פתיחה
מזמור ל"ח הוא אחד ממזמורי התוכחה והתחינה של דוד המלך, ובו הוא מתאר את מצבו בעת חוליו ובעת שאויביו מתנכלים לו. בחלק שלפנינו אנו ממשיכים מן הפסוקים הקודמים, שבהם תיאר דוד את כיליון הגוף ואת חולשת האיברים, ועוברים לתיאור רגעיו האחרונים כביכול של החולה, ליחס הסובבים אותו, לשנאת האויבים ולדרך שבה בחר דוד להתמודד עמם: בשתיקה ובתלייה של הכל בקדוש ברוך הוא.
"נגדך כל תאוותי" - הפונה אל ה' ולא אל הרופאים
אֲדֹנָי נֶגְדְּךָ כׇל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה׃
רש"י מפרש כפשוטו: כל התאוות שלי, כל הצרכים שלי, מה שאני מתאווה וצריך - אתה ה' יודע אותם. "נגדך" הוא כמו "למולך", כלומר הכל נמצא למול עיניך.
האבן עזרא מוסיף: "נגדך" - לבדך כל תאוותי, שאולי אחיה, ולא נגד הרופאים. השאיפה שלי והרצון שלי לחיות מופנים רק אליך, אני פונה רק אליך ולא אל הרופאים. כדברי הרמב"ן: מה לרופאים בבית ירא ה', בבית עובדי ה'. וכך מצאנו אצל אסא, שבחוליו נתבע על שלא דרש את ה' אלא רק ברופאים. אומר דוד המלך: אני איני נוהג כן - רק נגדך לבדך כל תאוותי לחיות ורצוני להירפא, ולא כנגד הרופאים.
המלבי"ם מסביר על פי המהלך שלנו במזמור: ברגע הזה, ברגע הפטירה, הלב כמו חוזר ורואה כסרט את כל חייו. כל תאוותיו על העתיד - "נגדך" הן. "ואנחתי" - האנחה היא על העבר, על העוונות שעשיתי, כפי שדיברנו על עניין בת שבע. והגם שאיני יכול עוד לדבר, לפניך אין צורך לדבר, שהרי הכל נגדך, למול עיניך, ואתה יודע מחשבות.
"לבי סחרחר" - כוחות הגוף נאספים אל הלב
לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי׃
"לבי סחרחר" - כפי שהסברנו, כל כוחות הגווייה כמו מתאספים סביב הלב, שהוא האחרון שנוטש. כשהלב פוסק - זהו המוות, אבל לפני כן כוחות הגוף נחלשים והולכים. "סחרחר" הוא מלשון סחור סחור, סביב סביב: כל כוחות הגווייה נאספים סביב הלב בשעת הגסיסה. ומתוך כך "עזבני כוחי" - כל כוחותיי כמו נפרדו ממני והתרכזו סביב הלב, ואין לי עוד כוח. אדם הנמצא ברגעיו האחרונים אינו יכול להרים ידיו ורגליו וללכת.
והקשר האחרון שנותר לו עם העולם המוחשי סביבו הוא הראייה, העיניים. על כך אומר דוד: "ואור עיני גם הם אין איתי" - גם אור עיניי, המקשר אותי עם העולם החיצון, כבר אינו נמצא איתי.
"אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו"
אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ׃
רש"י מסביר: אותם אלה שהיו נראים כאוהבים בשעת הנאתם - כשהכל היה טוב היו חבריי, אוהביי וקרוביי - כשהם רואים שהנגע בא עליי, אינם עומדים לי בשעת דוחקי. "אוהבי ורעי" הכוונה לאלה שחשבתי שהם אוהביי ורעיי כשהיה לי טוב, וכעת הם עומדים מנגד ומסתכלים מן הצד. וכן "קרובי" - אומר רש"י שהם אלה שמראים את עצמם כקרובים, שהרי אין מדובר בקרובים ממש, באבי ואמי ואחיי ואחיותיי, ודאי לא, אלא באלה שמראים עצמם כקרובים - וגם הם מרחוק עמדו.
האבן עזרא מבאר בדרך פשטית: מדוע "מנגד נגעי יעמודו" דווקא? שימו לב ללשון - לא "מנגדי" אלא "מנגד נגעי". והטעם: הנגעים, כפי שאמר דוד בפירוש, "הבאישו" - הוציאו ריח רע, ולכן מחמת הריח הרע הם מתרחקים מן המקום של הנגע, שלא יפריע להם הריח.
המלבי"ם עומד על שני קשיים בפסוק. קושי ראשון: אם הם אוהביי ורעיי, כיצד ייתכן שיעמדו מנגד? רש"י יישב שאין אלה אוהבים אמיתיים אלא הנראים כאוהבים, אך בלשון "וקרובי" הדבר קשה יותר, שהרי "קרובי" משתמע קרובי משפחה, ואי אפשר לומר עליהם שהם רק נראים כקרובים. קושי שני: מדוע באוהבים נקט לשון עתיד - "יעמודו", ואילו בקרובים נקט לשון עבר - "עמדו"?
ומיישב המלבי"ם על פי המציאות אצל הגוסס: האוהבים מתרחקים ממנו מפני שהם מתייאשים מרפואתו. אין כאן אפוא תביעה כלפי מי שרק נראה כאוהב - אלה אוהבים אמיתיים, אלא שהם רואים שגמרנו, אין מה לעשות עוד עם דוד, הוא עומד למות. ואילו "קרובי" - הם אותם אנשים שתמיד היו עומדים מרחוק, ולכן נאמר בהם לשון עבר "מרחוק עמדו", וכעת נעשו קרוביי: עכשיו הם עומדים קרוב אליי, ומניחים לכולם להתקרב אליי, כדרך שאצל המת מקרבים את כולם. כיוון שהם מבינים שאני עומד להיפטר מן העולם, מעתה הם מתקרבים ונצמדים אליי.
"וינקשו מבקשי נפשי" - המתנכלים והמלעיזים
וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כׇּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ׃
"מבקשי נפשי" הם הרוצים שאמות. הם עומדים ליד מיטתי ומפחדים שמא אחלים, ולכן "וינקשו" - הם מבקשים להתנקש בו, לעשות דבר־מה שיקרב את מיתתו: לתת לו משקה רע, או מה שלא יהיה.
"ודורשי רעתי" - אלה שאינם פועלים ממש, אינם טומנים מוקשים, אלא רק בלבם דורשים את רעתי ומבקשים שיהיה לי רע. הם "דיברו הוות" - הוות הן דברים רעים; הם מדברים עליי דיבה רעה, אומרים: דוד רשע, דוד חוטא, וכי בחינם הוא מקבל את כל זה? הוא משלם עכשיו את המחיר.
אלא שיש לשאול: מי יאמין להם? הרי דוד ידוע כצדיק ומפורסם כחסיד, "שומרה נפשי כי חסיד אני". על כך נאמר "ומרמות כל היום יהגו": אין בעיה, יפיצו עליו תחקירים מפוברקים ויספרו לכל כמה הוא רשע וכמה הוא מושחת, התקשורת כבר תדע לטפל בזה, ואחר כך יוגש לפרקליטות ויפתחו תיקים בעקבות התחקירים. כל היום, כדי לחזק את דבריהם בעיני ההמון, הם מספרים עליי מרמות ושקרים, כדי שמתוך כך יאמינו שדוד באמת מושחת, שבאמת הוא רשע ושבאמת מגיע לו העונש.
"ואני כחרש לא אשמע" - כוחה של שתיקה
וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו׃
המלבי"ם מסביר שהמאמר הזה מקביל למה שראינו למעלה. כנגד "וינקשו מבקשי נפשי", שרצו להמיתו ודיברו על כך לידו וסברו שדוד אינו שומע ואינו מבין - אומר דוד: עשיתי עצמי כחרש שאינו שומע. וכנגד "ודורשי רעתי דיברו הוות", שהוציאו עליו דיבה ואמרו עליו שהוא רשע וחוטא - אומר דוד: "וכאילם לא יפתח פיו", הייתי כאילם שאינו פותח את פיו להשיב על דיבתם, להוכיח ולברר את צדקתי. שתקתי ולא עניתי להם.
ביאור בעל "חוזה דוד": השתיקה שסותמת את פי המחרף
בספר "חוזה דוד" לרבי דוד חזן, מלפני כשלוש מאות שנה, עומד על דקדוק בפסוק. דוד נוקט שני סוגי ביטויים: "ואני כחרש לא אשמע" - בגוף ראשון, ולעומת זאת "וכאילם לא יפתח פיו" - בגוף שלישי. מדוע לא אמר "וכאילם לא אפתח פי"?
ומבאר, שכאשר שמעי חירף את דוד, עשה דוד חשבון: אם אשיב לו על קללתו הנמרצת - שקרא לו נואף, מואבי, רוצח וכיוצא בזה - אקבל ממנו חירופים נוספים. וכמו שאמר החכם: מעולם לא חירפני אדם פעם שנייה. כלומר, כבר בראשונה לא הגבתי לו; שהרי כיצד מגיעים לפעם שנייה? הוא מחרף אותך, אתה מגיב לו, והוא נותן קונטרה פעם נוספת - וזוהי הפעם השנייה. על הפעם הראשונה שחירף אותי לא הגבתי לו כלל.
וכך אומר דוד: כאשר היו מחרפים אותי, אמרתי אהיה כחרש - ולשם מה? "לא אשמע", כדי שלא אשמע עוד גידופים וחירופים. אין כוונתו שהיה כחרש שאינו שומע, אלא שעשה עצמו כחרש כדי שלא ישמע חירופים פעם שנייה. וממילא, מתוך שהייתי כחרש, "וכאילם לא יפתח פיו" - וזה כבר מוסב על שמעי: הוא היה כאילם ולא פתח את פיו, ולא המשיך לחרף ולגדף אותי. עתה מובן מדוע נאמר "יפתח פיו" בגוף שלישי, שכן אין הפסוק מדבר כאן על דוד אלא על שמעי.
וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת׃
וממשיך ה"חוזה דוד": "ואהי כאיש אשר לא שומע" - אפילו בהווה, ומתוך כך "ואין בפיו תוכחות", שכיוון שאיני שומע, מה יש לו להוכיח אותי? גם זה מוסב על שמעי בן גרא, שאין לו עוד מה לבוא ולהוכיחני: כשרואים אדם שאינו שומע, מה טעם להוכיחו. הוא ממשיך לבאר בדרך זו את שאר המזמור, אך זה הנוגע לענייננו, והדברים נפלאים מאוד.
המלבי"ם מסביר את הפסוק בדרכו: באמת לא הייתי חרש אלא שמעתי הכל, אלא שעשיתי את עצמי כאיש אשר לא שומע. וכן במה שאמר "וכאילם לא יפתח פיו" - לא הייתי אילם, יכולתי לדבר, אלא שעשיתי עצמי כאדם שאין בפיו תוכחות, כאדם שאין לו מה להוכיח את צדקתו. שהרי כפי שביאר המלבי"ם, הם הוציאו עליו דיבה וטפלו עליו אשמות שווא, והוא יכול היה להגיב להם; ואף על פי כן עשה עצמו כאיש שאין בפיו תוכחות, כלומר אין לו דברים להתווכח עמם וכביכול אין לו טענות. והסיבה שעשה כן - מפני שהבין שהם רוצים להמיתו, כפי שהסברנו שביקשו להרעילו וכדומה.
"כי לך ה' הוחלתי" - להניח את התשובה לקדוש ברוך הוא
כִּי לְךָ יְהֹוָה הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהָי׃
"לך ה' הוחלתי" - אני מייחל לך וממתין שתצילני מידם. והסיבה שעשיתי עצמי כאיש שאין בפיו תוכחות להשיב על דיבתם, היא מפני שאני סומך שאיני צריך להשיב בעצמי - "אתה תענה ה' אלוהי", אתה תגיב במקומי, אתה הוא שתיתן להם תשובה.
וזו תמיד הדרך הנכונה יותר: שלא להשיב תוכחות. כשמישהו מתווכח אתך ובא להראות את חסרונך, אל תמשיך להתווכח כדי להראות את מעלתך; אדרבה, "והאלוקים יבקש את נרדף" - כאשר האדם נרדף, ה' יבקש אותו, וכבר ייתן להם תשובות מספיקות.
"כי אני לצלע נכון" - מנפילה קטנה עושים מפלה גדולה
כִּי אָמַרְתִּי פֶּן יִשְׂמְחוּ לִי בְּמוֹט רַגְלִי עָלַי הִגְדִּילוּ׃
כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד׃
הדברים חוזרים על מה שנאמר "אל תעזבני ה'": ראוי, ריבונו של עולם, שלא תעזוב אותי, ומדוע? כי אמרתי - אם תעזבני, "פן ישמחו לי". מיד יאמרו: הנה, אתה רואה שה' עזב אותו, אמרנו לכם שדוד רשע, אמרנו לכם שדוד עושה מעשים אשר לא יֵעשו, תראו שה' עזבו.
"במוט רגלי עלי הגדילו" - פעם אחת נתמוטטה רגלי מעט, ומיד הם הגדילו והעצימו את העניין, ואמרו שכבר נעשיתי בעל מום, שכבר אני צולע על ירכי. ולא רק צולע לפי שעה, אלא "כי אני לצלע נכון" - שתמיד אצלע על ירכי, ו"מכאובי נגדי תמיד" - שתמיד יהיה מכאובי לנגדי. כלומר, על דבר קטן, על נפילה קטנה, הם עושים רעש גדול, וכבר החליטו שגמרנו, סופו של דוד למפלה: אל תאמר שמטה רגלו ומיד יזדקף - לא, "לצלע נכון", מטה רגלו ויישאר צולע, ולא סתם צולע אלא עם מכאובים תמידיים. וכל זה כדי שיוכלו לצאת כנגדו ולהרשיעו ולומר עליו דברים שליליים, שיהיה מותר להם לפגוע בו.
"לצלע נכון" - דרשת חז"ל על בת שבע
חז"ל דורשים את "כי אני לצלע נכון" כרמז לעניין בת שבע: תנא דבי רבי ישמעאל, ראויה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה. "לצלע נכון" - מוכן כבר מראש, מוכנה לו הצלע.
המהרש"א מבאר מדוע נקראת האישה כאן "צלע": קודם כל, מצאנו בחז"ל את הביטוי "צלעתי" - אשתי, הצלע שלי. אך כאן יש טעם מיוחד: כיוון שהייתה ראויה לו עוד מששת ימי בראשית, ובאותה שעה נקראה האישה "צלע". לכן "אני לצלע נכון" - עוד מששת ימי בראשית הוכנה נפשי להיות בן זוגה של בת שבע.
שורשי הדברים במשנת הגלגולים
על פי הדברים הללו יש לנו מאמר ארוך במשנת הגלגולים, ואביא ממנו רק כמה נקודות. ביארנו שם שדוד המלך הוא גלגול של הבל (מלבד היותו גלגול של אדם הראשון), ואוריה החיתי הוא משורש קין והנחש. כידוע חילק האר"י הקדוש רבים מן הבריות: מי מהם משורש הבל, שהוא השורש החיובי, ומי משורש קין, שהוא השורש השלילי. לדוגמה: קורח משורש קין, ומשה משורש הבל - "משה" ראשי תיבות משה, שת, הבל, שהוא בא מן השורש של הקדושה והרוחניות.
ובת שבע היא התאומה היתרה. שהרי עם קין ועם הבל נולדה עם כל אחד מהם תאומה - שאם לא כן, עם מי התחתנו? "עולם חסד ייבנה" - כל אחד נשא את תאומתו. אלא שעם הבל נולדה תאומה יתרה, ועליה הייתה המריבה בין קין להבל. "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" - ועל מה הייתה המריבה? אומר המדרש: על התאומה היתרה, שקין רצה לקחתה, אף שבאמת להבל הייתה ראויה. ובגלגול ההוא הרג קין את הבל כדי ליטול את אותה תאומה.
ולכן עתה בא דוד ונוטל את בת שבע, שהיא גלגול אותה תאומה יתרה, מאוריה החיתי שהוא גלגול קין; נמצא שהבל נוטל מקין את האישה המגיעה לו. וזהו "אני לצלע נכון", וזה שרמזו חז"ל "ראויה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית" - מששת ימי בראשית, מזמן הוויכוח שבין קין להבל.
ומעניין: "ראויה הייתה בת שבע לדוד" - "הייתה בת שבע לדוד" ראשי תיבות הבל, כפי שמביא בהגהה בספר הגלגולים. וכתוב "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" - ומה בא לרמז? שרבו על השדה. "בהיותם בשדה" בגימטרייה בת שבע, 774. ולא זו בלבד, אלא חז"ל אומרים שאין שדה אלא אישה, שהאישה נקראת קרקע עולם, ומצאנו כמה ביטויים של "שדה פלונית לפלוני". ומישהו התקשר אליי ואמר לי: "בשדה" ראשי תיבות בת שבע דוד המלך. כלומר "ויהי בהיותם בשדה" - המריבה הייתה על כך שבת שבע מגיעה לדוד המלך.
ובמדרש מובא: אמר רבי יהושע בן קרחה, אדם וחוה עלו למיטה שניים וירדו שבעה - קין ותאומתו, והבל ושתי תאומותיו. קין ותאומתו הרי שניים, הבל ושתי תאומותיו הרי חמישה, ועם אדם וחוה ירדו שבעה מן המיטה. נמצא שהתאומה היתרה היא האחרונה, היא השביעית, והיא המתגלגלת בבת שבע.
התאומה היתרה הייתה צריכה להיות בחלקו של הבל, אלא שהבל פגם - ולכן אף הוא נהרג. ומה היה פגמו? דיברנו על כך בכמה מאמרים: הבל הציץ בשכינה, ולכן נתחייב מיתה. ומתי הציץ? בשעה שנתקבל קורבנו. ובא עתה דוד ומתקן את הפגם: דוד היה ראש לרוח הקודש, כדברי חז"ל, שנאמר "ויקח שמואל את קרן השמן... וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה", ודוד אומר "אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני", ואומר "רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני". רוח הקודש היא השכינה, ובזה בא לתקן את מה שהציץ בשכינה בגלגולו כהבל.
ועתה, כשדוד המלך מוצא את בת זוגו הראויה לו, הוא רואה אותה שוב בידו של קין - בידו של אוריה החיתי שהוא גלגול קין - ולכן קם עליו ונטלה ממנו בעל כורחו, כיוון ששלו היא ולו היא מגיעה. וזה שאמרו חז"ל: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שהרי היא מגיעה לו. ולכן היא נקראת בפסוק "צלע", כיוון שהייתה ראויה לו מששת ימי בראשית, כדברי המהרש"א. ויש בזה אריכות דברים גדולה, ודי לנו בכך לצורך הפסוק שלפנינו.
"כי עווני אגיד" - שנאה שאין לה סיבה
כִּי עֲוֺנִי אַגִּיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי׃
הרד"ק מפרש: מדוע אני דואג? כי אני זוכר את עווני ומגיד אותו, כלומר מזכירו ביני לבין עצמי ומוטרד ממנו, שמא חס ושלום אמות בגללו. "אדאג מחטאתי" - שמא החטאת תהיה לי למוקש ויארע לי נזק על ידה.
המלבי"ם מסביר אחרת: לאחר שדוד תיאר את איכות משטמתם, עד כמה שנאוהו, הוא בא לבאר את סיבת משטמתם. וכלל הוא, שאדם הנשנא מחמת סיבה ידועה - בהסיר הסיבה תסור המשטמה. אם שונאים אדם מפני שהוא רודף טובה והשונא רשע, הרי כאשר רודף הטובה לא יעשה את מעשיו בפרסום ולא ייראה כלפי אחרים שהוא עושה טוב, שוב אין לרשע סיבה לשנוא אותו. וכן להפך: אם אדם הרשיע וצדיקים שונאים אותו מחמת מעשה רשעו, הרי אם ייטיב את מעשיו ויחזור בתשובה, לא ישנאוהו עוד. בפשטות: אם אני יודע מהי סיבת השנאה, יש בידי הכלים להסירה.
וְאֹיְבַי חַיִּים עָצֵמוּ וְרַבּוּ שֹׂנְאַי שָׁקֶר׃
וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת רׇדְפִי טוֹב׃
אומר דוד: הנה אני עצמי מפרסם את עווני, ואני עצמי מפרסם שאני דואג מחטאתי - כלומר אני מודיע ברבים שיש בי חטאים ועוונות. ואף על פי כן אין הדבר מועיל לי, שהרי "ישטנוני תחת רודפי טוב": הם שונאים אותי בטענה שאני צדיק ורודף טוב, מפני שהם רשעים ושונאים את עושי הטוב. אני אומר להם: יש בי חטאים ועוונות - ואף על פי כן "ואויבי חיים עצמו", האיבה שלהם היא איבה אינסופית, ולא תוסר המשטמה על ידי ש"עווני אגיד". וכל זה מפני שהם "שונאי שקר" - שונאים בלא סיבה.
שכן כשאדם מחפש סיבות, לא יועיל שתאמר לו: אין לך סיבה לשנוא אותי. אתה שונא אותי כי אני צדיק? איני צדיק, ראה כמה עוונות יש לי. אתה שונא אותי כי אני רשע? איני רשע. לא יועיל כלום, שהרי הוא שונא אותך ומחפש סיבה.
מספרים על אדם חרדי שעבר במקרה ליד הפגנה בעד הגיוס, וכולם צועקים שם "גיוס לכולם". צעקה לו שם אישה אחת: "לך תעשה צבא!". הוציא פנקס חוגר והראה לה שעשה צבא שלוש שנים. אמרה לו: "לך תעבוד!". הוציא פנקס נוסף והראה לה שהוא עובד בתעשייה האווירית כבר כמה שנים. אמרה לו: "אז תלך לעזאזל!". אם כן, למה לא אמרת כך מלכתחילה? שום תירוצים לא יועילו. הם שונאים מפני שהם שונאים, אלא שפעם ימצאו סיבה זו ופעם סיבה אחרת.
וכבר אמרתי לכם שהמוטיבים של שנאת שומרי המצוות הם בדיוק אותם מוטיבים של שנאת האנטישמים: לא משנה מה היהודי יעשה - ישנאו אותו. אם היהודים עניים - הם נטל על הכלכלה, אנחנו מפרנסים אותם. ואם היו במקומות אחרים עשירים ובנקאים - הנה "הפרוטוקולים של זקני ציון", יש מזימה יהודית להשתלט על הכלכלה העולמית. ואם היהודים פציפיסטים ונגד מלחמות - לא אכפת להם ממה שקורה במדינה, אנחנו בצרה והם כל הזמן נגד. ואם הם פטריוטים ובעד מלחמות - הם מחרחרי מלחמה, הם רק רוצים לראות דם גוי נשפך. לא משנה מה תעשה.
אם כן, לתרץ תירוצים הוא דבר מיותר, כי אתה סבור שבתירוץ תלויה השנאה. וזו טענת דוד המלך: קודם ראינו רשעים ששנאוהו על שהוא צדיק, ועכשיו יש כאלה הנראים בעיני עצמם צדיקים ששונאים אותו על שהוא רשע. בקיצור, האנשים האלה שונאי שקר הם, שונא בלא סיבה, ועם שונא כזה אין מה לעשות. אין דבר שירגיע אותו, כי כל מה שתוכיח לו שאין הסיבות שייכות כאן לא ישכנע אותו - הוא רוצה לשנוא.
"אל תעזבני ה'" - הפנייה האחרונה
אַל תַּעַזְבֵנִי יְהֹוָה אֱלֹהַי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי׃
חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי אֲדֹנָי תְּשׁוּעָתִי׃
לכן אומר דוד המלך: אין לי ברירה, והדרך היחידה היא לבקש ממך, ריבונו של עולם. הרד"ק מבאר: "אל תעזבני" - שלא יהיה כפי שהם חושבים שאין לי עוזר, אלא יראו שיש לי מי שעוזר לי. "אל תרחק ממני" - כשאזעק אליך, היֵה קרוב לשמוע זעקתי.
האבן עזרא מוסיף ש"אל תרחק ממני" מכוון כנגד מה שנאמר למעלה, שרעיי ואוהביי מרחוק עמדו: הם תפסו מרחק, אבל אתה ה' אל תרחק ממני, אתה תהיה קרוב אליי.
והמצודת דוד מבאר: "אל תעזבני" - כיוון שאיני יכול להשיב להם בעצמי, לכן אתה תשיב להם. וכיצד תהיה התשובה? על ידי שתסייע בידי ותחוש לעזרתי, ומתוך כך יוכלו לראות שכל טענותיהם כנגדי הן טענות הבל ושקר, שהרי ה' מושיע אותי. אם כן: אל תעזבני להיפרד ממני, ואפילו מעט אל תתרחק, ולא עוד אלא חושה ומהר לעזרתי.
לסיכום:
בחלק זה של המזמור מתאר דוד המלך את שפל המצב: כוחות הגוף כלים ונאספים אל הלב, אור העיניים כבה, האוהבים מתייאשים ועומדים מנגד, והרחוקים מתקרבים כדרך שמתקרבים אצל גוסס. סביבו עומדים מבקשי נפשו המבקשים לקרב את מיתתו, ודורשי רעתו המפיצים עליו דיבה ומרמות כדי להרשיעו בעיני ההמון. ודוד בוחר בדרך של שתיקה: "ואני כחרש לא אשמע וכאילם לא יפתח פיו" - מתוך הבנה שהתשובה לחירופים היא אי־התשובה, ושהאלוקים יבקש את נרדף. הוא מגלה שאין טעם לתרץ תירוצים לשונאי שקר, שכן שנאתם אינה תלויה בסיבה, ועל כן כל תקוותו נתונה רק לקדוש ברוך הוא: "כי לך ה' הוחלתי, אתה תענה", "אל תעזבני ה' אלוהי, אל תרחק ממני, חושה לעזרתי אדני תשועתי".