פרק ל"ז כולו עוסק בשאלה הגדולה שמטרידה את האדם המאמין: מדוע הרשעים מצליחים. דוד המלך פותח ב"אל תתחר במרעים" ולאורך הפרק הוא מפרק את ההצלחה הזאת לגורמים ומראה שאין בה ממש - לא בעתיד ואף לא בהווה. בשיעור זה נעמוד על הפסוקים מ"ועוד מעט ואין רשע" ואילך, בביאור המלבי"ם ובדברי רש"י, הרד"ק והאבן עזרא, ונצרף לזה את תורתו של רבי נחמן מברסלב על הפסוק הזה ודברי חובות הלבבות בשער הביטחון.
וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל־מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ׃
אם אתה רואה את הצלחתו של הרשע ומקבל מזה חלישות הדעת - אל תיבהל. "ועוד מעט ואין רשע": בזמן הקרוב הרשע יהיה בבחינת אין. ולא זו בלבד, אלא "והתבוננת על מקומו" - אם תתבונן היטב כבר עכשיו, כשהוא עדיין עומד על מקומו, תראה "ואיננו", תראה שההצלחה שלו היא הצלחה מדומה, הצלחה וירטואלית, ואינה הצלחה אמיתית כלל. וזה בהתאמה מדויקת למה שאמרנו קודם "וכירק דשא יבולון": לא רק שבעתיד "כחציר מהרה ימלו", אלא כבר עכשיו הוא כירק דשא שיש בו כמישה, וכבר עכשיו אתה יכול לראות שאין כאן דבר שראוי לקנא בו.
ופשט הדברים ב"והתבוננת על מקומו ואיננו" מדבר על ה"אין רשע": עוד מעט ואין רשע, ואתה תסתכל על המקום ותאמר: רגע, כאן היה רשע, כאן הוא עמד קודם! ואומר לך הכתוב "ואיננו" - פתאום תראה שהמקום ריק.
דיברנו פעם על כך שמציאות הרשע היא באמת מציאות וירטואלית, שכן המציאות האמיתית של האדם היא הנפש, וכל השאר בר חלוף. הגוף של כולם ירקב בסופו של דבר בקרקע, ומה שנשאר הוא הנפש. אלא שכאן אנו רואים את הרשע פעיל, חי ובועט, ולפעמים גם מקלל, ונראה לכאורה קיים מאוד. חז"ל רואים את האמת ואומרים לך: דע לך שהוא אינו קיים באמת - "רשעים בחייהם קרויים מתים". ואם תאמר: אני רואה אחרת? אומרים לך שאתה חי במציאות דמיונית. כל מציאות העולם היא מציאות של דמיונות, וכמו שאומר הבן איש חי: האותיות הפנימיות של המילה "עולם" הן דמיון - עי"ן, וא"ו, למ"ד, מ"ם, קח את האותיות הפנימיות ותקבל "דמיון". כי העולם הזה הוא עולם הדמיון. כאן נראה שהוא מצליח, אבל התבונן במציאות האמיתית, במציאות של העולם העליון, ותראה שהוא אפס גמור.
וקח לדוגמה רשע שאינו שומר טהרה, רחמנא ליצלן - ואפילו פעם אחת בלבד. ברגע אחד שבו יתגלה השם, או ברגע אחד שבו יצא האדם מגופו בפטירה, יתגלה שהוא בכלל אינו קיים: נכרת, ונפשו נכרתה משורשה העליון. ועכשיו אני רואה אותו? אומרים לך: אדוני, זו אשליה. מה שאתה רואה הוא אשליה - "התעיף עיניך בו ואיננו", "והתבוננת על מקומו ואיננו", "ועוד מעט ואין רשע". כל ההצלחה שאתה רואה כאן היא רק במציאות של העולם הזה, אבל בהתבוננות האמיתית תראה שאין לו קיום.
אי אפשר לקרוא את הפסוק הזה בלי להזכיר את תורתו של רבנו רבי נחמן מברסלב. אחת התורות המדוברות ביותר בברסלב היא תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן (בברסלב נוהגים לקרוא לתורות לפי הסימנים), והיא בנויה כולה על הפסוק הזה. זו תורה יסודית בהשקפה של ברסלב ובכלל בקו הייחודי של החסידות, ולכן הפעם, בשונה מדרכנו, אקרא לפניכם את לשונו.
"דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויוכל להשיבו בתשובה". "כל אדם" - כולל גם רשעים. וזו דרך החסידות, שכן על פי פשט אין הדבר כן: על "דן את כל האדם לכף זכות" מבאר רבנו יונה שיש שלוש דרגות. ברשע גמור - יש חובה לדון אותו לכף חובה. באדם בינוני ובמעשה בינוני, כלומר אדם שלפעמים עושה מצוות ולפעמים עבירות ובמעשהו אפשר לראות צד חיובי וצד שלילי - צריך לדון אותו לכף זכות. ובאדם צדיק - חובה לדון אותו לכף זכות אף במעשה שנראה על פניו כמעשה רשע, ואף אם אין לי שום אפשרות לדון אותו לכף זכות, אסור לי להרהר אחריו בלילה, כי ודאי עשה תשובה. אבל מה שרבנו אומר כאן הוא בדרך של חסידות: לדון לכף זכות גם אדם שהוא רשע גמור, על ידי שמחפשים ומוצאים בו אותו מעט טוב שבו אינו רשע, ומכוח אותה נקודה מעלים אותו באמת לכף זכות עד שיוכל לחזור בתשובה.
וכך הוא מסביר את הפסוק: "וזה בחינת ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו - היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע. וזה 'ועוד מעט ואין רשע' - שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע. כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצווה או דבר טוב מימיו". וכי ייתכן רשע גמור בלי שום טוב? שמא אמו ביקשה ממנו פעם דבר מה והוא עשה - הרי כיבד אב ואם. וכי לא אירע אף פעם שמישהו בא לבקש ממנו עזרה והוא עזר לו, אפילו בלי כוונה? אין חסר דוגמאות.
"ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות עד שישוב בתשובה על ידי זה. וזהו 'ועוד מעט ואין רשע' - על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב ששם אינו רשע, על ידי זה 'והתבוננת על מקומו ואיננו' - כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על ידי שמוצאים בו עוד מעט טוב ודנים אותו לכף זכות, מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות". אתה מחפש אותו במקום שבו היה, בכף חובה, ופתאום אתה רואה שהוא כבר לא שם - חזר בתשובה, והוא כבר צדיק. מה קרה? על ידי שחיפשת ומצאת בו מעט טוב, איזה מעט שבו אינו רשע, פתאום תראה אותו משנה את דרכו לטוב, ואינו באותה דרגה נחותה שהיה בה קודם. "וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל, והבן".
ומוסיף רבנו: "היינו כמו שצריכים לדון אחרים לכף זכות אפילו את הרשעים ולמצוא בהם איזה נקודות טובות, ועל ידי זה מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות בבחינת ועוד מעט ואין רשע והתבוננת כנ"ל - כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק את עצמו שלא ייפול לגמרי חס ושלום, רק אדרבה יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהיינו מה שזכה לעשות מימיו איזה מצווה או איזה דבר טוב. וכמו כן צריך לחפש עוד ולמצוא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם אותו הדבר הטוב ההוא גם כן מעורב בפסולת הרבה, עם כל זה יוציא משם גם כן איזה נקודה טובה". עד כאן לשונו.
אני חייב לסייג את הדברים, שכן אדם עלול להגיע מכאן לשיבוש גדול. רבנו מדבר על אדם שנמצא במרה שחורה ורואה בעצמו רק פסולת וחסרונות, וזה דבר גרוע מאוד, כי מתוך זה אדם מתייאש לגמרי ואומר: די, גמרנו, איבדתי, אין לי חלק לעולם הבא - בוא נעשה מה שבא לי ונגמר. כל זה בא מתוך דכדוך, מתוך שהוא רואה את עצמו נמוך ושפל. אבל אם היהודי מחזק את עצמו ואומר: אני יהלום יקר, יש לי את הזכות של "שלא עשני גוי", יש בי ניצוץ של חלק אלוה ממעל - על ידי זה הוא מרומם את עצמו, מקרב את עצמו לשם יתברך ומוצא בעצמו כוחות לצאת מהמקום שבו הוא נמצא.
מאידך גיסא זו חרב פיפיות ודבר מסוכן, שאדם ייקח את דברי רבנו עד הסוף: "צריך למצוא בכל אדם כף זכות" - ואז הוא מוצא בעצמו רק את הדברים הטובים, אינו מחפש את חסרונותיו, ונוח לו במקום שבו הוא נמצא. אני אומר זאת מפני ששמעתי את זה, לא סתם אני אומר. שמעתי זאת מיהודי ההולך בשיטת ברסלב, והוא תקוע במקומו כבר שנים, למה? כי רבנו אמר שכל אדם צריך למצוא בעצמו דבר טוב, וברוך השם יש בו דברים טובים והוא מסתפק בזה - תקוע בעמדה שלו בלי לזוז מילימטר. ודאי שלא על זה דיבר רבנו. אדם תמיד צריך לראות גם מה חסר לו ולאן הוא צריך להתקדם. רבי נחמן מדבר על מציאות שבה האדם נמצא במצב ירוד מאוד ואינו מוצא בעצמו שום דבר חיובי, ועל זה הוא בא להוציאו מן השפלות ולומר לו: יש בך נקודה של חיוב, "ועוד מעט" - תחפש אפילו מעט שאין בו רשע, ומתוך זה תתרומם. אבל אם אדם ידון את עצמו לכף זכות כל הזמן, לא יעשה מעולם שום דבר, כי על כל דבר יאמר "אני בסדר, צריך להבין את המצב שלי", ולא יתקדם כלום. ואדם שאינו מוצא בעצמו חיסרון ואינו מוצא מה עליו לתקן, הרי הוא מושלם - ואם כן למה הוא כאן בכלל? לעצמו אין לו כבר סיבה להיות פה. לכן צריך להיזהר מאוד בעניין הזה.
וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ־אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל־רֹב שָׁלוֹם׃
ענווים - אלה שהתנהגו בענווה ובשפלות מפני הרשעים. כמו שראינו בפסוק הקודם, כשהרשע יהיה "איננו", המקום שלו יישאר, ומי יירש אותו? הענווים. הם יירשו את ארצם. "והתענגו על רוב שלום" - כאשר יאבדו הרשעים אז יהיה שלום ושמחה בעולם, "ובאבוד רשעים רינה", ואז יהיה השלום האמיתי. כל הרשעים מדברים על שלום, הם אנשי השלום והם שואפים לשלום - כלפי אויבים בלבד. אבל פנימה בתוך הבית יש להם פתרונות מסודרים מה לעשות עם החרדים ועם המתנחלים. אורי אבנרי כבר הציע להיכנס למאה שערים עם תת מקלע ולרסס, ואת זה לא הציע על עזה. בהצעה אחרת כתב לתלות אותם מהזקנים והפאות על עמודי חשמל, ואת זה לא הציע לא על עזה ולא על איראן. פתרונות מסודרים יש לו - לשומרי המצוות. ולכן אומר הכתוב "והתענגו על רוב שלום": כל עוד הרשעים הללו בעולם אין שלום ואין שמחה, ובאבוד רשעים רינה.
המלבי"ם מסביר שלענווים יש מעלה על הרשעים בשני העניינים שראינו קודם. ראינו את חסרונם של הרשעים: יש להם אולי הצלחה זמנית, אבל בסוף הם נופלים, כעשב שצץ ופורח מהר וגם קמל מהר. לעומתם הענווים "יירשו ארץ" - בסופו של דבר הם אלה שיקבלו את הירושה וינחלו. ועוד ראינו שהרשעים גם בשעת הצלחתם, אותה הצלחה מטאורית רגעית, אינם מצליחים באמת, שכן הרשע הולך כל הזמן בפחדים ובחרדות ובנפילות, מלבד כל הפסיכולוגים שהוא זקוק להם באופן תמידי. אצל הענווים לעומת זאת ההצלחה היא הצלחה אמיתית - "והתענגו על רוב שלום", לא הצלחה של פחד ושל רוגז. בשני הפרמטרים הללו הענווים יתרים על הרשעים.
זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו׃ אֲדֹנָי יִשְׂחַק־לוֹ כִּי־רָאָה כִּי־יָבֹא יוֹמוֹ׃
אם תראה את הרשע זומם וחושב מחשבות איך להרע לצדיק, וחורק עליו שיניו - חריקת שיניים היא ביטוי לכעס, למי שרוצה לעשות רע (ויש אומרים ש"חורק שיניו" הוא בדרך של שחוק, שהוא מחייך אליו) - ואתה רואה שאף על פי כן "אדני ישחק לו", שהקדוש ברוך הוא מראה לו פנים שוחקות, הרשע מצליח ומשגשג אף שהוא זומם לצדיק, והיינו מצפים שהשם יעשה בו דין - אל תיבהל מזה. "אל תתחר במרעים" - שלא יהיה לך חרון אף כנגד הרשעים על שהם מצליחים. ומדוע השם שוחק לו? "כי ראה כי יבוא יומו". אתה אינך רואה את הסוף ולכן אתה בלחץ, אבל הקדוש ברוך הוא רואה איך כל ההצלחה הזאת עצמה היא סיבת נפילתו. השחוק הזה אינו סימן שהשם מטיב לו לטובתו, אלא כביכול שוחק עליו, שהשם יודע מה יהיה לו בעתיד.
ועוד רמז: "זומם" הוא מלשון זמם, תוכניות שאדם זומם בלבו, מחשבה רעה, אף שכלפי חוץ אין הדבר נראה. ואיזו חיה מאופיינת כערמומית, שכלפי חוץ נראית תמימה ובפנים היא אחרת? השועל. ושימו לב: ראשי התיבות של "לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו" - שועל. הרשע הזה מתנהג כשועל, ולכן אל תיבהל ממנו, ה' ישחק לו, ובסופו של דבר תראה שהשם נפרע ממנו ויבוא יומו.
חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי־דָרֶךְ׃ חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה׃
הערה בקריאה: קראנו "וְקַשְּׁתוֹתָם" - ומדוע? שהרי מתחת לקו"ף יש פתח, ופתח הוא תנועה קטנה, ואחריו שי"ן בשווא, וצריך היה להיות שווא נח, כדין שווא הבא אחר תנועה קטנה. הסיבה היא שבשי"ן יש דגש, וכיוון שיש דגש הדבר הופך את השווא לשווא נע. ובספרים המדויקים, המבחינים בין שווא נע לשווא נח ומסמנים את הנע בשני ריבועים ואת הנח בשתי נקודות עגולות, שימו לב שמתחת לשי"ן כאן מופיעים שני ריבועים ולא נקודות עגולות - כלומר קרא זאת כשווא נע.
אומר המלבי"ם: קודם ראינו שהרשע זומם לצדיק, ועכשיו הכתוב אומר שאינו מסתפק בכך - הוא פותח את החרב וגם דורך את הקשת. ומהו "פתחו"? לפי המלבי"ם, וכן מובאת אפשרות זו ברד"ק, הוצאת החרב מתערה נקראת פתיחה, כמו הוצאת האסור ממאסרו שנקראת פתיחה - "אסירה ולא פתח ביתה", "לסגור על איש ולא יפתח". הרד"ק מביא ביאור נוסף, שהוא גם ביאור האבן עזרא בשם אחרים, שפתחו הוא מעניין לטישה וחידוד, כלומר חרב חידדו רשעים. ואם תשאל מה הקשר, נראה שהכוונה כמו "פיתוחי חותם", לא מלשון פתיחה אלא מלשון פיתוח, לעבד את הדבר ולייפותו, ומכאן חרב מפותחת ומחודדת. בין כך ובין כך, "חרב פתחו רשעים" - או שהוציאוה מנדנה או שחידדוה. וכן "דרכו קשתם" - דריכת הקשת היא מתיחת המיתר עם החץ.
והמטרה: כל כלי כנגד העניין המתאים לו. את עוברי הדרך רצו לגזול, וכדי לגזול את הממון הוא הולך עם החרב, דוקר ונוטל את ממונו. אבל מן העני אין מה לגזול, ולכן את העני, כבר בשעה שהוא רואה אותו מרחוק, הוא יורה בו בחץ - אין לו עניין להתקרב אליו וליטול ממנו, שהרי אין לו מאומה. לכן "להפיל עני ואביון" חוזר על "דרכו קשתם", שאת הקשת הם דורכים כדי להפיל עני ואביון, יורה בו מרחוק ואינו צריך להתקרב. ו"לטבוח ישרי דרך" חוזר על החרב, שבחרב היו טובחים את ישרי הדרך שהם בעלי ממון, ויש לו עניין להוציא מהם את ממונם, ולכן הוא מתקרב אליו, נוטל את ממונו והורגו.
ועם כל זאת אתה רואה שהשם שוחק להם, לפי שהשם ראה כי יבוא יומם, וכביכול אינו מתפעל. וזה המשך הפסוק: "חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה". השם שוחק להם מפני שהוא יודע שהחרב הזאת עצמה תבוא בסוף בלבם ושקשתם תישבר. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: "ישחקו הנערים לפנינו" - תמשיך, עשה מה שאתה רוצה, כי תכף זה יתפוצץ לך בידיים. ולא פעם אנו זוכים לחזות בזה, גם אם לא בעינינו ממש: פתאום אתה שומע על "תאונת עבודה" בעזה, שלושה או ארבעה מהנדסים עלו בסערה השמימה. מה קרה? ניסו להנדס מטען חבלה - והקדוש ברוך הוא נעץ להם את החרב הזאת בלבם.
טוֹב־מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים׃ כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְהֹוָה׃
רש"י מסביר: טובים מעט אנשים הבאים לעזרת הצדיקים מהמון רשעים רבים הבאים לעשות רשע. ודוגמה לזה - אמרפל וחבריו: אתה שומע על מלחמה עצומה, מלכים רבים באו לשבות את לוט ולהתגרות באברהם, ועם אברהם היו מעטים. ובכל זאת דע לך שטובים המעט שהיו עם הצדיק מהמון רשעים רבים, שהרי אברהם התגבר עליהם ויכול להם, הרג את אותם מלכים והשיב את לוט בן אחיו.
הרד"ק, וכעין זה האבן עזרא, מסבירים בדרך אחרת: הצדיק שמח במעט שיש לו בעולם הזה - המעט הזה מספיק לו. ואילו הרשעים, כאשר ממונם מתרבה אינם שמחים בו, אלא תמיד חפצים יותר ומבקשים עוד, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים. "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר" - כל הזמן מרגיש חסר. ועוד אומר הרד"ק: ריבוי הממון לרשע הוא לרעתו, שכן על ידו הוא מתגאה, ופעמים לא מעטות אנו רואים שאנשים קמים עליו והורגים אותו כדי ליטול את ממונו. בזמן המהפכה הבולשביקית כל העשירים נרצחו וחמסו את ממונם - ממיתים אותו כדי לקחת את כל אשר לו. ולפי הרד"ק "המון" הוא מלשון ממון, כמו "ומי אוהב בהמון" שבקהלת, שפירושו מי אוהב בממון, ו"רבים" חוזר על הממון - ממונם של הרשעים רב. ואף שיש להם ריבוי ממון, דע לך שריבוי הממון הזה הוא הרבה פעמים לרעתם. נמצא שטוב לצדיק שיש לו מעט והוא מתקיים, מלרשע שיש לו הרבה ובסופו של דבר זו סיבת נפילתו.
והמלבי"ם מקשר את הפסוק לקודם: כיוון שראינו ש"חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה", תראה עד כמה טוב המעט של הצדיק מהמון רשעים "רבים", כלומר אף שהם גדולים. שהנה "זרועות רשעים תשברנה" - אותו חיל רב ואותם עוזרים הבאים כנגד הצדיק שבא באנשים מועטים, כאברהם שבא באנשים מועטים, זרועותיו נשברו ולא יכול לעשות רע לצדיק. והצדיק, אף שאין לו אלא מעט כוח, יכול להתקומם כנגד הרשע - "וסומך צדיקים ה'". ומדוע? אמנם יש לצדיק מעט, אבל הצדיק אינו דואג, הוא אינו בונה על החיל ולא על הארסנל, הוא בונה על השם. "וסומך צדיקים ה'", וכמו שכתוב "ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט". אם אתה בוטח בהשם, מה זה משנה אם יש מעט או רב? ואם אינך בוטח בהשם, אתה זקוק לריבוי נשק, לריבוי צבא ולריבוי חיילים - וזה כשאין בוטחים בהשם. ואפשר לומר בדרך צחות: למה השם סומך צדיקים? כי הצדיקים סומכים עליו. אתה סומך על הקדוש ברוך הוא - והשם סומך אותך שלא תיפול, "ה' בסומכיי".
את זה אומר חובות הלבבות בשער הרביעי, שער הביטחון, ומי שירצה ישמע זאת בשיעורינו על חובות הלבבות. הוא מסביר שהסימן של האדם הבוטח הוא שכאשר הוא פונה למי שממונו רב או למי שיכולותיו מועטות לבקשת עזרה - שווה הדבר בעיניו. אצלנו אין הדבר כן: כשאנו פונים למי שממונו רב אנו אומרים, ממנו יש סיכוי לקבל; וכשאנו פונים למי שיכולותיו מועטות אנו אומרים, אין לי מישהו אחר, נפנה אליו אבל אין הרבה סיכוי. ומה גילינו בזה? שאיננו בוטחים בהשם. איני מתייחס אליו כאל צינור אלא כאל מקור, ולכן אני אומר שזה מקור טוב יותר וזה מקור טוב פחות. אבל אם היינו בוטחים בהשם באמת, הייתי אומר לעצמי: הרי אתה מצפה לישועת השם, וישועת השם יכולה לבוא מכאן ומכאן. וכי משנה אם העשיר מושיע אותי או העני מושיע אותי? עליי לעשות השתדלות, והשתדלות היא לפנות למי שנראה לי שיכול לעזור לי, ובאמת אין זה משנה אם יכולותיו רבות או מעטות, כי אין מעצור לה' להושיע, ולה' הישועה. כשאני בא אליו אני בא אליו רק בתור צינור, וכי לקדוש ברוך הוא יש בעיה באיזה צינור להשתמש, בצינור העשיר או בצינור העני? כשהשם רוצה, מכל מקום תבוא הישועה. ועל זה אנו אומרים "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה".
והרבה פעמים אתה נוכח לראות שדווקא מאלה שאין להם צומחת הישועה. עושים מצ'ינג ומביאים מיליונים - ממה? ממני וממך וממנו, כל אחד תורם סכום לא גדול, חמישים שקלים, מאה שקלים, ומגיעים להון רב. ויש עשירים - לך תנסה להוציא מהם כסף. אדם צריך להבין: אם אתה בוטח בהשם, מה זה משנה איזו השתדלות עשית? לקדוש ברוך הוא יש כוח לשלוח גם מפה וגם מפה. וזה מה שכתוב כאן: "טוב מעט לצדיק" - אף שהצדיק בא באנשים מועטים, זה טוב יותר מהמון רשעים רבים, שהרי בסופו של דבר "זרועות רשעים תשברנה", ואיך הצליח הצדיק עם המעט? "כי סומך צדיקים ה'".
זה מזכיר לי מה שסיפר פעם סטודנט שלמד באחת המכללות הצבאיות היוקרתיות ביותר בארצות הברית. חלק מן ההרצאות שם עסקו בניתוח מלחמות: מה הייתה האסטרטגיה, איך ניצחו, ומה התובנות לגבי הדרך שבה יש לנהל מלחמה. פעם אחת שאל את המרצה תוך כדי ההרצאה: אני יכול לשאול שאלה? כל המלחמות שאתה מספר לנו - מעולם לא סיפרת על מלחמה שהייתה בישראל. הרי היו שם ניצחונות מזהירים, בתש"ח, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, הכל בשישים שבעים השנים האחרונות. למה איננו לומדים את זה? אין מה ללמוד מהמלחמות האלה? אמר לו המרצה: בוא אליי אחרי ההרצאה למשרד. הוא קצת חשש - לך תדע, אולי הוא בעל דעות אנטישמיות ומשום כך כך אמר. נכנס אליו למשרד, ושאל אותו המרצה: למה אתה שואל? אמר לו: אני שואל כי אני יהודי. אמר לו: אני רוצה לומר לך משהו. אנו לומדים מלחמות שאפשר לנתח ולהסביר באופן רציונלי, איך ומדוע ניצחו בהן. אבל את המלחמות שהיו שם אין לנו שום אפשרות לנתח בכלים רציונליים. המלחמות שם הן ניסים, ומנס אין לנו מה ללמוד - איך עושים נס? אין לנו מה לנתח.
ובאמת מי שקורא על המלחמות רואה שהכל נס אחד שלם, עד שלפעמים ראשי המדינה וראשי הממשלה וראשי הצבא יוצרים אצלנו את הרושם שהם סומכים על ניסים: אתה רואה כל מיני פשלות שאין להן שום הסבר אחר. אין שום היגיון איך עשו דבר כזה - זה רק לסמוך על הנס. צריך לעשות השתדלות, אבל לדעת שהקיום שלנו הוא ניסי, ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט.
הפרק מלמד אותנו להסתכל על הרשע בעיניים אמיתיות: לא רק ש"עוד מעט ואין רשע", אלא שגם עכשיו, "והתבוננת על מקומו ואיננו", הצלחתו אינה קיימת, שכן העולם הזה הוא עולם הדמיון ורשעים בחייהם קרויים מתים. ומאותו פסוק עצמו למד רבנו רבי נחמן דרך בעבודת השם: לחפש בכל אדם, ואף ברשע, אותו "מעט" שאין בו רשע, ובכך להעלותו מכף חובה לכף זכות - ובלבד שלא יהפוך הדבר לכלי להצדיק את עצמנו ולהישאר תקועים במקומנו. "וענווים יירשו ארץ" - הם יירשו את מקום הרשעים והצלחתם תהיה שלמה ורגועה, "והתענגו על רוב שלום", שכן באבוד רשעים רינה. הרשע זומם, פותח חרב ודורך קשת, וה' שוחק לו כי ראה כי יבוא יומו: חרבם תבוא בלבם וזרועותיהם תשברנה. ועל כן "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים" - בין מעט אנשים, בין מעט ממון, בין מעט כוח - "כי סומך צדיקים ה'", ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט.