פתיחה: שתי הנהגות בהשגחת הבורא
בחלק זה של פרק ל"ג בא דוד המלך להסביר לנו כיצד הקדוש ברוך הוא משגיח על עולמו בשני מיני הנהגות. כבר דיברנו באריכות שיש השגחה הבאה דרך הטבע והמערכה - אותם כוחות המנהלים לכאורה את מה שקורה כאן; ולעומת זאת יש הנהגה ניסית, השגחית, השגחה פרטית שבה הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו ומתבונן על כל פרט ופרט. אומר המלבי"ם: בוא וראה כיצד הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בשתי הבחינות הללו.
מִשָּׁמַיִם הִבִּיט יְהֹוָה רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם׃
האופן הראשון הוא הנהגת הטבע והמערכה, על פי מצב כוכבי השמיים וכיוצא בזה. בהנהגה זו "השם בשמים הכין כסאו" - הקדוש ברוך הוא מנהיג על פי חוקי הטבע הסדורים כבר מבראשית, ובה "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם". ומהו "ראה את כל בני האדם"? מסביר המלבי"ם: יודע מראשית אחרית. כבר מראש יודע את כל המעשים העתידים להיות, וזו ראייה אחת כללית, ראייה שאיננה משתנה ואיננה מתרבה - מראש ה' ראה את הכל.
ולא זו בלבד, אלא מראש גם יצר הקדוש ברוך הוא את העולם לפי צרכיהם של בני האדם, כפי שראה אותם מראש. כאדם שיודע שלקראת טיול או נסיעה הוא צריך כך וכך דברים, ולכן מכין הכל מבעוד מועד. כך "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם".
הביט, ראה, השגיח - שלוש מדרגות בהסתכלות
מה ההבדל בין "הביט" ל"ראה"? אומר המלבי"ם: הבטה היא שימת לב על דבר מסוים, לקלוט אותו בעין - זו הבטה. לאחר מכן, כשאני מתבונן יותר, אני אומר "ראיתי": לא רק הבטתי, אלא ראיתי. היום נוהגים להשתמש בזה הפוך, ומתכוונים ב"להביט" להתבוננות מעמיקה, אבל על פי לשון הקודש אין הדבר כן: הבטה היא ראייה מקופיא, קליטה ראשונית של הדבר, ואחריה באה הראייה. ולאחר מכן, כשאיני מסתפק בהסתכלות אלא לוקח את הדבר ומעיין בו - זו "השגחה". השגחה היא הבטה יתרה, כלשון "משגיח מן החלונות". נמצאו השלבים: להביט, לראות, להשגיח.
מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃
עוד יש לשים לב: בפסוק הראשון נאמר "כל בני האדם", ובשני "כל יושבי הארץ". מסביר המלבי"ם ש"בני אדם" כולל את כל המין כולו, כל מי שהוא בן של אדם, מראשית ההוויה; ואילו "יושבי הארץ" הם רק הדור החי כאן עכשיו - לא מששת ימי בראשית, אלא הדור הדר כאן כעת.
נמצא שב"משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם" מדובר בהנהגה שבה הקדוש ברוך הוא רואה הכל מראש, קורא הדורות מראש, הנהגה שעל פי הטבע, ועל פיה יודע את כל צרכיהם. אבל דע לך שיש הנהגה אחרת: "ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ". זו אינה הנהגת הטבע והמערכה. "משמים" מורה על נתוני הטבע - שמש, ירח, שמים; אבל "ממכון שבתו" הוא כמקום ישיבתו של הבורא יתברך, וכאן כבר מדובר בהשגחה פרטית. "השגיח" - הבטה יתרה, עיון בדבר. לא השגחה כללית על העולם מעת יצירתו עד סופו, אלא בכל דור ודור משגיח ה' לפי מעשה כל אדם ואדם שבאותו הדור, לפי מה שראוי לאותו הדור ולאותו אדם. זו דרגה אחרת של הנהגה, מדוקדקת על מעשה כל דור ודור וכל אחד ואחד.
"היוצר יחד לבם" - ידיעה שאינה משתנית
הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם׃
כאן מסביר המלבי"ם את הדברים בעמקות, ואומר שדוד בא לטעון כנגד טענות הפילוסופים. הם טענו: איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא יודע את כל מעשי בני האדם? שהרי הם אחזו שידיעתו של הקדוש ברוך הוא בלתי משתנית - לא שייך שתתרבה אצלו ידיעה, שאם תתרבה אצלו ידיעה משמע שלא ידע קודם ועתה נודע לו, וכי שייך לומר כן כלפי מעלה? ודאי שלא. אם כן ידיעתו אחת ואינה משתנית, וכיצד ידע את מעשי בני האדם המשתנים? הרי אדם מחליט לעשות כך, ולפתע משנה את תוכניתו ועושה להפך. מה ידע ה'? זה היה הקושי של הפילוסופים.
ודיברנו בזה גם בלימוד ספר איוב: ידיעתו של ה' אחת, ומעשי האדם נתונים לבחירה. ולכן יש שהגיעו מכאן למסקנה שאין בחירה כלל - דטרמיניזם, הכל מוטבע וכתוב מראש, שהרי ידיעתו אינה משתנית. אבל היהדות ודאי אינה מקבלת זאת, שהרי התורה אומרת במפורש "ובחרת בחיים". ומאידך גם אנו כיהודים יודעים שידיעתו של הקדוש ברוך הוא אינה משתנית, ולא שייך אצלו להתנחם או להתחרט. גם אם מצינו ביטויים כאלה, הם נאמרו במושגים שלנו. חרטה פירושה "לא לקחתי בחשבון; אילו ידעתי, הייתי עושה אחרת" - זה אתה, לא הקדוש ברוך הוא, שהוא קורא הדורות מראש. כיצד אפוא מיישבים את הפרדוקס?
הרמב"ם כבר עסק בשאלת ידיעה ובחירה, ואמר שאין בכוחנו להבין את הדברים, כי אין ידיעתנו כידיעתו. כבר דיברנו בזה בהרחבה בפרק י"ב לספר איוב, וכן בספר הכוזרי, ואיני רוצה להיכנס לכל הנושא מחדש. נראה כאן מה אומר המלבי"ם.
אומר המלבי"ם: התשובה בזה כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים חלק שלישי פרק כ"א, שיש הפרש בין ידיעת העושה במה שעשה ובין ידיעת זולתו באותו דבר עשוי. הדבר העשוי, אם נעשה כפי ידיעת עושהו - עשייתו נמשכת אחר ידיעתו; אולם התבוננות שאר בני אדם נמשכת אחר העשוי.
משל בונה השעון ומשל המתכנת
המלבי"ם עצמו נותן משל: מראה שעות, הקרוי בלשוננו שעון. אדם היוצר שעון בגלגלים מעשה חרשים, גלגל מסובב גלגל וכן הלאה, יודע מראש את כל מה שעתיד להיות: איך גלגל זה יסובב את חברו, ועל ידו את הגלגל הקטן, ומכוח זה ינועו השניות, ובעוד כך וכך זמן יורה השעון על שעה פלונית. ואם תשאל מנין הוא יודע - הרי לא ראה את המחוגים? אינו צריך; הוא הרכיב את השעון, ולכן הוא יודע מה יהיה.
לעומתו, אדם ההולך לחנות וקונה שעון - ידיעתו היא לפי תוצאות. הוא רואה שהמחוג נמצא כאן בשעה זו, ולאחר זמן הגיע לשם, ומכאן הוא מסיק מסקנות. ידיעתו נגזרת מן התוצאה. ואילו בונה השעון ידע את כל זה בלי להסתכל רגע אחד על המחוגים.
ואם נרצה דוגמה רלוונטית יותר לזמננו: המתכנת לעומת המשתמש בתוכנה. הנה כיום יש רכב אוטונומי, של גוגל ואחרים, שאומרים שעתיד לכבוש את הכבישים. אין צורך בנהג; תוכנה מפעילה אותו, וחיישנים מסביב. אמנם לאחרונה הוצא קצת אוויר מן המפרשים, שרכב אוטונומי הרג אדם לראשונה. יש שיאשימו את הרכב ויש שיאשימו את האדם שקפץ בין הגלגלים, אך על כל פנים מכאן ואילך כבר אי אפשר להאשים את הגורם האנושי הנוהג ברכב; אולי את מי שהרכיב את התוכנה, אך לא את הנהג.
כשאדם נוסע ברכב כזה, בכל פעם הוא מגלה משהו חדש ומתפעל: הנה הרכב זיהה רכב ממול, זיהה רמזור שהתחלף, זיהה הולך רגל - וקיבל החלטה. הנה התחיל טפטוף והמגבים הופעלו, הנה נדלקו האורות. בכל פעם מתפעל המשתמש מן החוכמה הטמונה כאן. אבל מי שיצר את הכל, כותב התוכנה, אין לו שום התפעלות; הוא יודע בדיוק מתי כל דבר יקרה. ואם יאמרו לו שהמגבים לא פעלו - זה כן יגרום לו להתפעלות: מה קרה? למה לא עבדו?
זה מזכיר פרסומת ישנה של חברת מציתים מפורסמת בעולם. אני עצמי לא ראיתי אותה, אבל אני זוכר שהמורה שלי בתלמוד תורה סיפר עליה. רואים אדם המגיע ליער של ילידים בושמנים, אנשים מנותקים לחלוטין מן הציוויליזציה, והם באים לאיים על חייו. אמר להם: אראה לכם דבר פלא ותעזבו אותי? הסכימו. שלף את המצית והקיש - ולא נדלק. הקיש שוב - ונדלק. הילידים ראו זאת ונכנסו להלם מוחלט, כמעט התעלפו, ושחררו אותו. אחר כך קלט שגם להם יש מצית בכיס. שאל: רגע, ממה בעצם נבהלתם? אמרו לו: זו פעם ראשונה שראינו מישהו מדליק את המצית הזאת והיא לא נדלקת! מזה הם התפעלו. זו הייתה כל הפרסומת: המצית הזאת תמיד נדלקת.
נמצא שאצל מתכנת התוכנה, מה שמעורר בו התפעלות הוא דווקא חריגה מן התכנון; אבל שהכל יפעל - הוא ידע מראש, שהרי הוא כתב את התוכנה. ואילו המתבונן מבחוץ מתחדשת לו בכל פעם ידיעה אחרת. וזה שאומר הכתוב: הקדוש ברוך הוא הוא "היוצר יחד לבם", ומתוך שיצר מראש - ממילא "המבין אל כל מעשיהם". אין מתחדשת לו ידיעה כשהפעולה יוצאת אל הפועל, שהרי הוא יצר מראש. אין מתחדשת לו ידיעה מחמת ריבוי המעשים המתחדשים, כי את הכל הוא יודע מתוך שיצר יחד את לבם, כאותו יוצר שעון היודע כל מה שיעשה השעון בשנים הבאות, שהרי הוא בנה אותו.
וכן אין ידיעתו מתרבה מצד ריבוי האנשים. שמא תאמר: הרי יש כאן אנשים רבים, וכל אחד לו תוכניות משתנות? על כך אומר הכתוב "היוצר יחד לבם" - הקדוש ברוך הוא יצר את ריבוי האנשים, שלכל אחד לב אחר ובחירה אחרת, ויצר את כל לבבותיהם ביצירה אחת, ועל כן "המבין אל כל מעשיהם". ממילא אין ידיעתו מתחדשת ואינה מתרבה ואינה משתנית על ידי ריבוי המעשים וחידושם וחילופם. זו תשובת השאלה: שינוי המעשים קיים אצל המתבונן, הרואה בכל פעם מעשה חדש; אבל מי שתכנת את הכל מראש אינו רואה מעשה חדש, שהרי כל הנתונים כבר נתונים אצלו בבסיס.
ואם כן, היכן הבחירה?
אלא שהדבר מעורר מיד קושי: אם כן אנו מתוכנתים? שהרי אם ידיעתו המוקדמת של הקדוש ברוך הוא היא כידיעת מי שמתכנת רכב או בונה שעון, היודע איזה גלגל יסתובב באיזו נקודת זמן ומה תהיה השעה גם בעוד ארבעים שנה - אם כן לא ייתכן אחרת, וממילא נשללה הבחירה. על זה הביא המלבי"ם את דברי הרמב"ם: אין ידיעתנו כידיעתו. ידיעתנו - כאשר אני יודע שתעשה דבר אחר ממה שתכננת, ובסופו של דבר עשית בדיוק כפי שידעתי, ותמיד מה שאני יודע הוא מה שאתה עושה - הרי שידיעתי כמו משתלטת על בחירתך. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כן: הוא יודע מה תעשה, ואף על פי כן אין זה פוגע בבחירתך. וכיצד? אומר הרמב"ם: אין בכוחך להבין, אין ידיעתנו כידיעתו. יש תשובות אחרות המקרבות את הדברים גם אל שכלנו, אך על אלו דיברנו בזמנים ובמקומות אחרים. כאן העיקר שמסביר המלבי"ם: "היוצר יחד לבם" - ומשום כך "המבין אל כל מעשיהם", ולא מחמת שראה עתה שהתחדש מעשה חדש שעשה האדם. הכל נוצר מראש.
אין המלך נושע ברוב חיל
אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרׇב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרׇב כֹּחַ׃
לאחר שאנו מבינים שהקדוש ברוך הוא משגיח בהשגחה מלאה על כל יושבי תבל, בא דוד ואומר: ראה שלאנשים הדבקים בה' יש השגחה מיוחדת, השגחה מופלאה ואינדיבידואלית עליהם באופן פרטי. וממילא כל התוכניות שיעשו כדי לבטל השגחה זו לא יועילו מאומה, שהשגחת ה' היא העושה חיל. "אין המלך נושע ברב חיל" - מלך שיש לו ריבוי חילות, באופן טבעי מובטח לו הניצחון בקרב; ואומר לך הכתוב: לא. אם תוכניותיו של הקדוש ברוך הוא אחרות, רוב חילו לא יועיל לו. כל עמי ערב שבאו לכאן בששת הימים, וקודם לכן במלחמת השחרור, ואחר כך ביום הכיפורים - היה להם רוב חיל, ולא הועיל. רוב חיל אינו ערובה לניצחון.
ועוד: "גבור לא ינצל ברב כח". "רוב חיל" הוא מעלת הכמות, "רוב כוח" הוא מעלת האיכות; ואומר לך הכתוב שגם האיכות לא תיחשב למעלה כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה אחרת.
השגחה פרטית על יראיו
ואם דיברנו על יראי ה' המושגחים באופן פרטי, מספרים שכאשר היה הרב עובדיה יוסף במצרים, בהיותו עוד צעיר, היה שם כאוס נורא בענייני השחיטה. היה שם אדם נבל ומושחת ששימש שוחט, ובפועל האכיל נבלות וטרפות. הרב יצא נגדו, נלחם וביטל ממנו את היתר השחיטה. כששומעים את הסיפורים ממה שהיה שם - קשה להאמין. אותו אדם החליט להתנקש ברב, ושלח ערבי שישפוך עליו חומצה על פניו בצאתו מבית הכנסת. באותו יום עיכב מישהו את הרב בבית הכנסת, הערבי טעה בזיהוי, ושפך את החומצה על אדם אחר, שמסכן שכב חודשים אחדים בבית חולים. והרב ניצל. הרי לנו שיש ליראי ה' השגחה פרטית מיוחדת ושמירה מיוחדת.
ומי שיודע - לאחר מכן הגיע אותו אדם לארץ וביקש שיקבלוהו לאחת המשחטות. הרב עובדיה יוסף, שהיה אז רב בפתח תקווה, שמע על כך ומיד נתן הוראה ברורה לכל הרבנויות שלא יקבלוהו בשום משחטה. שמע זאת אותו אדם, ובא אל הרב עם סכין השחיטה שבידו, ואמר לו: מה, אתה רודף אותי גם כאן? מצב מסוכן ממש. מספרים שהרב פתח את חולצתו ואמר לו: רוצה - דקור אותי, רוצה - הרוג אותי, אבל להאכיל נבלות וטרפות לא אתן לך. וכשראה זה כך, הלך; ולאחר מכן מת במיתה משונה, השם יצילנו.
ומי שזוכר, גם אחד מאלה שהיו מספקים ירקות לביתו של הרב תכנן להניח שם מטען חבלה, השם ישמור. הדבר היה בעקבות ההתנקשות, להבדיל בין הטמא לטהור, בשייח' יאסין: הם החליטו לבצע פיגוע שבו יתנקשו בדמות תורנית חשובה, ולכן רצו להתנקש ברב. ובחסדי שמים הדבר התגלה וחייו ניצלו. רואים שיש השגחה מיוחדת על יראיו של הקדוש ברוך הוא.
שקר הסוס לתשועה
שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט׃
אומר המלבי"ם: גם האמצעים והכלים שמכינים כדי לנצח בקרב לא יועילו. אחד האמצעים הוא הסוסים; בדרך כלל מלך שהיו לו סוסים רבים יכול היה לנצח בקרב, כצבא שיש לו טנקים רבים. ואומר לך הכתוב: "שקר הסוס לתשועה". ולא זו בלבד שהסוס אינו מושיע לנצח בקרב, אלא גם ברוב כוחו לא יוכל למלט את בעליו מנפילה בשדה הקרב.
והסבר נוסף מביא המלבי"ם: לפעמים "שקר הסוס" - הסוס משקר בבעליו. כיצד? הבעלים נותן הוראה והסוס עושה אחרת. למשל, הרוכב מנסה לעצור אותו, והסוס אחוז אמוק ואינו ניתן לעצירה, ורץ פנימה אל תוך הקרב. ודווקא אותו "שקר" היה לתשועה, שבהשגחה יצאה מזה ישועה; ואף על פי ש"ברוב חילו לא ימלט" - מצד כוחו לא הייתה לו אפשרות - הקדוש ברוך הוא דחף את הסוס פנימה, ובעל כורחו נאלץ האדם להילחם, וכך הכניע את אויביו נגד כל הסיכויים.
אנו רואים שלפעמים השגחת ה' באה בדברים שהם נגד הסיכויים ונגד ההיגיון, ובכל זאת זהו רצונו של הבורא יתברך. קראתי מעשה שהיה בברכפלד. עוד בימים שהאחוזה הייתה בשלבי בנייה, וכבר התחילו לאכלס חלק מן הדירות, נסעה אישה במונית עם ילדיה ועם עגלה מאחור, וביקשה מן הנהג שיעצור בכתובת מסוימת. הנהג עצר בניין או שניים לפני. אמרה לו: קשה לי, אתה רואה שאני עם הילדים ועם העגלה, למה אינך יכול לעצור בדיוק היכן שביקשתי? הנהג התקדם ועצר בניין אחד אחרי. שוב אמרה: אי אפשר בדיוק היכן שביקשתי? רגע לאחר מכן שמעו רעש אדיר. התברר שמנוף שעבד שם למעלה הרים מטען כבד - כמדומני של בלוקים - והמטען נשמט, נפל על מרפסת, המרפסת התמוטטה, והכל צנח בדיוק על המקום שבו הייתה המונית אמורה לעמוד. באותו מקום ממש - ובמקרה הרכב חנה שלושה מטרים קדימה.
כלומר, דברים שאתה סבור שקרו סתם במקרה - אינם מקרה, הם מתוכננים. לא סתם הסוס רץ קדימה. ולפעמים גם להפך: מספרים על השר דון יצחק אברבנאל שהיה פעם במלחמה עבור מלך ספרד, והיה לו סוס נאמן מאוד. הכה בו שידהר קדימה, והסוס נעמד ולא היה מוכן לזוז. רגע לאחר מכן עבר חץ בדיוק במקום שאליו היה אמור להגיע. אילו התקדם הסוס, היה נפגע מן החץ ומת; ובחסדי ה' שהסוס עצר, עבר החץ לפניו ולא פגע בו. זהו "שקר הסוס": לפעמים אתה מורה לסוס לעשות דבר והוא משקר בך ואינו עושה כרצונך - בין שהוא רץ קדימה כשאמרת לו לעצור, ובין שעצר כשאמרת לו לרוץ - ודווקא זה עצמו הוא לישועה, כרצון הבורא יתברך להוציא את תוכניתו אל הפועל.
עין ה' אל יראיו
הִנֵּה עֵין יְהֹוָה אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ׃
התבונן וראה שעינו של הקדוש ברוך הוא אל יראיו, ופירושו של דבר שה' נלחם עבור האדם. כמו שכתוב "הובישו רוכבי סוסים": אותם רוכבי סוסים שהיו אמורים כביכול לנצח במלחמה - להם יהיו בזיונות ובושה, והם לא יצליחו. וכמו שאומר דוד המלך "אתה סתר לי מצר תצרני". וההשגחה הזאת, מסביר המלבי"ם, היא משני טעמים: האחד - מפני שהם יראיו, ומי שירא ה' ראוי להשגחה ממנו יתברך; והשני - מצד שהם מייחלים לחסדו, שהקדוש ברוך הוא מושיע את מי שחוסה בו.
הסברנו פעם את דברי הגר"א על "טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים". מה בין "לחסות" ל"לבטוח"? אומר הגר"א: "לבטוח" הוא כשקיבלתי הבטחה - הבטיחו לי. "לחסות" הוא כשאיש לא הבטיח לך דבר: יש התקפת טילים ואתה חוסה בצל מבנה מיגון - וכי הוא הבטיח לך משהו? לא, אתה פשוט חוסה בצילו, טומן עצמך בצילו. ואומר הכתוב: גם כאשר מישהו מבטיח לך ואומר "אני לוקח אחריות, אני דואג לך, אין לך מה לדאוג" - עדיין טוב לחסות בה'. ה' לא הבטיח לי כלום, ובכל זאת טוב יותר לחסות בו מלבטוח באדם. ומה בכך שההוא הבטיח? עזוב את הבטחותיו; אנו יודעים כמה אפשר לסמוך על הבטחות בני אדם, וכמה "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה". נמצא שעדיף לחסות, אף שאינה אלא חסייה בלא הבטחה, מלבטוח במי שהבטיח אך הוא בשר ודם. וזהו "למיחלים לחסדו": עינו של ה' על מי שמייחל לחסדו, וה' מושיע את הבוטח בו.
לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב׃
את מי שחוסה ובוטח בה', מציל ה' את נפשו ממוות, שלא ימותו על ידי הצר הצורר אותם; "ולחיותם ברעב" - שגם בשעת רעב מצילם מן הרעב. ואין זה נכתב כאן בכדי, אומר המלבי"ם, שהרי כפי שהסברנו הפרק שלנו הוא המשך לפרק הקודם. שם ראינו מצב של שלוש שנות רעב, והקדוש ברוך הוא הביא גשמים, ובאותם גשמים היה גם שיטפון ששטף את האויבים שקמו עליהם. נמצאת ישועה כפולה: מחד ניצלו מן הרעב, ומאידך ניצלו מן האויבים. "להציל ממות נפשם" - על ידי השיטפון ששטף את האויבים; "ולחיותם ברעב" - שאותם גשמים, לאחר שלוש שנות בצורת, נתנו להם מים לשתות ולגדל את שדותיהם, והצילום מן הרעב.
נפשנו חיכתה לה'
נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַיהֹוָה עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא׃
הגמרא מביאה פסוק זה כדוגמה לאדם המחליף חי"תין בה"הין וה"הין בחי"תין. כשאומר "נפשנו חיכתה לה'" ומחליף את החי"ת בה"א - לא נמצאת מגדף? רחמנא ליצלן.
ומבאר המלבי"ם: "נפשנו חיכתה לה'" - אף שהישועה לא באה מיד. וכבר ראינו "בלו עצמי בשאגתי כל היום", שואג כל היום והישועה מתעכבת. נפשנו חיכתה, היה צריך להמתין לישועה; ועם כל זה "עזרנו ומגננו הוא" - בוא וראה שה' עזרנו מן הרעב והגן עלינו מפני הצר. ולשון "חיכתה" מורה על תקווה, מלשון המתנה.
כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קׇדְשׁוֹ בָטָחְנוּ׃
אומר המלבי"ם: התוחלת שאדם מייחל לקדוש ברוך הוא אינה דומה לתוחלת שאדם מייחל לתשועת בשר ודם. כשאדם מייחל לישועת חברו והלה מתמהמה - הבטיח לעזור, והדברים אינם קורים - הוא נעצב. "נראה לי שאין כבר מה לצפות ממנו; אמנם אמר שיעזור, אבל אני מחכה כבר יומיים והוא אפילו לא הרים טלפון". האדם נכנס לדיכאון ומבין שהישועה שלה ציפה כנראה לא תבוא. וייתכן שחברו התחרט, וייתכן שלא התחרט אך אינו יכול להושיע: חשב שיוכל לשכנע ולהשפיע, ורואה שאין בכוחו. במילים פשוטות, כשאתה סומך על אדם, פעמים רבות הציפייה הזו מביאה אותך לעצבות. אבל הבוטח בה' - אין אצלו יתברך חיסרון יכולת ואין חיסרון רצון. לכן "נפשנו חיכתה לה'" ובכל זאת "בו ישמח לבנו", ולא כאצל בשר ודם שהעיכוב מכניס לעצבות. אף שחיכינו, אני בוטח בישועת ה' גם אם אינה באה תכף ומיד - "כי בשם קדשו בטחנו", ביטחון מוחלט שבוודאי ה' יושיע אותנו, שהרי שם קודשו נקרא עלינו, כמו שכתוב "ושמך עלינו נקרא אל תניחנו".
ראיתי בזה הסבר נפלא, ואיני זוכר בשם מי: שם ה' נקרא עלינו - היכן? בשם "ישראל", שיש בו "אל". לא עשה כן לכל גוי. ומיד יש לשאול: והרי גם "ישמעאל" יש בו שם אל? אלא שים לב - שם אין שם ה' נקרא, שהאל"ף אינה נקראת אלא נחה: אומרים "ישמעל", ואין אומרים "ישמע-אל". ואילו אצלנו נקרא ונאמר "ישראל", "אל" בפירוש. שם ה' לא נקרא עליהם; רק עלינו - "ושמך עלינו נקרא אל תניחנו".
יְהִי חַסְדְּךָ יְהֹוָה עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ׃
על כל פנים אומר דוד: מבקש אני שלהבא לא נצטרך לחכות ולהמתין זמן רב לחסד ה', אלא "יהי חסדך ה' עלינו" באופן מיידי. "כאשר יחלנו לך" - מיד כשאנו מייחלים לך, תושיענו ואל תתמהמה בישועה. ואף שנפשנו חיכתה לה', ואף שבו ישמח לבנו מפני שאנו בטוחים שהישועה בוא תבוא, עם כל זה יהי חסדך עלינו מיד, מבלי לעכב את הישועה.
לסיכום: הפרק מלמדנו שתי הנהגות: "משמים הביט ה'" - הנהגת הטבע והמערכה, שבה יודע הקדוש ברוך הוא את הכל מראש וברא את העולם לפי צורכי בריותיו; ו"ממכון שבתו השגיח" - השגחה פרטית על כל דור ודור ועל כל אדם ואדם לפי מעשיו. ידיעתו אינה מתחדשת ואינה מתרבה, שהרי הוא "היוצר יחד לבם" ומשום כך "המבין אל כל מעשיהם", כבונה השעון וככותב התוכנה היודע מראש את כל פעולותיה; ואף על פי כן הבחירה בידינו, ש"אין ידיעתנו כידיעתו". ומכאן שאין המלך נושע ברוב חיל ואין הגיבור ניצל ברוב כוח, ואף הסוס עלול לשקר - ודווקא שקרו יהיה לתשועה, ככל אשר יחפוץ הבורא. "הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו": טוב לחסות בה' מבטוח באדם, ומי שבוטח בו אינו נעצב גם כשהישועה מתמהמהת, כי אין אצלו יתברך חיסרון יכולת ולא חיסרון רצון. ועל כן חותם דוד בתפילה: "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך" - שתבוא הישועה מיד, בלא עיכוב.