בהמשך הפרק ממשיך דוד המלך בקו שנקט בו קודם לכן: הפולמוס עם דרכם של נזירי אומות העולם, שפרשו מן העולם והציגו את הפרישות כדרך הדתית היחידה. כנגדם מלמד דוד דרך אחרת לגמרי: יראת שמים אינה תובעת מן האדם לברוח מן החיים ומן היישוב, אלא לחיות בתוך החברה - ולתקן בה את לשונו, את מעשיו ואת יחסיו עם הבריות.
מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב׃
אותם נזירי אומות העולם הפרישו את עצמם מן העולם משתי סיבות: או מפני שמאסו בחיים עצמם, ואומרים לאדם שהעולם הוא מקום שצריך לברוח ממנו; או שגם אם לא מאסו בחיים, מאסו בטוב שבעולם, ואומרים: אם לחיות - אז כמסכן, אם לחיות - אז חיי צער. על זה אומר דוד המלך: אני איני כך. "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" - אני מלמד יראת ה' גם לאדם שחפץ בחיים ואינו כאותם נזירי הבל המעדיפים את המוות, וגם לאדם שאומר: אני רוצה לחיות חיים טובים כאן בעולם הזה. גם לאוהב ימים לראות טוב יש דרך לחיות עם יראת שמים, חיים של הצלחה וחיים של ברכה.
שהרי יראת ה' אינה תובעת מן האדם להתרחק מן היישוב ולחיות חיי סגפנות. אדרבה, הנזיר שהתנזר בסך הכול מן היין ולא נטמא למתים - התורה קוראת לו חוטא. אין לתורה דרישה מן האדם שיחיה חיי פרישות. ודאי שיש דרגות גבוהות, לקדושים אשר בארץ המה, ומי שהגיע לדרגות כאלה זה עניין נפרד; אבל דרישה כללית כזאת אין כאן. הקדוש ברוך הוא מעוניין שהאדם ייהנה מעולמו. ומה כן נדרש ממנו?
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה׃
שלא ידבר לשון הרע בלשונו, ולא ידבר מרמה בשפתיו. כבר למדנו פעמים רבות במשלי שהלשון מציינת את הדיבור המשכיל והתבוני - הלשון היא פנימית, ולכן היא מבטאת חכמה; ואילו השפתיים מבטאות את הדיבור החיצון, שהרי השפתיים חיצוניות. כשאדם רוצה לרמות את חברו הוא מדבר בשפתיו: דיבור חיצוני שבקרבו ישים אורבו, שאינו מבטא את פנימיותו כלל - וזוהי מרמה. לכן "ושפתיך מדבר מרמה". ולעומת זאת הלשון, הפנימית יותר, יש לנצור אותה מלשון הרע: גם אם הדבר אמיתי ונכון, בכל אופן עליך להיזהר שלא לדבר לשון הרע.
הגמרא בעבודה זרה אומרת: שמא יאמר אדם, נצרתי לשוני מרע - אלך ואתגרה בשינה? אם העיקר הוא לא לדבר רע, אלך לישון ואפתור את הבעיה. על כך אומרת הגמרא: אין הדבר כן, שהרי יש גם "עשה טוב". ולכן מיד בפסוק הבא אומר לנו דוד המלך:
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ׃
לא די בסור מרע אלא גם עשה טוב. "אין טוב אלא תורה", אומר המדרש, שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם". לכן כל רגע וזמן פנוי שיש לאדם - אדרבה, יחפש איך לעשות טוב.
ולכאורה יש לשאול: מדוע נקרא הדבר "עשה טוב"? היה ראוי לומר "ולמד טוב", "והגה בטוב". איזה מעשה עשיתי כשלמדתי תורה? אלא כך: כל אדם הרוצה להיטיב לזולתו ולהיות איש חסד צריך לעשות מעשה - לתת צדקה, לסייע בידו כי תראה חמורו נופל תחת משאו וכן הלאה. כל חסד עם הזולת הוא בעשייה. ומי הוא בעל החסד הגדול ביותר בעולם? האדם ההוגה בתורה.
דוגמה לכך: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת". מה אנו למדים מכאן? זה פתח בית תמחוי, זה פתח בית תבשיל, השלישי פתח מקום לארח בו אנשים, הרביעי פתח גמ"ח, החמישי מחלק סלי מזון. האם אתה יכול לחלק סלי מזון לכל העולם? רבי חנינא כן - כל העולם כולו ניזון ממנו. והאם הוא יצא מן הבית? האם יצא מבית המדרש? לא. עצם זה שהוא הוגה בתורה - בכך הוא מוריד שפע לכל העולם כולו. זו בחינת "עשה טוב": אין טוב אלא תורה, ואין לך עשייה גדולה מזו לזכות את הרבים ואת הכלל. וכבר הסברנו בעבר ש"בשביל חנינא בני" פירושו: בשבילו, במסלולו של חנינא בני יורד השפע; וכיוון שהוא עצמו אינו נוטל מאומה אלא קב חרובים בלבד, עובר דרך השביל הזה מזון לכל העולם כולו.
אומר המלבי"ם: "סור מרע ועשה טוב" שייך רק כשתימצא בתוך בני אדם, ששם יש מציאות של רע ושל טוב. אדם הנמצא במדבר - אי אפשר לומר לו סור מרע, שהרי אינו בחברת אנשים; ואי אפשר לומר לו עשה טוב, שהרי אין עם מי. אבל כאשר אדם נמצא בחברת בני אדם, אז נדרש ממנו סור מרע ועשה טוב. משמעות הדבר: התורה רוצה שהאדם יהיה "מדיני", כלומר אדם מן היישוב.
והרי לכל דבר אתה זקוק לציבור: שלוש פעמים ביום אתה חייב מניין. אין מציאות שאדם יתבודד. ואם הוא תלמיד חכם ויאמר "אתפלל לבד" - הרי "עצומים כל הרוגיה", זה מי שיודע תורה ואינו מוסרה, ואתה מצווה ללמד אחרים. ואם אינך תלמיד חכם - אתה מצווה ללמוד, "עשה לך רב", ועליך להגיע לתלמיד חכם שילמדך. בקיצור, אין מצב שאדם יאמר "אתבודד"; התורה שוללת את העניין. ודאי, כפי שכותב הרמב"ם, שאם כל אנשי העולם רשעים - ילך למדבריות, אבל אין אנו מדברים בזה אלא באופן התמידי והרגיל: התורה דורשת מן האדם שיימצא בחברת בני אדם ושם יקיים סור מרע ועשה טוב. ויש לדעת שדווקא בחברת בני אדם מגיע האדם לשניהם: שם יש פיתויים לרע, ושם יש "סור מרע"; ושם יש גם "עשה טוב", שאני יכול לעשות חסד עם בני אדם.
פעם בא יהודי לרבי ישראל סלנטר ואמר שברצונו לעשות הסבה מקצועית. שאל אותו: מה אתה? אמר לו: שוחט. שאל: ומדוע אתה רוצה להחליף? אמר לו: למדתי את דיני השחיטה, וראיתי כמה אזהרה חמורה מוטלת על השוחט, שבטעות קטנה או בבדיקת פנים שאינה ראויה הוא עלול להאכיל מאות אנשים נבלות וטרפות. אמרתי לעצמי: מה לי ולצרה הזאת? אלך ואהיה סוחר. (ואגב, סופר סת"ם חמור עוד יותר: אם כתב תפילין ונפלה בהן טעות קטנה, נמצא שאדם כל חייו לא הניח תפילין, וגם בירך ברכות לבטלה - והכול על ראשו.)
ואגב, מספרים שפעם בא אחד לחזון איש ואמר שהוא מפחד מאוד ולכן רוצה לעזוב את מקצוע השחיטה. אמר לו החזון איש: ומי אתה רוצה שיהיה שוחט - מי שאינו מפחד? אנו זקוקים לאנשים כמוך.
על כל פנים, שאל רבי ישראל סלנטר את אותו יהודי: ומה אתה רוצה להיות? סוחר? הוציא מן הספרייה כרך עבה של חושן משפט והראה לו, ולעומתו הראה לו את הלכות שחיטה שבשולחן ערוך - כמה דקות הן. כלומר, תבין: בענייני בין אדם לחברו, בענייני מסחר והונאה וכל הכרוך בהם, כמה ניסיונות יש שם, כמה קשיים והתמודדויות. טוב ויפה היה לך אילו נשארת שוחט. וזה מה שאומר כאן דוד: ה' אינו רוצה שתהיה נזיר. "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" - תימצא בין בני אדם, ששם יש מציאות של רע וגם של טוב, ובאותה מציאות עצמה תסור מן הרע ותעשה טוב. במדבר לא תוכל לעשות טוב, וגם אין בו נטייה אחר הרע.
אגב, אין זה אומר שאדם צריך להביא את עצמו לידי ניסיון, חלילה. מספרים שהגר"א ביקש מהמגיד מדובנא, רבי יעקב קרנץ, שיבוא להוכיחו, והגר"א היה יושב כעבדא קמיה מריה לשמוע ממנו תוכחה. באחת ההזדמנויות אמר לו המגיד דברי תוכחה: מה קונץ גדול הוא לשבת ספון בתוך החדר, ואף ביום לסגור ולהגיף את התריסים ולהדליק נר וללמוד לאורו ולהתנתק מכל העולם? אדם צריך להיות בתוך העולם ולשמור שם על צדקותו. מיד הפסיקו הגר"א ואמר: מוכן אני לשמוע ממך מוסר, אבל בתנאי שיהיה אמת. אם הדרך לעבוד את הקדוש ברוך הוא היא על ידי שתסגור את התריסים ותדליק נר ותשב ותלמד - סגור את התריסים, הדלק נר ושב ולמד. ומה תאמר, שאין זה קונץ? הקדוש ברוך הוא אינו מחפש קונצים. הקדוש ברוך הוא רוצה שתהיה צדיק - את הנשמה השביעו בירידתה לארץ: תהי צדיק ואל תהי רשע. כל מה שתוכל לעשות כדי להיות צדיק - עשה. ואם זה על ידי שתסתגר - הסתגר.
ודאי שמדובר כאן בדרגות ובהשגות, אבל ודאי שבזמננו לדברים יש משנה תוקף שבעתיים, שהרי היום כמעט אין מציאות שאדם יוצא ואינו שורף את עיניו ואינו מגיע לאיסורים חמורים. לכן בזמננו, כל שאדם יכול למעט ביציאותיו - ימעט. אם אין לך הכרח, אל תצא. אם אין הכרח ללכת דרך כאן - אל תלך כאן, סע דרך שם. אם אפשר לנסוע בכביש בין עירוני במקום בכביש עירוני, גם אם הדבר יאריך את הדרך בכמה דקות - סע בבין עירוני. אין מציאות שאדם נוסע היום ועומד במעבר חצייה ואין לפניו מראות נגעים; הוא נוסע ומסתכל במדרכה ואין לפניו מראות נגעים. המציאות היא שאין לנו ברירה, אנו חייבים לנסוע - אדם נוסע למסור שיעור, אדם נוסע למלאכתו ולעבודת יומו - אבל מה שאפשר למעט, ימעט. "איכא דרכא אחרינא - רשע הוא": יש לך דרך אחרת, ולמה אתה בוחר דווקא בדרך הבעייתית? והגמרא מדברת שם אפילו במי שעוצם את עיניו כשהוא עובר במקום הבעייתי, ואומרת: נכון, אבל הרי הוא יכול ללכת דרך מקום אחר. למה הוא בא דרך מקום שיש בו ניסיון?
נמצא אפוא שהאדם צריך אומנם להיות איש מדיני, אדם המחובר עם ציבור, אבל כאשר הציבור בעייתי - צריך להתרחק ככל האפשר ולמעט בקשר עימם. ודאי כשאני יודע שהציבור הוא בעל לשון הרע, שכל אימת שאני מגיע לשם זה מספר לי על פלוני וזה על אלמוני - במצבים כאלה לא אומר "עליך להימצא בחברת בני אדם ולהתגבר על היצר". אלו מקומות המועדים לכישלון, ואדרבה, טוב שאדם יתרחק מהם.
מהו השלום? אומר המלבי"ם: זהו הקיבוץ המדיני, חברת בני האדם. אל תחשוב שתשיג שלום על ידי שתברח מבני אדם; אלא "ורודפהו" - רדוף אחר החיבור עם בני האדם, שתימצא בתוכם. ואף שלהיות בין בני אדם הוא מתכון למריבות, למחלוקות ולוויכוחים, שהרי כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות, ולכאורה הדבר יביא אותי לידי מחלוקת עימם - על כך אומר לך: תרדוף את השלום. היה בין בני אדם, אך רדוף שלום. אל תהיה בין בני אדם ותתפוס צד בכל מיני מחלוקות וויכוחים; אלא הרחק לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, היה בין בני אדם, ושם בקש את השלום ורדוף אחריו. זו הדרך הראויה ביותר שהתורה דורשת מן האדם.
ומוסיף המלבי"ם שדוד מכוון בזה גם כנגד דואג. ראינו שדואג היה "נעצר לפני ה'" - איזה יופי, צדיק, פרוש! והנה הוא לא למד "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה": הוא זה שהלך והוציא את דיבת דוד ואת דיבת נוב עיר הכוהנים רעה אל שאול המלך, ובעקבות זה נהרגו שמונים כוהנים נושאי אפוד בד והכוהן הגדול בראשם, ונרדף דוד וכו'. הכול בא בגללו - אותו אחד שכביכול היה נזיר, אותו אחד שכביכול התרחק והיה נעצר לפני ה'. וראה כמה לשון הרע וכמה דיבור מרמה יצאו ממנו. זהו ביאור נוסף של המלבי"ם.
ואם הזכרנו את עניין ההליכה למדבר, נזכיר ששאלו פעם את החזון איש: רבנו, הרי היום מתקיימים בנו דברי הרמב"ם. הרמב"ם כותב שאם כל אנשי העולם רשעים ילך למדבריות, ומוסיף "כמו הזמן הזה" - והוא הרי אינו חי בשנות האלפיים, אלא מדבר בזמנו, לפני תשע מאות שנה, שאז לא היו לכול סמארטפונים. ואם כן, מה הם המדבריות שלנו? השיב החזון איש: המדבריות של דורנו הם בתי הכנסיות ובתי המדרשות, הישיבות הקדושות - זהו "ילך למדבר".
וראו שהרמב"ם עצמו, אף שכתב דברים אלו, היה בחברת בני אדם ולא הפריש עצמו מהם. משמע שהרמב"ם ראה בעצמו את האפשרות והכוח להשפיע, ולכן אמר: אין זה ראוי ונכון שאתבודד במדבר, ויהיה לי טוב באיזה מלון אורחים, ואילו כאן בני אדם יהיו חסרים את הרמב"ם. נמצא שהעניין תלוי בהרבה מאוד שיקול דעת. אין אנו אומרים שאדם ילך היום למדבר, אלא שיהיה בחברת בני אדם - אבל בבחינת "להיות עם האנשים ולא להיות איתם": להיות בחברתם ולא קרוב אליהם. יש הבדל גדול בין המגיע לציבור ואומר להם שלום, יושב ומתפלל עימם ולומד עימם תורה והולך לביתו, לבין היוצר קשרים וחיבורים עם אנשים שמבחינה רוחנית הם נמוכים יותר - שזה כבר דבר שלילי. והמציאות היא גם שהיום אדם אינו יכול להתקיים במדבר כלל.
דבר שלישי: המציאות מוכיחה שכאשר אדם מנסה לאחוז בדרך פרישות הגבוהה ממצבו, לא רק שאינה מקרבת אותו אל הקדוש ברוך הוא, אלא עוד מביאה אותו לריחוק גדול יותר. כפי שאומר הרב דסלר, ליצר הרע יש "אפקט הקפיץ": אם אתה לוחץ אותו חזק, אחר כך הוא קופץ - וכשהוא קופץ זה מסוכן מאוד. לכן אל יחשוב אדם שעליו ללחוץ ולקבל על עצמו סגפנויות בדרגות של צדיקים ופרושים כשאינו אוחז שם.
וכבר ראינו במר עוקבא שאמר על עצמו "אנא חלא בר חמרא" - חומץ בן יין, לפי שאביו היה ממתין עשרים וארבע שעות בין בשר לחלב והוא ממתין שש. ולכאורה, מה הקושי להמתין עשרים וארבע שעות? אלא שאם אין זה הוא באמת - הרי זו סתם חקיינות, וחקיינות אינה שווה הרבה; צריך באמת לאחוז בדרגה. אדם שיחליט היום לנהוג בבדידות ובפרישות ואינו אוחז שם - ראשית, הדבר רק ירחיקו מעבודת ה'; ושנית, ירגיש מחנק בנפשו עד שיבעט בכול. לכן אין אנו ממהרים לשלוח אנשים למדבר, אף שעצם הרעיון הוא שיתנתק מן החברה הבעייתית, כי החיבור אליהם הוא דבר גרוע.
ומכאן שגם כאשר אדם נמצא בחברה שלילית, הרעיון הוא לא להתערבב עימם. השטויות שלהם, הרעיונות שבראשם, השיג והשיח שלהם: זה מדבר על פוליטיקה, זה על מה שהיה אתמול בטלוויזיה, השלישי על הטיולים שלו בחו"ל, הרביעי על התחביבים שלו. אל תתערבב עימם - ההתערבבות תוריד אותך למטה. נכון, אתה עובד איתם, נמצא איתם באותו משרד ובאותו מקום, אבל היה טפח מעליהם, התרומם מעל המציאות שבה הם נמצאים, שהרי ללכת היום למדבר אינו הפתרון האולטימטיבי.
רש"י מבאר את הכפילות "בקש שלום ורודפהו": "בקש שלום" - במקומך, במקום שבו אתה גר; "ורודפהו" - גם במקום אחר, שגם שם תדאג שיגיעו לידי שלום.
ובספר דברי מנחם מבאר: "סור מרע" - אם בא לידך רע, חלילה, סור ממנו; "ועשה טוב" - אם בא לידך טוב, אדרבה, עשה אותו; "בקש שלום ורודפהו" - זה גם אם לא בא לידך כלל. השלום הוא היסוד של כל המידות הקדושות, ואותו צריך לרדוף. אל תאמר: אם יבוא לידי שלום אעשה. אלא רדוף! אתה רואה שיש מחלוקת, אתה רואה שיש מריבה - כיצד כתוב אצל משה? הלך אל דתן ואבירם כדי שלא להחזיק במחלוקת. וכי אלך אליהם, אני גדול הדור, והם עושים עליי מחלוקת? כן, "ורודפהו" - רדוף את השלום גם אם הוא רחוק.
עוד מבארים: פעמים שאדם רוצה לעשות טוב, ובא היצר הרע ומעמיד לפניו הרי הרים של עוונותיו, פשעיו וקלקוליו מן ההיסטוריה. וכי אתה מסוגל? אתה יודע אילו דברים עשית? על זה כתוב שאין מחילה, על זה כתוב שנופל בגיהינום... היצר הרע בקי בכל המקראות ובקי גדול, והוא בא ואומר: חבל על זמנך, אתה גמור, אין כבר מה לעשות איתך. נשארו לך עוד עשרים־שלושים שנה, תיהנה מהן ומה שיהיה יהיה, הסיפור שלך כבר נגמר. זו עצת היצר - לייאש את האדם.
לכן נאמר "סור מרע ועשה טוב": אתה רוצה לעשות טוב? סור מן הרע - הסר דעתך מן הרע שעשית בעבר, אל תתייחס אליו כעת. דבר ראשון חשוב איך עושים טוב. ואין הכוונה שמה שהיה בעבר נמחק; בבוא העת תעשה גם על זה תשובה. אבל לבוא עכשיו ולהגות ברע שעשיתי ולהסיק שאין לי סיכוי - זו עצת היצר. חשוב עכשיו כאילו לא עשית שום רע, ומה תפקידך כעת? רק לעשות טוב, להתקרב אל ה'. ולאחר שתתקרב, תעשה תשובה גם על מה שעשית, וה' חנון ורחום, ואין עבירה שאין עליה תשובה - יש שהתשובה עליה קשה יותר ויש פחות, אבל אין עבירה שאין עליה תשובה.
וכך דיברנו כבר בעבר: זו עצת היצר לאדם הבא להתקרב. בעל תשובה הרוצה לעשות מהפך - היצר בא אליו בעצה הזאת. לכן תמיד מורים גדולי ישראל לבעלי תשובה שבחמש השנים הראשונות לא יתעסקו כלל עם ההיסטוריה שלהם. חמש שנים ראשונות - רק "עשה טוב"; סור מן הרע, אל תחשוב על הרע. ורק אחר כך, לאחר שתתבסס בתשובה, תתחיל לחשוב מה עשיתי בעבר וכיצד אני יכול לתקן, ויש פעולות שאפשר לעשות כדי לתקן. אבל אם אכניס את עצמי היום לסגפנות - וזה מצוי מאוד אצל בעלי תשובה, שמיד עם חזרתם בתשובה מתחילים בתיקונים: את זה איני אוכל, את זה איני עושה, לכאן איני יוצא, בזה איני מסתכל, חול בנעליים ושק מתחת לחולצה - מה קורה? הוא מביא את עצמו לכזה מחנק, חזר בתשובה לפני חודשיים וכבר אינו נושם, עד שהוא מתפרק; וההתפרקות, כפי שאמרנו, נוראה. לכן בשנים הראשונות: אל תחשוב על ההיסטוריה, אל תחפש תיקונים. "סור מרע" - אל תחשוב על הרע שעשית בעבר, כאילו לא עשית רע מעולם; דבר ראשון עשה טוב ותקן את מעשיך.
למגיד מדובנא יש משל על "סור מרע ועשה טוב". פעמים רבות בני אדם רוצים לתקן את דרכיהם, ומקבלים על עצמם עוד קבלה טובה ועוד קבלה טובה - וזה אינו מחזיק מעמד. למה? משל לאדם שנכנס לחייט לקנות חליפה. הראה לו החייט חליפה לפי מידותיו, לבש אותה ואמר: זה אינו מתאים, החליפה צרה, אינה נוחה, לוחצת - אין לך במידה שלי? התפלא החייט, הלוא זו בדיוק מידתו; הסתכל עליו ואמר: חביבי, כדי למדוד את החליפה שאני נותן לך, קודם כול הורד את החליפה שלך, ורק אז לבש את זו - אז תוכל למדוד אותה. אבל כשאתה לובש אותה על גבי החליפה הישנה, בוודאי היא צרה ולא נעימה ולא נוחה. אין זו הדרך.
ולכן אדם צריך לדעת: ההליך הראשון בתשובה אינו לומר לו "התחל במעשים טובים בד בבד עם המעשים הרעים". לא נאמר לו: המשך לנסוע לכדורגל בשבת אבל לך גם לבית הכנסת - אין לנו היתר לומר דבר כזה. הא' ב' כדי שאדם יתחיל להרגיש שהוא מתחבר לתורה ולמצוות הוא שלא תוכל ביום אחד לאכול את כל העולם ולקיים את כל המצוות, בפרט שאתה עוד בתחילת הדרך. אז דבר ראשון - הפסק עם העבירות. נוסע בשבת? החלט שאינך נוסע בשבת.
ואין להבין לא נכון: אם אדם אינו בר הכי, אומר אני לו - אתה נוסע פעמיים בשבת, סע רק פעם אחת; אתה מעשן כל השבת, החלט שמערב שבת עד שאתה הולך לישון אינך מעשן. מה שאני יכול להציל אציל, אבל בשום אופן לא אתן לגיטימציה להמשך העישון בשאר השבת. עם כל זה, ההוראה לבעל תשובה היא: הפסק לעשות עבירות, זה הדבר הראשון. ואילו לקיום המצוות - זו דרך ארוכה: קביעת עיתים לתורה, איך תיראה תפילתך, שלוש תפילות ביום, בבית כנסת, במניין, בכוונה - אלו דרגות. בהתחלה נאמר לו: הנח תפילין שתי דקות בבית, קרא קריאת שמע, לשם התחלה די בכך. "עשה טוב" עושים בשלבים; "סור מרע" אין בשלבים - סור מרע פירושו הפסק לעשות רע, וזה הדבר הראשון.
אתה רוצה שהחליפה תשב עליך כראוי? קודם כול הורד את הבגדים הצואים, הורד את הבגדים הישנים, ואז עשה טוב - ואז העשייה הטובה באמת תשפיע עליך. אבל אם לא, מה קורה? הוא עושה טוב, ומצווה גוררת מצווה - מלאך טוב מושכו למצווה נוספת; רגע אחר כך הולך ועובר עבירה - מלאך רע גוררו לעבירה נוספת. והרי הוא כמטוטלת: ימינה, שמאלה, רע, טוב, רע, טוב. ואז הוא בא ואומר: רבנו, חודשיים איני מתקדם, חצי שנה איני מתקדם. נכון - קודם כול הפסק את הרע, ואז עם הטוב לך אט אט, וזו הדרך באמת להתקדם.
הכרתי פעם אישה מראש העין, שהייתה באה לשמוע הרצאות שנערכו שם במועצה הדתית מטעם ארגון ערכים במשך שנים, וגם אני הייתי מגיע לשם. פעם אמרה לי שהיא מנסה להתקרב ואינה מצליחה כלל. אמרתי לה: מה זאת אומרת? קבלי על עצמך מצווה קטנה, נטילת ידיים בבוקר. אמרה: כן, כבר אמרו לי את זה, ואיני מצליחה להחזיק מעמד. תמהתי: מה מסובך בזה? כל אדם נורמטיבי, אדם מן היישוב, שוטף פנים ורוחץ ידיים - מה אכפת לך לעשות זאת עם ספל? ואז עלה במוחי רעיון ושאלתי אותה: אמרי לי, האם את אוכלת כשר? אמרה לי: האמת, לא. שאלתי: מה זה לא כשר? התברר שבמקום עבודתה יוצאים מדי פעם למסעדות המספקות פירות ים, רחמנא ליצלן - שיא הטומאה, שרצים ופשפשים ושאר מרעין בישין. אמרה לי: איני מתה על זה, אבל... אמרתי לה: לא מתה על זה - מתה בגלל זה, ה' ישמור. ואמרתי לה: כל עוד תמשיכי ברע, אין שום סיכוי שתרגישי משיכה כלשהי לטוב; ואם מדובר במאכלות אסורות - זה חמור מכל רע, כי זה טמטום הלב. אמרתי לה: התחילי בכך שגם אם את הולכת למקומות כאלה - שהרי אינה בת הכי לומר לה להתנתק לגמרי - הזמיני אורז. וכי האורז ודאי נקי וברור? לא, אבל לפחות אין בו ודאות של שקצים ורמשים, אין בו ודאות של טמטום הלב. קחי דברים שאין לגביהם ודאות של נבלות וטרפות, התחילי בזה, ואז תרגישי שאת יכולה אט אט להתקדם. אבל אם אדם שקוע בתוך הבוץ ורוצה יחד עם קיום המצוות להרגיש איך הוא משתנה - זה לא הולך. סור מרע ועשה טוב.
ספר פרי צדיק אומר: "סור מרע ועשה טוב" - קודם כול צריך להרחיק את הרע מן הלב, ואז על ידי כן תוכל להכניס דברי תורה ללב. פירוש הדבר, שהשלב הראשון אינו רק במעשים אלא גם בלב. כאשר הלב אוגר רע, ומחשבותיו מחשבות רעות - בין מחשבות שליליות כלפי הזולת ובין הרהורי עריות וכיוצא בזה - הלב אינו נקי, וכיצד תכניס לשם דברי תורה? זה לא נדבק. לכן דבר ראשון סור מרע: הסר את הלב מן הרע, ואז עשה טוב.
אלא שהוא מקשה: לכאורה קשה, שהרי בעשרת הדיברות כתוב תחילה "אנוכי ה' אלוקיך" - האמן בי, שזו בחינת "עשה טוב" - ורק אחר כך "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", שזו בחינת "סור מרע". ולמה הקדוש ברוך הוא אמר הפוך? היה צריך להקדים "לא יהיה לך", סור מרע, ואחר כך "אנוכי", עשה טוב.
ומתרץ הפרי צדיק תירוץ נפלא: לכן אומר הזוהר הקדוש ש"אנוכי" ו"לא יהיה לך" בדיבור אחד נאמרו. "זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו - את זה כולנו יודעים מן הגמרא; ובא הזוהר ואומר שגם "אנוכי" ו"לא יהיה לך" בדיבור אחד נאמרו. וכיוון שנאמרו בדיבור אחד, נעקר היצר הרע מליבם ונתקעו דברי תורה בליבם, והכול היה בבת אחת - הסור מרע והעשה טוב נעשו יחד. העיקר שלא יהיה מצב שבו העשה טוב קודם לסור מרע; שם לא היה כך, אלא שניהם באו כאחד.
ואגב, לפי זה מתיישבת לי גם קושיה נוספת. עם ישראל אומרים למשה: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות". מתי אמרו זאת? לאחר "אנוכי" ו"לא יהיה לך", שהרי "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום", ושמונה דיברות קיבלו ממשה. והיה קשה לי: אם הם רואים שאינם מסוגלים לקלוט מפי ה', "פן תאכלנו האש הגדולה" - וכי צריך שתי דיברות כדי לעמוד על כך? כבר בדיברה הראשונה היו צריכים לפנות למשה! אלא שלפי הזוהר הדבר מיושב: "אנוכי" ו"לא יהיה לך" בדיבור אחד נאמרו, והרי זה כדיברה אחת, ונמצא שמיד לאחר הדיברה הראשונה פנו למשה ואמרו: דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות.
עוד מבארים מהו "בקש שלום ורודפהו". כתוב גם על אהרן: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום". ולכאורה אינו מובן מהו "רודף שלום" - שהרי לשון רדיפה משמשת בדרך כלל במובן שלילי, "רודף אחריו להורגו". אומנם מצינו גם במובן חיובי, "נרדפה לדעת את ה'", אבל בכל זאת הביטוי "רודף שלום" תמוה: היה ראוי לומר אוהב שלום ורץ אחר השלום.
מביאים בשם החפץ חיים: באו לומר לנו שפעמים צריך האדם לרדוף את השלום עד חורמה. מתי? כשמדובר בשלום עם הרשעים. בא אחד ואומר: ראה, עשינו שלום עם פלוני ועם אלמוני וכעת אנו יחד, ובית הכנסת יתחלק גם לתפילות של רפורמים וגם לאורתודוקסים, ויש בליבנו מקום לכולם, וכולם יהודים, והקדוש ברוך הוא אוהב את השלום, ואין לך כלי מחזיק ברכה כשלום - ורוממות השלום בפיהם. על זה כתוב: "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". אדוני, אתה חושב שזה שלום? זו מלחמה. דע לך שעם אלה אין לעשות שלום, אדרבה, יש להילחם כנגדם. כמו שאומר דוד המלך: "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". ואם תאמר לדוד: עשה עימם שלום, למה אתה קיצוני כלפיהם? - לא ולא, יש כאלה שאין לעשות עימם שלום, וכשרוצים לעשות שלום כזה צריך לרדוף אחריו כדי לבטלו.
זהו אפוא "בקש שלום ורודפהו": באופן הרגיל התורה רוצה שתבקש שלום, אבל פעמים שצריך לרדוף ולבטל את השלום ולא לעשותו. ואהרן היה חכם לדעת מתי להיות "אוהב שלום" ומתי "רודף שלום" - מתי לרדוף את השלום כדי לרחקו, כאשר השלום רק עלול להזיק.
דוד המלך פותח באמירה שהיא כנגד כל דרכי הפרישות והנזירות: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" - התורה אינה מבקשת שתמאס בחיים ולא בטובם, אלא שתחיה בתוך היישוב ותקדש שם את דרכך. וכיצד? "נצור לשונך מרע" - מלשון הרע, "ושפתיך מדבר מרמה" - מדיבור חיצוני שאין הלב שווה לו. ואין די בשב ואל תעשה, אלא "סור מרע ועשה טוב" - תחילה להסיר את הרע, מן המעשה ומן הלב, ורק אחר כך תיקלט בו העשייה הטובה, ואין טוב אלא תורה, שבה האדם נעשה המיטיב הגדול ביותר לעולם כולו. ולבסוף "בקש שלום ורודפהו" - היה מחובר לבריות ורדוף אחר השלום עימם, בלי להתערבב בהם ובלי להביא עצמך לידי ניסיון, ובלי לטעות ולחפש "שלום" עם מי שאין לעשות עימו שלום.