פתיחה: המשך הפרק - בין השגחת השם על הצדיקים להשגחתו על הרשעים
בחלק זה של הפרק דוד המלך עובר לתאר את שני פניה של ההשגחה הפרטית: השגחה לטובה על הצדיקים, והשגחה כנגד עושי הרע. הפסוקים מציבים זה מול זה את גורלו של הצדיק ואת גורלו של הרשע, ומתוך כך מלמדים אותנו יסודות גדולים באמונה, בתפילה, בייסורים ובתשובה.
עיני השם אל צדיקים - השגחה פרטית ושמיעת השוועה
עֵינֵי יְהֹוָה אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם׃
המלבי"ם מבאר תמיד ש"עיני השם" פירושה השגחה פרטית, כלשון הכתוב "אֶרֶץ אֲשֶׁר עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ". הקדוש ברוך הוא משגיח באופן פרטי על הצדיקים ורואה מה חסר להם. ועם כל זה מוסיף הכתוב: "ואוזניו אל שוועתם". מדוע צריך גם שוועה, והרי ההשגחה כבר לטובתו? אלא שלפעמים הצדיק משווע על דבר שהוא מרגיש כרע, אף שעל פי האמת הוא לטובתו. ואף על פי כן - אוזניו אל שוועתם: הקדוש ברוך הוא שומע את זעקתו ומציל אותו גם מן הדבר הזה שאינו נוח לו. גם כאשר הצדיק צועק על מה שלפי הרצון האלוקי הוא לטוב לו, אם הוא משווע - השם שומע בקולו.
פני השם בעושי רע - נגד המבקשים להכרית את זכר הצדיקים
פְּנֵי יְהֹוָה בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם׃
"פני השם" הוא ביטוי להשגחה, אלא שכאן אין זו השגחה לטובה אלא השגחה לרעה. כפי שמבאר רש"י, "פנים" הם פני זעם, כלשון "וְשַׂמְתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא", והמצודת ציון כותב שבפנים ניכר הכעס. הפשטות היא שהשם נותן פניו ברשעים כדי להכרית מן הארץ את זכרם של הרשעים. אך המלבי"ם מבאר אחרת, ביאור מחודש: "עושי רע" הם אלה שמבקשים להכרית מארץ את זכרם של הצדיקים, ועליהם פני השם בזעם. מיד נבין מדוע נזקק המלבי"ם לפירוש זה.
צעקו והשם שמע - על מי מדובר?
צָעֲקוּ וַיהֹוָה שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם׃
כאן מתגלה יופיו של ביאור המלבי"ם. רש"י, הרד"ק והמלבי"ם מסבירים שהכתוב חוזר כאן אל הצדיקים: הצדיקים צעקו, השם שמע, ומכל צרותם הצילם. לכאורה קשה: הפסוק הקודם עסק ברשעים, ומניין קפצנו לצדיקים? אך לפי המלבי"ם הדבר פשוט: "פני השם בעושי רע" - אותם עושי רע מבקשים להכרית את זכר הצדיקים, ומיד "צעקו" - הצדיקים, שעליהם מדובר, צעקו והשם שמע ומכל צרותם הצילם. נפלא מאוד.
האבן עזרא לעומת זאת מבאר אחרת: פני השם כנגד הרשעים שהם עושי רע, והשם מכרית מן הארץ את זכרם. "צעקו" - הרשעים עצמם צעקו כאשר שבו מרשעתם, והשם שמע ומכל צרותם הצילם. כלומר, אף שבאו עליהם צרות מחמת רשעם, אם הם זועקים ושבים בתשובה - השם מפנה אליהם פניו, שומע ומציל אותם מן הצרה שלתוכה הכניסם.
ואף על פי כן אפשר לבאר כדרך רש"י, הרד"ק והמלבי"ם, שהפסוק אינו חוזר על הפסוק שלפניו אלא על הפסוק שלפני פניו: "עיני השם אל צדיקים ואוזניו אל שוועתם"; ואז "צעקו" - הצדיקים שעליהם דיברתי, צעקו והשם שמע ומכל צרותם הצילם, ממש כפי שאמרתי לך שאוזניו אל שוועתם. ומדוע הכניס את הרשע באמצע? כדי להראות זה לעומת זה: השגחה פרטית על הצדיק להיטיבו, והשגחה פרטית על הרשע ונתינת פנים כנגדו להרע לו, ואחר כך חוזר אל הצדיק. לסיכום, יש כאן מחלוקת על מי מדובר, והמלבי"ם אומר שהצדיקים צעקו מתוך הצרה, ולא זו בלבד שהשם מצילם מאותה צרה, אלא "ומכל צרותם הצילם" - מכל הצרות כולן, בזכות אותה זעקה.
קרוב השם לנשברי לב - מעלת בעלי התשובה
קָרוֹב יְהֹוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ׃
לפי האבן עזרא הפסוק ממשיך בעניין הרשעים ששבו: מדוע נשברו ליבם? מפני שהרשיעו ועתה נשבר ליבם והם חוזרים בתשובה. אלה ששבו מדרכם הרעה - השם מסיר מהם את פניו הרעים, ואדרבה, הוא קרוב אליהם. וזה מתאים מאוד לדברי חז"ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ומדוע? מפני שליבו של בעל התשובה שבור, שהוא מתחרט על הרע שעשה. ואילו הצדיק יש לו באיזה מקום הרגשה שתמיד היה בסדר עם השם, שמעולם לא עשה בעיות - והוא מרגיש טוב עם עצמו, וזה כבר גרוע. אבל בעל התשובה, שבאמת קלקל, לפחות ליבו שבור, ולכן קרוב השם לנשברי לב.
המלבי"ם מבאר את הפסוק בהמשך לצרות שהוזכרו: הקדוש ברוך הוא עומד קרוב לנשברי לב - אלה שליבם נשבר על ידי הצרות שעברו עליהם. ומה בין "נשברי לב" ל"דכאי רוח"? נשברי לב הוא מי שנשבר בעקבות צרה חיצונית, ואילו דכאי רוח הוא מי שסובל מצרה פנימית, מה שקרוי היום דיכאון: מצוקה פנימית או שברון מחמת עוונותיו. גם את האדם הזה הקדוש ברוך הוא יושיע.
מדוע נשים נוטות יותר לחולשה - כוחה של התפילה
פסוק זה מזכיר את מה שנאמר בספרים, כמדומני בשם הרמב"ם, שהקדוש ברוך הוא קרוב לתפילתה של האישה, ולכן רוב ימיה של האישה חולאים ומכאובים. האיש, ברוך השם, בריא רוב הזמן, שכן תפקידו להגות בתורה, ואם יהיה שבור וחולני כיצד יוכל להגות בתורה כראוי? לא כל אדם הוא כחזון איש, שאף שכל ימיו היה בגדר חולה שיש בו סכנה, למד תורה בעמל אין קץ. לרוב בני אדם זה קשה, ולכן נתן הקדוש ברוך הוא לאיש כוח.
אבל האישה - עצם עניין טומאתה וטהרתה, "נידה" מלשון "מדווה", לשון חולי: כל חודש יש תקופה שהאישה חולה. ומעבר לכך, כולנו יודעים שנשים מרגישות באופן טבעי יותר מן האנשים: פה כואב הראש, פה אין תחושה טובה, פה נפלה חולשה, פה אין כוח. האישה חלשה יותר. ומדוע? כי האיש משיג את השגותיו דרך לימוד התורה, ולכך הוא צריך כוח ועוצמה; אבל האישה, קרבתה לאלוקים היא דרך התפילה. וכיצד תוכל להתפלל כראוי? "קרוב השם לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע". לכן הקדוש ברוך הוא כמו מתאווה לתפילתן של הנשים, ולכן האישה חלשה יותר בטבעה - כדי ששברון הלב הזה יביא אותה לקרבת אלוקים, לתפילה, ומכוח התפילה יהיה השם קרוב אליה.
רבות רעות צדיק - רעות חיצוניות מול רעה פנימית
רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְהֹוָה׃ שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה׃
אני זוכר עוד מן הילדות שהיו דורשים "רעות" נוטריקון: רדיו, עיתון, וידאו, טלוויזיה. תראו איזו ילדות תמימה הייתה לנו, שאלו היו הרעות. מסכן הדור הזה, עם אילו רעות הוא גדל - אינטרנט, פייסבוק, סמארטפונים ומה לא. היצר הרע השתדרג מאוד מאז שהיינו ילדים, והיום צריך לחפש ראשי תיבות אחרים.
אך לגופו של עניין, מבאר המלבי"ם: לחולאים יש שני שורשים - חולי פנימי וחולי חיצוני. החולי הפנימי הוא חולי אחד היוצר בעיות בכל הגוף. למשל, אדם שהלבלב שלו אינו מתפקד: יש לו בעיה עם האינסולין ועם הסוכר, והדבר גורם למחלות רבות - נפגעות העיניים רחמנא ליצלן, נפגעות הרגליים, לפעמים צריך לכרות רגל, ונוספות בעיות פיזיות רבות. וכן אדם הסובל מן הלב: לכאורה בעיה אחת, אך יש לה השלכות רוחב על כל הגוף. קלקול באחד מיסודות הגוף משפיע על הגוף כולו, אף שהשורש אחד בלבד.
לעומת זאת, רעות הבאות על חיצוניות הגוף יכולות להיות רבות, אך אינן מסוכנות ממש. למשל, אדם שיש לו פריחה או אבעבועות - גם ביד, גם ברגל, גם בגב: רעות מכיוונים רבים, ועם כל זה אינן מפילות את הגוף. שם רעה אחת, אבל מסוכנת, היכולה להפיל אותו לגמרי; כאן רעות רבות, אך לא מסוכנות.
וזה שאומר דוד המלך: "רבות רעות צדיק" - לצדיק יש רעות רבות, אבל מכולם יצילנו השם. ומדוע? "שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה" - מכיוון שרעותיו חיצוניות, וגם אם יהיו רבות, ביד וברגל ובראש, אין הן מפילות את הגוף לחלוטין.
תמותת רשע רעה - הרעה האחת שממוטטת
תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ׃
אצל הרשע - רעה אחת ממיתה אותו. "תמותת" מלשון להמית: רעה אחת תגמור אותו. ומדוע? מפני שאצלו הרעה פנימית, במוסדי הגוף - כמו רעה בלב, כמו ריאות שאינן פועלות, כמו לבלב שאינו פעיל. רעה אחת היא, אך היא מפילה את הגוף כולו. נמצא שלצדיק יש רעות רבות, אך הן חיצוניות, וזו הצלתו - "ומכולם יצילנו השם"; ואילו אצל הרשע די ברעה אחת, אבל היא בשורש וביסודות הגוף, ומה שנמצא ביסודות אין לו תרופה, ובסופו של דבר יפיל את הגוף כולו.
ווארט חסידי: "רעות" ו"רעות"
הרבי מלובלין היה אומר בדרך צחות ש"רעות" משמעו כפול: גם מלשון רע (רעה), וגם מלשון רֵעוּת (חברות). מעניין מאוד שבלשון הקודש אותן אותיות משמשות לדבר חיובי ולדבר שלילי: רַע ורֵעַ. הסברנו פעם שבעצם "רע" הוא מלשון רעוע: כדי לקנות לך רֵעַ אמיתי אתה חייב לרוֹעֵעַ את כל הקשרים שלך עם האחרים, ואז תוכל לקנות אחד כרֵעַ אמיתי. אם אתה חבר של כולם - אינך באמת חבר של אף אחד. צריך חבר אמיתי אחד, והשאר בידידות. וכשאומרים לחתן ולכלה "שמח תשמח רעים האהובים", התנאי לכך הוא שהוא ירועע את כל החברויות עם החבר'ה והיא עם החברות שלה, וישקיעו זה בקשר עם זו - ואז יהיו בגדר רעים אהובים. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו"; אבל אם כולם ביחד, אינך דבוק כראוי לא עם זה ולא עם זה.
ומכאן לביאורו הנפלא של הרבי מלובלין: "רבות רעות צדיק" - לצדיק, היינו האדמו"ר, יש גם רעות וגם רֵעוּת. או שמתקוטטים עמו, מישהו יוצא כנגדו ומוחה בו, צדיק אחר או קבוצה אחרת הבאים לבטל את דבריו, לביישו ולבזותו, כפי שהיה בהיסטוריה לא אחת ולא שתיים; או שמתחברים אליו, וזו בחינת רֵעוּת. "ומכולם יצילנו השם" - וחתם הרב ואמר: שיציל אותנו השם גם מזה וגם מזה. כי שני הדברים קשים לצדיק: שרודפים אותו - ודאי גרוע; אבל גם שמתרועעים עמו - הצדיק רוצה את עבודתו, את זמנו ואת פנאיו, ועכשיו כולם באים להתרועע עמו, וזה מפריע לו בעבודתו, ואינו יכול לנצל את זמנו לעבודת השם, ללימוד תורה ולהתקרבות אל אלוקים. מכולם יצילנו השם - גם מן הרעות וגם מן הרֵעוּת.
תייסרך רעתך - הרעה שאדם עושה היא הממיתה אותו
רש"י מבאר: "תמותת רשע רעה" - הרעה שהרשע עושה היא הממיתה אותו. וזו בחינת "תייסרך רעתך": מה שאדם סובל בא מן הרעה שלו עצמו. אתה יצרת רע, בראת מלאך משחית, ואותו מלאך משחית רוצה לחבל ולשאוב את חיותו - ממי? ממך, על ידי שהוא מזיק לך. הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו זן ומפרנס את המלאך המשחית, שאילו היה השם משלח עלינו אחד מן המשחיתים שבראנו, לא היה האדם חי רגע.
מי שירצה יוכל לשמוע זאת בהרחבה בשיעורינו על התומר דבורה. זה מה שאנחנו אומרים בכל יום: "ה' ה' אל רחום וחנון... נושא עוון ופשע וחטאה". מהו "נושא"? מבאר הרמ"ק בתומר דבורה: הקדוש ברוך הוא זן ומפרנס את המלאך המשחית שאתה בראת, נושא אותו וממתין לך עד שתחזור בתשובה. שאילו לא היה נושא אותו וזן אותו, היה אותו משחית בא לשאוב חיות ממך ואומר: אתה בראת אותי, תזון ותפרנס אותי - וכיצד יתפרנס? על ידי שיזיק לך.
אם כן, מה הורג את האדם ומה פוגע בו? "תמותת רשע רעה" - אותה רעה שעשה הרשע היא הממיתה אותו. תייסרך רעתך. וכמו שכתוב: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ". מה מזיק לך? האיוולת שלך. הרעה שאתה עשית היא המסלפת את דרכך, ואחר כך אתה בא בטענות: ריבונו של עולם, למה עשית לי כך? מה למה? אני עשיתי לך? אתה גרמת רעה לעצמך, עשית היפך ממה שהתורה אמרה לך, ואחר כך אתה מתלונן שהדברים אינם מסתדרים, ומתלונן על הקדוש ברוך הוא. עליך עצמך אתה צריך להתלונן.
האבן עזרא מבאר: אצל הרשע הרעה ממיתה אותו באופן מיידי, וזה כנגד "רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו השם" - אצל הצדיק באות רעות רבות, ואף שהן רבות השם מצילו מכולן; אבל אצל הרשע רעה אחת גומרת את הסיפור. ומכאן תראה כמה צריך אדם להידבק בעבודת השם.
הרד"ק מבאר: "תמותת רשע רעה" - הרעה שחושב הרשע לעשות לצדיק היא זו שתמותתהו, כמו שכתוב "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" - הוא עצמו נופל באותו בור שכרה. וכדוגמת המן: "וְהָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ", ודרשו חז"ל - לעצמו הכין. המן הוא דוגמה קלאסית לעניינים רבים: הנה את מי דאג לשלוח לגרדום בבית אחשוורוש? את ושתי, במטרה שבתו תיכנס תחתיה ויהיו לו קשרים עם המלך. אבל המלך לא לקח את בתו אלא את אסתר. נמצא שהוא עצמו התחיל את קבורתו: הוא זה שהכניס את אסתר לבית המלוכה, ובעקבות זה הייתה מפלתו. כך אנו רואים לכל אורך הדרך שהרעה שרצה הרשע לעשות לצדיק היא הממוטטת אותו.
ייסורי הצדיק מעט מעט - דברי רבנו יונה
בשערי תשובה כותב רבנו יונה על "תמותת רשע רעה": הפורענות באה על הרשעים בבת אחת, בעוון אחד הם נספים, ושאר עוונותיהם נשארים על נפשם. כלומר אל תחשוב שבמיתתו נמחקו כל עוונותיו; לא ולא, שהרי כתוב "וַתְּהִי עֲוֺנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם" - עדיין חקוק, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ועל הכול הוא עוד ישלם במחיר מלא. אבל על הצדיקים, בבוא המוסר עליהם, מעט מעט יבוא עליהם עד תום עוונותיהם: השם אינו מביא עליהם את הייסורים בבת אחת אלא בהדרגה.
סיפרנו זאת פעם במשל למלך שכעס על בנו. הבן הרגיז אותו שוב ושוב, עד שאמר לו המלך: אם תגיע לכאן עוד פעם - את הסלע הזה, סלע דקורטיבי גדול שעמד בצד הארמון, אני זורק לך בראש; ונשבע על כך. הבן פחד פחד פחדים ולא הגיע יותר אל אביו. יום אחד פגש המלך את החכם היהודי ואמר לו: מה אעשה? מצד אחד נשבעתי, ומצד שני ליבי יוצא אל בני ואני רוצה לפגוש אותו, אך חייב אני לקיים את שבועתי. ואצלם אין פרשת נדרים ו"אם הפר יפר לה" - לא למדו את הסוגיה הזאת, ואי אפשר להתיר את השבועה.
אגב, סיפור כזה מביא הרב בן איש חי, על מוסלמי אחד שאמר לאשתו להכין לו כוס קפה, ואם לא תספיק להכין עד שיסיים את העוגה - יגרשה. רצה האישה להכין את הקפה, וכשהגיעה כבר סיים את העוגה. עכשיו הוא צריך לגרשה, ומצד שני לא מלאו ליבו לגרשה, אך הרי נשבע. מה יעשה? הלך לשאול את החכם. שמע החכם ואמר לו: בדוק היטב למטה, אולי נשארו פירורים שנפלו לך תוך כדי אכילה. הלך ובדק ומצא כמה פירורים. אמר לו: אם כן לא סיימת את העוגה, והיא אינה מגורשת.
ונחזור לענייננו. אמר המלך לחכם: מה אעשה, נשבעתי לבני. אמר לו החכם היהודי: על מה נשבעת? לזרוק עליו את הסלע. וכי אתה חייב לקחת אותו שלם ולזרוק עליו? פורר אותו לחלקים, לחצץ, וקח כל פעם אבן קטנה של חצץ וזרוק עליו - ובזה יצאת ידי חובה. וזה מה שאנחנו מבקשים: גם אם נגזרו עלינו ייסורים, שלא יבואו בדמות חולאים רעים; שלא יזרקו עלינו בלוקים אלא חצץ, כל פעם ייסורים מעט. הרי הגמרא אומרת עד היכן תכלית ייסורים - אפילו מי שהכניס ידו לכיס להוציא מטבע אחת ועלתה בידו מטבע אחרת וצריך להכניס שוב את ידו, גם זה ייסורים. מוטב הרבה ייסורים כאלה, מאשר ייסורים קשים של חולי, ייסורים שבהם האדם מתנוול ומגיע למצבים קשים.
וזהו שאומר רבנו יונה: בבוא המוסר על הצדיקים, מעט מעט יבוא עליהם עד תום עוונותיהם; אבל על הרשע מביא הקדוש ברוך הוא את הייסורים במכה אחת, ובזה "תמותת רשע רעה", ועדיין העוון נשאר עליו. ואילו הצדיק הולך ומזדכך מעט מעט, ובאותם ייסורים מועטים הבאים בהדרגה יש לו זיכוך.
חתימת הפרק
פֹּדֶה יְהֹוָה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ׃
לסיכום: בפסוקים אלו מעמיד דוד המלך את שתי ההשגחות זו מול זו: "עיני השם אל צדיקים" - השגחה פרטית לטובה, שהשם רואה את חסרונם ושומע את שוועתם אף כשהם צועקים על מה שבאמת לטובתם; ומנגד "פני השם בעושי רע", באלה המבקשים להכרית את זכר הצדיקים. הצדיקים צועקים והשם מצילם מכל צרותיהם, וקרוב הוא לנשברי הלב מחמת צרות חיצוניות ולדכאי הרוח שמצוקתם פנימית - ומכאן גם כוחה של תפילה הבאה מלב נשבר. רעותיו של הצדיק רבות אך חיצוניות, ולכן "שומר כל עצמותיו"; ואילו הרשע די לו ברעה אחת פנימית בשורש, שאין לה תרופה, והרעה שעשה או שביקש לעשות לצדיק היא עצמה הממיתה אותו. ייסורי הצדיק באים מעט מעט לזככו, ואילו הרשע נספה בבת אחת ועוונותיו עדיין עליו. ועל הכול חותם דוד: פודה השם נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו.