פרק ל"ג הולך ומבאר את שתי ההנהגות שבהן מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו: הנהגת האמת והאמונה, שהיא הנהגת הטבע הקבועה שאינה משתנה, והנהגת החסד, שהיא ההנהגה ההשגחית שבה משנה השם את סדרי הטבע לפי מעשי בני האדם. בהמשך הפרק מראה דוד המלך כיצד שתי ההנהגות הללו ניכרות בבריאה עצמה: השמים בהנהגה הקבועה, והארץ בהנהגה המשתנה. מכאן נמשיך אל ביטול עצת הגויים מול קיום עצת השם, ואל אשרי הגוי אשר השם אלוהיו.
אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד יְהֹוָה מָלְאָה הָאָרֶץ׃
כאן מדבר המלבי"ם על ההנהגה ההשגחית, שבה הקדוש ברוך הוא משגיח ומשנה את הטבע לפי מעשינו. וזה מצד שהשם אוהב צדקה ומשפט: אילו היה העולם מתנהל בחוקי הטבע בלבד, לא היה אפשר לקיים צדקה ומשפט, שהרי חוקי הטבע אינם משתנים ואינם מבחינים בין צדיק לרשע. והשם רוצה לתת צדקה לעושים טוב ומשפט לעושים רע. לשם כך אי אפשר להסתפק בהנהגת האמת והאמונה שהיא הנהגת הטבע, אלא צריך את הנהגת החסד. וזהו: "חסד ה' מלאה הארץ" - היות והשם אוהב צדקה ומשפט, צריך לתת לכל אדם כפי מעשיו, ולכן מלאה הארץ בהנהגה של חסד.
ההנהגה הזו בכוחה לסבב ולשנות את הטבע לפי מעשיהם של הטובים או הרעים. "אם שמוע תשמעו אל מצוותיי - ונתתי מטר ארצכם", ולעומת זאת "אם יפתה לבבכם - ועצר את השמים ולא יהיה מטר". זו אינה הנהגת הטבע היציבה והקבועה, אלא הנהגת החסד. ומכוחה משפיע השם בכל עת כפי מעשי בני האדם: עשו טוב - משפיע טובה, עשו רע חלילה - משפיע כנגד זה.
בִּדְבַר יְהֹוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כׇּל־צְבָאָם׃
עכשיו מדבר הכתוב על מה שאמרנו "ישר דבר ה'". השמים נעשו על פי חוקים קבועים שאינם משתנים. השמים בכללם נעשו בדיבור, וכל צבאם - הכוכבים והמאורות שנתלו ברקיע - נעשו ב"רוח פיו", שהיא פחות מדיבור, רק הרוח היוצאת מן הפה. כלומר די היה בזה מועט כדי לברוא את כל צבא השמים.
ומוסיף המלבי"ם דבר נפלא: היה הבדל בין בריאת השמים לבריאת הארץ. כאשר ברא השם את השמים ביום הראשון, הוא לא שינה בהם מאומה. השמים נותרו כמות שהיו בלי שום שינוי. אף המאורות נבראו ביום הראשון עם השמים, ורק תלייתם הייתה ביום הרביעי, אבל להיברא - הכול כבר נברא ביום הראשון. לעומת זאת בארץ לא כך היה: העולם נברא בעשרה מאמרות. המאמר הראשון הוא הוצאת הכול מן הרצון האלוקי אל הפועל, מה שהרמב"ן מכנה החומר ההיולי הראשון, יצירת החומר בכללותו, ובו כבר הושלמו השמים עם גרמיהם. ואילו תשעת המאמרות הנוספים - "ויהי" "ויהי" - כולם שינויים בארץ בלבד: "יהי אור", "תדשא הארץ", קיווי המים וכיוצא בזה. בהם נקוו המים ונראתה היבשה, עלו האדים אל הרקיע, ונבראו הברואים שבארץ.
וזה גם רמוז בישעיהו פרק מ"ה פסוק י"ח: "כי כה אמר ה' בורא השמים הוא האלוקים יוצר הארץ ועושה הוא כוננה". בשמים נאמר "בורא" - בריאה אחת יש מאין, ולא היו בהם עוד שינויים. ובארץ נאמר "יוצר" - שיצירה עניינה לגבל ולעצב ממה שכבר נברא יש מאין. בארץ הייתה יצירה נוספת לאחר הבריאה, והשם הוסיף בה תיקונים והמיר צורה בצורה; בשמים לא הייתה עוד יצירה. לכן בשמים שייך "ישר דבר ה'": הם קבועים, אינם משתנים, ולא הוסיף עליהם השם מאומה.
כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת׃
הארץ, לעומת השמים, לא נשארה בהנהגת האמת והאמונה הקבועה, אלא "חסד ה' מלאה הארץ" - הנהגה השגחית שבה משנה הקדוש ברוך הוא את הטבע. וכבר בשעת יצירתה שינה השם את חוקיה. לדוגמה: החוק הטבעי היה שיסוד המים יקיף את יסוד העפר, ולכן בתחילה היה הכול מים - "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". הרצון האלוקי הראשון היה שהמים יקיפו את כל כדור הארץ, ואז שינה הקדוש ברוך הוא את החוק הזה: "כונס כנד מי הים" - לקח את המים וריכזם כנד, כדבר העומד, כמו המים שעמדו ביציאת מצרים.
ולמה נקרא הים "נד"? מבארים המפרשים שהים עומד כאשר יש לו שפה וגבול מסביב, והוא כמו עמוד שעומד; ואם היה הקדוש ברוך הוא מסיר את גבולו, היה הים פורץ ושוטף הכול. הרי אנו רואים היום מדינות שעומדות להיעלם - איים שחלקם כבר התכסה במים, מדפי קרח שלמים באנטארקטיקה שמתחילים להימס, וההתחממות הגלובלית גורמת שיש מקומות שיודעים כי תוך כמה שנים ייעלמו וייִשטפו. הקדוש ברוך הוא שם גבול לים, ואם המציאות תהיה שהים יתרבה - הוא שוטף ולוקח הכול. הרי לך שהשם שינה את חוק הטבע: כינס את מי הים שיעמדו כנד ולא ישובו לכסות את הארץ. ו"נותן באוצרות תהומות" - שהמים יהיו עצורים בתוך התהום מתחת לפני האדמה, וכך תיראה היבשה.
עוד הסבר מביא המלבי"ם, שכיוון כאן המשורר גם למה שהתגלות היבשה נעשתה על ידי המאמר "יהי רקיע בתוך המים". הקדוש ברוך הוא קבע חוק שהמים יעלו באדים אל הרקיע, שהרי האוויר קל מן המים, ועל ידי כן נעשו המים העליונים. ידוע שהשם חילק בין מים עליונים למים תחתונים. וגם היום ידוע שיש כדורים וכוכבים שכולם קרח, בבחינת מים עליונים - מעבר למה שמדברים על מים עליונים במושגים קבליים, מדברים על כך גם במובן הגשמי.
ולפעמים יש גשם הבא מן המים העליונים. הרב זמיר כהן מביא בספרו שלפעמים יש מטאוריטים, שהם בעצם חלקי כוכבים וסלעים מכוכבים המגיעים לכדור הארץ. בדרך כלל כשהמטאוריט נכנס לאטמוספירה הוא נשרף ומתפורר ואינו מגיע בשלמותו, ואז רואים מעין כוכב נופל - מן החום האדיר הוא נראה ככדור אש נופל. יש מכתשים באריזונה ובמקומות נוספים שידוע שנוצרו ממטאוריטים אדירים שנפלו בזמן מן הזמנים. ויש גם מטאוריטים של קרח, וכשהם נכנסים לכדור הארץ הם הופכים למים - וזו מציאות של גשם המגיע לכאן מן המים העליונים.
נמצא שהשם הפריש את המים מן היבשה, ורוב המים תלויים במאמרו של מלך באוויר. וזהו "נותן באוצרות תהומות" - מן התהומות נתנם באוצרות, והוא הרקיע. וכאן הנהיג הקדוש ברוך הוא הנהגה אחרת, הנהגה של חסד: בגזירת השם נעצר הגשם, ובגזירתו הוא יורד, הכול בהשגחה. וכל זה מעשה ידיו מגיד הרקיע, ומעשה תמידי הוא - "כונס", "נותן", הכול לשון הווה, כי זה נמשך תמיד. ובמה תלוי? בהנהגת בני האדם: עשית טוב - ישפיע טוב, עשית רע - יהיה רע. ואילו הנהגת השמים קבועה, אינה משתנית לעולם, ואינה תלויה כביכול בהנהגת בני האדם.
יִירְאוּ מֵיְהֹוָה כׇּל־הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כׇּל־יֹשְׁבֵי תֵבֵל׃
על ידי ההנהגה הקבועה, ההנהגה הטבעית, "ייראו מה' כל הארץ": מתוך שרואים שהשם הוא בורא הכול, מבינים שאין זה נעשה מעצמו אלא יש כוח אלוקי שיצר את העולם, וזה מביא את האדם למורא - שלא יעשה ככל העולה על רוחו אלא יבין שיש אלוה ממעל. ועל ידי ההנהגה ההשגחית - "ממנו יגורו כל יושבי תבל".
ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין יראה למגור: "יגורו" תמיד עניינו פחד מן הרע, כמו "גורו לכם", ואילו יראה יכולה להיות גם שלא מפני דבר רע. ועוד הבדל בין "ארץ" ל"תבל": ארץ היא כלל הארץ, ובכלל זה גם אנטארקטיקה ומדבר סהרה; ואילו תבל מדברת תמיד על מקומות היישוב. לפיכך: בהנהגה ההשגחית, שבה יש שינויים בטבע לפי מעשי בני האדם, "יגורו כל יושבי תבל" - יושבי מקומות היישוב יפחדו שמא פתאום יהיו קטסטרופות, אסונות, צרות, צונאמי. ברגע שיש הנהגה השגחית, זה מביא את האדם לחשוש שמא יסטה מן הדרך וישלם על כך מחיר.
כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא־צִוָּה וַיַּעֲמֹד׃
כנגד "ייראו מה' כל הארץ" נאמר "הוא אמר ויהי" - השם אמר ויצר, וזהו. וכנגד "ממנו יגורו כל יושבי תבל" נאמר "הוא ציווה ויעמוד": גם עמידת הארץ וקיומה אינם כשמים שעומדים כמעצמם, שהשם נתן בהם חוק ולא יעבור והם נמשכים מאז לעולם. הארץ אינה עומדת מעצמה - הרי על פי טבע היה ראוי שהמים יכסו את כולה, אלא שהשם ציווה שתעמוד, ושם את החול גבול לים, והוא הנותן מטר לפי מעשי בני האדם. וכיוון שהאדם יודע שהכול בציווי השם, וברגע אחד יכול השם לשנות את ציוויו ואת הנהגתו והכול ישתנה - על ידי זה יגורו כל יושבי תבל, שמא יסלק השם את השגחתו.
ומדייק המלבי"ם: "אמר" היא אמירה חד פעמית ולפי שעה - "הוא אמר ויהי", אמר ונהיו השמים. אבל בארץ נאמר "ציווה", וציווי הוא דבר נמשך ומתמיד. כמו שאמרנו "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" - האמירה קיימת תמיד ומהווה את כל המציאות בכל רגע, וברגע אחד משנה השם את המציאות בהשגחתו. ומשום כך יכולים להיות נזקים ומצבים שהאדם ציפה בהם לטוב ולא כן היה, ודבר זה עצמו בגדר סכנה - ועל ידי זה יגורו כל יושבי תבל.
יְהֹוָה הֵפִיר עֲצַת־גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים׃
כאן יש למלבי"ם הסבר נפלא ביותר, ותחילה נעמוד על הקושי: הפסוק כופל לכאורה את עצמו, ואילו לפי המלבי"ם אין בתנ"ך דבר החוזר על עצמו. "הפיר" מול "הניא", "עצה" מול "מחשבה", "גויים" מול "עמים" - אותו משפט בשלושה ביטויים שונים, ודבר זה מצריך הבנה.
יסוד הדברים: הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בהשגחה מיוחדת, ולכן בעניינים שהשם רוצה מצד חוכמתו להוציא אל הפועל, הוא מבטל את עצת הגויים ואת מחשבותיהם, ומוציא הכול לפי תוכניותיו. אין מועילות מחשבות בני האדם ועצותיהם לבטל את עצת השם.
ומהי עצה ומהי מחשבה? העצה היא התכלית שבה חפץ העושה - הקו האחרון, מה אני רוצה שיהיה בסוף. והמחשבות הן האמצעים המובילים אל התכלית. לדוגמה: התכלית היא לגור כאן; האמצעים הם קניית השטח, הבאת הקבלן, הבאת החומרים והתחלת הבנייה. העצה היא מה שאנו מעוניינים שיהיה בסופו של דבר, והמחשבה היא כיצד להוציא את הדבר אל הפועל.
והבדל נוסף: "מניא" עניינו שהדבר לא יחול כלל מעיקרא, כמו "אם הניא אביה אותה"; ואילו "מפיר" עניינו שהדבר כבר חל וטעון עתה הפרה וביטול. ועוד: "עם" הוא מדרגה גבוהה יותר מ"גוי". גוי הוא התאספות וקיבוץ של אנשים, ועם הוא כבר שלטון מסודר והנהגה מיושרת.
ועתה ראו כמה נפלא, שהמליצה כאן היא "לא זו אף זו": השם הפיר את עצת הגויים - את התכלית שהגוי מתכנן להוציא לפועל, ואצל הגויים שהם הנחותים. ויותר מזה: השם אף הניא, שהניא עניינו שהדבר אפילו לא יתחיל לחול, ואפילו את המחשבה, שאינה אלא האמצעים להוציא את הדבר אל הפועל, ואפילו של העמים - האומות המתוקנות והחשובות. גם אצלם לא יאפשר הקדוש ברוך הוא אפילו את תחילת המחשבה. כפתור ופרח.
והרד"ק עומד כאן על קושי: הגויים הם רבים, ולכאורה היה צריך לומר "עצות גויים", ולמה נאמר "עצת גויים" בלשון יחיד? אלא בא לומר לך שאפילו יהיו כל הגויים בעצה אחת - יפר השם את עצתם, כמו שנאמר "כל הגויים כאין נגדו". גם אם יתאחדו כל הגויים ויחליטו לפתור את הבעיה היהודית, הקדוש ברוך הוא יפר את עצתם ועם ישראל ישרוד לנצח. אפילו עצה אחת של כלל הגויים לא תעמוד.
עֲצַת יְהֹוָה לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר׃
אומר האבן עזרא שפסוק זה מכוון כנגד הקודם: "עצת ה'" כנגד "עצת גויים" שתתבטל, ו"מחשבות ליבו" כנגד "מחשבות עמים" שיתבטלו. עצת השם ומחשבות ליבו הן שתעמודנה, לעולם ולדור ודור. ואף כאן בא המלבי"ם לבאר את ההבדל בין "עצת ה'" ל"מחשבות ליבו", ובין "לעולם תעמוד" ל"לדור ודור".
עצת ה' היא התכלית הנרצית לפניו יתברך, וכל תחבולה שתיעשה כדי לשנות את התוכנית המקורית לא תועיל. ולא זו בלבד, אלא גם את מחשבות ליבו - האמצעים שבהם מוציא השם את העצה אל הפועל - לא תוכל לבטל. היה מקום לומר: סוף סוף עצת השם תתקיים, אבל את הדרך שבה תצא לפועל אפשר לשנות. על כך אומר הכתוב שלא כן; גם הדרך שבה החליט השם להוציא את רצונו לא תתבטל.
ומה בין "לעולם" ל"לדור ודור"? כבר ביאר המלבי"ם בכמה מקומות ש"לעולם" הוא זמן בלתי נחלק - בלי לדבר על חלוקת זמנים ובלי שום שינוי; ואילו "לדור ודור" הוא אף הוא זמן תמידי, אלא שהוא מתחלק ומשתנה לפי הדורות. שניהם לתמיד, אלא שהאחד בלי שינוי והשני משתנה לפי מצב כל דור ודור.
לפיכך: עצת השם - התכלית, מה שהשם רוצה שיהיה בסוף, למשל מה יהיה עם בני אנוש בסוף כל הדורות - "לעולם תעמוד", בלי שינוי ובלי חלוקה לדורות. ואילו מחשבות ליבו, שהן האמצעים להוציא את העצה אל הפועל, אלו אכן משתנות לפי הדור: "לדור ודור", לפי מצבו של הדור - דור שכולו זכאי או דור שכולו חייב.
וכן מצינו בעניין גוג ומגוג, וכפי שדיברנו בשיעורים בתנ"ך בנבואות יחזקאל ובנבואות זכריה, שישנם שני מסלולים: מסלול שבו יהיה לעם ישראל נזק חלילה, ומסלול שבו לא יינזקו כלל. זהו "לדור ודור". התוצאה הסופית - ביאת המשיח, הגאולה השלמה והעולם הבא - לא תשתנה, וזה בגדר "לעולם". אבל כיצד יהיה: בייסורים ובחימה שפוכה או בחסד ובשלום - זה משתנה מדור לדור ותלוי במעשינו. משיח יבוא בסוף; באילו אמצעים - זה תלוי בך. ולכן "מחשבות ליבו לדור ודור": העצה אינה משתנה, והמחשבות יכולות להשתנות לפי מצב הדור.
אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר־יְהֹוָה אֱלֹהָיו הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ׃
מבאר המלבי"ם ש"הגוי" כאן הוא כל גוי, ולאו דווקא עם ישראל: אשרי כל גוי שמאמין בעבודת השם. וכבר דיברנו לא פעם שהתורה היא מסר אוניברסלי, ואין לטעות ולחשוב שלקדוש ברוך הוא עניין עם ישראל בלבד. עוד הרבה לפני עם ישראל ניתנו שבע מצוות בני נח, שהן הוראות לכלל האומות. וכאשר סרחו אנשי דור המבול - עוד לפני עם ישראל - הביא עליהם הקדוש ברוך הוא מבול; ואנשי סדום - עשה להם הפיכה; ואנשי נינווה - "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת", וזה כבר אחרי מתן תורה. יש לקדוש ברוך הוא עניין גם באומות, והן מחויבות בשבע מצוות בני נח ולהכיר את השם, לפי מדרגתן: לא לקלל את השם, לא לעבוד עבודה זרה (ובשיתוף מותר להן), להעמיד דיינים, לא לגזול, לא לנאוף ולא לרצוח.
ואגב, יש היום בחוץ לארץ קהילות שלמות של שומרי שבע מצוות בני נח. לעיתים קהילה שלמה יחד עם הכומר שלה עזבה את ההזיות על אותו האיש ואת כל ההבלים הללו, והם מכירים בבורא עולם ומבינים שעם ישראל הוא הייעוד והתכלית, ושתפקידם לשמור שבע מצוות. היו כאלה שרצו אף להתגייר, וגדולי ישראל אמרו להם שאינם צריכים להתגייr, שהרי אין לנו עניין בגיורים המוניים - "קשים גרים לישראל כספחת" - אלא שיישארו בקהילתם ויגבשו קהילה של שומרי שבע מצוות בני נח. ורבנים מגיעים אליהם לדרוש וללמדם את הלכות שבע מצוות בני נח, ואין זה פשוט, שהרי אלו הלכות שמעט מאוד עוסקים בהן, כיוון שאינן הלכה למעשה אצלנו, ואין עליהן נידונים נרחבים בשו"תים. ואף על פי כן באים שם רבנים ומוסרים שיעורים כיצד עליהם להתנהג כקהילת בני נח.
"אשר ה' אלוהיו" - כבר הסברנו שכל לשון "אלוה" בייחוס, כגון אלוהיי ואלוהיך, מורה על השגחה פרטית. אשרי הגוי שהשם מיוחס אליו באופן פרטי, שהוא שומר את המצוות השייכות לו והשם הוא אלוקיו באופן אישי - אשריו, כי הוא מושגח מאת השם.
ובנוסף לכך מוסיף דוד: "העם בחר לנחלה לו" - על אחת כמה וכמה עם ישראל, שהרי "עם" תמיד בדרגה גבוהה מ"גוי". הגוי יש באפשרותו לבחור בשם, אבל השם לא בחר בו; ואילו עם ישראל, מלבד שאנו אמרנו "רצוננו לראות את מלכנו" וקיבלנו על עצמנו "נעשה ונשמע", גם השם מצידו בחר בנו להיות לו לעם סגולה. ומשום כך ודאי שנזכה להשגחה פרטית ולניסים נפלאים. אשרי אלה שהקדוש ברוך הוא בחר בהם להיות לו לנחלה.
הפרק מעמיד לפנינו שתי הנהגות: הנהגת הטבע הקבועה, שבה נבראו השמים בדבר ה' ולא שונו מעולם, והנהגת החסד וההשגחה, שבה שינה השם את הארץ - כינס את מי הים כנד ונתן באוצרות תהומות - וממשיך לשנות בה תמיד לפי מעשי בני האדם. מן ההנהגה הראשונה באה יראה, ומן השנייה בא מגור ופחד העונש, שכן "הוא ציווה ויעמוד" - ציווי מתמשך שברגע אחד יכול להשתנות. וכשם שהשם מפר את עצת הגויים ומניא אפילו את מחשבות העמים החשובים, כך עצתו שלו - התכלית - עומדת לעולם בלי שינוי, ומחשבות ליבו, שהן האמצעים, משתנות לדור ודור לפי מעשינו: הגאולה תבוא בוודאי, ובאיזו דרך תבוא תלוי בנו. ומעל הכול: אשרי כל גוי שהשם אלוקיו, ואשרי העם שבו בחר הקדוש ברוך הוא לנחלה לו.