יְקוּמוּן עֵדֵי חָמָס אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי׃
כנגד קנייני הממון אומר דוד: הם שכרו עדים להעיד כנגדי עדות שקר בענייני ממון. והתחכמו בדבר: אילו היו תובעים אותי על מה שאני עצמי עשיתי, יכולתי להתנגד ולסתור את דבריהם. לכן עשו זאת בעורמה - "אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי". כאשר מישהו בא ואומר לך שאתה חייב לו, אתה יכול להכחיש. אבל כשהוא אומר: אביך לווה ממני - מה אני יודע מה היו עסקיו של אבי? בזה תבעו אותי: בדבר שאיני יודע. שאלו ותבעו ממני דברים שאין לי בהם ידיעה, ואז אמרו לי שעליי לשלם - וכי תשאיר את אביך למעלה בחובות?
יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה שְׁכוֹל לְנַפְשִׁי׃
כאן הוא עובר לדבר על הרעה שביקשו לעשות לנפשו. מסביר המלבי"ם: מדרך העולם שהבא לעשות רעה לחברו עושה זאת בדרך נקמה, על שההוא הזיק לו תחילה - אתה עשית לי כך, ואני עכשיו אראה לך. אומר דוד: אצלי היה זה "רעה תחת טובה". לשון "ישלמוני" מורה שהם באו כמשלמים גמול ונוקמים - ועל מה? על הטוב שעשיתי להם. וכנגד הנפש - "שכול לנפשי", ביקשו שנפשי תהיה שכולה, כאדם השכול מילדיו, נפש מנותקת מלהסתפח בנחלת ה'.
דיברנו פעם על כך שאדם העושה טובה לחברו רוצה הרבה פעמים להנציח אותה - שלא תחזיר לי. למה? כי נוח לו להיות בעמדת שליטה, שתהיה חייב לו תמיד. אמר רבנו ירוחם ממיר שזו טעות גמורה: אם עשית למישהו טובה, צור לו הזדמנויות להחזיר לך, שהרי אדם אינו אוהב להישאר חייב. תן לו את האפשרות להשיב לך, או לפחות את ההרגשה שהוא משיב לך - ובזה אתה עושה עמו חסד.
והמציאות היא שמכיוון שאדם אינו אוהב להישאר חייב, נוצר במצבים שבהם אין הוא יכול לפרוע מצב אבסורדי: הוא מתכחש לחוב. אם הוא יכול לפרוע - יפרע. אם אינו יכול, או שאינו טיפוס הפורע, הוא מתכחש לחוב, ולא רק מתכחש אלא אף מנגח אותך: למה בכלל אתה מבקש ממני?
ואמר החתם סופר: לכן פעמים רבות אנו רואים שדווקא האנשים שהיטבנו עמהם הם המשלמים לנו רעה. מדוע? מפני שלא נעים לו להיות בפוזיציה של המקבל, של זה שחייב לך, ולכן הוא משיב לך רעה, כאומר: איני חייב לך כלום. מספרים שפעם רדף אחד את החתם סופר, ממש רדף אחריו, ואמר החתם סופר: איני יודע למה הוא רודף אותי, איני זוכר שעשיתי לו כל כך הרבה טובות שירדוף אותי כך.
וזה מה שנאמר כאן: "ישלמוני רעה תחת טובה". אני היטבתי עמהם - וראה מה הם מחזירים לי.
וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב׃
דוד מתאר עד כמה דרש רק את טובתם: כאשר הם חלו, הדבר ציער אותי כל כך עד שנפלתי למשכב. נעשיתי חולה מזה שאתה חולה, כאב לי הלב על חוליך - והם, כשראו אותי נופל למשכב, שמחו. אני חליתי בחוליים, וכשחליתי הם שמחו. ובחלותם עשיתי כל מה שאפשר: לבשתי שק, עיניתי בצום נפשי, צמתי כדי להתפלל לרפואתם.
ולא זו בלבד, אלא "ותפילתי על חיקי תשוב": התפללתי בכוונה כזו, בלב ובצנעה, תפילה פנימית שבחיק - לא כדי להראות לאחרים שאני מתפלל עבורם. שאם לא כן, היה מקום לומר: דוד, בתוך תוכך התפללת שימותו, ורק כלפי חוץ הראית שאתה דואג להם. על כך הוא אומר: לא ולא, תפילתי הייתה בפנימיות, בחיקי, בצנעה. ולא פעם אחת בלבד, אלא "תשוב" - הייתי חוזר ומתפלל שוב ושוב.
הרד"ק מסביר אחרת: היו שאמרו עליו, על אויביו אחיתופל ודואג האדומי, שרק כלפי חוץ אתה מראה שכואב לך בחוליים, אבל בסתר, מאחורי הפרגוד, מי יודע מה אתה מתפלל - ריבונו של עולם, קח אותם מהר, אבד אותם. אומר להם דוד: התפילה שהתפללתי עליהם - שתשוב עליי! ואת זה הוא מביא כראיה: וכי דוד המלך יאמר דבר כזה, שתבוא עליו קללה? אלא ודאי שהתפללתי עליהם רק שיחיו ושיהיה להם טוב, ולכן יכולתי לומר "על חיקי תשוב" - אני מאחל אותה לעצמי.
ממה שכתוב כאן "לבושי שק" נזכרתי במעשה: היה אחד שהיה משחק עצמו כצדיק ולובש שק, מראה עצמו כפרוש. וכולם זלזלו בו, כי הכירו שזה משחק, והיו קוראים לו כסיל. פעם הגיע אל המגיד ממזריטש, והמגיד ידע את סיפורו. לפני שנכנס, משך מעט את השק החוצה - שהרי את השק לובשים תמיד מבפנים, ומעליו חולצה ומעיל - כדי שיהיה ניכר כלפי חוץ והרב יקלוט שהוא לובש שק. נכנס, ושמע את המגיד אומר לעצמו: הוא לא כסיל. שמח האיש: הרב מסכים שמה שאומרים עליי אינו נכון. אמר לו המגיד: לא עליך דיברתי. שאל: ועל מי? אמר לו: על יצר הרע כתוב שהוא "מלך זקן וכסיל", ואם הצליח להכניס אותך לתוך השק שלו - הוא באמת לא כסיל, הוא פיקח גדול. תראה איך התחכם עליך והכניס אותך לשק שלו, שאתה כבר סבור שאתה מי יודע מה צדיק.
כְּרֵעַ כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי כַּאֲבֶל אֵם קֹדֵר שַׁחוֹתִי׃
אומר המלבי"ם: התנהגתי עמהם כאילו היו רֵע ואח לי. כשם שאני דואג לאחי החולה ולרעי החולה, כך דאגתי להם, וכל הזמן הלכתי לבקרם. "כאבל אם" - כאדם המתאבל על אמו, שמרוב צער האבלות נעשיתי קודר ושחוח, והיה ניכר עליי עד כמה כאב לי חוליים.
רש"י מפרש שאפשר להסביר "כאבל אם" בשתי משמעויות: כאדם המתאבל על אמו, או כאם המתאבלת על בנה. ושתיהן נכונות, שהרי גם אדם המתאבל על אמו כואב כאב גדול וגם אם המתאבלת על בנה - ובין כך ובין כך הגענו לאותה תוצאה. אלא שיש להבין: למה נאמר "כאבל אם" ולא "כאבל אב"? וכי אין אדם מתאבל על אביו?
מסביר הרד"ק שבאמת אדם כואב יותר על מות אמו מעל מות אביו: ממנה נוצר בבטנה, היא הניקתו וגמלתו וטיפחתו עד שגדל, וגם אחרי שגדל היא המצויה בבית ומכינה לו כל צרכו במאכל ובמשתה. וכמו שהגמרא מביאה, שבאופן טבעי הבן אוהב יותר את האם, ואילו את האב הוא מכבד יותר וירא ממנו יותר. לכן נאמר "איש אמו ואביו תיראו" - במורא מקדימים את האם, שכן באופן טבעי אין לו יראה ממנה, הוא מרגיש קרוב אליה מאוד, ואילו מהאב יש לו יותר דיסטנס ומורא. ולעומת זאת "כבד את אביך ואת אמך" - שהרי לכבד את האם הוא נוטה ממילא, כי הוא קרוב אליה והיא מפנקת אותו, ואילו האב מצד הכבוד זוכה כביכול לפחות.
אגב, מישהו פעם העיר: כשהבן מתקשר הביתה והאב מרים, השאלה הראשונה היא "איפה אמא?". הבן פחות מפתח קשר עם האב. האב שומר מרחק: שלום, מה נשמע, ברוך השם, אמא בבית? ואילו האם מפתחת שיחה - טוב שהתקשרת, מה שלומך, ומספרת מה עבר עליה. גברים קצרים ותכליתיים, עד שלפעמים האב שואל: למה התקשרת, אתה צריך משהו? זהו עניינו של "אבל אם" - שאדם מתאבל יותר על מות אמו.
ועוד הסבר מביא הרד"ק בשם אביו: "כאבל אם" הוא כאבלו של התינוק שמתה אמו. שהרי בזמנם לא היו תחליפי חלב, וכשמתה האם לא הייתה מינקת - וזה הכאב הגדול ביותר. כשמת האב עדיין יש לתינוק את אמו שתניקהו, אבל כשמתה אמו - מי ייניק אותו?
וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ׃ בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ׃
מסביר הרד"ק: אני דאגתי להם בחוליים, ואילו כשאני חליתי - הם שמחו מאוד ועשו חגיגות. "בצלעי" - כשהייתי צולע מרוב כאבי איבריי, שמחו ונאספו, היו מתאספים כדי לספר זה לזה ולשמוח יחד, מוסרים את החדשות: שמעת? דוד חולה. מה מצבו? אומרים שיֵצא מזה או לא? "נכים" - מסביר הרד"ק שהם אנשים פחותים ושפלים, כמו שנאמר "בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן הארץ".
"ולא ידעתי" - אומר דוד: איני יודע מה ראו לבוא ולשמוח בצרתי, בשעה שאני אדרבה כאבתי בצרתם ולא גמלתי להם רעה. "קרעו ולא דמו" - קרעו את פיהם מרוב צחוק. ואולי זה המקור לביטוי שאומרים על דבר מצחיק "קורע": קרע פיו. ולשון קריעה כאן היא פתיחה, כמו "תקרעי בפוך עינייך" - פותחת את עיניה, וכמו "וקרע לו חלוני" - פתח פתח לחלון. והם כמו קרעו את פיהם לשחוק ולשמוח עליי. ויש מסבירים "קרעו ולא דמו" - שכשדיברו עליי רעות היו כקורעים חתיכות מבשרי. והרד"ק מביא בשם אביו: קרעו קריעה שאינה ניתנת לתפירה, כלומר הזיקו לי נזקים שאי אפשר לתקנם.
רש"י מסביר: בגלל חנופה של ליצנות של אכילה ושתייה, שהיו מחניפים לשאול כדי שיאכילם וישקם, היו חורקים עליי שיניהם. וכאן, כדרך שאמרתי לא פעם, כשהלשון סתומה רבו בה הפירושים: מה עניין "מעוג", ומהי המילה, וכיצד היא מתחברת לחנופה וללעג? רש"י מפרש ש"מעוג" עניינו אכילה. וכדי להבין מילה, הדרך היא קונקורדנציה: נחפש אותה במקום אחר ונראה באיזה הקשר נאמרה. את המילה "מעוג" מצאנו אצל אליהו, שכאשר שאל את הצרפית אם יש לה מה לאכול, אמרה שאין לה אלא מעוג - הרי שמעוג עניין אכילה הוא.
ואגב, כך היה מקובל גם בביטוי "אכיל קורצא", שהוא תמיד ביטוי למלשינות. מדוע? מפני שמי שבא להלשין למלך היה מקבל סעודה. היום מס הכנסה נותן למלשין אחוזים ממה שהלשין, אבל פעם לא נתנו אחוזים אלא סעודה. "קורצא" היא עוגה: המלך היה עושה לו כבוד ונותן לו עוגה על שסיפר לו שפלוני העלים או שפלוני ניסה לגנוב מן המלך. אף כאן, מפני שרצו לקבל משאול דבר אכילה, היו הולכים ומחניפים לו - חנופה של ליצנות בשביל אכילה ושתייה, בשביל המעוג.
הרד"ק מביא בשם מנחם ואחרים ש"מעוג" הוא מלשון עוגה, לא סתם אכילה אלא עוגה ממש, וכך אמרה לאליהו "כי אם יש לי מעוג". ואגב, למה נקראת עוגה "עוגה"? מפני שהעוגה הייתה עגולה. וזה מה שהילדים שרים בגן: "עוגה, עוגה, עוגה, במעגל נחוגה" - הילד בטוח שמדובר בשיר לכבוד שבת, אבל עוגה כאן היא מלשון "עג עוגה ועמד בתוכה", עשה מעגל ועמד בתוכו. ומכיוון שרצו לומר שרקדו במעגל אמרו "עוגה עוגה". ואין ביאליק זקוק לפרשנויות, אלא שהיום כבר אין מבינים את לשון הקודש ולכן מחפשים לה משמעויות שאינן. וכן הוא גם בשם "חלה": החלה בזמנם הייתה עגולה, והיא מלשון מחול, שהוא דבר עגול.
לפי זה אומר הרד"ק: אותם אנשים הם "חנפי לעגי מעוג" - אנשים מתענגים, בעלי תאוות, המחפשים להם עוגות, והם אלה שחורקים עליי שיניהם. ומהי חריקת שיניים? אנו רגילים לפרש שזהו ביטוי לזעם, אבל הרד"ק מסביר אחרת: שהיא מלשון שמחה. כאשר אדם רואה בשמחתו, דהיינו במפלת אויביו, הדבר מביא לחריקת שן, וכמו שנאמר באיכה "ויחרקו שן" - ראו במפלתנו וחרקו שן. וקצת צריך להבין, שהרי כששמח אדם הוא מחייך ואינו חורק שיניים, וצריך יישוב כיצד הדבר קשור לחריקת שן. על כל פנים, לדעת הרד"ק "חרוק עליי שינימו" הוא שחייכו בשמחה כשראו במפלתי וכשקיוו לראותה.
המלבי"ם מסביר את הפסוק אחרת: "ובצלעי" - מתוך ש"קודר שחותי", לא יכולתי לעמוד על רגליי ונטיתי לשכב על צלעי, כלומר על צדי, כלשון "צלע המשכן". כשקרסתי מרוב עמל ונפלתי למשכב - הם שמחו ונאספו. וכשבאו לבקר אותי לא הראו את שמחתם, שהרי לא נאה לחייך בפניי, ולכן "נאספו עליי נכים" - נאספו אליי בפנים נכאות: אח, דוד, כואב הלב, איזה מצב נורא. פני נכה רוח, אדם דואב. אבל בליבם שמחו. "קרעו ולא דמו" - מרוב תשוקתם שאמות, קרעו את בגדיהם כאילו כבר מתי. אלא שהקורע על מת קורע מתוך דממה ואבלות, ואילו הם אחרי שקרעו שמחו וצהלו ודיברו דברי לעג, ועוד "חרוק עליי שינימו", שלפי המלבי"ם חריקת השן היא ביזיון - וזה מתקבל יותר על הדעת. נמצא שכלפי חוץ הראו פנים נכאות, ובפועל כבר קרעו את בגדיהם כקורע על המת, אך לא לאבלות ולצער אלא לשמחה וללעג ולליצנות כנגדי.
הגמרא בסנהדרין דורשת: דרש רבא, מאי דכתיב "ובצלעי שמחו ונאספו, נאספו עליי נכים ולא ידעתי, קרעו ולא דמו"? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעים בשרי לא היה דמי שותת. כלומר, כל כך ביישו אותי עד שאילו קרעו את בשרי לא היה יוצא ממני דם. וכמו שהגמרא אומרת על אדם המתבייש מאוד, ש"אזיל סומקא ואתי חיוורא": בשלב הראשון פניו מאדימות והדם עולה לפניו, ואם יש לו מה לענות - ניחא. אבל כשאין לו מה לענות הוא כמת: הדם אוזל מפניו, וזהו השלב השני. ולכן אמרו שהמבייש את חברו הרי זה כהורגו - כשאומרים לו דברים המביישים אותו, זה כמו להרגו. אמר דוד: כך היה מצבי, שביישוני עד שאזל דמי, ואילו היו קורעים אותי לא היה יוצא ממני דם.
ולא עוד, אלא בשעה שהם עוסקים בארבע מיתות בית דין, פוסקים ממשנתם ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? שאלה לימודית הלכתית לכאורה, אבל כוונתם: מה עם בת שבע, יש לך עוונות כאלה. אמר להם דוד: הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ואתם "קרעו ולא דמו", מביישים אותי כך - ואיבדתם את חלקכם לעולם הבא. ואילו אני, אפילו לשיטתכם שהיה כאן מעשה אשת איש, עדיין יש לו חלק לעולם הבא.
אֲדֹנָי כַּמָּה תִרְאֶה הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם מִכְּפִירִים יְחִידָתִי׃
אומר דוד: אני לא ידעתי את מחשבותיהם, שכשהם באים אליי כביכול לבקרני הם באים לצחוק וללעוג. אבל אתה, ריבונו של עולם - "כמה תראה": הרי אתה רואה הכול, וכמה וכמה גדולה ראייתך על ראייתנו, כמה עצומה היא הראייה הזאת. אם כן אתה יודע את אשר בליבם.
"השיבה נפשי משואיהם" - "שואיהם" מלשון שאון והמיה: כשאני מצוי בחברתם אני נתון בסכנה, ולכן השב את נפשי מהם. ואם תאמר, היפרד מהם והתרחק, לך למדבר - אומר דוד: אם אלך למדבר אהיה מסוכן מן הכפירים והאריות שבמדבר, שהרי עד היום יש במדבר יהודה אריות וצבועים. לכן "מכפירים יחידתי" - הצל את נפשי, את יחידתי, מן הכפירים אם אתבודד שם.
אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ׃
ועל שתצילני בכל מקרה - בין משאונם ובין מן הכפירים - אודך בקהל רב. שההודאה כשהיא נעשית מול עם רב גדולה יותר. אדם שנושע, שהתפלל ארבעים יום ונושע והבטיח לפרסם - הפרסום עצמו הוא הודאה גדולה יותר. וכן עניין קורבן תודה שהוא בא עם ארבעים לחמים שצריך לאכלם ביום אחד: מפני שאי אפשר לאכול לבד ארבעים לחמים ביום אחד, ממילא אתה אוסף אנשים שיסייעו לך - ונמצא קורבן תודה מתפרסם ברבים. רואים שעניין ההודאה הוא להודות לה' בקהל רב על שהצילנו מאנשים רעים ומחיות רעות.
אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ עָיִן׃
מה ההבדל בין אויב לשונא? האויב - איבתו גלויה, וגם שמחתו כשהוא רואה בנפילתנו גלויה היא. לכן אומר "אל ישמחו לי" על שמחה גלויה של אלו שהם בגדר אויבים. ובדרך כלל אדם אויב את חברו מחמת סיבה, שעשה לו משהו ובעקבותיו נעשה אויבו. על כך אומר דוד: "אויביי שקר" - איבתכם שקר היא, לא עשיתי לכם מאומה ומעולם לא הרעותי לכם.
השונא לעומת זאת שונא בלב, ואין איבתו גלויה. הוא אינו שמח בגלוי אלא בקריצה: כלפי חוץ הוא אומר אוי ואבוי, מה אתה אומר, כואב הלב - ובאותה שעה קורץ עין לחברו. וזהו "שונאיי חינם יקרצו עין". ומדוע "חינם"? שהרי בדרך כלל אדם שונא את חברו מחמת מום או דופי שראה בו, וכאן אומר דוד: אין בי מום ודופי שמצאו בי, ולכן שנאתם שנאת חינם. אין הם מראים את שנאתם בגלוי, אלא קורצים עין זה לזה ושמחים על נפילתי.
כִּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן׃
אומר המלבי"ם: האויבים היו מוציאים עליו דיבה רעה ומאשימים אותו בדברים חמורים שלא עשה. וכששואלים אותם מה ההוכחה ומי ראה - "הרוצה לשקר ירחיק עדותו" - היו אומרים: שמענו מפלוני ומאלמוני. ואם תשאל, תביאו אותם? אומרים לך: לך ופגוש אותם למטה מעשרה טפחים, שם הם נמצאים. וכי אוכל לחקור אותם ולדעת אם אמת בפיך? כך היו טופלים עליי האשמות שווא ותולים אותן במי שכבר אינו בין החיים. זהו "לא שלום ידברו" - אינם מדברים דברי שלום אלא מוציאים עליי דיבה, ו"דברי מרמות יחשבון" - אומרים עליי שקרים ותולים אותם ב"רגעי ארץ", הרגועים והשוכבים בארץ, הלא הם המתים. מוציא עליי דיבה, ואם תשאלהו ממי שמעת, יאמר: פלוני המת סיפר לי בחייו. ואולי דווקא בגלל שסיפר לך לשון הרע נפטר? אבל על זה הוא אינו חושב, אלא: ההוא סיפר לי, ואם אמרו על דוד - ודאי שזה נכון.
וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם אָמְרוּ הֶאָח הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵנוּ׃
לאחר מכן כבר החזיקו באותה דיבה, ולא זו בלבד אלא עוד התעקשו לומר שהם עצמם ראו. משצבר הסיפור תאוצה, כבר יש להם ביטחון גדול יותר, ולך תוכיח שאין לך אחות. כבר אומר: כן, ראיתי זאת במו עיניי. "האח האח" - אומר הרד"ק שזה ביטוי לשמחה, וכפילותו מורה על שמחה כפולה; שמח הוא בראותו את נפילתי. "ראתה עינינו" - אנו בעצמנו ראינו איך עשה דוד רעות כאלה וכאלה. וחזקה על שקר שיתפרסם ויקנה לו שביתה, וחזקה על לשון הרע שתתפרסם ותתקבל באוזני השומעים. ועל ידי כן כל אותם המרחיבים עליו פיהם בשחוק ובדיבור על "מעשיו הרעים", דבריהם מתקבלים באוזני השומעים, ובפרט כשהם אומרים "ראתה עינינו" - אנחנו ראינו, לא סיפרו לנו.
הרד"ק מביא בשם דונש ורש"י ומהר"ם גקטיליא ש"רגעי" הוא כמו "רוגע הים ויהמו גליו", שאין פירושו רגיעה אלא בקיעה - השם בוקע את הים. ולפי זה הכוונה: יש אנשים המתלחשים כנגדי במקומות מסתור, בבקעות ובמקומות נסתרים שבארץ. והרד"ק תמה על כך, שהרי הפסוק מדבר על מחשבה - "דברי מרמות יחשבון" - והמחשבה ממילא נסתרת, ואין צורך להסתתר בשבילה. אילו היה מדובר על דיבור והפצה היה מובן שצריך להסתתר מחשש שיתפרסם ממי ומה, אבל כשמדובר במחשבות, למה נצרכים לבקעות ולמקומות נסתרים?
לכן אומר הרד"ק שהביאור הנראה יותר הוא כפירוש האחר שהביא רש"י, ש"רגעי ארץ" הוא מעניין מרגוע. וזהו גם ביאור המלבי"ם, אלא שהמלבי"ם פירש "הרגועים בארץ" - המתים, ואילו כאן מתפרש מרגוע כעניין מנוחה: אלו האנשים הענווים, שדעתם נוחה, שהם רפים יותר ופחות עוצמתיים ומפחידים. ועל מי הכי קל לדבר? על הענוותנים, על אלה שלא יתקפו אותך בחזרה, על הרגועים יותר. אבל נסה לומר משהו לחמום מוח - לא תחשוב פעמיים, ואולי לא תמשיך לחשוב כלל אחרי התגובה שתקבל. עמם אין מתחכמים, ואין אומרים דברים שעלולים לחזור אליהם בפרצוף. לכן מדברים דווקא על "רגעי ארץ", על שפלי הארץ והענווים שדעתם נוחה - כלפיהם מוציאים דיבה רעה.
ועוד מסביר הרד"ק: "רגעי ארץ" הם הדשנים והשאננים היושבים בארץ במרגוע, מדובר בעשירון העליון, באלה שדשן בבתיהם ובארמונותיהם. ולפי זה "רגעי ארץ" מצטרף אל המדברים סרה: "כי לא שלום ידברו" - מי? הרשעים, "ועל רגעי ארץ" - כלומר ועם רגעי ארץ. אותם רשעים מצטרפים עם היושבים בשלווה בארץ, וגם הם מתווספים עליהם ומדברים ומחשבים עליי רעה. אותם חנפים ולועגים יחד עם הדשנים והשאננים, כולם מדברים עליי דברי מרמות - ואני גולה, והם יושבים להם בנחת ומדברים עליי דברי גנאי.
רָאִיתָה יְהֹוָה אַל תֶּחֱרַשׁ אֲדֹנָי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי׃
אומר המלבי"ם: אתה, ריבונו של עולם, רואה שהם אומרים עליי דברי גנאי על דברים שלא ראו, וכמו שאמרו "וירחיבו עליי פיהם, ראתה עינינו" - ובאמת לא ראו. אומר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: אין לי ראיה כנגדם, איני יכול להוכיח שלא ראו, שהרי תמיד יאמרו לי שאני רוצה לנקות את עצמי. אבל "ראיתה ה'" - אתה ראית אם מה שהם מספרים אמת אם לאו, אתה ראית את האמת ואתה הוא העד. ומכיוון שאין לי מי שיעיד ויסתור את עדותם - "אל תחרש", אתה תוציא צדקי לאור ותגיד את האמת. ובמה? ב"אל תרחק ממני" - על ידי שתריב את ריבי, בזה תוכיח שדבריי אמת ודבריהם שקר, וכל כוונתם לטפול עליי האשמות שווא.
הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִי אֱלֹהַי וַאדֹנָי לְרִיבִי׃
גם רש"י וגם המלבי"ם מבארים שהלשון "העירה והקיצה" היא פועל יוצא לאחר. אפשר לומר לראובן: העירה, הקיצה - תתעורר אתה. ואפשר לומר: ראובן, העֵר את שמעון - וזהו יוצא לאחר. כאן שניהם מפרשים שהוא יוצא לאחר. לפי רש"י: ריבונו של עולם, עורר את הפמליה של מעלה שיעשו משפטי מאויביי. והמלבי"ם מסביר שזה כנגד מה שאמרו: הם דיברו דברי מרמה וסיפרו סיפורים בשם המתים - לכן העירה והקיצה את המתים מקברם שיוכיחו שדבריהם שקר.
וזה מעין מה שאירע אצל רבי קלונימוס המפורסם. כשהאשימו את היהודים שרצחו נער נוצרי כדי לרחוץ בדמו, ביקש רבי קלונימוס להגיע ללוויה. בא ללוויה, שם שם קדוש על פיו של אותו נער, וקם הנער ואמר: הכומר פלוני רצח אותי - וחזר למיטתו. ותהום כל העיר, חקרו והתברר שהכומר רצחו כדי לטפול עלילה על היהודים. בעקבות זה הוסיפו בנשמת כל חי את התוספת: "מחיה מתים ורופא חולים, פוקח עיוורים וזוקף כפופים, המשיח אילמים והמפענח נעלמים" - מחיה מתים ומשיח אילמים, שהמת כבר אילם, ועל ידי זה מפענח נעלמים. ואגב, אצל התימנים הקטע הזה אינו מופיע, וזה מורה שהוא קטע מחודש שהוסיפוהו בתקופה מאוחרת יותר. על כל פנים למדים אנו שיש בחינה של פענוח נעלמים על ידי תחיית המתים. וזהו: העירה והקיצה, ריבונו של עולם, את המתים שבשמם מוציאים עליי דיבה, שיגידו את האמת. וכנגד מה שהם אומרים "ראתה עינינו" אני מבקש: "ואדֹני לריבי" - עמוד לריב את ריבי כנגד אותם המעידים שראו בעיניהם.
המלבי"ם מוסיף שתמיד היקיצה מוסיפה על ההתעוררות: התעוררות היא תחילת הדבר, והקיצה היא יקיצה מוחלטת. וכן בלשון "משפטי" ו"ריבי": המשפט הוא גמר הדין, והריב הוא כנגד עדי השקר, שה' יריב עמם. תחילה יש ריב ואחריו בא המשפט שהוא הסיום. אתה, ה', תריב כנגד עדי השקר ותוציא לאור את משפטי.
שׇׁפְטֵנִי כְצִדְקְךָ יְהֹוָה אֱלֹהָי וְאַל יִשְׂמְחוּ לִי׃ אַל יֹאמְרוּ בְלִבָּם הֶאָח נַפְשֵׁנוּ אַל יֹאמְרוּ בִּלַּעֲנוּהוּ׃
אתה תוציא לאור את משפטי כצדקך, ולא כשקר שעשו הם. ואז "אל ישמחו לי" אותם אויביי שקר. "אל יאמרו בליבם האח נפשנו" - אלו שרצו בהשפלתי וישמחו בנפילתי; "אל יאמרו בילענוהו" - אלו שרצו להורגו.
יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחְדָּו שְׂמֵחֵי רָעָתִי יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים עָלָי׃
"יבושו שמחי רעתי" - אלו האומרים "בילענוהו"; "ילבשו בושת וכלימה המגדילים עליי" - אלו שהגדילו עליי בושה וכלימה, הם ילבשו בושת. והכוונה שילקו במידה שרצו לעשות לי.
יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה הֶחָפֵץ שְׁלוֹם עַבְדּוֹ׃
וכנגד אותם שאמרו "האח נפשנו" ושמחו בנפילתי - ירונו וישמחו עתה אלה שחפצים תמיד להצדיקני, כנגד אלה שמחפשים תמיד את גנותי. והם יאמרו "תמיד יגדל ה'": יהיה בזה קידוש השם, שהקדוש ברוך הוא שומר את עבדיו. ועל ידי שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים, ומגן ושומר ותובע כבודם של הצדיקים, מתגדל שמו בעולם - "יגדל ה' החפץ שלום עבדו", שה' חפץ בשלום עבדו ואף יוצא להגנתו.
וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כׇּל הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ׃
מסיים דוד את הפרק: אם אותם "חפצי צדקי" משבחים את הקדוש ברוך הוא על שהצילני - הרי הם משבחים על טובה שאינה שלהם, ואף על פי כן הם מהללים ומפארים ומרוממים על שהיטיב ה' לידידם. ואני, מקבל הטובה, לא כל שכן וכמה וכמה שראוי שאהגה ואודה - "ולשוני תהגה צדקך", שאודה לה' על הטובה שעשה עמי. וכשם שהם יאמרו תמיד "יגדל ה'", אף אני אומר "כל היום תהילתך".
והמלבי"ם מסביר: "ולשוני תהגה צדקך" - בעונשם של הרשעים, שבו רואים את צדק ה' הנפרע מהם. "כל היום תהילתך" - זה שכר הצדיקים, שעל כך אהלל ואשבח לה' על שהוא נותן שכר לצדיקים. וזה מדויק מאוד: "צדקך" עניינו שה' עשה את הצדק, ומהו הצדק - להיפרע מן הרשע; ו"תהילתך" היא הודאה על הטובה, ומהי הטובה - לתת שכר לצדיקים ולשמור עליהם. על זה אומר דוד: מודה אני לה' כל היום תהילתך.