בפרק ל"ז ממשיך דוד המלך לפרוס לפנינו את ההבדל היסודי שבין הבוטח בה' ובין המְרֵעים, בין הצדיק ובין הרשע. עד כאן ראינו שהמרעים כחציר מהרה יימלו, ומכאן ואילך מונה הפרק סימן אחר סימן: באורך הימים, בהנחלה לבנים, בשעת צרה ורעב, בכספם ובממונם, ובמצעדיהם ובדרכם. נלך על סדר הפסוקים.
יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה׃ (יח)
כאן ניתן לנו הבדל נוסף בין הבוטח בה' לבין המרעים. הרשעים - ראינו שאינם חוצים את ימיהם, ואילו התמימים, ה' יודע את ימיהם ושומר שיהיו ימים שלמים וארוכים, ולא ימותו בקיצור ימים. ועוד הבדל: הרשע אינו מנחיל את אושרו לבניו, כפי שנאמר למעלה "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו"; אבל התמימים - "ונחלתם לעולם תהיה", הם מנחילים את אושרם.
מהו "לעולם"? הרד"ק מסביר שהכוונה לעולם הבא - הם מנחילים לבניהם את העולם הבא. האבן עזרא, וכן המלבי"ם מסביר, מפרשים שהכוונה כאן בעולם הזה: נחלתם - הם מורישים אותה לבניהם. פירושו של דבר שיש להם המשכיות, ואינם מתים בקיצור ימים כמו הרשעים.
וראיתי ביאור נוסף בשם הספר "אהבת דודים", המביא מהרמ"ע מפאנו בדרך צחות: "יודע" הוא מלשון הכאה, כמו שנאמר "ויֹּדַע את אנשי סוכות" - לקח קוצים והכה בהם את אנשי סוכות. אם כן "יודע ה' ימי תמימים" - הקדוש ברוך הוא מכה את התמימים ומייסר אותם. ואם תשאל למה, התשובה היא בהמשך הפסוק: "ונחלתם לעולם תהיה". ה' מכה אותם בעולם הזה כדי שתהיה להם נחלה לעולם. ולעומת זאת הרשעים, כפי שנראה בהמשך, דומים "כיקר כרים" - ככבשים שמפטמים אותם בעולם הזה, ולמה? "כלו בעשן כלו", כדי שיכלו לעולם הבא. אצל התמימים מייסר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה כדי שנחלתם תהיה לנצח נצחים, ואצל הרשעים ההיפך.
לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ׃ (יט)
המרעים, כשבאה עת רעה - בזמן דבר, בזמן מלחמה - אינם מוצאים מחסה. אבל התמימים "לא יבושו בעת רעה", כלומר תהיה להם הגנה ושמירה. המרעים בעת רעב אינם מוצאים מזון, והתמימים "בימי רעבון ישבעו" - הקדוש ברוך הוא מנחה אותם ושומר עליהם.
כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ׃ (כ)
"כי רשעים יאבדו" - הרשעים יהיו לאבדון. ומהו "כיקר כרים"? זה ביטוי מחודש ולא מוכר, וכבר אמרתי לכם שבכל הביטויים הלא מוכרים יש ריבוי פירושים, שכן כל אחד מנסה לחבר אותם למקומות המוכרים לנו. רש"י מסביר "כאור ענן בוקר": "יקר" מלשון אור, כמו "אור יקרות", ו"כרים" הוא בקעה, מקום של דשא, כמו כר נרחב וכרי דשא. כלומר כאור של ענן הנראה מעל הבקעה - ערפילי בוקר שבא הרוח, מתבהר מעט, והם נעלמים. ענן זמני שאינו מתקיים, וכך הרשעים יאבדו.
רש"י מביא ביאור נוסף: "כרים" הם כבשים, כמו "לבשו כרים הצאן", "עם חלב כרים אילים ועתודים". "כיקר כרים" - כמו הכבוד שעושים לכבשים, נותנים להם אוכל בכמויות - ולאן הם מובלים? לטבח. כך אויבי ה' יש להם יקר וכבוד כשל כבשים, מכבדים אותם ומפטמים אותם, כי עוד מעט "כלו בעשן כלו". האבן עזרא מסביר: "כיקר כרים" - כדבר היקר שבכבשים, והוא החֵלב, הדבר המשובח והחשוב שבהם. וחלב זה, כשאתה מניחו על האש, מיד עולה בעשן ונשרף במהירות - "כלו בעשן כלו". ויש אומרים ש"כיקר כרים" היינו העשב שבעמקים, שגם הוא נשרף מיד בקצת אש, וכך הרשעים.
ולמה הכפילות "כלו בעשן כלו"? רש"י אומר: "כלו" הראשון על היקר - חלב הכבשים או העשבים; ו"בעשן כלו" השני בא לומר על הרשעים, שכמו שאלה כלו כך גם הם יכלו. ומדוע את הראשון אנו קוראים במלעיל ואת השני במלרע? באמת הביטוי הנכון על פי הדקדוק הוא "כָּלוּ" במלרע, ותשימו לב שהטעם נמצא בסוף המילה. אלא שב"כלו" השני יש מתג מתחת לכ"ף - מה שנקרא געיה, ואצל התימנים ג'עיה - והמתג הזה מורה לקרוא "כָּלוּ" במלעיל, והסיבה לכך שהוא בסוף פסוק.
המלבי"ם מסביר שהפסוק בנוי כנגד שני הפסוקים הקודמים. כנגד "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה" - שהתמימים יאריכו ימים ונחלתם תעמוד - נאמר "כי רשעים יאבדו": לא יגיעו לאריכות ימים ולא תישאר נחלתם, הם יאבדו ותאבד נחלתם. וכנגד "לא יבושו בעת רעה" נאמר "ואויבי ה' כיקר כרים": הצדיק לא יבוש בעת רעה, גם כשיש רע יהיה לו טוב; אבל אויבי ה' דומים לצאן היקרות והמפוטמות. והמציאות היא, אומר המלבי"ם, שבעת רעב הצאן שבחוץ מסתדרות, כיוון שהן רגילות לאכילה בצמצום, אבל הצאן המפוטמות - זמן קצר והן מתות, שהרי הן רגילות שיפטמו אותן תמיד, ובעת רעב הן נפגעות תחילה. כך אויבי ה': כשתבוא עת רעה, הם הראשונים להתבטל.
ראיתי תמונה של זה לעומת זה. באותו יום הייתה הלוויה של רבי ניסים קרליץ, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות בין הטמא לטהור, הייתה הלוויה של שמגר מהבג"ץ. שניהם נפטרו באותו גיל, כבני תשעים וארבע, ונקברו באותו יום. בהלוויה של רבי ניסים קרליץ עשרות אלפי אנשים, אם לא מאות אלפים, כל הרחוב שחור מאדם; ואצל מר שמגר אפילו מניין לא השיגו. לראות את זה היה ממש מאלף. אדם שעסק בשקר, בהבל, שהיה בדמיונות אי שם במגדלי השן - היום הוא מבין באיזה שטויות והבלים עסק. ולעומתו אדם שעסק בבניינו של עולם, רבי ניסים קרליץ, צדיק יסודו של עולם - רואים עד כמה סוף הכבוד לבוא. וזה עדיין כלום, כי ההבדל האמיתי הוא שם למעלה: איזה זכויות ואיזה עוצמות יש לצדיק המיוחד הזה. ועוד נספר עליו סיפורים מדהימים, שכל מי ששומע על הצדקות, הצניעות והענווה שלו - הפלא ופלא.
לוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן׃ (כא)
הרשע לוקח הלוואה ואינו משלם אותה. ומי הוא "צדיק"? רש"י מסביר: הקדוש ברוך הוא, שהוא צדיקו של עולם, כמו שכתוב "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי", "ואתה צדיק על כל הבא עלינו". והנה דבר נפלא: הרשע לקח הלוואה מראובן ואינו משלם - וכי ראובן יפסיד? לא. הקדוש ברוך הוא פורע לו. ולמה? מביא המדרש שמואל (ומי שירצה ישמע זאת בשיעורינו למשניות מסכת אבות): איזה אדם בעולם הולך להלוות כסף למישהו בלי שיֵצא לו מזה כלום? אין דבר כזה. לכו חפשו גמ"חים בעולם ולא תמצאו. מלווים יש, שוק אפור יש, בנקים יש - אבל אדם שמוכן לתת לך עשרת אלפים דולר ותחזיר לו מאה דולר בחודש במשך מאה חודשים, איפה תמצא כאלה? אם אדם נתן הלוואה, זה רק מפני שה' אמר, רק מפני שנאמר בתורה "אם כסף תלוה את עמי". אומר הקדוש ברוך הוא: הוא סמך עליי - וכי הוא יפסיד? אתה, רשע, לקחת ממנו כסף ולא שילמת - אני בעצמי אשלם לו. "וצדיק חונן ונותן" - הקדוש ברוך הוא חונן ונותן למלווה את מה שהחסיר ממנו הרשע.
וזה מה שאומר התנא באבות: "אחד הלווה מן האדם כלווה מן המקום ברוך הוא". לפי מה שהסברנו זה נפלא. אל תחשוב "בסך הכל לקחתי הלוואה מבן אדם, מה כבר קרה" - אומרים לך: לא ולא, אדוני, פתחת חזית מול הקדוש ברוך הוא, שהרי לקחת הלוואה מאת ה', כי מי ששילם בסופו של דבר הוא הקדוש ברוך הוא. ואם ה' שילם, אין לך חשבון עם המלווה אלא עם ה' יתברך.
המלבי"ם מסביר שכאן מובאת ראיה נוספת להבדל שבין הבוטח בה' לשאינו בוטח. מי שאינו בוטח בה', ה' לא השליטו ליהנות מאושרו: לא זו בלבד שאינו חונן דלים ואינו עוזר לאחרים בממונו, אלא "לווה רשע ולא ישלם" - הוא לוקח הלוואות ואינו משלם, כי הוא מפחד להוציא כסף מהכיס פן ייגמר לו. הלוואה הוא לוקח, אבל להחזיר - אינו מחזיר. לעומתו הצדיק: לא זו בלבד שהלוואות שלקח הוא משלם, אלא הוא חונן אחרים ומלווה להם, ולא זו בלבד אלא גם נותן להם בתורת מתנה. וזה סוד הכפילות: "חונן" - מלווה לאחרים, "ונותן" - גם נותן במתנת חינם.
והאלשיך הקדוש מבאר כאן ביאור נפלא. הצדיק מתוחכם: הוא יודע שאם יבוא לאדם ויאמר לו "אתה במצב קשה, קח אלפיים דולר מענק", ההוא יתבייש, יהיה לו לא נעים וירגיש קשה עם זה, ולא ירצה לקבל מתנות מבשר ודם - היו פעם אנשים כאלה, שהיו מרגישים קשה אפילו עם הלוואה. מה עושה החכם? אומר לו: "אני רואה שמצבך קשה, קח הלוואה של אלפיים דולר", וכוונתו האמיתית שזה מענק, אלא שהוא נותן לו הרגשה של הלוואה. וכששואל אותו הלווה "עד מתי?", עונה הצדיק: "עד שאתבע ממך, בינתיים אינני צריך". וכך ההלוואה הופכת למענק בלי בושה למקבל, שתמיד סבור שהכסף של חברו מונח אצלו וכשייתבע ישלם - ובפועל קיבל מתנה ואינו נדרש להחזיר. זו הכפילות: "צדיק חונן ונותן" - בתחילה חונן כדי שבסוף יהיה נותן. נתן לו כהלוואה, אבל מגמתו לתת, והכל כדי למנוע ממנו בושה.
המדרש שמואל עומד על דיוק: למה כתוב "לווה רשע ולא ישלם"? דקדוקית זה אינו נכון - או "ילווה רשע ולא ישלם" בעתיד, או "לווה רשע ולא משלם" בהווה, אבל לא לערב הווה ועתיד. ומסביר נפלא: מדובר ברשע שבשעה שהוא לווה כבר דעתו שלא ישלם. לא שנקלע אחר כך למצוקה כלכלית ונלחץ ואינו יכול לשלם, אלא מראש, כשלקח את ההלוואה, דעתו הייתה שלא ישלם. "אני לוקח הלוואה שתהיה מענק בסוף, הלוואה שאת הכסף לא תראה יותר" - זהו "לווה רשע ולא ישלם".
וזה מזכיר לי סיפור באחד שנכנס לחנות מוצרי חשמל לקנות מקרר. שאל: כמה המקרר? חמשת אלפים שקל. התחיל להתווכח, התווכח וירד לארבעת אלפים ושבע מאות, שש מאות, ולבסוף סגר על ארבעת אלפים ושלוש מאות. "איך אתה משלם?" "צ'קים". "נו, בלבלת לי את המוח שעה ובסוף אתה נותן צ'קים". פרסו לו לתשלומים, לקח את המקרר. הצ'ק הראשון חזר, השני חזר. מתקשר אליו המוכר: "מה קורה איתך?" אומר לו: "החשבון שלי מוגבל כבר עשר שנים". "אתה רציני? החשבון שלך מוגבל ובאת לקנות?" "מצטער אדוני, אני צריך מקרר. מה אתה רוצה, שאדם יחיה בלי מקרר?" "רשע שכמוך, אז למה בלבלת לי את המוח שעה שלמה כדי להוריד אותי מחמשת אלפים, אם מעיקרא התכוונת לתת לי צ'קים של חשבון מוגבל עשר שנים?" אומר לו: "את האמת, ריחמתי עליך. רציתי למזער לך את הנזק. לא היה לי לב לגרום לך הפסד של חמשת אלפים, אז עכשיו הפסדת רק ארבעת אלפים ושלוש מאות". זהו "לווה רשע ולא ישלם" - שכבר בשעה שעשה את העסקה היה בדעתו שלא לשלם.
כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ׃ (כב)
על הצדיק חלה ברכת ה', ו"ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה", ולכן בסוף "יירשו ארץ". אבל על הרשע חלה קללת אלוקים, "ומקולליו יכרתו" - כל מה שיש לו אינו שלו, ולבסוף יילקח ממנו.
מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ׃ (כג)
אם תראה שגם לצדיק הבוטח בה' יש לפעמים נפילות ומעידות, נזקים כלכליים וכדומה - דע לך שזה מה'. "מה' מצעדי גבר כוננו", ה' שומר מצעדי גבר והוא זה שכונן את צעדיו. והפסוק מזכיר גם "מצעדי" וגם "דרכו", ומסביר המלבי"ם: "דרך" הוא היעד - לאן צריך להגיע, כפי שהסברנו כבר בעבר - וה' הוא הבוחר לפניו את הדרך; ולא זו בלבד, אלא גם את הצעד שעל הדרך, כלומר את הפעולות שעליו לעשות כדי להגיע אל היעד. גם שם ה' שומר את רגליו והוא המוליך והמוביל אותו. נמצא שגם התכלית - שהיא הדרך - וגם ההליכה אל התכלית - שהם הצעדים - הכל מה'. ולכן אל תתפלא כשאתה רואה נפילה: זה לא קרה במקרה, ולא שה' עזבו, אלא מתוכנן מאת ה'.
כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי ה' סוֹמֵךְ יָדוֹ׃ (כד)
הרד"ק אומר: אם כושל הצדיק ונופל מנכסיו, לא יוטל לגמרי, לא יושלך לארץ, כי ה' סומך את ידו - הנפילה לא תהיה טוטאלית. והרי"ף חיון מסביר: "אם ייפול לא יוטל" - הטלה היא בכוח, וכשאתה מטיל דבר בכוח אתה מרסק אותו, אבל נפילה אינה בכוח. גם אם ייפול, לא תהיה זו הטלה שה' מפילו בכוח ומשבר את עצמותיו. וגם הצרות שה' מביא עליו - דע לך ש"את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה". זהו ההבדל בין צדיק לרשע: אצל הצדיק ה' מביא את הדברים לטובה, בתורת תוכחה, ולכן הנפילה אינה נפילה של הכרעה אלא נפילה שמטרתה קימה והתקדמות - "שבע ייפול צדיק וקם". אבל אצל הרשע אין תקומה, הנפילה מטרתה שבירה, ועליו נאמר "באחת" - נפילה אחת וחוסל.
והמלבי"ם מבאר: "כי ייפול" - אם אתה רואה שהוא נופל ואינו יכול ללכת בדרך שרצה ללכת בה, דע לך ש"לא יוטל" - ה' לא יטילנו וישליכנו באותה דרך של קלקלה. הנפילה היא לטובה, וה' אינו משאירו שם אלא סומך את ידו. פירוש: מאת ה' היה המכשול והעיכוב, ומאת ה' יחזור אל הדרך הנכונה. הקדוש ברוך הוא בסופו של דבר יבנה את אותו צדיק, והנפילה הזאת לא רק שלא תהרוס אותו אלא עוד תרים ותרומם אותו.
הרד"ק מביא בשם החכם רבי שלמה אבן גבירול בפתיחת ספר "תיקון מידות הנפש", שמה שכתוב "מה' מצעדי גבר כוננו" עלול להטעות. אדם עשוי לחשוב: אם כן אין לי בחירה חופשית? ישאלו אותו למה הלכת למקומות כאלה - לים, לקולנוע - ויענה "מה' מצעדי גבר כוננו"! וכי כך יאמר האדם? אל יעלה על לב האדם שהכתוב מורה על הכרח, כאילו האדם מוכרח במעשיו. אלא הכוונה על הגמול והעונש: הקדוש ברוך הוא הוא שייתן לך גמול טוב או חלילה את ההיפך. לאן יגיע הגבר, לגן עדן או לגיהינום - זה מאת ה'.
שני העניינים הראשונים - הבחירה וההחלטה - נמסרו בידך לגמרי ולחלוטין. אל תאמר: ריבונו של עולם, אם אתה רוצה שאתפלל היום, כבר תדאג לכך. לא, אתה תדאג. אבל אחרי שבחרתי והחלטתי ויצאתי להתפלל - פתאום אחד מבני הבית נעל את הדלת והשאיר אותי בלי מפתח; באתי לעלות לרכב והוא אינו מניע; הגעתי לבית הכנסת והוא סגור לרגל שיפוצים. כלומר אני יכול להחליט, אבל איני יכול לקבוע תוצאות. התוצאות הן ביד ה', ועל זה צריך לבטוח בה' ועל זה צריך להתפלל: ריבונו של עולם, אני רוצה להתפלל, עזור לי להוציא זאת אל הפועל. ההוצאה לפועל היא זו שבה צריך לבטוח בה'. ולפי זה אפשר לפרש "מה' מצעדי גבר כוננו": ריבונו של עולם, אני רוצה לעבוד אותך, תן לי את הצעדים הנכונים, שכל מה שאני רוצה לעשות יילך למישרים ואצליח לקיים את המצווה.
וכך גם בעבירה: אדם יכול לבחור לעשות עבירה, ובדיוק באותו יום יגיע והכל נעול וסגור, שביתה למשל. כלומר ייתכן שאדם בחר ברע ואין זה הכרח שיוכל להוציאו אל הפועל, שמשמיים לא ירצו שיוציא את הרע הזה לפועל ולא יזמנו לו את האפשרויות. אז עדיין "מה' מצעדי גבר כוננו" נוגע להוצאה לפועל, אבל הבחירה שלך בלבד, ואתה צריך לבחור בטוב. ואם יאמר האדם: רציתי לבחור בטוב, באתי להתפלל ונמנע ממני, היכן ההגינות? אומר הקדוש ברוך הוא: מחשבה טובה אני מצרפה למעשה. מי שרצה לעשות מצווה ונאנס ולא עשה - מקבל שכר כאילו עשה. ודאי שצריך להתפלל ביחיד, אבל תקבל שכר כאילו התפללת בציבור, תקבל שכר כאילו קיימת את המצווה, שהרי באת לקיימה ברצון שלם ובכוונה אמיתית ואינך אשם, כי משמיים מנעו ממך את הפעולה.
וזה ההמשך "ודרכו יחפץ": אומר רבי שלמה אבן גבירול, שהקדוש ברוך הוא ברא את הנפש עם שאיפה לטוב ועם מעלות חשובות, "מה' מצעדי גבר כוננו", וברגע שאתה הולך בדרכו - בדרך הנכונה - בזה ה' חפץ בך ומרצה אותך.
ובספר "אושר אהרון" מביא בשם החפץ חיים ביאור: על האדם נגזר בעת לידתו כמה פסיעות ילך, יש לו קצבה. אבל לאן ילך - זה לא נגזר ולא נקצב. הכמות קצובה, היעד בידך: אתה יכול לנצל את הפסיעות לבית המדרש, ואתה יכול להחליט לנצלן למקומות שאתם מבינים, לדברים בטלים. וזה מה שכתוב "ודרכו יחפץ" - ה' אמנם כונן את מצעדי הגבר ונתן לו את מכסת הצעדים המיועדת לו, אבל ה' חפץ שהאדם יבחר בדרכו, שילך בדרך ה' וינצל את הצעדים הללו לטובה ולא לדבר עבירה.
נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם׃ (כה)
הגמרא ביבמות ט"ז שואלת: "וכי דוד קשיש כולי האי?" - דוד נפטר בגיל שבעים, איזו זקנה כאן? ומשיבה הגמרא: פסוק זה שר העולם אמרו. המלאך שהוא שרו של עולם הוא שאמרו, ואותו מלאך נקרא "נער", וזהו "נער הייתי גם זקנתי". ואגב, רואים מכאן שזקנה שייכת גם אצל המלאכים, כך מביאים בספרים. ועוד הסבר מביא המלבי"ם בדרך צחות: "נער הייתי גם זקנתי" - איזהו זקן? זה שקנה חכמה. אומר דוד המלך: נער הייתי וגם זקנתי - קניתי חכמה, ואין הכוונה לזקנה בשנים.
ומה פירוש הפסוק? אומר המלבי"ם: אפילו שזרעו מבקש לחם, לא ראיתי צדיק נעזב מיראת ה'. כלומר, לא ראיתי אדם צדיק שזרעו מבקש לחם והצדיק הזה נעזב מיראת אלוקים ועוזב את עבודת ה' בשל כך. גם אם זרעו מבקש לחם, ראיתי שהצדיק עדיין דבק ביראת ה' ובעבודתו.
כל הביאורים האלה באים ליישב קושי: הרי שמענו וראינו מציאות של צדיק שמצבו עוני גדול, כמו שמביאה הגמרא על רבי אלעזר בן פדת, שלא היה לו אלא שן של שום לאחר שעשה הקזה. אז איך אתה אומר "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"? לכן מסבירים: "לא ראיתי צדיק נעזב" - לא ראיתי צדיק שנעזב מיראת ה' שלו, גם אם היה זרעו מבקש לחם.
והמלבי"ם מסביר עוד: "נער הייתי גם זקנתי" - אריכות ימיי הביאה אותי לבחון את תולדות הימים, ולא ראיתי שיהיה הצדיק נעזב עד כדי כך שזרעו יהיה מבקש לחם. כלומר הפסוק בא לומר שלא ייתכנו שני הדברים יחד: שגם הצדיק נעזב וגם זרעו מבקש לחם. אם יש מצב שהצדיק נעזב, כבר לזרעו ה' שולח את הישועה, ומצב בניו טוב. אם הוא לא הצליח - לפחות הצליחו בניו.
כׇּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה׃ (כו)
ואדרבה, אומר המלבי"ם, ראיתי שהצדיק "כל היום חונן ומלווה וזרעו לברכה". ההתנהגות הזו עצמה היא שהביאה אותו לעניותו, שכן כל מה שיש אצלו הוא מוציא מיד לאחרים, כל היום חונן ומלווה. אבל אל תאמר: הנה, חנן והלווה והפסיד. דע לך, כמו שאמרנו, אין מצב שגם הצדיק נעזב וגם זרעו - זרעו יהיה לברכה. "כל היום חונן ומלווה" זה האבא, אבל הבן כבר יזכה לברכה, שצדקת האב תהווה ברכה לבנים. נמצאת למד שאין מצב שגם האב וגם הבנים יהיו בבחינת נעזבים ומבקשי לחם, כי גם אם האב מבקש לחם - זרעו יהיה לברכה.
בפסוקים אלו מונה דוד המלך את ההבדלים שבין הבוטח בה' לרשע: התמים - ה' יודע ושומר את ימיו, נחלתו נמשכת, ואינו בוש בעת רעה ושבע בימי רעבון; והרשע - יאבד, וכל יקרו כפיטום הכרים שסופם לטבח ולעשן. בממון: הרשע לווה ואינו משלם ודעתו מתחילה שלא לשלם, והצדיק לא רק פורע אלא חונן ומלווה ואף נותן במתנה, וה' צדיקו של עולם משלים למלווה את חסרונו. ובדרכו של אדם: הדרך והצעדים מאת ה', ולכן גם כשהצדיק נופל אין זו הטלה אלא נפילה שמטרתה קימה, שכן "ה' סומך ידו". הבחירה בידנו וההוצאה לפועל בידי שמיים, ועלינו לנצל את הפסיעות הקצובות לנו לדרך ה'. ומעדותו של שר העולם: לא ראינו צדיק שנעזב מיראת ה', ולא ראינו צדיק שגם הוא וגם זרעו מבקשים לחם - כי מי שכל היום חונן ומלווה, זרעו לברכה.