פתיחה
בחלק זה של מזמור ל"ו אנו עוברים מתיאור דרכו של הרשע - "נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע" - אל שבחו של הקדוש ברוך הוא ואל תיאור החיים האמיתיים. דוד המלך פורש כאן את ההבדל שבין הקיום הגשמי, שאיננו אלא צל וזרזיף, לבין החיים והאור הרוחניים הנובעים ממקורם יתברך. מתוך ההקדמה הזאת הוא מגיע לתפילה על יודעי השם וישרי הלב, ולאזהרה מפני הגאווה, ומסיים בנפילתם של פועלי האוון.
ירוויון מדשן ביתך - מזון הנפש
יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם׃
אומר המלבי"ם: האדם הוא חלק אלוק ממעל, והחלק הרוחני שבו הוא קודש קודשים. כל ענייני צאצאי הטבע, כלומר העניינים הגשמיים והחומריים, הם בחצרות בית השם - הם בחוץ, תחת הנהגת הטבע. אבל נפשות בני האדם הן בבחינת באי היכלו של הקדוש ברוך הוא, כאוכלי לחמו ואוכלי שולחנו. המאכל של הנפש אינו מאכל גשמי אלא רוחני: היא אינה מתקיימת מסטייק, אלא מתפילה ומלימוד תורה. המים שלה אינם מים מגושמים ממעיין ומבור, אלא "מדשן ביתך", לחם אבירים, וההשקיה שלה היא "מנחל עדניך תשקם". כשמדברים על החלק הרוחני שבאדם - הקיום שלו הוא באופנים רוחניים, לא באופנים גשמיים. הנחל הנובע הוא משל אל השפע האלוקי: התורה, המצוות, ייחוד השכינה ושפע הנבואה - כל אלה בחינת נחל נובע המשפיע על נפשו של האיש הישראלי.
ומכאן אומר המלבי"ם: מי פתי ישאל עוד על טעם המצוות שבין אדם למקום? מי ישאל "והרי לא רואים שהאדם מושפע מזה פיזית"? אם אתה מבין שהאדם מחובר לקדוש ברוך הוא בקישורים רוחניים שאינם נראים לעין, בהכרח שעל ידי קיום מצוותיו אתה מחזק את אותם קישורים אל הקדוש ברוך הוא. ואם אתה מורד במצוותיו - לא זו בלבד שאתה מתרחק, אלא אתה יכול להגיע למצב של "היכרת תיכרת הנפש ההיא", התנתקות מוחלטת מן הרוחניות, והנפש נותרת רעבה.
הרד"ק מסביר שכל האמור כאן - "ירוויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם" - נאמר לעולם הבא, לעולם הנשמות והמלאכים. שם העולם הבא נקרא בית השם, היכל השם, הר קודשו, הר השם, נועם השם; כל הביטויים הללו מכוונים אל מציאות הרוחניות שלאחר מאה ועשרים. ומהו הדשן והעדן שם? מבאר הרד"ק: הטובה וידיעת האל יתברך. זו הטובה שאין דרגה גבוהה ממנה, והיא השביעה שאין אחריה רעב וצמא. מי שמשיג את ידיעתו של בורא עולם - אינו רעב, אינו צמא, אינו חסר דבר. "ונחל עדניך" - שהעידונים יהיו לרוב כמי הנחל; ושוב, אין מדובר בעידונים גשמיים - איננו מוסלמים ואיננו מדברים על שבעים פילגשים, אלא על עידונים רוחניים אלוקיים שיהיו שופעים כמי נחל. "תשקם" - מה שלא נשיג ביכולותינו, השם ישקה אותנו: ישפיע עלינו ויפתח את לבנו ומוחנו לקבל ולהשיג את אותו שפע נחל עליון ממנו יתברך.
כי עמך מקור חיים - החיים האמיתיים
כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר׃
הרד"ק מבאר: כמו מי המקור, שהם מי מעיין נובעים ואינם פוסקים - לא כמים מכונסים שבשלב מסוים עלולים להתאדות - אלא מבוע שאינו פוסק, כך חיי העולם הבא הם מבוע שאינו פוסק. חיים שאין אחריהם מיתה, אור שאין אחריו חושך. וזהו "באורך נראה אור": אור תמידי, אור קיים, אור אמיתי, ולא אור מגושם כאור העולם הזה שהוא אור פוסק.
והמלבי"ם מסביר: אמנם כל בעלי החיים שתחת מסגרת הטבע מקבלים מן העולם חיים ואור. החיים - זה עצם הקיום; גם כלב זקוק לחיים, ואם לא - פגר הוא. והאור - כדי להוציא את החושים מן הכוח אל הפועל: הוא רואה דבר מה מכוח האור, הוא הולך להשיג מאכלו מכוח האור, וכל פעולותיו נעשות מכוח האור. נמצא שיש לו שני דברים: חיים, שהם עצם קיומו, ואור, שמאפשר את הפעלת חושיו. אבל כל זה אינו אלא משל ודוגמה, שכן חיי הטבע הללו, החיים המגושמים, אינם אלא צינור נוזל מן החיים האמיתיים - זרזיף מן החיים ממש. ומהם החיים האמיתיים? "כי עמך מקור חיים" - החיים האמיתיים הם אתך, ריבונו של עולם. ובלשונו של המלבי"ם: את החיים הטבעיים אנו קוראים "חיים" בשיתוף השם בלבד. אל תתבלבל - זה רק שם משותף. אין להשוות את החיים המגושמים, שהם אפס, לעומת החיים האמיתיים שעמו יתברך. החיים הרוחניים הם החיים האמיתיים.
"כמה ימי שני חייך" - תשובתו של יעקב אבינו
מכאן דיברנו באריכות בעבר: כששאל פרעה את יעקב אבינו "כמה ימי שני חייך", במקום שינקוב במספר שנותיו, מסר לו יעקב שיחת מוסר שלמה - "ימי שני מגוריי מעט ורעים, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם". וכי על שאלה פשוטה של מספר שנים צריך כל כך הרבה דיבורים? מסביר שם המלבי"ם: יעקב אבינו רצה להעמיד את פרעה על טעותו. כשאתה שואל "כמה ימי שני חייך", אתה מתכוון בוודאי לחיים המגושמים - ואלה אינם נקראים חיים כלל, אלא "ימי שני מגוריי", כמה זמן גרתי כאן. וכי אלה הם החיים? החיים האמיתיים הם "עמך מקור חיים", ואלה חיים אחרים לגמרי. אבל אם כוונתך לחיים המגושמים - הרי הם ימי מגוריי, ובפרמטרים שלך חיי לא היו סיפור הצלחה; ואילו בפרמטרים רוחניים - עמוק עמוק, גבוה מעל גבוה, מי ישיגנו.
נמצא שהחיים הרוחניים הם החיים האמיתיים, הנובעים ממקור החיים, מהקדוש ברוך הוא, והחיים הגשמיים כאן הם חיים מדומים. ומשום כך אין לאדם להצטער צער גדול על פטירה. איננו מתבטאים בלשוננו "מת" (אף שבתורה כן נאמר כך), אלא "נפטר" - שפיטרוהו מכאן ועבר לשם. כיוון שהחיים כאן ממילא זמניים, וכל אחד בשלב מסוים יתפטר או יפוטר, ברור שאין אלה החיים בעלי המשמעות. ידע האדם שקרובו נמצא עתה באור השם, עם מקור החיים, והחיים כאן אינם אלא חיים מדומים.
באורך נראה אור - האור הגשמי כמשל
גם האור, אומר המלבי"ם: האור הגשמי שאנו רואים בו ושמוציא את חוש הראות מן הכוח אל הפועל, אינו אלא ניצוץ מן האור האלוקי. האור האלוקי הוא האור האמיתי, שורש כל האורות, עד שהאור הגשמי נחשב כדבר מגושם וכחושך כלפי האור העליון. שימו לב שבקבלה, כשרוצים להמחיש רוחניות, מדברים על אור: מהן הספירות? אורות. וכי הספירות הן באמת אורות? ודאי שלא - הספירות הן דבר רוחני, ואילו אור הוא דבר מגושם. ומניין שהאור מגושם? משום שרק דבר מגושם אפשר לכמת ולמדוד. את האור מודדים בפוטונים; יש מומחי תאורה שמגיעים עם מכשיר, בודקים ואומרים שאין כאן די אור וצריך להוסיף רביעיית לדים בכל פינה. אם האור ניתן למדידה במכשיר, סימן שהוא דבר גשמי. ומדוע בכל זאת משתמשים בביטוי "אור"? כי האור הוא הדבר הרוחני ביותר שאנו משיגים בעולם הגשמי. מי אחז פעם באור בידיו? מי מישש אותו? אין מציאות כזאת. משמע שזה הדבר הקרוב ביותר לרוחניות, ולכן כשמדברים עמי על ספירות, שאינני משיג מהן, אומרים לי "אורות". נמצא שהאור הגשמי הוא משל לאור הרוחני וניצוץ ממנו, והאור האמיתי הוא הקדוש ברוך הוא, שורש כל האורות.
מעניין שאנשים שחוו מוות קליני מתארים שראו אור אדיר בקצה המנהרה שעברו בה. הם מספרים שהאור היה חזק ביותר, והפליא אותם שלא סנוור אותם כלל. שנית, הם הרגישו שהאור הזה הוא ישות. שלישית, הם הרגישו שיוצאת ממנו אהבה עצומה כלפיהם, חיבה וחום - לא חום פיזי אלא אהבה ורצון להתחבר - עד שרבים מהם אמרו שכשראו זאת הבינו שהם עוזבים את העולם, ובכל זאת נמשכו ורצו להמשיך, מרוב הנאתם מן החיבור הזה אל הרוחניות, עד שעצרו אותם ואמרו להם שעדיין לא הגיע זמנם. העיקרון העולה מכאן: הבחינה הזאת של אור היא אור רוחני עליון שאין לנו בו השגה, והאור הגשמי שלנו נחשב כחפץ מגושם לידו - צינור דק היוצא מן האור הרוחני ומשל בלבד אליו.
וכשם שהראייה אינה יוצאת אל הפועל אלא על ידי אור, ובחדר חשוך אין אנו רואים דבר, כך גם האור שבעולם לא יהיה במציאות אלא על ידי אור רוחני עליון; שהאור התחתון הוא כצינור דק מן האור העליון, ואם חלילה יכבה האור העליון - דבר שאינו שייך כלל - לא יהיה כאן אור למטה. זהו "באורך נראה אור": על ידי אורך, בחינת האור הנעלם, אור השם יתברך, יוצא האור התחתון אל הפועל. "לכו ונלכה באור השם".
"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" - כיצד חיים כאן חיים אמיתיים? בדבקות בהשם. לא כדרכו של "נאום פשע לרשע", שסבר שהחיים הם הגשמיות, הבריאות, האכילה והגוף, אלא הדבקים בהשם חיים כולכם היום. ומהו "חיים כולכם היום", והלוא יש שכבר מתו? אלא שהדבקים בהשם גם היום חיים; צדיקים במיתתם קרויים חיים, כי "באור פני מלך חיים". היכן הם עתה? באור פני מלך, ולכן הם בבחינת חיים - "עמך מקור חיים". ואילו הרשעים, בחייהם קרויים מתים; אתה שומע אותו צועק, נובח, עושה רעש, מקלל, מגדף ומחרף - אל תתרגש, זה מת, הוא בבחינת מת. מה שאתה רואה כאן הוא מציאות וירטואלית, עניין זמני; אוטוטו יגיע גם זמנו ויתברר לו ולכולם שאיננו - שאין לו שום קיום ומציאות רוחנית.
וכיצד מגיעים אל מקור החיים ואל האור האמיתי? אומר המלבי"ם: על ידי התורה והמצוות. בהן משיג האדם אור, ובהן הוא עולה שלב אחר שלב לדלות ממקור החיים ולחזות באור השם. ומהו החושך? העבירות, והמוות - זהו החושך. בזה, אומר המלבי"ם, כבר נתקבלה תשובה ל"נאום פשע לרשע... למצוא עוונו לשנוא", לטענת הרשע שאין צורך במצוות. המגושם חושב כבהמה שאין בהן צורך, אך הרוחני מבין שהמציאות כאן אינה אלא דמיון כלפי המציאות הרוחנית האמיתית, וממילא הדרך להידבק ברוחניות היא לתת לנשמה את מה שהיא צריכה - התורה והמצוות, שהם החיים והרוחניות האמיתיים.
משוך חסדך ליודעיך - תפילה על העיון ועל המעשה
מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב׃
על פי ההקדמה הזאת, אומר המלבי"ם, מבקש עתה דוד המלך מהשם שימשוך את חסדו ואת צדקתו אל אותם שלא התפתו בטענותיו של "הפשע" שבא להטעות את האדם, אלא מיישרים את דרכם עם הקדוש ברוך הוא. בין בעיון - להשכיל ולעיין במציאות האלוקים ולדעת את השם, ועליהם נאמר "משוך חסדך ליודעיך", למי שבאמת מבקש לדעת אותך; ובין במעשה - אלה השומרים שבת, מניחים תפילין, מקיימים מצוות ועושים חסדים, ומקיימים את הכול בלב ישר, ועליהם נאמר "וצדקתך לישרי לב".
ושימו לב להבחנה: ליודעיו מבקש דוד שהשם ימשוך חסד, ולישרי הלב המקיימים מצוות - צדקה. מדוע לאלה חסד ולאלה צדקה? מסביר המלבי"ם: יודעי השם יודעים שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בהנהגה ניסית ופלאית, שהכול ממנו יתברך, ועל ידי ידיעה זו הם ראויים לחסד השם - שחסד השם הוא הנהגה שמעל הטבע. אתה מכיר בכך - אתה ראוי לכך.
רבי חנינא בן דוסא - מי שכבר גילה את השם
הדבר מתאים מאוד למה שראינו אצל רבי חנינא בן דוסא, שהניסים אצלו היו גלויים מאוד. והלוא הניסים ממעטים מזכויותיו של אדם, ועשיית נס פוגעת בבחירה החופשית - כיצד אם כן אצלו אמר לקורות שיתארכו והתארכו, אמר על העיזים שיביאו דובים והביאו דובים בקרניהם, אמר שהחומץ ידלוק ודלק? הרי אין השם עושה ניסים סתם כך, כשהדבר פוגע בבחירה. דיברנו על כך בארוכה בשיעורינו במכתב מאליהו: הרב דסלר אומר שרק אצלנו הניסים פוגעים בבחירה, משום שאיננו רואים עדיין את השם, וכשאנו רואים נס אנו נפעמים ואומרים "ראו, נס, הקדוש ברוך הוא". אבל רבי חנינא בן דוסא חי את הקדוש ברוך הוא בכל רגע, ובטבע עצמו ראה נס. וכדברי הרמב"ן, אין לאדם חלק בתורת משה עד שיכיר וידע ויאמין שכל מעשינו ומקרינו ניסים הם, ואין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. רבי חנינא בן דוסא חי בתחושה שזריחת השמש היא נס, ושדליקת השמן היא נס, ולכן כשדלק החומץ - במה יש להתפלא? את הנס כבר ראה בשמן.
נמצא שהוא ראוי לחסדים עצומים; נגדיר זאת בלשוננו: השם כבר אינו משחק עמו במחבואים, שהרי הוא כבר גילה אותו, ואין טעם להתחבא. אצלנו השם עדיין מסתתר, שכן חלק מעבודתנו הוא לגלותו; אבל רבי חנינא בן דוסא כבר גילה - מה הטעם להסתתר ממנו? לכן מי שהוא בגדר "יודעיך", השם מושך עליו חסד, כלומר אפשר להפעיל עליו השפעות שמעל הטבע, חסדים גמורים, בלי לפגוע בבחירתו ובלי לחזק אותו באמונה שעליה הוא אמור לעמול - כי הוא כבר שם.
ו"ישרי לב" הם אלה שמעשיהם טובים בבין אדם למקום: שבת, תפילין וכיוצא בהם. והעבודה שבין אדם למקום נקראת צדקה. דיברנו על כך כמה פעמים, שהמלבי"ם אומר: כל מקום שתמצא "צדקה ומשפט" - משפט הוא בין אדם לחברו, דיני ממונות, וצדקה היא להיות צדיק בין אדם למקום, לעשות כל הנהגתך בצדק במצוות השם. אנו רגילים לחשוב שצדקה היינו נתינת צדקה, ולכן נתפסת אצלנו כבין אדם לחברו, אך כשכתוב בתורה "צדקה ומשפט" - צדקה היא הצדיקות שבין אדם למקום. לפיכך "וצדקתך לישרי לב": הישרים בבין אדם למקום, הצדיקים, ראויים שהשם ימשוך עליהם את צדקתו.
אל תבואני רגל גאווה - הגאווה כשורש הכפירה
אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי׃
אומר דוד: כדי שלא איכשל בטענותיו של הפשע, בין בעיון ובין במעשה. כנגד טענותיו בעיון ובהשגת האלוקות במחשבה הוא מבקש "אל תבואני רגל גאווה". וכאן מגלה לנו המלבי"ם דבר עצום: מה שמביא את האדם לכישלון בעיונים שבמה שאחר הטבע (מטאפיזיקה), בעניינים האלוקיים שאינם מושגים במעבדה ואי אפשר לבדקם - וכל שכן בחכמה האלוקית - הוא שיתגאה ויסבור שאין דבר נעלם מהשגתו. במילים פשוטות: הכפירה היא לרוב פועל יוצא של גאווה. אם אתה עניו, אתה מבין שאינך מבין את הכול. מי אמר שאני מבין הכול? ומי אמר שהשם חייב לתת לי תשובות לכל דבר? אדם שיש בו ענווה יכול להשיג את האלוקות; אדם שיש בו גאווה מיד פוסק שהכול שטויות. מניין זה נובע? מגאווה. כי המתגאה בטוח שעליו להבין הכול, וכשהוא רואה דבר שאינו מבין - הוא מבטלו מיד.
על כן מבקש דוד המלך: ריבונו של עולם, אל תבואני רגל גאווה, שבעניינים העיוניים לא אבוא לידי גאווה. שכן על ידי הגאווה מיד האדם קורע את המקרא ומתחיל בביקורת - "רגע, כתוב כאן כך ושם אחרת, כנראה זה נכתב בדור אחר" - והוא כבר קופץ למסקנות. בוא מתוך התבטלות ומתוך ענווה, ותראה שתבין את הדברים. וזהו שאמר דוד המלך: "לא גבה לבי ולא רמו עיניי". ואילו כנגד המעשה הוא אומר "ויד רשעים אל תנידני" - היד מסמלת תמיד את הפעולות: שיד רשעים לא תניד אותי מדבקות ידי בך, שאקיים את המעשים ואת המצוות, והרשע לא יוכל לפגוע בי ולא להזיזני מקיום מצוותיך.
ובדרך רמז אומרים: "אל תבואני רגל גאווה" - ראשי תיבות אתרוג. מה בא הרמז ללמד? אדם שקונה אתרוג מה הוא עושה אחר כך? סיבוב בין החברים: "ראית איזה אתרוג?" - קנה משהו יפה ומהודר והשקיע בו, והוא מסובב ומראה לכולם את האתרוג המיוחד שלו. אומרים לו: אתרוג - "אל תבואני רגל גאווה". היזהר שהאתרוג הזה לא יביא אותך לגאווה.
שם נפלו פועלי אוון - נפילה שאין אחריה תקומה
שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם׃
אומר דוד המלך: אף שאני יודע שלפעמים תהיה לפועלי האוון הצלחה כאן בעולם הזה - אל תתרגש מהצלחתו של הרשע. דע לך: "שם נפלו פועלי אוון". המתן; העולם הזה עולם חולף וזמני, ואלה שאתה רואה כאן כמצליחים גדולים - שם תהיה להם נפילה. ואיזו נפילה? נפילה שאין אחריה תקומה: "דוחו ולא יכלו קום". שהרי אם אדם נפל כאן בעולם הזה - "שבע ייפול צדיק וקם", הוא עדיין במשחק, עדיין בעניינים, אפשר להחזירו. אבל מי שנפל ומת - היכן יקום, מתי יקום, שם אין מציאות של קימה. זה כמו, להבדיל, מתאבק שהעיפו אותו מן הזירה לקרשים, וסופרים לו, והוא אינו קם - נגמר המשחק. צריך להבין שבחינת העולם הבא היא בחינה שאין בה עוד שינויים: "שם נפלו... ולא יכלו קום", אי אפשר שם להתחיל להתרומם. זהו חסרונם של פועלי האוון, ולכן אל תתפעל ממה שאתה רואה אותו מצליח.
"יציצו כל פועלי אוון" - כמו עשב. עשב הוא צמיחה זמנית; אוטוטו, השמש הראשונה, ואתה רואה אותו מתייבש. צומח מהר, נופל מהר. לכן אין להתפעל מאותם גורמים המקימים מפלגות שהאג'נדה שלהן מלחמה בכל היקר והקדוש. שימו לב שכל אותן מפלגות, לאורך זמן, נחלו כישלון, כולן. פעם היו למרצ שנים עשר מנדטים - כמה נשארו היום, ואף זאת רק אחרי חיבור עם עוד עוכר ישראל; אלמלא כן היו נמחקים. אמרתי לכם פעם: "מדוע דרך רשעים צלחה" - מרצ, ראשי תיבות. זו הצלחה זמנית, הצלחה ברת חלוף. אחר כך ראינו את המפלגה שאסף אליה שבעה עשר או שמונה עשר גמדים - כמה רעש וכמה לכלוך וגידוף וחירוף, ובסופו של דבר נמחקה. קם הבן אחר אביו לשקם את הריסות אביו, ושוב אותו רעש: חיבורים, קישורים, ממשלה חילונית. אל תיבהל.
העם היהודי הוא עם שרץ למרחקים ארוכים, לא למרחקים קצרים. ובמרחקים הארוכים התוצאה היא "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום". היהדות החרדית, שומרי המצוות, האנשים הדבקים בהשם - הולכים ומתרבים, וזה מה שמפחיד את האנשים שבחוץ; אבל זה שלב של "לתקן עולם במלכות שדי", והמרשיעים הולכים ומתמעטים. וכלשונו של החזון איש, הם גזרו על עצמם כרת: הצורה שבה אתה חי - אתה גזרת על עצמך כרת, ומה יישאר ממך? לכן כשרואים מצב כזה אין לומר "אוי ואבוי". עברנו את פרעה, נעבור גם אותם; עברנו תקופות קשות ונעבור גם את זו.
וכך גם באומות: איפה בבל, שמשלה בכיפה? איפה יוון, שאף היא משלה בכיפה, ואלכסנדר מוקדון כבש כמעט את כל העולם? אמרתי לכם, יוון היא נטל על גוש האירו היום - מדינה איזוטרית אי שם, שאינה קובעת דבר בסדר היום העולמי, אפס ותוהו. זו יוון שמשלה בכיפה, ולא נשאר ממנה כלום. לכן אין להיבהל כשרואים כוח של רשע שעולה, שהרי בסופו של דבר העם היהודי הוא הקיים. היטלר כונה "הרייך בן אלף השנים", ומי חשב שלא יחזיק אפילו עשרים שנה? היו בטוחים שגרמניה הולכת למשול בעולם, וכמה זמן לקח עד שנאסר עליה אפילו להחזיק צבא? לא הרבה זמן. אנחנו נבהלים ורואים שקשה, והעם היהודי אכן שילם בדמו ואיננו מקלים בכך ראש; אבל כשמדברים על תהליכים היסטוריים - העם היהודי עדיין קיים, ראה את כולם ובילה את כולם, והוא עם נצחי. וכפי שהגדיר זאת מארק טוויין: האומות הרימו את לפידן בגאון, והלפיד שלהן נשרף באש של עצמו. ומי שירצה יקח מכאן אנלוגיה גם ללפיד שלנו.
נבין אפוא שאין להיבהל ממציאות כזאת ולשאול "מה נעשה עכשיו, איך ילמדו תורה, הרי יקצצו תקציבים". וכי מתקציביהם אנו חיים? וכי הם המפרנסים אותנו? וכי החיים מהם? היו תקופות קשות והעם היהודי שרד. תקופות קשות דורשות מאיתנו יותר מאמץ, יותר השקעה, יותר שאיפות ויותר כוח רצון; זה ניסיון שדורשים מאיתנו - אבל להתייאש בשום אופן לא. יש לדעת שבסופו של תהליך מי שינצח זה אנחנו, ומי שיישאר כאן זה אנחנו, וההיסטוריה מוכיחה זאת. אין זו ציפייה ואין זו תקווה בלבד: לכל אורך ההיסטוריה מי שנשאר כאן זה אנחנו ולא אף אחד אחר, "הדבקים בה' אלוהיכם" - זה העם היהודי. ומי שעזב את הדבקות הזאת לא נשאר ואיננו אתנו; ואם אתה רואה מישהו כזה אתנו היום - זה עניין זמני שאוטוטו ייעלם גם הוא.
מעשה בחפץ חיים - ללכת עם החזקים
אסיים במעשה. פעם הגיע הרב כהנמן, שהיה רב עיר, אל החפץ חיים ואמר לו שהמצב נורא ואיום. הוא תיאר לו שהיו בחירות בקהילה וידיהם של הניאולוגים המתחדשים הייתה על העליונה; הם נטלו לעצמם את בניין הקהילה ואת התלמוד תורה, החלו להשתלט על הכול, והציבור מתחיל להימשך אחריהם. שאל: מה עושים? אמר לו החפץ חיים: הכלל אומר שכשיש שני כוחות, אחד חזק יותר ואחד חזק פחות - הולכים עם החזקים. פקח הרב כהנמן זוג עיניים: מה, להשלים עמם, להסכים למעשיהם? אמר לו החפץ חיים: לא הבנת. תאמר לי, המלחמה כאן היא של מי נגד מי? תיארת מצב קודר של אנשים רבים, בעלי כוח ובעלי שררה, שהכוח בידיהם, והם הולכים להילחם - נגד מי? נגד הקדוש ברוך הוא. עשה אפוא את החשבון בעצמך מי חזק כאן יותר, ולך עמו, שהרי מי שחזק יותר הוא שינצח.
זה מה שאדם צריך לזכור. אינך נלחם נגדי ולא נגד שומרי המצוות; כשאתה מבקש לעשות כאן מדינה חילונית, אתה נלחם נגד הקדוש ברוך הוא, פתחת חזית עמו. ובמלחמות האלה מה התוצאות? ההיסטוריה הוכיחה. לכן איני נבהל ואיני מפחד: סופך יהיה כסופם של כל אלה בהיסטוריה שנלחמו נגד השם. איפה טיטוס, איפה נבוכדנאצר, איפה בבל, איפה יוון, איפה כולם? בפח האשפה, בסל המחזור של ההיסטוריה - ולשם תגיע גם אתה. רק אנחנו צריכים להיות חזקים, שאמונתנו תהיה ברורה וחזקה, ולדעת שלא מפיהם אנו חיים. וגם אם נדמה לנו שהבג"ץ מנהל כאן את המדינה ויקבע לנו כיצד לערוך את אירועינו - מי אתה שתקבע? מה אתה מבין? מה אתה יודע מן החיים שלך? הרי רגע אחד ואינך כאן; ו"אינך כאן" פירושו שמתברר שהאדם הזה איננו קיים במציאות, שמי שחייב כרת - נשמתו נכרתת ואיננו במציאות. אינך אלא דמות וירטואלית, נושא גלימה של מישהו, פסאודו־חשוב. איזה חשוב? אפס ותוהו.
לסיכום: דוד המלך מלמדנו בחלק זה של המזמור שהנפש ניזונה מדשן בית השם ומנחל עדניו - שפע רוחני של תורה, מצוות והשגת האלוקות, ולא ממאכל גשמי; שהחיים והאור שאנו מכירים כאן אינם אלא זרזיף וניצוץ מ"מקור חיים" ומ"אורך" האמיתיים, ולכן הדבקים בהשם קרויים חיים אף לאחר מיתתם, והרשעים קרויים מתים אף בחייהם. מכאן התפילה "משוך חסדך ליודעיך" - חסד מעל הטבע למי שמכיר בהנהגה הניסית, כרבי חנינא בן דוסא, "וצדקתך לישרי לב" - למקיימי המצוות בין אדם למקום. ומכאן הבקשה "אל תבואני רגל גאווה", שהגאווה היא שורש הכפירה, "ויד רשעים אל תנידני" במעשה. והסיום: "שם נפלו פועלי אוון" - הצלחתם זמנית כעשב, ונפילתם נפילה שאין אחריה תקומה. על כן אין להיבהל מעליית כוחם של מרשיעי ברית; מי שפתח חזית עם הקדוש ברוך הוא סופו ידוע, ואילו אנו - "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום".