פתיחה
אנו ממשיכים בפרק ל"ד, פרק האל"ף־בי"ת של דוד המלך שנאמר בשנותו את טעמו לפני אבימלך. בקטע שלפנינו דוד פונה אל השומעים בקריאה לבחון בעצמם את טובו של הקדוש ברוך הוא, מלמד מהי יראת ה' האמיתית לעומת "יראת" האומות, ומבטיח שדורשי ה' לא יחסרו כל טוב. נלך על סדר הפסוקים.
"טעמו וראו" - בחינה, לא טעימה
טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי־טוֹב יְהֹוָה, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה־בּוֹ׃
הפסוק הזה יקר לנו במיוחד - "טעמו וראו" הוא שם הארגון שלנו. אלא שיש לשאול: וכי את הקדוש ברוך הוא טועמים? מסביר הרד"ק שידיעת השכל ובחינתו נקראת "טעם". כך מצאנו בפרק עצמו: "בשנותו את טעמו" - שינה את שכלו ונראה כחסר דעת. וכך "טעמה כי טוב סחרה" - אשת חיל מוכרת בדים, וכי היא טועמת אותם? אלא הכוונה שבחנה ובדקה. וכן בלשון בני אדם: אדם רוצה לעשות דבר מה ואתה אומר לו "אין בזה טעם" - וכי הכנסת את זה לפה? אלא הכוונה: איני רואה בזה סיבה הגיונית. כשם שאדם הרוצה לבדוק אוכל טועם אותו, כך אומר דוד: בדקו ובחנו, תראו כמה נפלא לעבוד את ה'. ו"וראו" - או ראיית השכל או ראיית העין; ותראו שהטוב של הקדוש ברוך הוא מגיע אל החוסים בו, "אשרי הגבר יחסה בו".
הטוב, הערב והמועיל
המלבי"ם מוסיף כאן הבדל נוסף בין ישועת ה' לישועת בני אדם, שעליה נאמר לפני כן שפני המצפה לישועת אדם יחפרו. שלושה סוגי טוב ישנם: הטוב, הערב והמועיל. "טוב" - דבר שהוא טוב באמת; "ערב" - טעים ונעים; "מועיל" - אינו בהכרח נעים אך ודאי מביא תועלת. אדם האוכל שוקולד - איני יודע כמה זה טוב וכמה זה מועיל, אבל ודאי שהוא ערב. אדם הנוטל תרופה - איני יודע כמה זה ערב, ולרוב אינו, אבל ודאי שהוא מועיל. ויש בחינה שלישית: דבר שהוא טוב מצד עצמו, גם אם אינו ערב וגם אם אינו נראה מועיל, אלא הוא הטוב האמיתי, שכך צריך לעשות.
אומר המלבי"ם: בישועת בני אדם אתה יכול להשיג את הערב ואת המועיל, אך לא את הטוב. אצל הקדוש ברוך הוא יש את שלושתם. "טעמו" - זה הערב, הנרגש לחוש הטעם, בואו וראו כמה נפלאה האמונה והביטחון בו. "וראו" - זה המועיל, ראו שה' הושיע אותי; הביטחון בה' מועיל הרבה יותר מן הביטחון בבשר ודם. ומעבר לכך - "אשרי הגבר יחסה בו" - זה הטוב, האושר הרוחני שאדם משיג בעצם דבקותו בה', שהוא שלמות הטוב. שהרי אם אדם הועיל לי ופתר לי בעיה, הרווחתי תועלת, ואולי גם נהניתי מן הפתרון, אך האם נעשיתי בזכות זה מרומם יותר, צדיק יותר, קדוש יותר? הטוב האמיתי הוא להידבק בו יתברך.
מספרים שאדם בא אל החפץ חיים לספר לו על בעיה קשה שהייתה לו, והוא בירך אותו והתפלל עליו. לאחר תקופה בא לבשר שברוך ה' הבעיה נפתרה והכול עבר. אמר לו: נו, ותגיד, איך הייתה קרבת האלוקים בזמן שהייתה לך הבעיה? זו מציאות: כשיש לנו בעיה אנו מפתחים קרבת אלוקים - ריבונו של עולם, פתור לי את הבעיה, פקוד אותי בזרע של קיימא, תן לי זיווג הגון. נמצא שהשגת גם את הטוב, כי הטוב האמיתי שלנו הוא להיות קרובים אליו יתברך. וכשנפתרה הבעיה, אדם כבר אינו חש צורך להיות דבוק כמקודם - והרי כאן איבד משהו. זהו "טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר יחסה בו": אשריו של מי שבוטח בקדוש ברוך הוא וזוכה לכל המעלות הללו.
"יְראו את ה' קדושיו" - יראה ולא ראייה
יְראוּ אֶת־יְהֹוָה קְדֹשָׁיו, כִּי־אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו׃
שימו לב שקראתי "יְראוּ" - האל"ף כאן נחה, כדברי הרד"ק. ומדוע לא נכתב "יִירְאוּ"? כדי להבדיל בין לשון יראה ללשון ראייה. אילו היה כתוב "יִראו את ה' קדושיו" הייתי עלול לטעות שהכוונה שרואים אותו, וודאי שאין הדבר כן, שאי אפשר לראות את ה'. לכן הניחו את האל"ף, ומעתה ברור שהכוונה ליראה: יראו את ה' כל קדושיו.
המלבי"ם מבאר על פי מה שאמרנו ב"טעמו וראו": דוד מצווה את קדושי ה' שיהיו יראים את ה'. הגויים היו מתקדשים על ידי נזירות, שהפרישו את עצמם מן היישוב - וכך אפשר לראות עד היום בהודו ובמקומות שונים במזרח הרחוק, וכן בנצרות: לדעתם אי אפשר להתקרב אל האלוקות ולהיות בחברת בני אדם, אי אפשר להתקרב ולעסוק בענייני העולם הזה, אי אפשר להתקרב ולשאת אישה. צריך להיות נזיר אי שם בהרי ההימלאיה או במנזר מרוחק, להתנתק מן הגשמיות, ורק אז אפשר להגיע ליראה. אומר המלבי"ם: אבל יראתם לא הייתה יראת ה' אלא יראת הבלים ויראת עצמם, פן יקרה להם נזק. אין הוא ירא באמת מה', אלא מכל מיני כוחות הבל, וירא שמא יאונה לו רע - ומתוך כך הוא עובד את עבודתו.
לעומת זאת אתם, יראי ה', יראו רק את ה' ולא שום דבר אחר - לא הבל ולא נזק. ועוד: אותם נזירים היה להם מחסור משני צדדים - מחסור בחירי ומחסור הכרחי. בחירי - שמלכתחילה בחר לעצמו שלא להשקיע בעסקים, שלא לבקש בגדים טובים והנאות, ופרש מהנאות העולם. הכרחי - שמכיוון שלא עשה כלל בהשגת צרכיו, בפועל אין לו, עד שהיו צריכים לאכול שורשי רתמים כנודע, מרוב עניות שלא מצאו מזונם. ואילו דורשי ה' - גם אם רשו, הקדוש ברוך הוא מזמין להם את מזונם ודואג לצורכיהם גם במצב הירוד. הרי לך היפך גמור: אלה בחרו בחיי צער וגם קיבלו חיי צער בפועל; ואילו התורה אינה מבקשת ממך לבחור בחיי צער, אלא כדברי שלמה המלך, שיאכל האדם ושתה וטוב לו, שתתנהג כאחד האדם ועם כל זה תהיה פרוש, קדוש ומרומם. וגם ההכרחי אינו חסר להם: "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב", הקדוש ברוך הוא ממלא כל מחסורם.
היראה כמפתח, והיראים כמחזיקי תורה
הרבי מליובוויטש היה אומר: "יראו את ה' קדושיו" - כאשר יראים את ה' מגיעים לקדושה; "כי אין מחסור ליראיו" - מי שהוא ירא, לא חסרה לו שום מדרגה, הוא משיג את הכול מתוך יראה. לפי זה היראה היא המפתח להשגת האלוקות: היו יראים את ה', ועל ידי זה לא יחסר לכם מאומה בעבודתו יתברך.
ובעל "שערי שמחה" מפרש: "קדושיו" - אלו העוסקים בתורה הקדושה; "יראיו" - אלו המחזיקים בידי לומדי התורה, תומכי דאורייתא. ובא הכתוב ואומר לעוסק בתורה: אל תחשוש מנפילה כלכלית של המחזיק שלך, אין לך מה לדאוג, שהרי הוא רק כלי, והתמיכה מגיעה ממנו יתברך. "אין מחסור ליראיו" - למחזיקי התורה לא יהיה מחסור, ועל כן תוכל לשבת בכולל ברוגע; הם ימשיכו להתפרנס וימשיכו לפרנס את האברכים. אתה רק צריך להיות מ"קדושיו", לירא את ה', והקדוש ברוך הוא נשבע שלא תישכח התורה מפי זרעו, ובכל דור ודור לא בטלה ישיבה מאבותינו, וגם בדור הזה.
היראה אינה סיבת המחסור
הרב מניקלשבורג מקשה: הנה אנו רואים אנשים יראים וחסרים. אפשר היה לומר שזו ראיה שאינם יראים באמת - אך אמירה כזו היא בגדר הוצאת שם רע, שהרי אנו רואים הרבה אנשים יראים באמת, ועם כל זה הם חסרים. והוא מבאר ביאור נפלא ואמיתי: וכי עניות יש רק אצל יראי ה'? עניות יש בכל מקום. כשמדברים על קו העוני אוהבים לדבר על בני ברק, אך וכי אין עניים בכל מקום? מי הוא העני - מי שנגזרה עליו עניות; ומי העשיר - מי שנגזרה עליו עשירות, שהרי על הטיפה נגזר עוד קודם שירד לעולם אם עשיר יהיה או עני יהיה.
וכך מצאנו ברבי אלעזר בן פדת, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אם אהפוך את העולם, אולי יהיה סיכוי שתיוולד במזל עשירות; אבל אתה נולדת במזל עניות. נמצא שאם אתה מוצא בין היראים אדם עני, אין העוני בא לו משום שהוא ירא, אלא משום שנגזרה עליו עניות, בין אם היה ירא ובין אם לא. וזה מה שאומר דוד המלך: "אין מחסור ליראיו" - היותו מיראיו אינה סיבת המחסור. הרי אתה רואה שגם בין שאינם מיראיו יש עניים. אבל שיבוא אדם ויאמר: זה רק מפני שהוא עוסק בתורה, זה רק מפני שהוא כזה וכזה - זה שקר. היראה איננה גורמת למחסור.
"כפירים רשו ורעבו"
כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ, וְדֹרְשֵׁי יְהֹוָה לֹא־יַחְסְרוּ כׇל־טוֹב׃
האבן עזרא מביא פירוש ש"כפירים" הם הכופרים בעיקר, ומוסיף שיותר נכון לפרש שהכוונה לבני אדם הדומים לכפירים, שטורפים ברוב אוכלם. אדם כזה רואים אותו טורף ועושה ומשיג ומצליח, ולפתע הוא חווה נפילה. פעם, אם הייתה לך מניה בטבע היית מסודר - והיום המניות ממתינות מי יקנה אותן, ומחפשים מנכ"ל שיסכים לקחת חברה כושלת ולהוציאה מן הבוץ. כך הוא כשאדם הולך אחרי הטבע ושוכח את הקדוש ברוך הוא, וסומך שהטבע יושיע אותו - והנה גם הטבע צולל וגם הטבע נופל. "כפירים רשו ורעבו" - גם אצלם יש מציאות של נפילה; "ודורשי ה'", המבקשים לחמם מה' לבדו, לא יחסרו כל טוב, והוא לא יעזבם וייתן להם את צורכיהם.
עוד מביא האבן עזרא שיש שדרשו את הפסוק בהקשר לנידון הפרק: כשעמד דוד לפני אכיש מלך גת ותפסוהו, ונאמר "ויתהולל בידם", הגיע למצב שלא נתנו לו לאכול והיה ברעב. על זה הוא אומר: "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" - והקדוש ברוך הוא ריחם עליי ונתן לי כל טוב גם במציאות הזאת, כדרך שעזר לאליהו, אם בעורבים ואם בדרך אחרת. הרד"ק מסביר: הכפירים יש בהם גבורה כשהם מבקשים טרפם, שהרי האריה עוצמתי מאוד, ואף על פי כן לפעמים אין הגבורה מועילה להם - "רשו ורעבו", וכמו שאומר איוב "ליש אובד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו"; ולעומתם דורשי ה' לא יחסרו כל טוב. והמצודת דוד מפרש שהכפירים הם הגדולים והעשירים.
"לא יחסרו" - ולא "יהיה להם"
ושוב נשאל: וכי לדורשי ה' יש כל טוב? הרי אמרנו שיכולה להיות מציאות של חיסרון, כפי שנגזר עליו. אומר הרב אליהו לופיאן: לא נאמר כאן "ודורשי ה' יהיה להם כל טוב", אלא "לא יחסרו כל טוב" - אין להם תחושת חיסרון.
כשהגיע מנכ"ל טמבור להתברך אצל הרב שטיינמן ולקח על עצמו לצבוע את דירתו בצבעים הטובים ביותר ולממן את השיפוץ במלואו, גלגל אותו הרב מן המדרגות: צבע נראה לך שחסר לי? זה מה שאני צריך? פעם היה צריך לצבוע מפני עובש בתקרה, ואמר שלא לצבוע. אמרו לו: הרב, זה מזיק, נושמים את זה, זה לא בריא. סיכם איתם שיצבעו בדיוק רק את נקודת העובש בלי לחרוג לצדדים. וכי חסר לו משהו? מה שאתה מרגיש כחסר לך - "דורשי ה' לא יחסרו כל טוב".
וכן מספרים שכאשר בא הנציב העליון לבקר את רבי יוסף חיים זוננפלד בביתו, אמרו לו: אולי כדאי שהרב ייפגש איתו במקום מכובד יותר. ביתו היה בית תת־קרקעי, טחוב וצפוף - בית של גדולי ישראל. אמר להם: לא, דווקא כאן אני רוצה. הגיע הנציב ולא האמין למראה עיניו: מה, החכם של היהודים, גדול הדור, גר במקום כזה? הפנה אותו רבי יוסף חיים אל החלון ושאל: מה אתה רואה? אמר לו: אני רואה את הכותל. אמר לו: לקדוש ברוך הוא אין בית, ומה אתה רוצה שאדרוש לעצמי? ומספרים שהתחיל לבכות, ורעד מבכי כשאמר את הדברים. מכאן נבין כיצד הרגישו גדולי ישראל את החורבן. אבל לענייננו: אין הוא מרגיש שחסר לו. זו הכוונה "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב". מי שמחפש עוד ועוד הנאות ותאוות - סימן שהוא פחות דורש ה'. ככל שאדם דורש את ה' יותר, הוא אומר: מה שיש לי טוב לי, זה מספיק לי, איני מחפש להשתדרג מעמדית ולא להיטיב את מצבי הכלכלי. האנשים מסביב רואים אותו כמי שחי בחיסרון ובמסכנות, והוא חי את החיים המאושרים ביותר.
רבי יענקל'ה גלינסקי סיפר שישב פעם ברכבת וראה אדם מוציא את כל הכדורים שלו ומסדר אותם - מה לקחת ראשון ומה שני. ראה אותו מסתכל, ושאל אותו: ואתה, אין לך כדורים לקחת? אמר לו: לא. אמר לו: נו, מה לעשות, לא כל אחד זוכה... אמר רבי יענקל'ה: הסתכלתי עליו בחמלה ואמרתי, תודה ריבונו של עולם שאין לי כדורים. זה כמו אדם מסומם המביט עליך ואומר: אדוני, איזה חומר, חבל על הזמן, מעיף אותך לגבהים, ואתה - אין לך כזה דבר? מסכן שכמוך, אינך מבין. ואני משיב: איני מבין ורוצה להישאר לא מבין, טוב לי איפה שאני, איני רוצה לעוף לגבהים. אתה המסכן, לא אני - אתה הזקוק לחומרים כדי לעוף לגבהים, ואתה בדמיונות, ואחר כך רואים לאן אתה מתנפץ כשאתה נופל. כך גם כאן: הירא את ה' אינו מרגיש חיסרון בכך שאין לו עולם הזה; אדרבה, הוא מרגיש מחובר יותר אליו יתברך.
"לכו בנים" - יראת ה' לכל נפש
לְכוּ־בָנִים שִׁמְעוּ־לִי, יִרְאַת יְהֹוָה אֲלַמֶּדְכֶם׃
אצל הגויים, כפי שאמרנו, הקדושה והיראה היו נחלת הגדולים בלבד - הכוהנים, הנזירים, עובדי העבודה הזרה. כאן בא דוד המלך ומחדש שינוי מהותי בין היהדות לשאר הדתות: "לכו בנים שמעו לי" - יראת ה' שייכת גם לבנים הקטנים, גם אותם אלמד. יראת ה' מושגת לכל נפש, וכל מי שירצה יכול להשיג את הבורא יתברך. ולכן היחידים שמביאים ילדים לבתי תפילתם הם היהודים: במסגד לא תראו ילדים, ובכנסייה לא תראו ילדים, ואילו בבית הכנסת, להבדיל אלפי הבדלות, תראו ילדים. מן השלב שהילד מסוגל לשבת, להקשיב ולהתפלל - אדרבה, שיבוא ויחווה איתנו את החוויה. לא בכפייה, כמובן; מביאים ילד רק כשהוא רוצה, ולא בכוח, אלא אם כן ברצונך להשניא עליו את הדבר. אבל איננו אומרים "זה מקום של עבודת ה', מה לקטנים כאן" - אנו אוחזים שאם אין גדיים אין תיישים, והתורה מצווה "ושיננתם לבניך", ללמד את הקטנים כבר מגיל צעיר.
"לכו נא הגברים" מול "כי חג ה' לנו"
אצל הגוי הדבר הפוך. כך אומר פרעה למשה: "לא כן, לכו נא הגברים כי אותה אתם מבקשים". מה, אתם רוצים לעבוד את ה'? ומי עובד את ה'? בנצרות, במקורה, נשים לא הגיעו לכנסיות כלל, רק גברים; הם אחזו שלאישה אין נשמה, שהיא מן השטן, ורק לפני כארבע מאות או חמש מאות שנה, בכינוס של בישופים, החליטו שלאישה יש נשמה - ומאז יש לה, ברוך ה'. מכאן תבינו עד כמה ראו את האישה ככוח השטן בבריאה.
ביהדות לעומת זאת האישה היא פלג גופו של אדם, ואי אפשר להגיע לשום השגה בלעדיה. הרב כדורי, כשנפטרה אשתו והוא היה קרוב לגיל תשעים, ביקש להתחתן, ואמר שאינו יכול לעשות את כל עבודתו - ייחודים וזיווגי מידות עליונות ותיקונים - אם אינו נשוי, שהרי בלא אישה אתה פלג, אתה חצי. והאר"י הקדוש כותב בשער הגלגולים, והבאתי זאת ב"משנת הגלגולים", שמי שלא נשא אישה כאילו לא היה כאן בעולם כלל; אין הוא מתגלגל וממשיך את השלב הקודם, אלא מתחיל מחדש, והגלגול הזה אינו נספר לו. זה אמור בנשמה חדשה; מי שכבר היה כאן, ודאי נשא אישה בגלגול קודם, ואין לנו היום נשמות חדשות, אבל לו יצויר שתראה נשמה חדשה שלא נשאה אישה - גלגול זה לא נחשב לו כלל. נמצינו למדים שביהדות יש לאישה משקל רב ועצום, וכל השגת השלמות באה מכוח הדבקות ומכוח "והיו לבשר אחד". ביהדות יש מקום לאישה ויש מקום לילדים, וכולם שותפים בעבודת ה'; לא כן בנצרות ולא באסלאם.
אומר לו פרעה: לכו נא הגברים, מה הקשר של נשים וקטנים לעבודת האל? משיב לו משה רבנו: טעות בידך. אתה חושב שהעבודה שלנו כעבודה שלכם. "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך, כי חג ה' לנו". ההבדל בינינו לביניכם: אתה מסתכל על העבודה כעל סבל, ולכן אתה אומר - די לי שאני סובל, למה להכניס גם את אשתי וילדיי לסבל שלי? ואילו אצלנו עבודת ה' אינה סבל אלא חג, וכשעושים חגיגה לוקחים גם את האישה וגם את הילדים, שיחגגו כולם וישמחו כולם. ויש כאלה שזה אצלם בדיוק הפוך: כשיש סבל הוא שולח את אשתו. מספרים על אחד שהתעורר וראה מולו את השטן. שאל: מה אתה עושה כאן? אמר לו: באתי לקחת את נשמתך. מיד העיר את אשתו ואמר לה: נשמה שלי, באו לקחת אותך... אבל באמת, אדם שמבין יודע שהטוב ביותר הוא עבודת ה', שהיא חגיגה - "כי חג ה' לנו". ולכן "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם".
מהי "הליכה" ומי הם ה"בנים"
הרד"ק שואל: "לכו בנים" - לאן צריך ללכת? ומשיב שלשון הליכה כאן היא לשון זירוז המעשה, ולא הליכה ממש, כמו "לכה נא אנסכה בשמחה", "לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות", "לכו נא ונוכחה", "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" - שאין הכוונה להליכה אלא להזדרזות להידבק באור ה'. וכן "לכו נרננה לה'". ומי הם הבנים? אלו השומעים את מוסריו של דוד המלך, שהם כבני הנביאים; אין הכוונה דווקא לבנים ביולוגיים אלא לכלל התלמידים. ומדוע "יראת ה' אלמדכם"? לפי שהזכיר קודם "אין מחסור ליראיו", אומר עתה: מי שרוצה להיות מיראיו - אני אלמד אותו את היראה. דוד המלך היה ראש ליראים, והוא מלמד כיצד משיגים את יראת ה'.
לסיכום:
דוד המלך קורא לנו לבחון בעצמנו את טוב ה': "טעמו" - הערב, "וראו" - המועיל, "אשרי הגבר יחסה בו" - הטוב האמיתי, שהוא הדבקות בו יתברך וקרבת אלוקים. מתוך כך הוא מלמד מהי יראה אמיתית - לא יראת הבלים ולא פרישות של נזירות המביאה מחסור בחירי והכרחי, אלא יראת ה' של מי שחי כאחד האדם והוא פרוש, קדוש ומרומם. "אין מחסור ליראיו" - היראה אינה סיבת המחסור, ומי שדורש את ה' אינו חש חיסרון, גם כשבעיני העולם נראה חסר. ולבסוף: יראת ה' אינה נחלת יחידים אלא של כל נפש, בנים ונשים וקטנים בכלל, "כי חג ה' לנו" - שאצלנו עבודת ה' היא חגיגה ולא סבל.