פתיחה: תפילת הנרדף
פרק ל"ה בתהילים הוא תפילה שדוד המלך מתפלל כנגד שונאיו ורודפיו. אבל אין זו תפילה פשוטה של "הכה את אויביי". דוד נמצא במצוקה כפולה: אם יבקש שהשם ימגר אותם - הם ייענשו בסיבתו, ו"גם ענוש לצדיק לא טוב"; ואם יבקש שהשם יניח להם - הם יזיקו לו. אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי. מתוך המבוכה הזאת נבנית כל התפילה שלפנינו, וכפי שנראה, הניסוחים המדויקים של הפסוקים הם בדיוק המענה למצוקה הזו.
פסוק א: ריבה ולחם - שני שלבים
לְדָוִד רִיבָה יְהֹוָה אֶת יְרִיבַי לְחַם אֶת לֹחֲמָי׃
המלבי"ם מסביר שאין כאן כפל לשון אלא שני שלבים. "ריבה את יריביי" - עוד לפני שהגיעו הדברים לכלל מלחמה, כבר עתה תריב איתם אתה. ואם כבר יגיעו לכלל מלחמה - "לחם את לוחמיי", גם אז תילחם אתה כנגדם.
האלשיך הקדוש מוסיף ממד: לדוד היו שני מיני אויבים. חלקם דיברו עליו רע ואמרו עליו דברים קשים, וחלקם רדפו אותו ולחמו בו ממש. משני הסוגים הוא חושש, אך כאמור הוא גם חושש מן העונש שיבוא עליהם בסיבתו - שבגללו נענש אדם, ועל כך תאשם נפשו. לכן הוא מנסח את בקשתו בדקדוק: אנא השם, אלה הבאים לריב עמי בדברים קשים - "ריבה את יריביי", תריב אתה איתם במידת רחמים; ואלה הבאים להילחם - "לחם את לוחמיי", אל תהרוג אותם, רק הילחם כנגדם שלא יבואו להציק לי. שלא תביא אותם לידי מיתה, שאם יבואו לידי מיתה - העונש על כך יהיה לי.
האם בעל בחירה יכול להזיק למי שלא נגזר עליו
מדוע בכלל דוד זקוק לתפילה? שיבקש שהשם ימנע אותם מלהזיק! כאן אומר האלשיך, שלבעל בחירה יש היכולת להזיק גם למי שלא נגזר עליו. זו שיטת הרד"ק והאור החיים הקדוש ועוד, וכבר דיברנו לא פעם שהדבר שנוי במחלוקת גדולה מאוד: לפי חלק מהקדמונים בעל בחירה יכול להזיק גם למי שלא נגזר עליו, ולפי אחרים - ובהם בעל חובות הלבבות - אין לבעל בחירה בעולם שום כוח להזיק למי שלא נגזר עליו מן השמיים שיוזק. וכך אנחנו נוקטים למעשה: אין לבעל בחירה שום כוח להזיק למי שלא נגזר עליו שיינזק. אלא שהאלשיך כאן נוקט כשיטת הרד"ק וההולכים עמו, ולפיה השם כביכול אינו מתערב בבחירתו של המזיק - ועל כן הבקשה היא: לפחות הילחם כנגדו, אך אל תמיתנו.
לחם - מלחמה ואכילה
ביאור מעניין מופיע בספר תולדות יעקב יוסף. שימו לב: המילה "לחם", ל' ח' מ', כוללת שתי משמעויות - לוחמה, וגם לחם שהוא אכילה. מה הקשר? אומר הרב: שני הפירושים אמת. כל מי שיודע מה עושים המקובלים בעת האכילה מבין שהאכילה היא בעצם מלחמה. יש כאלה שאצלם "שעת אכילה כשעת מלחמה" במובן הפשוט - רואים אדם אוכל וצריך להתרחק, הוא חוטף מכאן ולוקח משם, בולס, טוחן, שותה, לא רואה בעיניים - אבל אין זה עניינם של המקובלים. בפנימיות הדברים: כאשר אדם אוכל, המקובל המבין בסוד השם, הוא מזקק ומברר את ניצוצי הקדושה, ולשם כך צריך להילחם כנגד הקליפות. לכן הלחם נקרא לחם - שבשביל הלחם נלחמים, נלחמים כנגד הקליפות כדי לתקנן בשעת האכילה. ואם לא יעשה כן, חלילה יכולים הם לנצח במלחמתם, כמו יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי על ידי שאכל קדשים שלא בכוונה, ואז התגברו עליו כוחות הקליפה והטומאה. או שאתה מתגבר ונלחם ומנצח ומוציא בולעם מפיהם, מברר את ניצוצי הקדושה ומעלה אותם למעלתם להידבק בשורשם - או להיפך. וזה "לחם את לוחמיי" בשתי המשמעויות יחד.
פסוקים ב-ג: מגן, צינה וחנית
הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי׃ וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי אֱמֹר לְנַפְשִׁי יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי׃
לפי המלבי"ם, אחרי שביקש דוד שהשם יילחם עמהם בעצמו, הוא מוסיף: ואם יגיע מצב שאין ברירה ואני אאלץ להילחם - אני מבקש שאתה תעזור לי. "החזק מגן וצינה": המגן היה הכלי שבו עצרו את החיצים הנורים כנגד האדם, והצינה גם היא סוג של מגן, אך מיועדת יותר כנגד החרב. ריבונו של עולם, אם לא תילחם את המלחמה בשבילי, על כל פנים החזק מגן וצינה והיה בעזרתי להגן מפני האויבים - "וקומה בעזרתי". ואם יגיע הדבר עד שאאלץ לברוח - "והרק חנית וסגור לקראת רודפיי": הרק את החנית להילחם כנגדם, וסגור את הדרך בפני רודפיי שלא יוכלו לרדוף אחריי, ואז "אמור לנפשי ישועתך אני" - שתהיה בזה ישועה והצלה לנפשי.
האבן עזרא מדגיש טעם נוסף ב"החזק מגן וצינה": המגן והצינה שאני נוטל למלחמה - אין אני אוחז שאני המציל ואני הפועל. אתה השם הוא המחזיק מגן וצינה. אפילו שאני משתמש באמצעים מגושמים, חלילה לי לתלות בהם את ביטחוני; אתה מחזיק את המגן ואת הצינה, ומכוחך תהיה ההגנה וההצלה.
הרד"ק מביא הסבר אחר במילה "וסגור": לא מלשון סגירת הדרך, כפירוש המלבי"ם והאבן עזרא, אלא "סגור" הוא שם של כלי מכלי המלחמה. ולפי זה הכתוב אומר: הרק כנגדם חנית, הרק כנגדם סגור, לקראת רודפיי, להילחם בהם.
פסוק ד: ארבע לשונות של בושה
יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי׃
"יבושו ויכלמו מבקשי נפשי" - אלה שרוצים להרוג אותי. ולא זו בלבד, אלא "יסוגו אחור" גם אלה שרק חושבים עליי רעה, שזה פחות גרוע: מבקש נפשי רוצה את נפשי ממש, וחושבי רעתי חושבים עליי רע אך עדיין אינם מבקשים להרגני.
הרד"ק מסביר "ויחפרו חושבי רעתי" - יבושו על כך שרצו לעשות לי רעה ולא יכלו. וזה בדיוק מה שראינו לאחרונה: ניסו לנקום, שלחו טיל כנגד רכב אמבולנס, ואפילו פרסמו שהנה פוצצו וחיסלו, ועשו הצגה שלמה כאילו חיילים נפגעו - "הנה הכינו בהם, נקמנו, תיזהרו להתעסק איתנו". ובסוף מתברר שבחסד השם הרכב לא נפגע כלל; היה הרבה עשן וחשבו שנפגע, ולא יצא מכל זה דבר, חוץ מפנצ'ר בגלגל. זה נקרא ביזיונות, זה נקרא בושה. יצאת לרדוף, באת להכות, ובסופו של דבר לא עשית מאומה. ובזה עצמו יבושו חושבי רעתי, שלא יכלו להוציא מחשבתם אל הפועל.
יש כאן ארבע לשונות: יבושו, ויכלמו, יסוגו, ויחפרו. מסביר המלבי"ם: בושה היא לפעמים מצד עצמו - אדם מתבייש בעצמו, אף אחד אינו יודע והוא בוש בעיני עצמו. כלימה, לעומת זאת, באה תמיד מאחרים, שמישהו מכלים את פניו: "פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק". אין אדם אומר "נכלמתי לעצמי"; אומרים "בושתי בעצמי ונכלמתי מאחרים". "יסוגו אחור" הוא מצד עצמו, וזה יותר מבושה - לא רק שהוא מתבייש, אלא גם נסוג אחור. "ויחפרו" הוא מאחרים, כלשון "ובושה החמה וחפרה הלבנה", והוא חמור מכלימה: יש אומרים ש"יחפרו" היינו שהאדם רוצה לטמון את ראשו, חופר מקום לטמון בו את ראשו באדמה מגודל הבושה והביזיון שבא לו מאחרים. נמצא שהפסוק הוא בגדר "הולך ומוסיף": לא רק מבקשי נפשי יבושו ויכלמו, אלא אף חושבי רעתי יסוגו ואף יחפרו, שהם דרגות חמורות יותר. וכך דרכם של פסוקים להתבאר תמיד - שמבקשים דבר קטן ואחר כך מוסיפים "ואפילו גם את זה", שהרי לא ייתכן שאדם יבקש דבר גדול ואחריו דבר קטן.
פסוק ה: כמוץ לפני רוח
יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי רוּחַ וּמַלְאַךְ יְהֹוָה דּוֹחֶה׃
אני מבקש, ריבונו של עולם, שיענשו על ידי סיבה חיצונית, כמוץ הנישא ומתרומם על ידי הרוח - שלא יהיה בדרך הטבע אלא כמלאך השם הדוחה אותם, כדי שיהיה ניכר לכל שהשם רב את ריבי. שהרי חלק נכבד מן המלחמה כנגד דוד היה בטענה שהשם מאס בו: דוד עבריין, דוד רשע, דוד גנב, דוד חטא בבת שבע. זה היה תמיד לשון הרע שאמרו כנגדו כל שונאיו ומבקשי רעתו. ולכן כשדוד לא בנה את בית המקדש הייתה להם חגיגה שלמה: "הנה אתה רואה, אינך ראוי, אמרנו לך שאתה רשע". היו אומרים לו "בית השם נלך" - נו דוד, מה עם בית המקדש, אולי נלך לבית המקדש? כך היו דוקרים ועוקצים אותו. לכן מבקש דוד שיהיה ניכר לכל שהדבר מאת השם.
הרד"ק מדייק: המוץ הוא קליפת התבואה, והרוח נושאת אותו. כך היו זורים: לוקחים את התבואה ודשים אותה, ובדישה משפשפים אותה בארץ והקליפה החיצונית נפרדת מן הגרעין, אך הכל עדיין מעורבב. אחר כך לוקחים רחת, סוג של את, ומגביהים את התערובת לאוויר - וזה "זורה ורוח מסייעתו" בלשון חז"ל - והרוח נושאת עמה את המוץ, והגרגרים יורדים למטה. חוזרים על הפעולה פעמים רבות, עד שנשארים למטה רק גרגרי התבואה נקיים מכל מוץ. והרי המוץ לפעמים נעצר: מגיע לבית, לגדר, למקום שעוצר אותו, והרוח שוב אינה מעיפה אותו. על כן מבקש דוד שלא תהיה להם מנוחה כלל - "ומלאך השם דוחה", שיתפזרו עד שלא ימצאו אותם כלל ולא יישאר מהם זכר.
האלשיך: המוץ, הצלם והאבן
האלשיך הקדוש מקדים לביאורו את הפסוק "תזרם ורוח תשאם" (ישעיהו מ"א), ולשם הבנתו את הכתוב בדניאל ב': "באדיין דקו כחדה פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא, והוו כעור מן אדרי קיט, ונשא המון רוחא וכל אתר לא השתכח להון, ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלת כל ארעא". מי שירצה את כל הרקע ישמע בשיעורים שמסרנו על דניאל, וכאן נסביר נקודתית: נבוכדנצר חלם על צלם גדול שראשו זהב, וככל שיורדים למטה כסף ונחושת, עד הרגליים שהן חרס וברזל, והן מסמלות את המלכויות - ראש הזהב הוא בבל, ואחריו פרס ומדי והבאות אחריהן. ואז ראה אבן קטנה שפוגעת בצלם, מרסקת ומפוררת אותו, והאבן הקטנה נעשית להר גדול. זה עם ישראל, שראה את כולם ובילה את כולם, והוא שיישאר בסוף - "נכון יהיה הר בית השם בראש ההרים", והצלם כולו יתבטל. "דקו" - הודקו, נשחקו, נתפרדו, ואז נעשו כולם "כעור מן אדרי קיט", כמוץ מגרנות הקיץ, "ונשא המון רוחא" - נשאה אותם הרוח, "וכל אתר לא השתכח להון" - לא נודע מקומם הראשון, כאילו לא היו שם מעולם; ואבן ישראל שהכתה בצלם תהיה להר גבוה.
והמדרש ממשיל את ישראל והאומות לשיבולת שיש בה חיטה ומוץ וקש. המוץ הוא העוטף את החיטה, הקש הוא הגבעול, והחיטה היא הגרגיר הקטן שבפנים. כשהתבואה גדלה יש ויכוח: בשביל מי נעשה כל השדה הזה? המוץ אומר ודאי בשבילי, הקש אומר איך ייתכן, הרי אני הרוב, תראה איזה אורך של קש. והחיטה אומרת: למה נתווכח? נמתין לעת הגרנות ואז נדע. ומה מגיע בעת הגרנות? חובטים ומכים במוץ ומפזרים אותו, את הקש זורקים לבהמות, ואת החיטה אוספים ושמים בשקים ומוכרים במחיר יקר ועושים ממנה לחם. כך מציאותם של ישראל מול האומות: האומות בטוחות שבשבילן נברא העולם, בטוחות שהן דת האמת ושהן מייצגי אללה בעלמא, ואין להן בזה ספק. מתי יתברר? כאשר יהיו "כעור מן אדרי קיט", כשתבוא האבן הקטנה ותרסס ותפורר את הצלם ורוח תשאם ולא יישאר מהם מאומה - אז יתברר מי הגרעין ומי רק מוץ וקש. ושימו לב כמה זה מתאים לדברי האלשיך למעלה: דוד אינו רוצה שימותו, שאם ימותו ייתבע על כך - אלא "מלאך השם דוחה", שירחיקם מעליו, ולא יבוא לידי מצב שבו "ענוש לצדיק לא טוב" ויתבע על שבגינו מתו.
פסוק ו: חושך, חלקלקות ורדיפה
יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּת וּמַלְאַךְ יְהֹוָה רֹדְפָם׃
"חושך וחלקלקות" הם שני מיני רעות, והרעה השלישית - "ומלאך השם רודפם". מסביר הרד"ק: ההולך בחושך נכשל באבן ונופל; ההולך בחלקלקות מחליק גם בלי להיכשל - נסה ללכת על קרח והוא מחליק אף שלא נכשל בדבר. ומוסיף רש"י: כל שכן כשיש חושך, שהחושך אינו מאפשר לך להישמר לא מן האבן ולא מן המקום החלק, שאינך שם לב היכן יש מקום חלק. ומוסיף הרד"ק: כל זה עדיין אפשרי לשרוד - אם ילך לאט ויבחן את דרכיו וידקדק בהליכתו וישים לב היכן הוא מניח את רגלו. אבל אם מישהו רודף אחריך, אין שום סיכוי: אתה מתחיל לרוץ, ומי שרץ על קרח - אנו יודעים את התוצאות, וכשרצים בין אבנים מכשילות - אנו יודעים את התוצאות. לכן מצטרף כאן הדבר השלישי: "מלאך השם רודפם", ואז בוודאות תהיה להם נפילה שלא יוכלו לקום ממנה.
המלבי"ם מסביר שדרכם מצד עצמם תהיה חושך וחלקלקות, עד שיחליקו באפלה מעצמם, וגם בזה יש השגחה - שמלאך השם ירדפם. כלומר יש כאן גם כישלון מעצמם וגם כישלון שבא מכוח רוחני.
פסוק ז: שחת ורשת בחינם
כִּי חִנָּם טָמְנוּ לִי שַׁחַת רִשְׁתָּם חִנָּם חָפְרוּ לְנַפְשִׁי׃
המלבי"ם מסביר על דרך ציידי החיות, שהיו חופרים חפירה וטומנים מסביבה רשת, כדי שהחיה תילכד כשהיא נופלת. כך היו עושים: חופרים בור באדמה, פורסים למעלה רשת או קרשים דקים, ומעליהם מפזרים עלים. החיה ההולכת אינה רואה כלל שיש כאן בור - זו הייתה דרך הציד הנפוצה ביותר לצוד אריות, דובים, קרנפים ובעלי חיים גדולים. היא דורכת בטוחה שיש כאן קרקע, נופלת, הרשת קורסת פנימה והיא ניצודה בתוכה, ואינה יכולה לצאת; הצייד אף אינו צריך להמתין שם - יכול לבוא למחרת והחיה עדיין ממתינה לו בבור. וזה מה שאומר דוד: "טמנו לי שחת" - הבור, החפירה, "רשתם" - גם רשת פרסו, "חינם חפרו לנפשי" - וכל מה שעשו וחפרו כדי להפיל את נפשי באותו בור, הכל היה בחינם: לא כנקמה על דבר שעשיתי להם, כאילו עשיתי להם מאומה.
פסוק ח: תבואהו שואה
תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה יִפֹּל בָּהּ׃
מהי "שואה"? המלבי"ם מסביר: חושך פתאומי. תבוא לפניו שואה, חושך פתאומי, שעל ידו לא ידע להיזהר, ואז אותה רשת שהוא עצמו טמן תלכוד אותו. שהרי בדרך כלל הוא יודע היכן הרשת שלו ונזהר שלא ללכת שם, אבל בחושך - "ורשתו אשר טמן תלכדו". ואז מתקיים בפועל "בפועל כפיו נוקש רשע", "כרה בור ויחפרהו וייפול בשחת יפעל" - במה שעשה כדי להפילני, בו ייפול. ואפשר לחבר זאת לדברי האלשיך, וזה נפלא מאוד: דוד חשש שעונשם ייתלה בו, ולכן בקשתו היא שייפול בבור שלו עצמו. לא עשיתי לך כלום, אתה התפוצצת עם המטען שהכנת לי; איני צריך לעשות מאומה, ואין כאן תביעה כנגדי - כל התיק נופל עליך בלבד.
האבן עזרא מפרש שואה - רעה שישתאה שומעה: אדם שומע ועומד משתאה, היינו רעה גדולה מאוד. והרד"ק מפרש שואה מלשון מהומה, כמו "משואת רשעים כי תבוא", כמו שאון ורעש ומהומה: תבואהו צרה שתהמם אותו.
הספורנו: אחיתופל וחושי הארכי
הספורנו מסביר שדוד מדבר כאן על אחיתופל, ואותה "שואה לא ידע" היא עצת חושי הארכי. כשדוד נרדף על ידי אבשלום בנו, יעץ אחיתופל לצאת עוד באותו הלילה ולהכות בדוד ולא לשנות לו - לסיים עמו את הסיפור. דוד שלח את חושי הארכי לאבשלום כדי להפר את עצת אחיתופל, שכן עיקר חששו היה מעצת אחיתופל, כיוון שידע שהשואל בעצת אחיתופל כשואל בדבר האלוקים, ולכן התחנן: ריבונו של עולם, הפר עצת אחיתופל. בא חושי הארכי ואמר: וכי אינך יודע שדוד המלך אינו הולך לישון? הוא ימתין לכם, ולא תספיקו לאסוף צבא, וברגע אחד ימגר אתכם וכל המרד הלך. אלא המתן כמה ימים, אסוף צבא גדול, ואז תלך ולא תשאיר ממנו כלום. ואבשלום שמע לעצת חושי. אחיתופל קלט מיד את העניין והבין: אם עצתי לא התקבלה - המרד נכשל. והוא צדק. ואגב, כבר אמרתי כשלמדנו זאת בנביאים, שיש היום ביטוי שאינו עושה צדק עם אחיתופל: כשרוצים לומר למישהו שהוא מדבר שטויות אומרים לו "עזוב אותך מעצות אחיתופל שלך". אבל עצת אחיתופל הייתה העצה הטובה ביותר, אמנם עצה לרעה, ואילו היו הולכים עמה היה אבשלום מצליח במרד; ודווקא משום שלא שמע לה נכשל, ואחיתופל הלך והתאבד. וזה "תבואהו שואה לא ידע" - לא היה אחיתופל מוכן לכך שפתאום יבוא חושי הארכי וייעץ עצה אחרת והיא שתתקבל. "ורשתו אשר טמן תלכדו" - עצם העצה הרעה שיעץ ולא התקבלה היא שהרגה אותו, שבגללה הלך והתאבד. "בשואה ייפול בה" - במיתה משונה, שהלך וחנק את עצמו.
פסוק ט: גילה ושישה
וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּיהֹוָה תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ׃
אומר רש"י: כשאראה במפלתם תהיה לי בזה שמחה. ומוסיף המלבי"ם לבאר את ההבדל בין "תגיל" ל"תשיש": הגילה היא בלב, שמחה פנימית; והשישה היא שמחה חיצונית, שמחה הניכרת כלפי חוץ, שמחה בגלוי. לכן "נפשי תגיל בהשם" - בתוכי, בליבי, "תשיש בישועתו" - בגלוי. וכל זה עדיין מדובר בנפש.
פסוק י: כל עצמותיי תאמרנה
כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהֹוָה מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ׃
עד כאן דיבר על הנפש, וכאן הוא עובר לדבר על הגוף. את הפסוק הזה אנו מכירים מ"נשמת כל חי", וגם שם אנו קוראים "כׇּל עצמותיי" ולא "כָּל עצמותיי". הרד"ק, שעוסק הרבה גם בדקדוק, כותב כאן: "איננו חטוף כחבריו". יש קמץ חטוף שקוראים אותו כחולם - במקום "כָּל" קוראים "כׇּל", ואף שזה קמץ קוראים אותו כאילו הוא חולם. קשה מאוד לעמוד בדיוק היכן כן והיכן לא, ולכן יש היום סידורים שמדפיסים בהם את הקמץ הזה גדול יותר, כדי שידעו לקרוא אותו "או" ולא "אַ". לדוגמה "חונן ומיתך חכמה בינה ודעת" - יש הקוראים "חָכמה" משום שרואים קמץ, אבל כולנו יודעים שאין זו חוכמה לקרוא כך, אלא "חוכמה", כי שם הקמץ הוא קמץ רחב, קמץ גדול, ואותו קוראים "או". וכלל בידכם: כשעם הקמץ מופיע גם שווא, כמו בקמץ חטוף, הוא תמיד ייקרא "או". וכאן אומר הרד"ק שאין זה חטוף כחבריו. עוד מוסיף הרד"ק שישנם שני מקומות בתנ"ך שבהם מצאנו כך: כאן, ו"כל אחי רש שנאוהו"; וכל השאר המנוקדים בקמץ - כולם קמץ חטוף, זולת שני אלה. ומדוע דווקא כאן ושם הדבר שונה - צריך לעיין אם יש מי שנותן בזה טעם. מן הסתם לכל יש טעמים, אולי גלויים ואולי נסתרים, אבל על כל פנים נדע שזו הגירסה הנכונה. ואגב, אצל התימנים אין בזה שום הבדל, שכן אצלם הקמץ תמיד נקרא "או", בין קמץ חטוף ובין קמץ רגיל.
למה אין משנים ניקוד
דרך אגב צריך לדעת שהנקודות אינן דבר שאנו מחלקים כרצוננו. אי אפשר להוריד כאן את הקמץ ולשים חולם, או להמיר כל קמץ חטוף בחולם כדי שנקרא בקלות ולא נסתבך - שכן לכל אות ולכל נקודה יש רמזים ועניינים בספירות עליונות. הטנת"א, כפי שנוהגים המקובלים לקרוא בראשי תיבות, יש לו עניינים נשגבים. למשל, בכל ברכה מברכות שמונה עשרה שם השם מנוקד בניקוד אחר: "מגן אברהם" בפתח, "מחיה המתים" בצירה, "האל הקדוש" בניקוד שהוא בחינת דעת, וכן הלאה - אפשר לעבור על כל התפילה ולראות שכל ברכה מנוקדת בדרך אחרת. והעניין הוא שהנקודות הן כנגד הספירות: הקמץ בכתר כידוע, הסגול בחסד, הפתח בחוכמה, והוי"ו הנקראת שורוק ביסוד. לכן תראו שלפעמים שם השם מנוקד ביו"ד ושורוק, ה"א ושורוק, וכן בשאר האותיות - למשל ב"המברך את עמו ישראל בשלום", שהוא בחינת יסוד. לכן אין לומר "בוא נכתוב כך" או "נשנה כך", שהדברים רומזים לעניינים גבוהים; ובפרט בתהילים, שדוד המלך אומר "משכיל" ו"מלתו עליי", והכוונה שהדברים מאת השם, וכל שינוי בנקודה יכול לשנות לחלוטין את השפעת השפע מן העולמות העליונים. רבי עקיבא היה דורש תילי תילים על קוצי האותיות, אפילו על התגין שמעל האותיות - כל דבר נדרש ויש לו משמעות עמוקה, גם אם בפשט אין אנו יורדים לסוף העניין.
העצמות עצמן מעידות
ואחרי השיעור בדקדוק, נבין את תוכן הפסוק. "כל עצמותיי תאמרנה השם מי כמוך" - הדבר שבו נעשה הנס הוא עצמו זה שמודה. היכן נעשה הנס? גופי ניצל, עצמותיי ניצלו; ומי שלו נעשה הנס הוא המעיד עליו. הנה, ראו אותו קיים - כל איבר ואיבר וכל עצם מעצמיי כמו מעידים על הנס שנעשה, שכולם היו בסכנה, והם יעידו על השם שאין כמוהו. וכנגד הצלת הגוף הוא אומר "מציל עני מחזק ממנו", וכנגד הצלת הממון - "ועני ואביון מגוזלו": השם הציל נפשו, הציל גופו והציל ממונו, והצילני כעני ואביון מן הממון שרצו לגזול ממני.
במדרש תהילים מופיע "כל עצמותיי תאמרנה" - שבכל עצמותיו של אדם יש לו מצוות: בצווארי אני מקיים עטיפת ציצית, בעיניי "וראיתם אותו", בחזה שימת ציצית כנגד הלב, מאחוריי ולפניי השלכת הטלית - שתי כנפות לפנים ושתי כנפות לאחור, ביד שמאל אני קושר תפילין של יד ובה אני אוחז ציציותיי בשעת קריאת שמע. ממילא "כל עצמותיי תאמרנה", שכל העצמות כמו עטופות במצוות הטלית והתפילין.
ובזוהר הקדוש מבואר: הרשע - עוונותיו חקוקים על עצמותיו; ולהבדיל, הצדיק - אותו דבר אך להיפך, שזכויותיו חקוקות על עצמותיו. ולכן "כל עצמותיי תאמרנה השם מי כמוך" - הזכויות שבהן כמו צועקות מתוך העצמות, ומהללות ומשבחות את השם.
לסיכום:
דוד עומד בין שני חששות: מחד השונאים הרודפים אותו בדיבור ובחרב, ומאידך החשש שעונשם ייתלה בו. מתוך כך מתעצבת תפילה מדויקת: תריב אתה עוד לפני המלחמה, ואם תפרוץ - הילחם אתה; ואם אאלץ להילחם - החזק אתה מגן וצינה, שלא אתלה ביטחוני בכלי הגשמיים. ובקשת הנקמה עצמה מעודנת: יבושו ויכלמו, יסוגו ויחפרו בהדרגה הולכת ומוסיפה; יהיו כמוץ לפני רוח שמלאך השם דוחהו, בדרך שאינה טבעית - שיהיה ניכר לכל שהשם רב את ריבו; ובעיקר - שייפלו ברשת שהם עצמם טמנו, כאחיתופל שנפל בעצתו, שאז אין תביעה כנגד דוד כלל. וכשתבוא הישועה, לא רק הנפש תגיל בפנים ותשיש בחוץ, אלא כל עצם ועצם שהייתה בסכנה תהפוך לעד ולמעיד: "השם מי כמוך".