לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת־טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ׃
כדי להבין את המזמור עלינו לפתוח בסיפור המעשה שבשמואל א' פרק כ"א. "ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול ויבוא אל אכיש מלך גת" - כששאול רדף אחר דוד, לא היה לדוד מקום להישאר בכל ארץ ישראל, ולא הייתה לו ברירה אלא לברוח אל מחוץ לגבולות הארץ, אל אכיש מלך גת.
"ויאמרו עבדי אכיש אליו הלוא זה דוד מלך הארץ, הלוא לזה יענו במחולות לאמור: הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". עבדי אכיש אומרים למלכם: מה אתה נותן לו להיכנס? הרי זה דוד של הממלכה השכנה, מלך הארץ, שעליו שרו במחולות "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". ודאי שהוא בא לכאן לרגל ולהילחם בך.
"וישם דוד את הדברים האלה בלבבו ויירא מאוד מפני אכיש מלך גת". דוד מתחיל לחשוש: ברחתי משאול, אבל כאן אני על זמן שאול - לך תדע, גם כאן יכולים לעצור אותי ולכלוא אותי, ואז מצבי גרוע עוד יותר. "וישנו את טעמו בעיניהם ויתהולל בידם ויתו על דלתות השער ויורד רירו אל זקנו" - עשה עצמו כמתהולל, כאדם שוטה, כתב על דלתות השער, והוריד ריר אל זקנו כאדם שוטה ומוגבל.
"ויאמר אכיש אל עבדיו: הנה תראו איש משתגע, למה תביאו אותו אליי? חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עליי, הזה יבוא אל ביתי?" - אתם רואים בן אדם משוגע ומביאים אותו אל המלך? חז"ל אומרים שגם אשתו וגם בתו של אכיש היו מטופלות בשיגעון, ולכן אמר: יש לי את המשוגעים שלי בבית, חסרים לי משוגעים שאתם מייבאים לי עוד אחד מן החוץ. וכך שלחוהו מכאן, ודוד ניצל מפני אכיש מלך גת. על הצלה זו דוד מזמר, מודה, מהלל ומשבח לבורא יתברך.
אומר המלבי"ם: במזמור זה מבאר דוד כיצד השגחת השם הפרטית חופפת על הצדיקים, שומרת עליהם ומצילה אותם מכל פגע רע, ובייחוד כיצד הקדוש ברוך הוא קרוב לשמוע את תפילת הבוטחים בו, עונה להם ומציל אותם. כמו כן ילמדנו במזמור זה את מהותה של יראת השם. שהרי מה שגירש אותו אבימלך ולא שמע לקול עבדיו להמיתו - זה היה עניין של השגחה, דבר שהוא מעל הטבע, ובו רואים כמה השגחת השם דבקה ביראיו והוא שומע בקול תפילתם.
ולכאורה לא ברור: מה זה "לפני אבימלך"? הרי מדובר כאן באכיש מלך גת. אומר רש"י: כך נקראים כל מלכי פלשתים, כשם שכל מלכי מצרים נקראים פרעה. איננו מדברים על אדם מסוים ששמו פרעה, אלא על שם השושלת: לכל מלך היה שם פרטי משלו, אבל שם המלכות הוא פרעה. כך גם כאן: השם הכולל הוא אבימלך - כפי שראינו כבר בימי אברהם - והשם הפרטי היה אכיש.
ומדוע מכנה אותו דווקא בשם הכולל ולא בשמו הפרטי? אומרים חז"ל במדרש אגדה: שהיה צדיק כאבימלך. אותו אבימלך שבתורה, בפרשת שרה, אמר "הגוי גם צדיק תהרוג" - וגם כאן אכיש מלך גת נהג בצדקות, שהרי אף שאנשיו אמרו לו "הלוא זה דוד מלך הארץ", הוא לא הרג אותו אלא הצילו. וכיוון שנהג בצדקות כאבימלך, נקרא בשמו.
ומהו "את טעמו"? אומר האבן עזרא: טעמו זה ליבו ושכלו ודעתו, כמו "משיבי טעם" - דברים של טעם, דברים של שכל. ודוד שינה את טעמו ועשה עצמו כאדם חסר שכל. עוד יש לציין שהמזמור בנוי על סדר הא"ב, וכפי שראינו אצל הרד"ק, כל מזמור שהיה חשוב בעיני דוד סידרו על סדר הא"ב.
אֲבָרְכָה אֶת־יְהֹוָה בְּכָל־עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי׃
לכאורה "בכל עת" ו"תמיד" הם כפל לשון. אומר המדרש: זה שאמר הכתוב בקהלת (ג, יא) "את הכל עשה יפה בעיתו" - אפילו השטות יפה בעיתה. כל מה שהשם עושה הוא נפלא, ואפילו השוטה, שלכאורה מה טוב יש בו, גם אותו עשה יפה בעיתו. וזהו "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך": עשה עצמו כשוטה, שינה טעמו, וכתב על הדלתות "אכיש מלך גת חייב לי מאה ריבוא זהובים". זה מה שכתב על דלתות השער - כדי שיבינו שהוא שוטה גמור, שאיש לא יחשוב שאולי נשאר בו עדיין משהו, אלא שהוא ממש מדבר שטויות. ודבר זה בא בעקבות שאלה ששאל דוד: למה נברא השוטה? הנה תראה - את הכל עשה השם יפה בעיתו, וגם השוטה דבר נצרך לעולם, שהרי דוד עצמו נזקק להתנהג בשטות כדי להינצל.
"אברכה את ה' בכל עת" - בין בעת טובה ובין בעת רעה אני מודה, מהלל ומשבח להשם. ומדוע? כי גם אם תאמר שזו רעה ומה יש להודות עליה, אני מאמין שתכלית הרע היא לטוב, "כל דעביד רחמנא לטב עביד". "תמיד תהילתו בפי" - אני מהלל אותו תמיד על ההשגחה, על טובו ועל חסדו. וכיוון שכך, לא ייתכן שיקרה לי רע במקרה, שהרי "תמיד תהילתו בפי" פירושו שאני דבוק בו, ומי שדבוק בבורא מונהג בהשגחה פרטית. ואם יש השגחה פרטית, איני מסור ביד הטבע והמקרים, אלא כל מה שקורה לי הוא מאת השם, והשם הוא שלמות הטוב ואין רע יורד מן השמיים. אם כן, גם מה שנראה כרע בהכרח שהוא טוב - והסיבה היא שאני דבוק בהשם, ולא ייתכן שיעשה לי רע כנגד תהילתו שבפי.
בַּיהֹוָה תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ׃
שימו לב: "אברכה" באות א', "בה'" באות ב', וכן הלאה על סדר הא"ב. ומהו "בה' תתהלל נפשי"? לא זו בלבד שאני מברך אותו, אלא נפשי מתפארת בו: יש לי את הקדוש ברוך הוא, יש מי בשמיים שאוהב אותי ומשגיח עליי, ונפשי אצולה ומשוכה ממנו יתברך והיא חלק ממנו.
אלא שלכאורה יש כאן קושי: התהללות היא דרך גאווה, היפך הענווה - ואיך "ישמעו ענווים וישמחו"? על כך אומר דוד: התהללות זו לא תיחשב לי לגאווה, ואדרבה, דווקא הענווים הסולדים מכל גאווה הם שישמחו בה ויאמרו לי יישר כוח.
מסביר המלבי"ם: אף שכל התפארות שנואה בעיני הענוותן, ההתפארות וההתהללות בהשם יתברך משובחת בעיניו, בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'". וזו הנקודה: כאן מתקבצות בנפש הענווה והגאווה והיו לאחדים, ושתיהן מובילות לתכלית אחת. שכן במה אני מתגאה? בכך שהקדוש ברוך הוא משגיח עליי - וזו עצמה ענווה גמורה, שהרי אני אומר שאיני שום דבר, איני תופס מקום, השם מנהל ומנהיג אותי וכל מה שקורה לי הוא ממנו. אני מתגאה - אבל התגאיתי בכך שאני כלום, ותכלית הגאווה הזאת היא ענווה.
ואמנם אדם אינו יכול באמת לומר "השם מנהיג אותי" אם הוא עדיין אוחז מעצמו משהו, אם הוא עדיין קיים ועושה ופועל. בפה אפשר לומר הכל ואפשר לדבר בלי גבול, אך מי באמת יכול לומר דבר אמיתי כזה? רק מי שכבר אינו תופס מקום, מי שהתפשט מן הגשמיות. ומה ענווה גדולה מזו? הרי עצם הגאווה היא "אני פה, אני קיים, אני משהו", וכשאני מתפאר ואומר שהשם מנהיג אותי - זה אומר שאני כלום. לכן מותר להתפאר ולומר שהשם מנהיג אותי: אין זה מנוגד לענווה אלא זו גופה הענווה, כדרך שאמר אברהם "ואנוכי עפר ואפר". ענווה זו באה מכך שאדם נדבק באינסוף ברוך הוא ומבטל עצמו לחלוטין, ולכן זו התהללות משובחת שהענווים שומעים אותה ושמחים.
הרד"ק מבאר באופן אחר: כשאני מצליח, מי ישמח בהצלחתי? רק הענווים, שהרי הגאוותנים היו שונאי דוד - דואג, אחיתופל וכל בעלי הגאווה. אומר דוד: כשישמעו שהצלחתי, ישמחו בכך רק הענווים, והגאוותנים לא ישמחו.
גַּדְּלוּ לַיהֹוָה אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו׃
כאן מסביר המלבי"ם ביאור נפלא. לכאורה "גדלו" ו"נרוממה" היינו הך, ומדוע בגדלות נאמר "איתי" ובהתרוממות נאמר "יחדיו"? למה לא "גדלו לה' יחדיו" או "נרוממה שמו איתי"?
אלא שיש הבדל בלשון הקודש בין "גדול" ל"רם", אף שלעיתים הם באים כביטויים נרדפים. "רם" הוא דבר גבוה שאי אפשר לאחוז בו ולתפוס אותו, כרום השמיים ממעל - השמיים רמים ואי אפשר להגיע אליהם. ואילו "גדול" פירושו שהדבר מתחיל מלמטה ומשתרע עד למעלה. לעולם לא נשתמש בביטוי "גדול" על דבר המרחף בשמיים; "גדול" הוא מהארץ ועד השמיים, כמו מגדל שמתחיל למטה ומגיע עד למעלה.
הגויים הגדירו את הקדוש ברוך הוא כ"רם". ומדוע? כי בעצם רצו לומר שהשם אינו משגיח: הוא רם, הוא בשמיים, מרומם מעל כל מה שקורה כאן, אינו מתעסק ואינו מתעניין במתרחש למטה. וכך אומר הפסוק "רם על כל גויים ה', על השמיים כבודו" - אצל הגויים הוא רם, כבודו בשמיים, ומה שקורה כאן כביכול אינו נראה ואינו מושגח. אבל עם ישראל אוחזים שהשם גדול. מה פירוש? דבר גדול, שגובהו מאה מטר למשל, שייך להשיגו: כל אחד נוגע בו כפי גודלו - זה במטר, זה בשני מטרים, וזה בחמישים מטרים. הגדול שייך להשגה לכל אחד לפי ערכו, ואילו הרם אין איש יכול להשיגו. כך אנו אומרים שהשם גדול: השגחתו מתפשטת מלמעלה עד למטה, וכל אחד משיג אותו כפי הרמה שלו. וזהו "ה' בציון גדול" - אצלנו הוא גדול - "ורם הוא על כל העמים".
ושואל המלבי"ם: וכי מה שהגויים אומרים אינו נכון? וכי השם אינו רם? ודאי שהוא רם, ואנו עצמנו מזכירים זאת פעמים רבות: "רם ונישא שוכן עד", "רם על כל רמים". מצד עצמו אכן השם רם ללא ספק, והשכל אף מחייב שמי שהוא רם לכאורה אינו מתעסק במה שקורה כאן. ואף על פי כן טוען דוד: הניסיון מוכיח שהוא גדול. בשכל אני מסכים עמכם שהשם רם, אך העובדות מדברות בעד עצמן - השם משגיח על כל אחד כפי השגתו, וכפי שהאדם משיג בקדוש ברוך הוא כך השם משגיח עליו. הראיה: אנו צועקים אליו והוא עונה.
ומעתה יתבאר הפסוק להפליא: "גדלו לה' איתי" - אתם מוכרחים להודות לתפיסה שלי שהשם גדול, שהרי אתם רואים שהוא משגיח וכשאני קורא אליו הוא עונה לי. "ונרוממה שמו יחדיו" - גם אני מסכים עמכם שמצד אמיתתו ועצמותו יתברך הוא מרומם מכל השגה, עליון רם ונישא. אבל "רם ואינו משגיח" אינו נכון: הוא רם ואף על פי כן משגיח, כי הוא גם גדול.
דָּרַשְׁתִּי אֶת־יְהֹוָה וְעָנָנִי וּמִכָּל־מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי׃
הנה ההוכחה: ממציאות חיי ומן ההשגחה שראיתי מתברר שהשם גדול. ולא זו בלבד שהצילני מן הצרה שעליה התפללתי - "דרשתי את ה' וענני" - אלא לאחר מכן השקיף עליי להצילני "מכל מגורותיי", כלומר מכל הדברים המפחידים אותי, מלשון "אשר יגורתי". הרד"ק מבאר: יותר מהצלה מפחד שאול ששלח לביתו להמיתו והטיל בו את החנית כמה פעמים.
כלומר: גם על מה שביקשתי השם ענה לי, וגם מכל מגורותיי שכלל לא ביקשתי עליהם, שכן לא ידעתי על הצרה העומדת לבוא. הלכתי לישון ולא ידעתי שיבואו להמיתני, ולפתע התברר לי ששאול רודף אחריי וברחתי דרך החלון. לא התכוננתי לכך שתוטל עליי חנית, ולפתע נתנו לי משמיים את שימת הלב לזוז לרגע ולהינצל. הרי שהקדוש ברוך הוא משגיח עליי בהשגחה מלאה גם על מה שלא ביקשתי - וזו דרכו של בעל החסד השלם, אומר המלבי"ם, שהוא משגיח בתכלית השלמות.
הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ וּפְנֵיהֶם אַל־יֶחְפָּרוּ׃
אומר המלבי"ם: כשאדם מצפה לעזרה מבשר ודם, הוא מביט או למעלה או למטה. למעלה - אל הכוכבים ואל המערכה, אל הנהגת הטבע. ולמטה - אל בני אדם: פלוני יעזור לי, ההוא הבטיח לפתור את הבעיה, השלישי אמר שיש לו קשרים, והרביעי אמר שהוא כבר מסדר. והמביט למעלה, אל ראש כל הסיבות הטבעיות שהוא השמש, מה יוצא לו מזה? יכהו עיניו מהביט אל השמש - ישועה לא תבוא לו משם, ואולי עוד יאבד את מאור עיניו. והמביט למטה, אל בני האדם - יחפרו פניו מבושה: ראשית, עצם הבקשה כבר מביישת ויש בה אי נעימות; ושנית, כשלא ייתן לו - זו בושה כפולה. שאילו ביקש וקיבל, ניחא, יצא לו משהו; אבל ביקש ולא קיבל, הרי גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מן העיר - גם הושפל ובא כמסכן לבקש, וגם בסופו של דבר לא נעזר.
אבל מי שפונה אל הקדוש ברוך הוא - לא כן. "הביטו אליו ונהרו": לא כמביט אל השמש שעיניו חשכות מאורן, אלא אדרבה, תהיה עליו נהרה, אור בהיר. "ופניהם אל יחפרו": לא כדרך בשר ודם שאין ממנו אלא בושה, אלא המביט אל השם פניו לא יחפרו, בבחינת "וחפרה הלבנה ובושה החמה", אלא יקבל את ישעו מאת השם.
ומהו "ונהרו"? לפי המלבי"ם, וכן לפי רש"י והאבן עזרא, מלשון אור, כמו "אל תופע עליו נהרה". הרד"ק מבאר מלשון נהר - ללכת במרוצה, כמו "ונהרו אל טוב ה'": כדרך שאדם רץ אל מגדל או אל מקלט כדי להישגב ולהינצל בו, כך הם יביטו אל השם וירוצו אליו, ולא יתביישו בביטחונם, שהרי בסופו של דבר השם יושיע אותם.
זֶה עָנִי קָרָא וַיהֹוָה שָׁמֵעַ וּמִכָּל־צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ׃
אלה שהביטו אל השם, פניהם לא יחפרו, שהם יאמרו: ראו את העני הזה שקרא והשם שמע. אף שהוא עני, ואף שהוא יחיד ואינו גדול ואינו צדיק מפורסם - השם שמע לו, ולא זו בלבד שהושיעו מן הצרה שעליה קרא, אלא "מכל צרותיו הושיעו".
חֹנֶה מַלְאַךְ־יְהֹוָה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם׃
ומכאן תדון בקל וחומר: אם לעני יחידי שמע השם ומכל צרותיו הושיעו, על אחת כמה וכמה יראיו - שאינם צריכים כלל לצעוק מן הצרה, שהרי מלאך ה', שהוא שליח ההשגחה העליונה, חונה תמיד סביבם כחיל מזוין.
ומהו "ויחלצם"? שני ביאורים בדבר. המלבי"ם מפרש מלשון חלוצי צבא: עשה אותם חלוצים בכלי זין, שנדמה המלאך הזה כמחנה מלאכים חלוצי צבא העומדים לשמור עליהם מכל רע. ולפי הלשון המדוברת בזמננו מתקבל יותר הפירוש של "חילוץ" - כדרך שחולצים פקק, שהשם מוציאם מצרתם, וכך פירש המצודת דוד: חונה מלאך ה' סביב ליראיו וחילצם מצרתם.
עוד מוסיף המלבי"ם שיש כאן רמז לאנשים שהתחברו לדוד: כשברח מפני אכיש מלך גת אל מערת עדולם, התקבצו אליו אנשים שהיו עמו יראי השם וחלוצי צבא למלחמה. וזהו "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" - שהקדוש ברוך הוא שולח להם גם חלוצי צבא שיושיעום; היינו גם המלאכים, וגם שליחי השגחה בדמות בני אדם שנצטרפו אליו.
מזמור ל"ד נאמר על הצלת דוד מאכיש מלך גת, שנקרא אבימלך כשם כל מלכי פלשתים, ובמדרש - על שם שנהג בצדקות כאבימלך ולא הרגו. הצלה זו, שבאה דווקא דרך שינוי הטעם וההתנהגות כשוטה, לימדה שאף השטות נבראה לצורך ו"את הכל עשה יפה בעיתו". מכאן בונה דוד את יסוד המזמור: "אברכה את ה' בכל עת" - בטוב וברע כאחד, שכן מי שדבוק בבורא ותהילתו תמיד בפיו אינו מסור למקרה ולטבע, וכל הבא עליו הוא לטובה. ההתהללות בהשם אינה גאווה אלא שיא הענווה, שהרי המתפאר בכך שהשם מנהיגו מודה שהוא עצמו כלום, ולכן "ישמעו ענווים וישמחו". "גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו": אמת שהשם רם ונישא מצד עצמותו, אך המציאות מוכיחה שהוא גם גדול - משיג ומשגיח בכל אחד כפי מדרגתו. ההוכחה היא בניסיון האישי: "דרשתי את ה' וענני", ואף "מכל מגורותיי" שלא ידעתי עליהם הצילני, כדרך בעל החסד השלם. לכן אשרי המביט אל השם ולא אל השמש ולא אל בשר ודם - הוא זוכה לנהרה ופניו לא יחפרו; ואם לעני יחיד שקרא נענה השם, קל וחומר שמלאך ה' חונה סביב יראיו ומחלצם מכל צרה.