המלבי"ם פותח את פרק ל"ז בהקדמה קצרה: המזמור הזה עוסק במעלתו של האדם הבוטח בה' לעומת האדם שאיננו בוטח. דוד המלך בא כאן להתמודד עם אחת השאלות הקשות של הלב - מראה הצלחתם של הרשעים - ולהראות שההצלחה האמיתית, על כל צדדיה, היא דווקא נחלתו של הבוטח בה'.
לְדָוִד אַל־תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל־תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה׃
אדם הרואה את הצלחתם של הרשעים, עלול להגיע לאחת משתי תגובות. האחת - שיראה כמה הם רשעים ואילו דברים רעים הם עושים, ויחרה אפו בהם; הכעס יבער בו כלפי המרשיעים. השנייה, והיא המסוכנת יותר - שיקנא בהם: "תראה איך הוא מצליח, איך הוא רוכב על גלי ההצלחה" - וברגע שאתה מקנא, אתה כבר רוצה להיות כמותם.
כנגד הראשונה נאמר "אל תתחר במרעים", כלומר אל יחרה אפך על הצלחתם. "תתחר" מלשון "ויחר אפו", והתי"ו היא תי"ו של התפעל, כמו תתלבש, תתרצה, תתרחץ. הרד"ק מביא ביאור נוסף, שהתי"ו היא מן השורש עצמו, כמו "למה תתחרו ברעה", מה שאנו מכנים היום "תחרות" ו"להתחרות". לפי זה התי"ו היא חלק מן המילה ולא הטיה בלבד. וכנגד התגובה השנייה נאמר "אל תקנא בעושי עוולה" - אל תחמוד להיות כמותם.
כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן׃
כנגד "אל תתחר" משיב הכתוב: "כי כחציר מהרה ימלו". "ימלו" פירושו יכרתו, כמו "כי אמילם", וכלשון מוהל הכורת את הערלה. וכן נמלה - שמלה את גרגיר החיטה, שהרי לגרגיר יש "צ'ופצ'יק" שממנו מתחילה הצמיחה, והנמלה כורתת אותו כדי שלא יצמח לה יער בתוך המחסנים התת־קרקעיים שלה. אומר המלבי"ם: החציר אינו מאריך ימים, הוא מתייבש לפני כל העשבים. חבל שתבזבז אנרגיות של כעס - עוד מעט תראה שהכול מתייבש ולא יישאר ממנו מאומה.
וכנגד "אל תקנא" משיב: "וכירק דשא יבולון". אתה אומר: נניח שבעתיד ייפול, אבל עכשיו הרי הוא מצליח! על זה בא הכתוב לומר שגם עכשיו אין זו הצלחה. ירק הדשא נובל בעודו באיבו, בשיא צמיחתו כבר מתחילה בו היבשות. "יבולון" מלשון בליה. כך גם הצלחתם - כבר בשיאה מקנן בה הריקבון.
ובאמת, מי שמתבונן רואה זאת. גם כשנדמה שהרשע מצליח - כמה רע ומר לו בסביבתו, במציאות חייו, בחוסר האמונה שלו, בפחדיו הפנימיים מן הנפילה (והארכנו בזה בספר איוב). מה שנראה לך כהצלחה - חקור בו פנימה. זה דומה לשחקני הוליווד: אתה רואה תמונה של אדם מחייך ומאושר, וכולם כבר יודעים כמה ריקבון, כמה תככים ומדמנה יש שם, ואין להם רגע דל; אחר כך אתה שומע על התאבדויות, על גירושין וגירושין. סיפרו לי על שחקנית אחת שהתגרשה עשר פעמים - אמר לי אותו אדם: רק הבעלים לשעבר שלה יכולים לעשות מניין. נו, כמה אושר יש בחיים האלה? חיי זוהר מלמעלה וריקבון מלמטה. ואיני מדבר כלל על הצריכה של כל מיני חומרים, שהרי הוא מוכרח להחזיק את עצמו כל הזמן ב"היי", בחיוניות, בתחושה שהוא מלהיב את הקהל - ואנו יודעים לאן זה מוביל, ואין צורך להזכיר שמות. כשמתחילים לקרוא על חייהם של האנשים האלה - אין ממה להתפעל, יש רק על מה לרחם.
בְּטַח בַּיהֹוָה וַעֲשֵׂה־טוֹב שְׁכׇן־אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה׃
הקמץ ב"שכן" הוא קמץ קטן, ולכן קוראים "שְׁכׇן ארץ". מכאן ואילך מונה המלבי"ם את הטעמים שבגללם הצלחת הבוטח בה' היא הצלחה אמיתית.
ראשית - "ועשה טוב". הרשעים, כשהם רוכבים על גלי ההצלחה, עושים בה רע. אבל הבוטח בה' - הצלחתו מובילה אותו לעשות טוב. אומר המלבי"ם: מתנאי ההצלחה הוא שידע המצליח שמעשיו טובים ושהוא ראוי להצלחה. חלק מן ההצלחה הוא הידיעה "אני עושה דבר נכון". וזה מה שהסברנו פעם - מדוע התורה עושה את האדם למאושר: בדרך כלל אין אדם יודע אם מה שהוא עושה נכון או לא, אבל אם אני עושה את מה שהתורה אומרת, כל מעשה שלי קיבל אישור. ומי שכל מעשיו מאושרים - הוא מאושר. הנחת תפילין? קיבלת חותמת. האושר הוא הידיעה שאני עושה את הדבר הנכון. הכאב הגדול ביותר הוא דווקא בלבטים ובספקות, בדבר שאוכל את האדם מבפנים ואינו נותן לו מנוחה - האם אני פועל נכון או לא.
שנית - "שכון ארץ". המרעים, כדי להצליח, מוכרחים לעבור ימים ונהרות, לחפש את ההצלחה בחו"ל ובכל מיני מקומות. אבל אתה אינך צריך זאת: במקום שבו אתה נמצא - שם ייתן לך הקב"ה את טרפך. כמעשה שמביאים חז"ל באותו אדם שעזב את מקומו ואת ארצו ללכת לעיר אחרת מחמת בעיות פרנסה; ובאחת הגרסאות היה זה כהן שלימד את אשתו לראות נגעים, ואמר לה שלכל שערה יש גומה משלה, והשיבה לו: ומה, לכל שערה דאג הקב"ה לגומה משלה, ולך - אדם - לא דאג למקור מחיה משלך? ומה אתה צריך לצאת לדרך? (ובימי הגמרא הרי זה הפלגה באוניות וסכנת נפשות). ושמע לה, ונשאר, וקיבל פרנסתו באותו מקום.
ומעשה נוסף, כמדומני בחובות הלבבות: אדם אחד עבר לעיר אחרת, ופגש שם אדם שמאמין באמונת הבל, והתחיל לשכנע אותו על אלוקי אמת. שאל אותו הלה: ומה אתה עושה כאן? אמר לו: הייתי במקום פלוני ושם קשה הפרנסה, ובאתי לכאן. אמר לו: מעשיך סותרים את דבריך! הרי זה עתה אמרת שאתה מאמין באלוקי אמת המושל בכל העולם ורואה את הכול - וכי את כתובתך שם אינו מכיר, שהיית צריך לעבור לכאן כדי לקבל פרנסה? וקיבל מזה מוסר גדול. סטירת לחי מאדם שאינו מאמין כמוך, שאומר לך: אתה סותר את עצמך.
ומטעם זה מוצא הרמב"ן חטא בירידת אברהם אבינו למצרים: אם ה' הביאך לכאן, לארץ אשר אראך - הוא יזון ויפרנס אותך כאן; מה היה לך לרדת למצרים ולהביא את אשתו ואת עצמו לידי סכנת נפשות. האדם הבוטח בה' יודע שהאלוקים נמצא בכל מקום. ומעשה ביהודי, כמדומני אצל רבי מסאטמר, שבא לומר שהוא גר בפולין והפרנסה קשה והוא רוצה לנסוע לאמריקה. אמר לו הרב: אין בעיה, רק עשה לי טובה - כשתגיע לאמריקה, מסור דרישת שלום לאלוקי אמריקה. פתח הלה זוג עיניים: מה זאת אומרת אלוקי אמריקה? וכי האלוקים שכאן אינו האלוקים שם? אמר לו: אה, אותו אלוקים? אם כן מה אתה צריך לטוס לאמריקה? מי שיודע לפרנס אותך שם - יודע לפרנס אותך גם כאן. את כתובתך הוא מכיר, אינך צריך לשלוח לו הודעת עדכון כתובת.
שלישית - "ורעה אמונה". מי שאינו בוטח בה' חי בחשש תמידי: שמא ייגמר האוכל, שמא לא יספיק, מה יהיה בעוד כך וכך שנים, מה יהיה עם הפנסיה. ולכן תראה אנשים בבחינת "עכברי דשכבי אדינרי" - עכברים השוכבים על אוצר דינרים; אוגרים וכונסים ואינם נהנים מממונם. אבל אתה - "ורעה אמונה": אתה ככבש הרועה בהרים, שאינו מוטרד כלל שמא יסתיים המרעה, מתוך אמונה שההרים ייתנו את עשבם ואת חצירם. אתה רועה מתוך אמונה, בלי חשש ובלי טרדה שמא לא יהיה לי בעתיד. ורש"י מבאר "ורעה אמונה" - תאכל ותתפרנס משכר האמונה שהאמנת בקב"ה לסמוך עליו ולעשות טוב; מקור פרנסתך הוא עצם זה שסמכת על ה'.
וְהִתְעַנַּג עַל־יְהֹוָה וְיִתֶּן־לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ׃
רביעית - העונג. העונג שלך הוא עונג נפשי בה'. מה שאין כן המרעים, אומר המלבי"ם, נפשם תתעצב כי רחק ממנה משיב נפשה. וכמה נכון הדבר: כל אלה הנראים לנו מאושרים ב"ברנז'ה" - הכול חיצוני. תאוות יש להם, איני מתווכח; אבל "והתענג על ה'", שהוא האושר הנפשי, שלמות הנפש והשגת אלוקות - ודאי שאין להם. תראה את העצבות של האנשים האלה, הם מפרנסים פסיכולוגים ולפעמים גם פסיכיאטרים. והוא היה אדם בריא לפני שההצלחה עלתה לו לראש. אצל הרשעים - ורובם רשעים, ולכן הבאתי אותם כדוגמה - רחק מנפשם משיב נפשה; אבל הבוטח בה' מתענג עליו ויש לו אושר נפשי ולא הנאות מגושמות.
חמישית - משאלות הלב. המרעים לעולם אינם משיגים את משאלות ליבם, שהרי יש לו מנה - רוצה מאתיים. ותאמר: הרי הנה הוא שאף והגיע! איזה "הגיע"? יש לו מנה ורוצה מאתיים. מספרים על האמרגן של "החיפושיות", הביטלס, שהתאבד והשאיר מכתב ובו כתוב: "היה לי הכול ולא היה לי כלום". אם היה לך הכול, היית צריך להיות המאושר באדם! אלא שאחרי שיש לי הכול ואני מגלה שזה אינו ממלא - לאן עכשיו אשאף? וכל אדם מוכרח שיהיה לו לאן לשאוף; אם אין לו לאן לשאוף - איבד את הטעם בחיים, וגמר את הסיפור.
אמר פעם אדם אחד לבנו - וראיתי שמביאים זאת בשם אליהו כי טוב, מחבר ספר התודעה: אני מאחל לך שתמיד תהיה מספר שתיים בכיתה. וזו ברכה אמיתית. וכך מבקשת גם חנה: "זרע אנשים" - מובלע בין אנשים, לא "נאמבר וואן". שהרי "נאמבר וואן" - מי כמוני, בשביל מה להתאמץ, אין מי שמאתגר אותי. אבל מספר שתיים - תמיד יש מי שמאתגר אותך, תמיד אתה צריך להתאמץ, תמיד יש לך לאן לשאוף. כשאדם שואף - הוא חי. והשאיפה לגשמיות לעולם אינה מספקת; היא מי מלח - שתית ולא רווית, אלא נעשית צמא יותר. לעומתם, הבוטח בה' - "ויתן לך משאלות לבך", הקב"ה מזמן לך ומעניק לך את מבוקשך.
גּוֹל עַל־יְהֹוָה דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה׃
שישית - הדרך. מי שאינו בוטח אינו יודע באילו דרכים ימצא את פרנסתו, ולכן הוא מוכרח לחפש דרכים רבות: שולח ידו כאן ומנסה שם, שמע על השקעה במקום פלוני ואולי באלמוני. רש"י מפרש "גול" - גלגל אל ה' את דרכך. ומבאר המלבי"ם: יש כתובת ויש דרך. הכתובת היא היעד, והדרך היא האמצעי שדרכו מגיעים אל היעד. מי שאינו בוטח אינו יודע מהי הדרך הנכונה שתביא אותו אל מחוז חפצו; אבל אתה הבוטח - ה' ידאג גם לדרכך, "ובטח עליו והוא יעשה" - הוא יכין גם את הכלים ואת הדרכים שעל ידם תתפרנס ויהיה לך שפע.
ובדרך צחות (ולא לערבב עם דברי המלבי"ם): יש כאלה שכל "משאלות הלב" וכל ה"עונג" שלהם - גול! זהו מה שהם מחפשים. בא דוד המלך ואומר: "גול על ה' דרכך" - לא את הגול הזה תחפש; גלגל את דרכך על ה' ובטח עליו והוא יעשה.
וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצׇּהֳרָיִם׃
שביעית - הפרסום. המרעים מוכרחים לעשות את מעשיהם במחשך, שהרי אם ייוודעו מעשיהם - בוז וכלימה ישיגום על רוע מעשיהם. אבל אתה, שמעשיך מעשי צדקה וחסד, ה' מוציא אותם לאור - "והוציא כאור צדקך"; מעשי חסד וצדקה הם דברים שהפרסום שלהם מביא לאדם כבוד ולא בזיון. אוי ואבוי לרשעים אם יוציא ה' לאור את אשר במחשך עשו.
וכן "ומשפטך כצהריים": הרשעים יראים מן השופטים שלא יעשו בהם שפטים - ייפתח תיק 1000, 2000, 3000, 4000; יש לנו כבר במעשיהו ממשלת צללים שלמה, ראש ממשלה, שר אוצר, וכל מה שתרצה - הכול יכולים להיכנס מיד לעבודה. אבל אצלך, אדרבה, המשפט מאיר: מי יעשה בך משפט? המשפט רק מוציא לאור את צדקתך, שהרי עשית רק דברים טובים, ואין לך חשש שמא יוציא אותך המשפט בצורה שלילית.
דּוֹם לַיהֹוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל־תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת׃
מהו "דום"? הרד"ק מביא שהוא כמו "הוחיל" ו"קווה", כלשון "דומו עד הגיענו אליכם" - המתינו וצפו עד שנגיע. רש"י מפרש בפשטות יותר: "דום" מלשון דממה - שתוק, היה דומם והמתן לקב"ה, כמו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", וכפי שמביא בשם מנחם "וידום אהרן", וכן מבאר "טוב ויחיל ודומם" - שיהיה דומם, ימתין וישתוק; וגם דונש בן לברט, שהיה דקדקן גדול, מודה בזה למנחם.
ו"והתחולל לו" - לפי ביאור אחד שמביא הרד"ק הוא מלשון תוחלת, כמו "וייחילו עד בוש", "וייחל עוד שבעת ימים". ולפי ביאור אחר הוא מלשון "חיל כיולדה" ו"אחזתו חלחלה": כלומר סבול את הכאב ואת החיל עד שיעברו, למען ה' יתברך. דום לה' - היה דומם, סבול את הצער והמתן לישועת ה'.
והמלבי"ם מבאר שכאן בא הכתוב לומר: גם כאשר אינך מוצא כדי פרנסתך, ואתה טוען - הרי אמרת לי "גול על ה'" ו"בטח עליו והוא יעשה" - גם אז אל יחרה אפך כנגד המרעים, אלא "דום לה' והתחולל לו", ייחל וקווה לה'. ואם תראה רשע שמצליח בדרכו מצד מזלו - אל תיבהל; המזל שלו מורה כעת הצלחה, אבל בסופו של דבר נראה איפה הוא ואיפה אני. ויש רשע המצליח בכוח מזימותיו, שהוא תחבולן גדול ובעל מחשבות עמוקות - וגם בו אל תתחר. לא רק ב"מצליח דרכו" מצד המזל, אלא גם ב"איש עושה מזימות" שמצליח מכוח תחבולותיו.
הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל־תִּתְחַר אַךְ־לְהָרֵעַ׃
מבאר המלבי"ם: הגם שההצלחה רחוקה ממך, אל תכעס על הקב"ה - הרפה את האף. וגם "עזוב חמה". ומה ההבדל בין אף לחמה? המלבי"ם הסביר זאת במקומות רבים, למשל במגילת אסתר, ששם נאמר באחשוורוש גם "חרה אפו" וגם "וחמתו בערה בו". חמה היא תמיד הכעס הפנימי, ואף הוא הכעס החיצוני. ביטויו של האף הוא באף האדום - "כי אש קדחה באפי"; כשאדם כועס אפו מתאדם וכאילו יוצאים ממנו אדים. והחמה גרועה ממנו, שכן היא פנימית ולכן בוערת הרבה יותר: הכעס החיצוני יוצא החוצה ובכך שוכך ודועך, אבל כשהוא נשאר בפנים - ולפעמים אין האדם יכול להוציאו, כי לא נעים לו - אין לו דרך לכבותו והוא אוכל אותו מבפנים.
"ואל תתחר אך להרע" - דע לך, הכעס הזה לא יביא אלא רעה לך עצמך. טוב לך להיות דל ובוטח מלהיות עשיר ואינו בוטח. אילו הציעו לך שתי אפשרויות: להיות דל ובוטח בה', או להחליף מסלול - ללכת בדרך הרשעים ולא לבטוח בה', אבל יהיה לך ממון משלך - עדיף לך להיות דל בוטח בה'. ואם תשאל למה, והרי כעת טוב לו? - משום שטוב אחרית דבר מראשיתו; כבר ראינו שהצלחתו זמנית, "כחציר מהרה ימלו", "וכירק דשא יבולון".
כִּי־מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי יְהֹוָה הֵמָּה יִירְשׁוּ־אָרֶץ׃
המרעים ייכרתו בסוף, וקווי ה' יירשו את הארץ שהמרעים משאירים אחריהם. למי הלך ביתו של המן? למרדכי. הרי לך "מרעים יכרתון" - זה המן, "וקווי ה' המה יירשו ארץ" - זה מרדכי, שירש את ארצו ואת ביתו. ומכאן תבין שאין להתרגש מהצלחה רגעית של רשע, ואין לאדם להיות חרה אף כלפי ה': למה הוא מצליח ואני הבוטח בה' נכשל.
ורש"י מפרש בדרך אחרת: "הרף מאף" - הרף מלהרשיע, שלא יבוא עליך אף. אל תאמר: אעשה גם אני כמעשה הרשעים כדי שאצליח כמותם; שאם תרשיע יבוא עליך חרון אפו של ה'. "ועזוב חמה" - עזוב את המעשים המביאים עליך את חמתו של הבורא יתברך.
והאבן עזרא מפרש: אם תכעס על שהוא עשיר ואתה לא, לפעמים מתוך הכעס אדם פועל להזיק לזה שכנגדו. על כך נאמר "הרף מאף" - הרפה מלהזיק לו, ו"אל תתחר אך להרע" - שלא יחרה אפך בו עד שתלך להרע לו ולהזיק לו. אלא הרפה מכעסך כלפיו, שהרי בסופו של דבר ההצלחה הזאת היא הצלחה זמנית שאינה נשארת לתמיד.
דוד המלך מלמד אותנו במזמור זה שלא לכעוס על הרשעים ולא לקנא בהם: הצלחתם כחציר הנכרת מהר וכירק דשא הנובל עוד באיבו, ומתחת לזוהר החיצוני מקנן הריקבון. לעומתם, הבוטח בה' זוכה להצלחה אמיתית מכל צדדיה: מעשיו טובים והוא יודע שהוא ראוי להצלחה; הוא שוכן במקומו ואינו צריך לנדוד אחרי הפרנסה, כי את כתובתו הקב"ה מכיר; הוא רועה באמונה בלי חשש ובלי אגירה; עונגו עונג נפשי בה'; משאלות ליבו ניתנות לו, בעוד שאיפת הגשמיות לעולם אינה מרווה; גם דרכיו מוכנות לו מאת ה'; ומעשיו יוצאים לאור ומשפטו מאיר כצהריים. ועל כן: דום לה' והתחולל לו, הרף מאף ועזוב חמה - כי מרעים ייכרתון וקווי ה' המה יירשו ארץ.