מִזְמוֹר לְדָוִד לְהַזְכִּיר׃
רש"י מפרש "להזכיר" - לאומרו בשעת צרה, להזכיר צרתם של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. לפי דרכו, המזמור הזה נאמר כנגד כלל ישראל, להבדיל ממזמורים שנאמרו על צרה פרטית.
הרד"ק מביא כמה אפשרויות. ייתכן ש"להזכיר" הוא אחד מטעמי הנגינות, כפי שכבר ראינו בדבריו בפרק ד': יש ביטויים הפותחים מזמור ומורים על סוג הנעימה שבה הוא מושר. כמו שהיום מציינים על שיר באיזה מקאם הוא נאמר - נהוונד, ביאת וכדומה - כך גם כאן ייתכן ש"להזכיר" הוא שם של נעימה. הסבר שני: "להזכיר" כמו להודות, על דרך "הזכירו כי נשגב שמו". והסבר שלישי, כרש"י: לאומרו בשעת צרה - דוד חיבר את המזמור עבור כל אדם המדוכא בחולאים ובצרת נפשו, להזכיר ולהודיע לכל אדם שיתפלל את המזמור הזה.
המלבי"ם אומר שהמזמור הזה יוסד בחלותו מחלה אנושה, ולאחר שחי מחוליו. כלומר, אליבא דהמלבי"ם זהו מזמור פרטי: דוד מזמר על חוליו האישי ועל רפואתו. והדברים היו אחרי מעשה בת שבע, ולכן דוד תולה את חוליו בעוונותיו. גם אויביו ששו לקראת החולי הזה, שכן ראו בו עונש על מעשיו: "הנה אמרנו לכם שדוד רשע, הנה אתם רואים שכל מה שטפלו עליו אמת" - כל אותם דוברי רעות חגגו.
ולכן, אומר המלבי"ם, הוא פותח "להזכיר": דוד בא להזכיר את חטאיו. הוא מקונן על חוליו שבא בעקבות חטאיו, ובמזמור זה הוא נזכר בהם, שחטאיו נגדו תמיד. וכבר אמרנו: "כי זוכר כל הנשכחות אתה". כשאדם חוטא ושוכח את חטאיו - זה גרוע מאוד, והשם יזכור לו אותם. הקדוש ברוך הוא זוכר את הנשכחות ושוכח את הנזכרות. כדי שהשם ישכח לך את החטא, כדאי שאתה תזכור אותו. וכך אומר דוד "וחטאתי נגדי תמיד", "מיטתי בדמעתי ערשי אמסה", וחז"ל אומרים שהושחרו שיניו בעקבות אותו מעשה. כשאדם זוכר את חטאיו הוא מרגיש צורך לתקן, והשם שוכח לו. וכשאדם שוכח - "מה כבר עשיתי, היה פעם משהו, יש חוק התיישנות" - אז השם זוכר. לכן דוד אומר "להזכיר": להזכיר חטאותיי, כי חטאתי נגדי תמיד.
יְהֹוָה אַל־בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי׃
תחילה לניקוד: הקו"ף כאן בסגול, "בְּקֶצְפְּךָ", ולכאורה היה ראוי "בְּקִצְפְּךָ". אומר הרד"ק: אל תתפלא, כי מצאנו דומה לזה - "אֶשְׁתְּךָ כגפן פורייה", אף שהיה ראוי לומר "אִשְׁתְּךָ". אומנם שם דרשו למה נכתב "אשתך" בסגול, שלוש נקודות, לרמוז ששלושה שותפים באדם: אביו ואימו והקדוש ברוך הוא. על כל פנים אין להתפלא על הגרסה, שכן מצאנו דומה לה.
ועוד כלל חשוב מביא כאן הרד"ק: המילה "אל" שבתחילת הפסוק "עומדת במקום שניים". זהו כלל שראוי לדעת, והוא מופיע בכמה ניסוחים אצל הקדמונים. שהרי לכאורה "אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני" נשמע כאילו בחמתך כן תיסרני, שכן לא נאמר "ואל בחמתך תיסרני". האם זו כוונת הפסוק? ודאי שלא. אלא ה"אל" הראשון עומד במקום שניים, כאילו נכתב פעמיים: אל בקצפך תוכיחני, אל בחמתך תיסרני. ניסוח אחר לאותו עיקרון בספרים: ה"אל" הראשון "לוקח אחרת עימו".
אגב, זהו מקור הוויכוח הידוע בנוסח "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם". הספרדים רגילים לומר "וגורלנו" בלי "לא", ויש העומדים בכל תוקף על הגרסה "ולא גורלנו ככל המונם", כדי שלא יישמע חלילה ההפך - ואף אמרו שהאומר כך יהיה גורלו ככל המונם, רחמנא ליצלן. אלא שזה כבר בגדר להתחיל בקללות. ונדע שגם התימנים גורסים "ולא גורלנו ככל המונם". ודעת הרב עובדיה יוסף שאין צורך לומר את ה"ולא" השני, וכל אדם שיעשה כמנהגו יוצא ידי חובה, ואין זה לעיכובא.
האלשיך מבאר: ידוע שישנם מלאכי חימה ומלאכי רוגז, שבהם ממרק הקדוש ברוך הוא את עוונות האדם - "אף, קצף, חימה, זעם, משלחת מלאכי רעים", כלשון ההגדה. המלאכים הללו נקראים חיציו של הקדוש ברוך הוא, והם אינם מרחמים בדין: נשלחו לעשות שליחות - עושים אותה עד הסוף. לעומת זאת "את אשר יאהב ה' יוכיח" - בעצמו; את מי שהשם אוהב הוא בעצמו מכה, כי אצלו יתברך שייכים רחמים. משל למי שמגיעים אליו מההוצאה לפועל ומתחיל לבקש מהם רחמים; אומרים לו: את זה היית צריך לבקש בבית המשפט, השופט יכול היה לדון אותך ברחמים, אבל אני רק עושה את עבודתי. כך גם המלאכים - אינם יכולים לרחם, אין זה תלוי בהם.
ולכן מבקש דוד: "אל בקצפך תוכיחני" - שלא יהיה הדבר על ידי מלאכי קצף שאין אצלם רחמים. וקצף גדול מחימה, ולכן אפילו תוכחה קטנה - אל תוכיחני על ידי מלאך קצף. ומוסיף "ובחמתך תיסרני", שאף שחימה קלה יותר מקצף (ולכן היא לשון נקבה, כמי שחלשה יותר), עדיין איני יכול לסבול, שכן ייסורים דבר קשה הם. אלא מבקש דוד שהקדוש ברוך הוא בעצמו יוכיחנו אם צריך, ולא על ידי שליחים.
המלבי"ם מפנה לפסוק הדומה שכבר ראינו: "אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני" - שם נאמר "אל" פעמיים. ושם ביאר שיש הבדל בין אף וקצף לבין חימה: האף והקצף הם בגלוי, והחימה בהסתר. אף - האף מתאדם, רואים אותו כמוציא אש. וכן קצף - כמו קצף הנראה על פני המים, כשאדם קוצף שפתיו מוציאות קצף. הרי ששני אלה חיצוניים. לעומת זאת החימה פנימית, כמו שנאמר באחשוורוש "וחמתו בערה בו" - בוערת בתוכו, בפנים (ושם ביאר המלבי"ם ביאור נפלא במילה "בו").
עוד הבדל יש בלשון הקודש בין להוכיח לבין לייסר. המוכיח - מטרתו להשיב את האדם מן החטא לעתיד, שיתקן את דרכיו. לפיכך תוכחה אינה בחימה, שהרי האויב אינו מוכיח; לעיתים היא באף גלוי, שהוא מכה אותו במכות. ודוד מבקש שהתוכחה לא תהיה באף אלא בדברים רכים, באמירה נעימה, ואם יש בה הכאה - שתהיה מן המכות הקלות ולא מן הכבדות. המייסר, לעומת זאת, מייסר תמיד על העבר: אני מייסר אותך על שעשית דבר שאינו טוב. ולייסר אין הכרח שיהיה בייסורים ממש - אף גערה היא סוג של ייסור. כללו של דבר: תוכחה על העתיד, ייסורים על חטא העבר, והייסורים תמיד בכעס נגלה, באף, שהתאדמותו ניכרת כלפי חוץ. ולכן ביקש שם שלא יהיה הדבר בחימה פנימית, שחימה פנימית תמיד גרועה יותר - אדם הנוטר בליבו מסוכן הרבה יותר ממי שכעסו חיצוני.
אבל כאן, מדייק המלבי"ם, לא נאמר "ואל בחמתך תיסרני" אלא "ובחמתך תיסרני" - וכוונה אחרת לפניו. דוד רואה שהשם מוכיחו, כלומר מעוררו לשוב בתשובה ולתקן את דרכיו, ורואה שזה בא בקצף, בכעס חיצוני. ומזה הוא נשבר לחלוטין: הוא מתמלא ייאוש, מגיע לתוגה פנימית, לתחושה כאילו אבד עליו כלח וכבר אבדה דרכו - שהתוכחה על העוונות באה בקצף גדול. "הנה תראה כמה קלקלת, שלכן יש קצף", וקצף כאמור ניכר כלפי חוץ. וכך אכן היה אצל דוד, שנפגע גם חיצונית: הושחרו פניו, ויש מקום שכתוב שנצטרע. הרי שהפגיעה בו הייתה גם פגיעה חיצונית, וכלשון המלבי"ם - באכזריות, חימה ושטף אף.
ולכן הוא מבקש שלפחות לא יבואו שני הדברים כאחד. השם מוכיחו בקצף, וזה מביא לייסורים פנימיים - שהרי אדם מיואש ושבור בנפשו זו מכה פנימית - ואילו מכת הגוף היא מכה חיצונית. אומר דוד: ריבונו של עולם, אל תכה אותי גם פנימית שאהיה שבור נפשית, וגם חיצונית שאהיה לוקה בגופי. ראוי, אומר המלבי"ם, שעל ידי התוכחה הפנימית וגודל החרטה - שהן עצמן מוכיחות שאני רוצה לתקן את דרכיי וללכת בדרך חדשה - תסיר ממני את הייסורים החיצוניים. שהרי כאב הלב הפנימי הוא הדבר העצום ביותר, כי הוא החרטה: כשאדם כואב ליבו על מה שעשה ומכה על ליבו, אין נפלא מזה. ואם לא - אז להפך: אם רצונך להביא עליי ייסורים חיצוניים, לפחות הסר ממני את שיברון הלב והייאוש הגדול שאני שרוי בו. אבל שאהיה מוכה גם פנימית וגם חיצונית - זאת מבקש דוד שלא ייעשה לו.
ומדוע כאן ביאר המלבי"ם שלא כדרכו בפרק ו'? מפני שכאן אין שני "אל" אלא אחד, ומשמעו: אל תעשה לי את שני הדברים יחד. אם אתה מכה אותי בקצף - אל תכה בחימה, ואם בחימה שהיא פנימית - אל תכה בקצף שהוא חיצוני; אבל לא שתי מכות כאחת, לא מכה נפשית פנימית וגם מכה גופנית חיצונית.
כִּי־חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ׃
"חיציך ניחתו בי" - ניחתו כמו ננחתו, נוחתים עליי. החיצים הללו הם "בי", בפנים, כמו "וחמתו בערה בו" שהוא תמיד פנימי. כלומר החיצים מכים את נפשי ויורדים למעמקיה: אני בדאגה, אני בייאוש - זו המכה הנפשית. וכנגד החימה, שבה אתה מייסר אותי, נאמר "ותנחת עליי ידך" - אלו מכות הגוף, והן גלויות, כאדם המכה את חברו בידו על גופו. ומבקש דוד: ריבונו של עולם, אל תעשה לי את שניהם - שחיציך יונחתו בי פנימה בנפש, וגם שתנחת עליי ידך על הגוף.
ולמה מציירת המכה הפנימית דווקא בחיצים? אומר המלבי"ם: כי אי אפשר להכות ביד הכאה פנימית בגוף. רק החץ, כששולחים אותו באדם, אינו נשאר בחוץ אלא נכנס פנימה. לכן החיצים הם משל למכה הפנימית - מטאפורית, מכה בנפש, שנפשו מודאגת ושבורה, כי החץ בוקע פנימה. ואילו היד היא מכה חיצונית, כאדם המכה ביד או באגרוף.
אֵין־מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ אֵין־שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי׃
מצודת דוד מבאר "אין מתום בבשרי" - אין מקום תם ושלם בבשרי, מחמת הייסורים הבאים בשל זעמך. והמלבי"ם מראה שהפסוק מכוון כנגד שני העניינים שהזכיר: כנגד "ותנחת עליי ידך", המכה החיצונית, אומר "אין מתום בבשרי מפני זעמך" - הבשר החיצוני מוכה ואין בו מקום שלם. וכנגד "חיציך ניחתו בי", החץ הפולח פנימה ומכה את הנפש, אומר "אין שלום בעצמיי מפני חטאתי". העצמות מבטאות את הפנימיות - כשרוצים לומר שזה העניין הפנימי אומרים "זה עצם העניין". כלומר: פנימיותי מלאה יגון וייאוש מפני החטא. נמצא שהוא מוכה בכפליים, גם הכאה נפשית וגם הכאה גופנית.
כִּי עֲוֺנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי׃
כנגד מה שאמר שאין שלום בפנימיות בגלל החטאים, מפרש עתה: עוונותיי עברו על ראשי, והם כבדים ממני כמשא כבד. ומהו עוון? כבר ראינו בכמה מקומות במלבי"ם שהעוון הוא עיוות המחשבה. פשע הוא העושה במזיד; חטא הוא בשגגה; והעוון אינו רק מזיד, אלא שהאדם בונה אידיאולוגיה סביב מעשהו. לכן נקרא "עוון", מלשון עיוות השכל: אינו עושה עבירות בלבד אלא אומר לך שכך ראוי לחיות, זו הדרך הנכונה.
וכיוון שאדם בונה אידיאולוגיה בראש, במוח ובשכל - לכן דווקא כאן נאמר "עוונותיי עברו ראשי", שהראש הוא מקום המחשבות. הפושע אולי עשה מתוך תאווה, במזיד אך מתוך הלב, שהתאוות בלב הן. אבל בעוון כבר ישב וחשב מדוע הדבר ראוי; לא נעים לו לחיות כחוטא, כאדם שאינו חי נכון, ולכן הוא בונה תיאוריה שכך צריכים לחיות - וזה כבר מצב של עיוות. ועוונות אלה "כמשא כבד יכבדו ממני", מרוב החרטה והעצב שנעצב עליהם.
הִבְאִישׁוּ נָמַקּוּ חַבּוּרֹתָי מִפְּנֵי אִוַּלְתִּי׃
וכנגד "אין מתום בבשרי", שלקה גם פיזית, בא עתה לפרש מהו אותו "אין מתום". הרד"ק מבאר: חבורות הן הבועות הנעשות בבשר מחמת החולי, שלפוחיות המתמלאות ליחה ומוגלה, וליחה זו סרוחה היא. הרבה פעמים בזמנם, כשלא היו תרופות מתקדמות, לא ניתן היה להתקרב אל החולים רק מחמת הריח. וגם מכה שנצרר בה דם נקראת חבורה. ו"נמקו" הוא לשון נמס, נימוח - מרוב שהליחה שהתה בהן זמן רב, נמס העור שמעליהן עד שהליחה יוצאת החוצה ומבאישה. וכל זה "מפני איוולתי", מפני ששגיתי ולא שמרתי דרך ה'.
נַעֲוֵיתִי שַׁחֹתִי עַד־מְאֹד כָּל־הַיּוֹם קֹדֵר הִלָּכְתִּי׃
אחרי שאני נגוע גם בגוף - "הבאישו נמקו חבורותיי" - וגם בנפש - "עוונותיי עברו ראשי", שהוא עיוות השכל - אומר דוד: "נעוויתי שחותי". "נעוויתי", מבאר המלבי"ם, שנתמלאתי רוח עיוועים וטירוף הדעת, שהוא שוממות הנפש: הנפש אינה רגועה, מוטרדת ומקשקשת. ו"שחותי" הוא כנגד הגוף, מלשון לשוח ולהתכופף, שגופי שבור מחמת המכות. ואל תחשוב שהיה זה לשעה מועטת, אלא "כל היום קודר הילכתי" - הולך כל היום שבור לחלוטין.
ונסביר. אומר המלבי"ם: אם אדם שבור מבחינה פיזית אך בריא מבחינה מוראלית, אמר שלמה המלך "רוח איש יכלכל מחלהו". זהו משפט אטומי, והיום מתחילים קצת להבין את חוכמתו של שלמה. אדם החולה, ואפילו במחלה קשה, אם הוא איתן ברוחו - סיכוייו להחלים גבוהים עשרות מונים מאדם השבור ברוחו. הדבר מגובה היום גם מחקרית, ומשום כך יש היום ליצנים רפואיים; מה הם אמורים לעשות? להעלות את המורל, להגביר את רצון החיים, להוציא את האדם מן השיברון ומן הייאוש. כי אם יש רוח באיש - יכלכל מחלהו ויבוא לידי החלמה.
אבל ההמשך: "ורוח נכאה מי יישאנה". יש השפעות מן הנפש אל הגוף, אך אין השפעות מן הגוף אל הנפש. אם נפשו של אדם שבורה - מי יעודדנה? הגוף אינו בונה את הנפש ואינו משקמה משיברונה. לנפש יש כוח לשאת את הגוף, אך לגוף אין כוח לשאת את הנפש. ולכן אומר דוד: הנה תראה, "כל היום קודר הילכתי", כי אני שבור גם פיזית וגם נפשית, ואין לי דבר שירים אותי ויוציא אותי מן הצרה שאני נתון בה.
כִּי־כְסָלַי מָלְאוּ נִקְלֶה וְאֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי׃
"כסליי", מבאר המלבי"ם, הן המחשבות, ובמיוחד מחשבות של תקווה. ולמה נקראות כך? על שם הכסלים שבתורה, צידי הבהמה, שהם ביטוי משותף עם הכליות היועצות; וכן "ויעש פימה עלי כסל", "ה' יהיה בכסלך" - שעניינם המחשבות. ומחשבות התקווה "מלאו נקלה", מלשון קלון: מחשבותיי מלאות בושה וביזיון, והן שוברות את הרוח. "ואין מתום בבשרי" - וגם בבשר החיצוני אני מוכה. נמצא שהוא מוכה בכפליים: גם מחשבותיו מלאות קלון וגם בשרו מוכה, והשיברון כפול - ומי ירים אותי ויוציאני מן המצב הזה?
והרד"ק מביא בשם אביו שפירש "נקלה" מעניין קלוי באש, והוא ביטוי לחולי שהיה בו. שהרי בדרך כלל החולה יש לו חום המתגבר בגופו, ולכן "כי כסליי מלאו נקלה" - הכסלים הפנימיים שלי רותחים כקלויים באש, כנשרפים מחמת החולי והחום שאני סובל ממנו, "ואין מתום בבשרי". אך לפי ביאור המלבי"ם "כסליי" חוזר על חלק הנפש, בהתאמה לכל מה שביאר עד כה.
נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי עַד־מְאֹד שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי׃
כעת, אומר המלבי"ם, מתאר דוד את עצמו כמי שהגיע עד שערי מוות, כגוסס שנפשו מוכנה לצאת ותהליך התפוגה שלה הגיע. "נפוגותי" כמו "ויפג ליבו", שעניינו רפה ליבו - הנפש כבר רפתה ובאה לצאת.
וכאשר הנפש באה לצאת, ידוע שיש לאדם כוחות המתחזקים באותה שעה, כמו שנאמר "תוסף רוחם יגוועון" - לפני הגוויעה יש כעין התחזקות של הרוח. הרבה פעמים תשמעו אנשים אומרים: אבא שלי יום לפני פטירתו כבר הרגיש טוב, דיבר עם האנשים, שאל מתי יוצאים מבית החולים - ולמחרת קרס. וחז"ל מדמים זאת לנר, שלפני שהוא כבה הוא נותן שלהבת גדולה ואז דועך; "נר אלוקים נשמת אדם", והנר הוא ביטוי לנשמתו.
והמלבי"ם מגדיר: ייאספו כל כוחות הגווייה אל הלב, שהוא המת באחרונה. כוחות הגוף נחלשים ומתאספים כביכול אל הלב, שהרי המוות הטוטאלי הוא שהלב נדם. והלב כמו מוקף באותם אנשי חיל, באותם כוחות המקיפים אותו מסביב בבחינת "סחרחר", ואז נוהם הלב את נהימתו האחרונה, ועוברים לפני האדם כבני מרון כל ענייני חייו - אנשים שעברו מוות קליני מתארים כיצד בתוך שניות עברו כל חייהם מול עיניהם. ובאותה שעה הוא עומד בגבול האחרון שבין החיים החדשים העתידיים, חיי עולם הבא, לבין עזיבת העולם הזה; הולך מחיים אל חיים ומעולם אל עולם.
וזה מה שדוד מתאר: "נפוגותי ונדכיתי" - הכוחות הפנימיים נפוגו ורפו, והאיברים החיצוניים נדכאו ולקו בחבורות. "שאגתי מנהמת ליבי" - זו הנהימה האחרונה שבה יוצאת הנפש. אלא שכאן נקט גם לשון שאגה, ומה ההבדל בין שאגה לנהימה? בשני הביטויים אנו משתמשים ביחס לאריה, ויש אריה נוהם ויש אריה שואג. והמלבי"ם מבאר בכמה מקומות שהנהימה היא ביטוי לאריה השרוי בצער שאין לו מה לאכול, ואילו השאגה היא ביטוי לשמחה - כשהאריה שמח הוא שואג.
ולפי זה, ברגע הזה מתרחשים בדוד שני דברים כאחד: נהימה של משבר על שהוא עוזב את הגוף, ושאגה של שמחה על שהוא עולה כעת אל המציאות הרוחנית. לכן ברגע המעבר שבין העולמות, בעוזבו את העולם הזה כדי להגיע לעולם הבא, הוא אומר "שאגתי מנהמת ליבי": יש כאן שאגה על המעבר לעולם שכולו טוב, ויש כאן נהמת לב על כך שאני סובל ומתייסר ועוזב כאן את העולם.
פרק ל"ח הוא לפי המלבי"ם מזמורו האישי של דוד בשעת מחלה אנושה שבאה בעקבות חטאיו, ולכן הוא פותח "להזכיר" - להזכיר את חטאיו, שכן הזוכר את חטאיו הקדוש ברוך הוא שוכחם לו. עיקר בקשתו: "אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני" - שלא יבואו עליו שתי המכות כאחת, המכה הפנימית של שיברון הנפש והייאוש, והמכה החיצונית של ייסורי הגוף. וכך הולך המזמור ומתאר את שתי המכות זו לצד זו: "אין מתום בבשרי" כנגד הגוף ו"אין שלום בעצמיי" כנגד הנפש; "הבאישו נמקו חבורותיי" כנגד הגוף ו"עוונותיי עברו ראשי" כנגד עיוות המחשבה; עד ש"כל היום קודר הילכתי", שהרי "רוח איש יכלכל מחלהו" אך "רוח נכאה מי יישאנה" - וכשהאדם שבור בשניהם אין מי שיקימנו. ומכאן ועד שערי מוות, "נפוגותי ונדכיתי", ששם מתמזגות נהמת הלב על עזיבת העולם עם שאגת השמחה על הכניסה אל עולם שכולו טוב.