוסים ותוספות בסוף - לפחות אינו שבור מזה. ודבר נוסף: ידיעה כזו הייתה פוגעת בבחירה החופשית. דווקא כך צריך אדם לחשוב תמיד "לעולם יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר", בבחינת "שוב יום אחד לפני מיתתך" - שמא למחר ימות, ועל ידי זה ישמור על עצמו כראוי כל הזמן.
"ומדת ימי מה היא" - אמר לו: כמה שנים אחיה? אמר לו: שבעים שנה. "אדעה מה חדל אני" - יש מסבירים שהכוונה שעל ידי כן אדע לתקן את עצמי: מה החסרונות שלי, באיזה דבר יש בי חידלון וחיסרון שאני צריך לתקן. אבל המדרש מסביר "מה חדל אני" - באיזה יום אחדל אני, מתי אחדל מן המציאות, מתי אחדל מלהיות כאן. אמר לו: בשבת.
אמר דוד: אם כן, הפחת לי יום אחד - איני רוצה למות בשבת, אלא ביום חול; מוכן אני לוותר על יום מחיי, ובלבד שלא אהיה מת בשבת. וכפי שנראה מיד, הדבר אכן יצר בעיה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא ייתכן, שחביבה עליי תפילה אחת שאתה עומד ומתפלל לפניי יותר מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להעלות לפניי, שנאמר "כי טוב יום בחצריך מאלף".
אגב, רבים קוראים פסוק זה בטעות, וכמעט כל מי שקורא את המזמור מצרף: "כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי". וזה אינו נכון. הקריאה היא: "כי טוב יום בחצריך מאלף" - ופסיק; "בחרתי הסתופף בבית אלוקי מדור באהלי רשע". וכן מוכח מן הטעמים. ופירושו: אומר הקדוש ברוך הוא, טוב יום אחד שאתה בחצרות ה' ומתפלל לפניי - יותר מאלף עולות שיעלה שלמה בנך.
אמר דוד: אם כן, אל תחסיר לי יום - הוסף לי יום. כביכול אמר: מראש לא הייתי עז פנים לבקש תוספת, אבל אם להחסיר אי אפשר, מה הברירה? הברירה היא תוספת. אמר לו: לא, ממשלתו של בנך דוחקת, שאין אחת נכנסת לחברתה אפילו כמלוא נימא. כלומר, כיוון שהגיע זמן ממשלת בנך, אין חפיפה בין המלכויות: מתי שנחתכת מלכותך - מתחילה מלכות בנך, ואין מצב שאחת באה על חשבון חברתה או דוחקת אותה. ולכן מת דוד בחג השבועות שחל להיות בשבת, ובעקבות זאת בא שלמה לבית המדרש ושאל: אבא מוטל בחמה, וכלבים של בית אבא - מה דינם. נמצא שדבר שדוד רצה להימנע ממנו, שלא ימות בשבת ולא יישאר במצב שאי אפשר לקוברו - לא הצליח לבטלו.
והדבר מעניין מאוד, והוא מזכיר את מה שמופיע בחז"ל בנוגע למשה רבנו. נאמר שם שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, ומה הייתה נבואתם? משה מת, יהושע מכניס. ויהושע רץ מיד למשה ואמר לו: "אדוני משה כלאם" - ראה מה הם אומרים, מתנבאים שמשה מת. ומשה רבנו לא נבהל מזה כלל, אלא אמר "ומי יתן כל עם ה' נביאים". שואלת הגמרא: כיצד אמר משה דבר כזה, והרי אמרו שמשה מת? ומשיבה: "לא סיימו קמיה" - לא אמרו לפניו את כל דבריהם.
וראיתי בזה ביאור נפלא: הם אמרו שני דברים - משה מת, ויהושע מכניס. יהושע בא וסיפר למשה רק את החלק שהטריד אותו, "משה מת", ולא סיים לומר לו גם "יהושע מכניס". אמר משה: אם כך איני מוטרד. מה שאמרו משה מת - אתפלל ואתחנן אל ה', ובתפילה אחת נוספת היה מבטל את הגזרה, ועד אותו יום כל הגזרות בטלו בעקבות תפילתו. אבל אילו היו מסיימים לפניו את הנבואה ואומרים לו "יהושע מכניס", כאן היה נכנס ללחץ: יהושע מכניס - פירושו שמתחילה מלכותו של אחר, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא, ואם כן "משה מת" אינו ניתן לביטול ואף תפילות לא יועילו.
וטעם הדבר: כשהשם גוזר גזרה רעה - יכולות תפילות לבטלה; אבל גזרה טובה - מעולם לא חזר בו הקדוש ברוך הוא מגזרה שגזר לטובה, חוץ מפעם אחת בעניין "והתוית תיו". לפיכך, כשנאמרה רק הגזרה הרעה "משה מת", אמר משה: אני אתפלל. אבל "יהושע מכניס" היא גזרה טובה שנגזרה על יהושע, ומזו אין השם חוזר בו; ושניהם יחד אי אפשר, שאין מלכות נוגעת בחברתה. משום כך לא היה משה מוטרד ממה שהתנבאו, אבל אילו היה שומע במה סיימו את נבואתם - היה מוטרד ומבין שאין עוד אפשרות לבטל את הגזרה.
הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב סֶלָה׃
מהו "טפחות"? לשון טפח: ימיי מדודים, כדבר הנמדד בטפחים, קצובים כמי שמודד במידת טפח. "הנה טפחות נתתה ימי".
רש"י כאן מפרש בשונה ממה שראינו לעיל: "חלדי" מלשון חלודה, והכוונה לזקנה - שהאדם הולך ומחליד. "וחלדי כאין נגדך" - הזקנה שלי כבר מורה שעוד מעט אינני נגדך. "אך כל הבל כל אדם נצב סלה" - חיי הבל הם חייו ומצבו של האדם, וזה "נצב סלה". כלומר: כל ימיו הבל, שהרי כבר מתחיל להחליד וכבר מגיע למצב של יציאה מן העולם; חיי קצרים כאורך טפח, וכל שנותר מהם הוא זקנה וחלודה - אם כן מה נשאר לי מחיי?
הרד"ק מסביר שמידת טפח היא המידה המעוטה שבמידות. ולכאורה תמוה, הרי יש אצבע, יש מלוא רוחב סיט, ויש זרת - ומדוע קורא לטפח הפחותה שבמידות? אלא שכוונתו למידות בית המקדש: במידות שהיו בבית המקדש הפחותה שבהן הייתה טפח, שהיו אמה ועוד, והפחותה מכולן טפח. וכך אומר הרד"ק: אף ימיי קצרים כמידה הפחותה.
"וחלדי כאין נגדך" - זמן חיי, כמו שאמרנו שחלד הוא העולם הזה, הוא כאין נגדך. כיוון שאתה קיים לעולם, מה הם חיי? שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, מה הם לעומת חיי נצח? כלפי קודשא בריך הוא זה כאין, זה כלום, זה אפס.
"אך כל הבל כל אדם נצב סלה" - מסביר הרד"ק, שכל מה שהאדם בעולם הזה הבל הוא. ומהו "כל הבל"? הכוונה למעט שבהבל, ההבל המועט ביותר, כעין "הבל הבלים אמר קהלת" - ההבל שבהבל. וזהו כדרך הלשון: "כל מלאכה לא תעשו" - אין הכוונה שאת כל המלאכה אסור וחלק מותר, אלא שלא תעשה כלשהו מלאכה. וכן "כל חלב וכל דם לא תאכלו" - אין הכוונה שרק את כולו אסור וקצת מותר, אלא שכלשהו מן החלב ומן הדם לא תאכלו. אף כאן "כל הבל": אפילו המעט שבהבל - חיי אינם שווים.
בפסוקים אלו פורש דוד המלך את החקירה שבערה בקרבו עד שלא יכול היה עוד לשתוק: מהות שני השורשים שבאדם - "קיצי" שהוא החלק הרוחני העומד לעולם, ו"מדת ימי" שהם החיים הגשמיים הקצובים - ומאיזה חלד הוא, לעולם התחתון או לעולם המלאכים. הזוהר מגלה שדוד, בחינת מלכות ובחינת הלבנה שאין לה אור משלה, שאל מדוע אין לו חיים ואור עצמיים, והאם הוא לקץ הימין; ולא נחה דעתו עד שנאמר לו "שב לימיני". והמדרש מלמד שיום המיתה סוד הוא שאין מגלין לאדם, וכשנתגלה לדוד שימות בשבת לא הועילו בקשותיו, שאין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא - כשם שנבואת "יהושע מכניס" הייתה חותמת את גזרת "משה מת". ומכאן למסקנת הפסוק: ימינו מדודים בטפחים, חיינו כאין נגד הנצח, ואפילו המעט שבהבל - כזה הוא כל מה שאדם קונה בעולם הזה.