פתיחה: למנצח לידותון
לַמְנַצֵּחַ לִידוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד׃
מהו "ידותון"? נאמרו בזה כמה ביאורים. רש"י מפרש שהוא שם אחד מן המשוררים - היה משורר בבית המקדש ששמו ידותון, והשיר הזה נמסר לו. עוד מביא רש"י שידותון הוא שם של כלי שיר. ובמדרש אגדה מבאר רש"י שידותון הוא מלשון "דתות", כלומר גזירות ודינים של צרות הנגזרות על עם ישראל, ועל אותן גזירות אמר דוד את המזמור הזה. הרד"ק מסביר: דוד המלך חיבר את המזמור הזה ונתן אותו לידותון המשורר - כלומר אין ידותון מחבר השיר, אלא דוד חיבר והעניק לו את השיר. ובקהלת רבה מובא שידותון היה אביו של עובד אדום הגיתי, והייתה לו ידידות עם דוד, ולכן "למנצח לידותון".
המלבי"ם אומר שבמזמור הזה ידבר דוד נכבדות על סוד הנפש ועניינה, ועל מציאותה בזה "הגוף הנגוף". "הגוף הנגוף" הוא ביטוי שהשתמשו בו הקדמונים לגוף העתיד להינגף, כלומר לרדת אל הקבר; ולעומתו הנפש, כפי שיבאר המלבי"ם בהמשך. והתיאורים כאן הם מעין המזמור הקודם.
"אמרתי אשמרה דרכי" - גדר ושמירה ללשון
אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי׃
הרד"ק מסביר: "אמרתי" - חשבתי בליבי; "אשמרה דרכי" - את ההנהגה שלי ואת הדרך שלי, כמו "מעשות דרכיך", "דרכי סיפרתי". אמרתי שאשמור את דרכי מחטוא בלשוני, ואשים לפי מחסום שלא אכשל בלשוני ולא אדבר מתוך צרתי. אדם נמצא בצרה, ופותח את פיו שלא בחוכמה ומדבר תרעומות כלפי מעלה. אומר דוד: עם כל זה נזהרתי.
וכמו שכתוב אצל איוב: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" - שאף שהיו לו צרות רבות לא חטא בשפתיו. וחז"ל אמרו: בשפתיו לא חטא, אבל בליבו חטא - בהרהור כן חטא. ואמרו, שאילו היה נזהר אף בליבו, היו אומרים "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב ואלוהי איוב"; וכיוון שבליבו חטא, אין אומרים "אלוהי איוב". על כל פנים, בשפתיו לא חטא - וזהו שאומר דוד: נזהר אני מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום.
"בעוד רשע לנגדי" - ומכל שכן כאשר הרשע עומד מולי, בא לבקר אותי ולראות את משברי ואת צרתי; על אחת כמה וכמה שאשמור את פי מלדבר, כאילו יש מחסום לפי. וזה משתי סיבות. האחת, שלא ישמח: הרשע רואה בשברי, וככל שאתייסר יותר תגדל שמחתו - ואיני רוצה לתת לו את התענוג הזה. השנייה, שאם מדובר בביקורת כלפי שמיא, שיאמר אדם תרעומות למה הוא סובל - הרשע שעומד לנגדי יאמר: הנה דוד המלך מטיח דברים כלפי מעלה, אם כן הותרה הרצועה. נמצא שאגרום שאדם אחר ילמד ממני רע.
מטעם זה מצינו כמה וכמה דברים שמותר לתלמיד חכם לעשות, והיתרים מיוחדים שיש לו בדברים שהוא נזהר בהם יותר - ואף על פי כן אמרו שלא יעשה זאת בפני עם הארץ. מדוע? כי פעמים רבות עם הארץ לומד מזה ומקל במקומות שלא התירו, ועושה דברים שאין להם היתר. לכן אומר דוד: בוודאי שבעוד רשע לנגדי אזהר מאוד שלא לפתוח פי, כדי שלא ייצא מכשול על ידי, שעוד מישהו אחר יחרף ויגדף משום ששמע שאני התלוננתי.
ביאור המלבי"ם: חקירה בעניין הנפש
המלבי"ם מסביר: "אמרתי" - חשבתי בליבי, שאת העניין שאני רוצה לחקור בו לא אדבר. שכן לדוד הייתה כאן חקירה גדולה בעניין הנפש וכוחותיה, ובתחילה חשב לשמור את דרכו מלדבר בו, משתי סיבות. האחת, מהות הנפש היא דבר נעלם, רם ונישא. אף אחד מאיתנו לא פגש את נפשו מעולם; מי יוכל להבין מהותה ועניינה? הרי כל השגותינו הן דרך החושים, והנפש אינה נתפסת בחושים, ונמצאת מעבר להשגתנו. ולכן, אומר דוד, יראתי מחטוא בלשוני - שמא על ידי כן אבוא לידי חטא.
שמא אתחיל לדבר בנפש מתוך תפיסות מוטעות: שהנפש היא כמו הגוף, וכאשר הגוף מתבטל מתבטלת גם היא עמו, כמו שאתה רואה אצל בעלי חיים, שברגע שהם מתים נפשם מתאפסת - "נפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ", אין לה קיום. אומר דוד: ירא אני מאוד להתחיל לדבר בנפש, שמא אבוא לידי טעות ואחשוב שהנפש קשורה לגוף, ואכפור בנצחיות הנפש ובנצחיות הנשמה, ואחשוב שהנפש מתה במיתת הגוף.
ואפילו אבטח בחוזק אמונתי שלא אבוא לידי כך - שהרי כשאדם פותח בחקירה אינו יודע לאילו מסקנות יגיע, ואף על פי כן אני בטוח באמונתי - עם כל זה "אשמרה לפי מחסום", ראוי שלא אדבר בעניין הזה. ומדוע? מפני שרשע לנגדי. גם אם אני אזהר, הוא כבר לא יזהר, ויבוא לחשוב שהנפש היא מציאות מגושמת שעתידה להתבטל ואין לה קיום נצחי. ודאי שלחקור בעניינים כאלה ולדבר בהם כשרשע לנגדי - עלול להכשיל את אותו רשע.
לשון ופה: פנימיות וחיצוניות
שים לב, אומר המלבי"ם, שיש כאן "מחטוא בלשוני" ויש "אשמרה לפי מחסום". וכבר ראינו בכמה מקומות שהלשון מורה על עניין התבונה - הדיבור התבוני נכלל בלשון; ואילו הפה הוא החיצוניות, בו בא לידי ביטוי הדיבור החיצוני. הדיבור המעמיק והפנימי יותר הוא הלשון, כשם שהלשון עצמה פנימית יותר. וזו בחינת הבינה וההתבוננות, שהלשון "לשה" - מעמיקה ולשה את המאכל; וכך האדם כשהוא מתבונן בדבר ומעמיק בו, זו בחינת הלשון. אבל מן הפה ולחוץ - זה ביטוי חיצוני, ולא דיבור פנימי.
לפי זה אומר דוד: כאשר אני בפני עצמי, אני נשמר מלעיין ומלחקור בדרכי העיון והתבונה - וזהו "בלשוני"; וכאשר הרשע כנגדי, אני נשמר בפי, מפני שעכשיו הוא שומע, והפה הוא הדיבור החיצוני - "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי".
הזוהר: ברית כרותה לשפתיים
הזוהר הקדוש בפרשת פנחס דורש את הפסוק: "אשמרה לפי מחסום" - נזהר אני מאוד מלקלל את עצמי, ואפילו על תנאי. כמו שאמר יעקב "כל אשר תמצא אצלו לא יחיה" - קללה על תנאי; וכן "מחני נא מספרך אשר כתבת". אומר דוד: נזהר אני מזה מאוד. ומיהו "בעוד רשע לנגדי"? אומר הזוהר: כאשר יש ממונה על הקללות שאדם מקלל את עצמו, והוא לוקח את המילה ההיא למעלה ורודף אחריו עד שמשלים לו את אותה מילה, רחמנא ליצלן - אינו מניח לו עד שמוציא אותה אל הפועל. לכן אומר דוד: אשמרה לפי מחסום, נזהר אני מאוד מלומר על עצמי שום דבר רע.
מכאן שאדם צריך תמיד להיזהר. לא יאמר "אם יקרה לי, רחמנא ליצלן" - אין אומרים דברים לא טובים על עצמך, ולא על חברך. איך יאמר אדם לחברו: "ואם תהיה לך תאונת דרכים"? אין אומרים על אדם "אם יהיה לך", אלא "אם יקרה לאדם תאונת דרכים". ואגב, צריך להיזהר מאוד בזה עם סוכני ביטוח, שאוהבים לתת דוגמאות: "תשמע, אם מחר תהיה לך תאונת דרכים ויהיה לך נזק כזה וחס ושלום גם נזק בגוף" - אמור לו: אל תיתן דוגמאות עליי, תן את הדוגמאות על אחרים. ולכן חז"ל בביטוייהם מתייחסים תמיד בלשון "כמעט מת ההוא גברא", ואין אומרים "כמעט נהרגתי" - שזה ביטוי שלילי ביחס האדם לעצמו. יש ממונה שלוקח את מה שאדם מקלל על עצמו, אפילו בתנאי, וחס ושלום מביאו עליו. ולכן צריך מאוד מאוד להיזהר: ברית כרותה לשפתיים.
בבית הקברות סגולה יש קבר שכתוב עליו "ברית כרותה לשפתיים". ומעשה שהיה: כשחנכו את בית הקברות - וכידוע שצריך לקדש בית קברות לפני שקוברים בו, ויש כמה פעולות שעושים - שאלו שם: נו, מי מתנדב להיות הראשון? אמר אחד בצחוק, בבת שחוק: אני מתנדב. ואחרי זמן קצר הייתה הלוויה שלו, רחמנא ליצלן; אותו אדם נהרג, קברו אותו וכתבו על מצבתו "ברית כרותה לשפתיים". אל תוציא דברים שליליים על עצמך מהפה - יש ממונה שלוקח את אותו דבר, אומר הזוהר, ורודף אחריו עד שמשלים לו את המילה ההיא.
וכן מצינו במשה רבנו עליו השלום שאמר "מחני נא מספרך". ואף שאמר זאת לצורך ישראל, ואף שהקדוש ברוך הוא עושה רצונו וקיבל תפילתו - עם כל זה לא ניצל מעונש, ובפרשת תצווה שמו נמחה: "ואתה תצווה", ולא נזכר שמו. מפני שאמר "מחני נא מספרך", מאיזה מקום בספרו של השם נמחה.
"נאלמתי דומיה" - שתיקה שמכאיבה
נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר׃
הפסוק מדבר על כאבים נוראים שהיו לדוד. ודבר מעניין: "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב" - ראשי תיבות "נדהם". היה דוד המלך כנדהם מכאבו.
הרד"ק מסביר: "נאלמתי דומיה" - מלשון אילם, בשתיקה; כל כך אני שותק עד שנעשיתי כאילם. "החשיתי מטוב" - אפילו דברים טובים איני מדבר. "וכאבי נעכר" - אף שכאבי נעכר ונשחת, אני חוסם את פי מלדבר אפילו דברים טובים. ומדוע? כי על ידי שאדבר טוב, שמא אבוא מתוך כך לרע. כמו שאומרים על אדם: הוא אדם נהדר, אדם נפלא, אדם מיוחד - חוץ מאותה בעיה שלפעמים הוא ממהר להתרגז, אבל חוץ מזה... מה קרה? הרביתי בשבחו, ובאתי גם לידי גנותו.
אומר דוד המלך: כל כך נזהר אני - כפי שהסברנו על פי המלבי"ם, שנזהר מלחקור בענייני הנפש שמא אגיע לדברי כפירה - עד שגם דברים טובים איני מדבר. וזה מתאים גם לדברי הזוהר שאדם לא יקלל את עצמו: נזהר אני אף מדברים טובים, כדי שחלילה לא אבוא לומר דבר של קללה.
ומהו "כאבי נעכר"? מסביר הרד"ק שהכוונה חוזרת על הבשר - הבשר שבו מקום הכאב. "נעכר" בכ"ף, מלשון עכור. על הכאב עצמו לא שייך לומר שהוא עכור, אבל מקום הכאב, הבשר, כבר נעכר מרוב המוגלה ומרוב הנזק שנעשה בו בעקבות החולי.
ועוד ביאורים ב"החשיתי מטוב": ביאור נוסף ברד"ק - החשיתי מלדבר טוב, כי לא הייתה לי טובה. רציתי לדבר טוב, אבל איני יכול לומר שום דבר טוב, יש לי רק רע. שואלים אדם: ומה עם דברים טובים? אין לי. והסבר שלישי ברד"ק: "החשיתי מטוב" במחשבתי - כבר איני מצפה לטובה, איבדתי תקווה, אין לי עוד ציפיות, איני מעלה על דעתי שתהיה לי עוד טובה. מלשון החשיתי - החרשתי מן הטובה, איני בונה עליה.
המלבי"ם מסביר: "נאלמתי דומיה" - נדמתי בשתיקה עד שנעשיתי כאילם, עד ש"החשיתי מטוב" - לא דיברתי אפילו את הדברים הטובים. שהרי מן העניין הזה יכולים לצמוח ענייני מוסר: שתתבונן בנפש, בתפקידה, בעניינה, ובמה שהאדם צריך להשלים כאן בעולם הזה. ואומר דוד: יראתי וחרדתי מאוד לנגוע בחקירה הזאת, שמא אבוא לידי כישלון, ולכן אף דברים טובים נזהרתי לא לומר. אבל מתוך כך - "וכאבי נעכר": נפשי מקשקשת בתוכי לעיין בדבר, להתבונן בו ולהבינו, שהרי זה כל האדם, זו אחריתו, זו תכליתו, זה קיומו. ועל ידי שאני מחשה ואיני מדבר בעניין, יש לי כאב פנימי שמעורר אותי שוב ושוב לחקור בנושא.
"אין טוב אלא תורה"
הגמרא במסכת ברכות דורשת: "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב" - כל היכול לעסוק בתורה ואינו עוסק בה, ואין טוב אלא תורה, "וכאבי נעכר" - מביא עליו ייסורים מכוערים ועוכרים אותו. מתי יש לאדם כאב שעוכר אותו? כאשר הוא נאלם ומחשה מלעסוק בתורה. כשאדם אינו עוסק בתורה, כאבים באים עליו, ו"החש בראשו יעסוק בתורה".
היה פעם בחור ישיבה שלא ירד לסדר. הלך המשגיח לראות מה איתו, ומצא אותו שוכב במיטה בחדר. שאל אותו: מה קרה? אמר לו: יש לי כאב ראש. אמר לו המשגיח: כתוב "החש בראשו יעסוק בתורה". אמר לו התלמיד: חרם הקדמונים שלא להתרפא בסגולות הכתובות בגמרא, והסגולה הזאת כתובה בגמרא... אשריו ואשרי חלקו.
הזוהר: נענש גם על מילה טובה שלא אמר
הזוהר הקדוש מסביר את הפסוק בכיוון הפוך ממה שרצינו לבאר קודם. אומר הזוהר: כשם שאדם נענש בגלל מילה רעה שהוציא מפיו, כך הוא נענש בגלל מילה טובה שבאה לידו והיה יכול לאומרה ולא אמר אותה. ומדוע "כאבי נעכר"? מפני ש"החשיתי מטוב". נענש אתה כשאתה אומר דברים שליליים, ובאותה מידה תיענש כשיכולת לומר דברים חיוביים ולא אמרת.
ולכן אדם צריך לדעת תמיד: אם הוא יכול לומר דבר טוב, דבר שבח, הודאה לבורא עולם, דבר חיזוק ועידוד למישהו - שלא יחשה מזה, כי אומר הזוהר שאדם נתבע על כך: יכולת לומר ולא אמרת, למה עשית כן? אם יש לך אפשרות לומר טוב - אמור טוב, שלא תיתבע על כך.
"חם לבי בקרבי" - האש שבפנים
חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי׃
הרד"ק מסביר: מכובד החולי חם ליבי, עד ש"בהגיגי תבער אש" - כאשר אני מדבר, מלשון הגיגים, שאני הוגה, הדיבור שלי חם כאש. ולמה? שאם בתוך תוכי בוערת אש, כשאני מדבר האש הזאת יוצאת החוצה. והיות וחם ליבי, תוך כדי דיבורי האש יוצאת מפי. "דיברתי בלשוני" - כאשר דיברתי בלשוני, אזי בדיבורי תבער אש.
המלבי"ם מסביר: "חם ליבי בקרבי" - התחמם ליבי מן התשוקה לדבר בעניין החקירה, וזה כבר בזמן ההגיגים. ומהם הגיגים? מבאר המלבי"ם שיש דיבור ויש מחשבה, וביניהם ההגיגים. דיבור - משהו שהוצאת מפיך; מחשבה - משהו שעדיין עובר רק במוח ולא הוצאת אותו מפיך; וההגיגים הם מה שאדם מתחיל להגות: עדיין לא בא לכלל דיבור, אבל כבר יצא מכלל מחשבה.
אומר דוד: כבר כשהתחלתי להגות באותו דבר, הייתה בקרבי כמו אש בוערת, ולא יכולתי לסבול את אותה אש ולא לשאת אותה הבוערת בקרבי. ולכן "דיברתי בלשוני" - הוצאתי את הגיגיי מן הכוח אל הפועל והחלטתי בכל אופן לדבר בלשוני. אותה חקירה שנתעוררתי בה, שעד עכשיו הייתה בקרבי פנימה ולא רציתי לבטאה בשפתיי, החלטתי כעת להוציאה ולדבר אותה ברורות בלשוני.
ביאור נוסף: "אל יספר אדם בטובתו של חברו"
יש כאן ביאור נפלא ומפורסם על הפסוקים הללו. חז"ל אמרו: אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמא מתוך טובתו יבוא לידי גנותו. ולכאורה תמוה: אם אני רוצה לומר שראובן הוא אדם טוב, מדוע אסור לדבר בטובתו של חברי?
שני ביאורים נאמרו בזה. הראשון הוא ביאור הרי"ף ורש"י: הכוונה שלא יספר יותר מדי. כשאתה מספר יותר מדי, אתה מאריך, ויש חשש שמתוך אריכות דברי השבח תבוא לידי גנות: הוא אדם נהדר, אדם טוב, הוא עושה כך וכך - חוץ מאותו עניין שלפעמים יש לו פתיל קצר, אבל חוץ מזה... איך הגעת לגנאי? מתוך ריבוי השבח. אם כן הכוונה: אל תרבה לספר, אבל לומר בקצרה מותר. הרמב"ם לעומת זאת מסביר שהאיסור מדבר בפני שונאיו - שלא יספר אדם בפני שונאיו של פלוני את שבחו של אותו אדם, שכן יאמרו לו: מה עשית ממנו? אנחנו מכירים אותו, בוא נספר לך מי הוא באמת - ותביא אותם לידי לשון הרע.
ולמעשה, לעניין דינא, ההלכה היא ששני הדברים אסורים: בין המספר בריבוי, שאז לפי רש"י והרי"ף תבוא לידי גנאי, ובין המספר בפני השונאים, שאז לפי הרמב"ם תבוא לידי כך שהם יגנו את אותו אדם. וכך מביא זאת להלכה גם החפץ חיים.
וכנגד העניין הזה מדבר כאן דוד המלך. "אמרתי אשמרה דרכי" - אמרתי לעשות גדר ושמירה לדרכי, "מחטוא בלשוני", כדי שלא אכשל בלשוני. ומהו הגדר? "אשמרה" - כלומר, איני נמנע לגמרי, אלא עושה בזהירות. איני מרבה בשבח: מספר אני בטובתו של חברי, אבל נשמר שלא להרבות בשבח יותר מדי, כדי שלא אבוא מתוך ריבוי השבח לידי גנאי, כדעת הרי"ף ורש"י.
אבל שימו לב: "אשמרה לפי מחסום" - כאן מדבר דוד על שלב נוסף, שבו אני סותם את הפה לגמרי. ומתי? "בעוד רשע לנגדי" - כאשר יש לאותו אדם שונאים, ואני רוצה לדבר בשבחו לפני הרשע והשונא. שם אשמרה לפי מחסום: לא נזהר שלא להרבות בדברים, אלא שותק לגמרי, שלא לדבר בטובתו, כדי שלא יבואו אותם שונאים לדבר ברעתו. וזה כשיטת הרמב"ם. ועל חומרת שמירת הלשון אומר "וכאבי נעכר" - שהדבר הזה קשה מאוד, הוא כאב, הוא התמודדות.
פעם אמר החפץ חיים: מה הנאה יש בלשון הרע? אמר על כך החזון איש: מכאן ראיה שהחפץ חיים מעולם לא דיבר לשון הרע, שאילו היה מדבר פעם לשון הרע היה יודע כמה הנאה יש בזה. כשאדם לא התנסה מעולם, אין לו מושג. אני יכול לומר "מה הנאה יש בסמים" - מעולם לא התנסיתי; אבל אם אדם שהתנסה יאמר לך מה ההנאה, אפשר להבין על מה הוא מדבר. וכשאדם שלא התנסה אומר "מה הנאה יש בזה" - מנין לך? ניסית פעם? כך גם החפץ חיים, שהעיד על עצמו שמעולם לא דיבר לשון הרע.
אבק לשון הרע
דבר נוסף מוסיף דוד המלך ואומר: "חם ליבי בקרבי" - ליבי שורף בקרבי. על מה? על עוון נוסף, והוא אבק לשון הרע. ומהו אבק לשון הרע? הגמרא שואלת היכי דמי, ומביאה דוגמה: אדם חדש הגיע לעיר ושואל אותך היכן אפשר להשיג אש, ואתה עונה לו - נורא בבית פלוני, יש אש בביתו של פלוני. מה כוונת הדברים? אפשר להסביר לשבח: פלוני הוא מכניס אורחים, תמיד יש שם אש בוערת, תמיד כשאתה מגיע יש סירים על האש, איש חסד גדול. ומאידך אפשר להסביר במשמעות אחרת: אותו פלוני לא השיב ידו מבלע, כל היום אוכל וטוחן; נוטל ידיו בבוקר ומברך ברכת המזון בלילה, וכל היום לא פסיק פומיה - כל הזמן טוחן. נמצא שכשאמרתי שכל הזמן יש לו סירים על האש והוא בסעודה מתמשכת - אמרתי עליו גנאי. ומה בסך הכל אמרתי? "אש בביתו של פלוני". השאלה היא מה הייתה הכוונה; ואם התכוונתי באופן שלילי, זהו אבק לשון הרע.
על זה אומר דוד המלך: "בהגיגי תבער אש". מתי "חם ליבי בקרבי"? כואב לי שבהגיגי, כאשר אני הוגה ואומר "תבער אש" - אש בוערת בביתו של פלוני, שיש שם סירים על האש - כשהתבטאתי ואמרתי שתבער אש במקומו של פלוני, על ידי זה כאבי נעכר וחם ליבי, שהנה נכשלתי באבק לשון הרע. הדבר הזה כואב לי עד מאוד. גם אם תאמר שאני נזהר מלשון הרע כדעת רש"י והרי"ף, שלא להרבות בשבח, וגם אם תאמר שאני נזהר שלא לדבר בטובתו כלל בפני שונאיו כדעת הרמב"ם, כדי שלא יבואו לדבר בגנותו - מה אעשה עם אבק לשון הרע, שעמו קשה מאוד להתמודד? על כך "בהגיגי תבער אש", ועל ידי זה "חם ליבי בקרבי": כואב לי הלב שבדברים כאלה אני כן נוטה להיכשל.
לסיכום: פתיחת המזמור היא פתיחה של שתיקה. דוד המלך מעמיד גדר כפול: "אשמרה דרכי מחטוא בלשוני" - זהירות בעיון הפנימי, ו"אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי" - סתימת פה גמורה כשיש חשש להכשיל את השומע. על פי המלבי"ם מדובר בחקירה הגדולה בסוד הנפש, שדוד ירא לנגוע בה שמא יבוא לידי כפירה בנצחיות הנשמה, ושמא יכשיל בה את הרשע; ועל פי הזוהר מדובר בזהירות מוחלטת מלקלל את עצמו, אפילו על תנאי, כי יש ממונה הרודף אחר המילה עד שמשלים אותה. "נאלמתי דומיה" - עד שגם מן הטוב החשיתי, ומכאן דרשו חז"ל שהנמנע מן התורה מביא על עצמו ייסורים עוכרים, והזוהר הוסיף שאדם נענש גם על מילה טובה שיכול היה לומר ולא אמר. ולבסוף "חם ליבי בקרבי" - האש הפנימית שאינה נותנת לו לשתוק, ועמה הכאב על חומרת שמירת הלשון, על ריבוי השבח, על דיבור בפני שונאים, ועל אבק לשון הרע שקשה כל כך להישמר ממנו.