פרק ל"ג בתהילים מהווה, לפי המלבי"ם, המשך ישיר למזמור הקודם. במזמור הקודם ראינו רעב שהיה, והמתפללים נענו והקדוש ברוך הוא הצילם מן הרעב על ידי גשם; הגשם בא בשיטפון והציל אותם בכך גם מפני האויבים שבאו כנגדם. כאן, במזמור שלנו, בא דוד המלך ללמד אותנו כיצד הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות: ההנהגה הטבעית, שהיא על פי חוקים קבועים שאינם משתנים, וההנהגה ההשגחית, שהיא ביטוי להשגחתו יתברך ותלויה במעשי בני האדם - עושים טוב, מנהיג אותם בטובה; עושים רע חלילה, להפך. ובפרט יבאר לנו כאן את ידיעת ה' והשגחתו בברואיו, וכיצד היא ההשגחה על יראי ה' וחושבי שמו.
רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה', לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה׃
בסיום המזמור הקודם נאמר: "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב" - לצדיקים נאמרה שמחה, ולישרים נאמרה רינה. מסביר המלבי"ם שהישרים הם במדרגה גבוהה יותר מן הצדיקים. הצדיק הוא עובד ה' ועושה את מעשה הצדק בפועל, אבל עדיין יש לו מלחמה פנימית; הוא עדיין לא ניצח את הקרב לחלוטין, לא מצד אמונות ודעות ולא מצד מלחמת היצר והתאוות. הישר לעומתו כבר אין לו שום נטייה - הוא דבוק בה' באופן מוחלט, "ליבי חלל בקרבי", אין לו מאבקים באמונה ואין לו התמודדות בתאוות, הוא כבר הולך בדרך ישרה. לכן הצדיקים הם בגדר שמחה, שהיא שמחה שבלב, ואילו הישרים הם בגדר רינה, שהיא מדרגה גבוהה יותר ואינה רק בלב אלא רינה בפועל.
עכשיו בא דוד ואומר: תראה מה פועלת השגחת ה' על האנשים ההגונים ועובדי ה'. השם משגיח על הצדיקים, והם יעלו ויגיעו למדרגת הישרים - ולכן "רננו צדיקים בה'". קודם אמרנו שהרינה שייכת לישרי לב, וכאן הוא אומר לך שהצדיקים עצמם יתרוממו למדרגה גבוהה יותר ויהיו גם הם בגדר מרננים, לא רק בגדר שמחים.
"לישרים נאוה תהילה" - גם הישרים התרוממו לדרגה גבוהה יותר, והם יתהללו בה'. ומפרש המלבי"ם את הלשון בשתי משמעויות: האחת, שהואיל והשיגו באופן תמידי את הדבקות בו יתברך ואת האמת, והם מרוחקים מן התאוות, נאה להם ויאה להם לספר תהילות ה', שהרי הם באמת הגיעו והשיגו. והשנייה, שלישרים עצמם ראויים ההלל והשבח - מגיעה להם תהילה על שהשיגו את דרך האמת והיושר.
הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר, בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ׃
מסביר המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות, כלומר ארבעה משפטים שהמשכו של הראשון במשפט השלישי שבפסוק הבא, והמשכו של השני במשפט הרביעי. ההודאה לה' כאן היא על ההנהגה הטבעית - הנהגה סדורה מששת ימי בראשית שלא חל בה שום שינוי, הנהגה קבועה לאורך כל הדורות, "הוא ציווה ויעמוד", וכך היא תישאר לתמיד. על זה אומר דוד המלך שיש להודות לה' בכינור; ועל גבורותיו של הקדוש ברוך הוא - בנבל עשור.
ומה ההבדל ביניהם? הכינור מתאר את ערך העולמות זה לזה. (אגב, במלבי"ם הנדפס כתוב "ז' ל' ל'", וזו טעות; צריך להיות "ז' ל' ז'" - ראשי תיבות של "זה לזה". היום קיימים כתבי היד של המלבי"ם, מצולמים ברמה גבוהה, ולא פעם כשהלשון אינה מובנת או יש תחושה של טעות דפוס, מעיינים בכתב היד המקורי ורואים בדיוק מה כתב המלבי"ם והיכן טעו המדפיסים בפענוח.) הכינור מתאר את הקשר של העולמות זה לזה, שהם ערוכים על פי חוקי המוזיקה, כעניין "ברון יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוקים". המלבי"ם מבאר שהעולמות הם כמו כדורים, והכדורים הללו כמו מחוברים בחוטים אל המרכז, אל העולם הזה; והחוטים הללו הם כמין מיתרי נגינת הכינור - כולם בהרמוניה אחת פועלים את רצון הבורא יתברך.
והנבל עשור מכוון כנגד הגלגלים, שהקדמונים מנו אותם כעשרה. ונבאר מהו המושג "גלגלים": כוכבי הלכת מסתובבים במסלוליהם ואינם מתרחקים, אף שלכאורה מכוח האינרציה היו צריכים לברוח החוצה - כמו גולה שאתה מסובב בתוך סיר עגול, שמכוח האינרציה היא רוצה לצאת החוצה. ומה שומר על הכדורים שלא יחרגו? כוח הגרביטציה, כוח המשיכה, הוא המחזיק אותם במסלולם. את זה הקדמונים ציינו כגלגלים: הם לא תיארו כדורים המסתובבים בפני עצמם, אלא תיארו שיש מעין גלגל שלם והכדורים כמו מסתובבים בתוכו, שהרי לא יכלו להבין כיצד הכדור מסתובב מכוח עצמו. וכשאתה רואה בקדמונים "גלגלים", הכוונה למה שאנו קוראים היום כוכבי לכת - נוגה, שבתאי וכיוצא בהם. הקדמונים אחזו שהגלגלים עשרה, ולכן "בנבל עשור זמרו לו": כל ההנהגה הטבעית, המסומלת בכדורים ובמיתרים הקשורים לכל כדור וכדור ובגלגלים שהם עשרה - בכל זה מהללים ומשבחים את הבורא יתברך.
האבן עזרא מביא בשם רבי משה שנבל עשור הוא נבל שיש בו עשרה נקבים, ולכן נקרא כך; אבל דוחה זאת ואומר עליו שלא דיבר נכונה. לדעת האבן עזרא "נבל עשור" אינו כלי אחד - כפי שסוברים כל המפרשים - אלא שני כלים: נבל ועשור, וכאילו כתוב "בנבל ועשור זמרו לו". וראיה לדבר ממה שנאמר "עלי עשור ועלי נבל", הרי שהעשור כלי אחד והנבל כלי שני. המלבי"ם אינו מתקשה בזה כלל: יש נבל עשור ויש נבל רגיל, ולכן נאמר "עלי עשור" - הוא נבל העשור, "ועלי נבל" - הוא הנבל הרגיל. וההבדל ביניהם שבנבל הרגיל פחות מיתרים, ובנבל עשור עשרה מיתרים.
שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ, הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה׃
האבן עזרא מסביר: על ידי אותם נבל ועשור תשירו לו שיר חדש, וכאילו כתוב "היטיבו נגן לו בתרועה" - שהמילה "לו" נמשכת אחורה וקדימה: שירו לו לה' שיר חדש, היטיבו נגן לו יתברך בתרועה על ידי הנבל והעשור.
ולמה בכלל צריך שיר חדש? אומרים בשם האדמו"ר מגור בדרך צחות: הרי כתוב "שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים", ומה רע בשירים הישנים? אלא שהמציאות היא שהחסידים שרים שירים לרבי שלהם, ופעמים רבות אלו שירים מפסוקים - "מי מלך הכבוד", "ימים על ימי מלך תוסיף" וכיוצא בזה - דברי שיר ושבח שכבר שרים אותם לקדוש ברוך הוא, והם שרים אותם לאדמו"ר שלהם. ומעתה "שירו לה' שיר חדש", למה? "תהילתו בקהל חסידים" - כבר החסידים שרים אותה לרבי שלהם, ולכן צריך לחבר לו שיר חדש. זו דרך צחות, ועכשיו נבוא לביאור.
אומר המלבי"ם: עד עכשיו דיברנו על הנהגת הטבע, וההנהגה הטבעית קבועה. לעומתה ההנהגה ההשגחית אינה קבועה, אלא משתנה לפי המציאות: אם מעשי בני האדם טובים - השם משגיח עליהם לטובה, ואם מעשיהם רעים - חלילה הארץ לא תיתן יבולה ועץ השדה לא ייתן פריו, ועד גלות מן הארץ, כפי הנבואות שבתורה על מה שקורה כשעם ישראל סוטים מן הדרך. ההנהגה ההשגחית דנה לפי מעשי בני האדם ואינה מיוסדת על הטבע. לכן נאמר "היטיבו נגן בתרועה" - שהתרועה תמיד מבטאת משהו חדש, והוא בא לרמוז על החידוש, על התגלות ה' לשפוט את הארץ, שהיא דבר חדש בכל פעם לפי המציאות ולפי אותו זמן. הנהגת השמים קבועה, אבל הנהגת הארץ - הכול תלוי במעשי האדם, וכפי מעשי האדם מתחדשות ההנהגות; ולכן על דברים שלא היו קודם צריך שבח חדש.
ומביאים בשם "מעם לועז" טעם נוסף ל"שיר חדש": מציאות היא שאדם מתרגש מדברים חדשים. דבר ישן כבר אינו מרגש, ואילו דבר חדש גורם התפעלות. לכן "שירו לה' שיר חדש" - כדי שעל ידי זה נחדש את עבודת ה' ותהיה לנו התרגשות מחודשת בעבודתו.
האור החיים הקדוש מסביר: כל תפילה היא שירה - האדם שר לה', מהלל ומשבח אותו, וצריך להרגיש כל תפילה כתפילה חדשה, ולא כדבר ישן שכבר התרגל אליו ואומרו מצוות אנשים מלומדה. הרי יש מלאכים שאומרים שירה פעם אחת בחייהם ומתבטלים; ויכול מאוד להיות שהתפילה שאדם מתפלל עכשיו היא התפילה האחרונה בחייו, ולכן יתייחס אליה כאל דבר חדש שאולי לא תהיה עוד אחריו. וכידוע, כל מה שגילה לנו האר"י הקדוש בכוונות התפילה - אלו כוונות של תפילה אחת; והאר"י אומר שכפי השתנות הזמנים כך משתנות הכוונות, שהרי בכל רגע משתנים סדרי עמידת העולמות, ובכל זמן וזמן הכוונות והייחודים שונים. אם כן, בכל פעם צריך התחדשות, שיר חדש, שירגיש האדם שעכשיו זה משהו אחר, ואולי אין עוד תפילה לאחריה.
כִּי יָשָׁר דְּבַר ה', וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה׃
כאן מדבר דוד על ההנהגה הטבעית. "דבר ה'" הוא הדיבור, שהרי את העולם יצר הקדוש ברוך הוא בדיבור - הוא אמר ויהי, וכמו שנאמר בהמשך המזמור "בדבר ה' שמים נעשו". ואומר לך הכתוב: דע שישר דבר ה' - הנעשה בדבר ה' הוא קבוע וישר ואינו משתנה. ומה נעשה בדבר ה'? השמים. וענייני השמים קבועים ואינם משתנים כלל.
"וכל מעשהו באמונה" - ההנהגה הטבעית נקראת בשם אמונה: הנהגה המסודרת מששת ימי בראשית, שחוקיה קבועים וקיימים ואינם משתנים. אמונה היינו אמת, דבר אמיתי וקבוע שאינו משתנה, וכביכול התחייב הקדוש ברוך הוא שלא ישתנה: חוקות שמים וארץ, יומם ולילה קיץ וחורף לא ישבותו, ולא ימושו לעולם. לעומת זאת ההנהגה ההשגחית, המשתנה לפי מעשי בני האדם ותלויה בהנהגת התחתונים - כשעושים טוב משפיע עליהם טובה ולהפך להפך - נקראת בשם חסד, שהקדוש ברוך הוא מתחסד עמנו כפי מעשינו ועושה עמנו חסדים לפי רצונו בכל עת.
האלשיך הקדוש מסביר שבא הכתוב לומר לך: אם נראים לך לפעמים בהנהגת ה' דברים שמעוררים קושי ותמיהה - למה חלילה תינוקות נפטרים בקטנותם, למה יש אנשים חולים, למה צדיק ורע לו וכל מיני דברים המעוררים תהייה - דע לך ש"כל מעשהו באמונה", ואין להרהר אחר מידותיו יתברך. ומהו "באמונה"? בנאמנות - כאילו אומר לך הקדוש ברוך הוא: אני שומר לך את זה בנאמנות.
למה כולם קליינטים של היצר הרע? מפני שהוא משלם במזומן. היצר הטוב לעומתו מסתובב עם פנקס צ'קים: תעשה מה שאני אומר לך ותקבל מיליון דולר. ומתי? שוטף פלוס שישים שנה. בא היצר הרע ואומר: אני משלם לך מיד, במקום, מזומן. כמה? עשרה, חמישה־עשר. והאדם לוקח. והלא היצר הרע הולך על גרושים - מה נתן לו? תאווה רגעית, עברה ונגמרה, ומה נשאר ממנה? כלום, אבל מיידי. לעומת זאת "דבר ה' באמונה" - בנאמנות, השם שומר לך את זה, וזה לנצח ולתמיד.
ומכאן גם תשובה לשאלה: למה איני רואה שהשם נותן מיד שכר למיטיבים ועונש לרשעים? "כל מעשהו באמונה", הכול בנאמנות. שהרי אילו היינו מקבלים שכר מיידי כאן על כל מעשה טוב, ולהפך להפך - היכן היה מגיע לאדם שכר על מעשה טוב? האדם היה סך הכול סוחר: עשיתי טוב קיבלתי מיד, עשיתי רע קיבלתי רע. העולם לא היה מתחלק לצדיקים ורשעים אלא לחכמים וטיפשים, שהרי רק טיפש גמור היה עושה רע. אילו אדם שמדליק אור בשבת הייתה נצמתת ידו ומתייבשת - מי היה מדליק אור בשבת? אלא שאז לא היו לקדוש ברוך הוא עובדי ה', אלא רובוטים; ורובוטים - יכול היה לתכנת אותך מראש, ואם הוא מחפש רובוטים יש לו הרבה, יש לו מלאכים. מה הוא רוצה ממך? "כל מעשהו באמונה": שגם כשאני עושה טוב ויתכן מאוד שקיבלתי משהו הפוך ממה שעשיתי, כביכול קיבלתי סטירת לחי - אני מאמין באמונה שלמה שהכול לטובה. על זה יקבל אדם שכר מושלם, שהרי המציאות מוכיחה לכאורה להפך, ואולי יאמר אין דין ואין דיין. לכן "ישר דבר ה'" - אל תפקפק במעשה ה', הכול ישר, אלא שהשם דורש ממך אמונה: להמתין עד סוף הסרט ולא לעזוב באמצע.
מביא רבי נחמן מברסלב משל ידוע: עני יהודי הכיר עני גרמני ואמר לו - בוא איתי, היום ליל הסדר אצל היהודים, יש שם חגיגות ובשר כמו שצריך. אמר לו: תתחפש ליהודי ותלך. התחפש הלה והגיע לבית הכנסת, הגבאי חילק את העניים - זה אצל פלוני וזה אצל אלמוני, "כל דכפין ייתי וייכול". יושב הגרמני ואינו מבין מילה, אבל מחכה לעיקר, לסעודה. מתחילים בכרפס - חתיכת תפוח אדמה, ועוד צריך לטבול במי מלח. אומר: יהודים משונים, שיהיו בריאים, אבל איפה האוכל, איפה הבשר? אחר כך קוראים סיפורים שלמים, "בבהילו יצאנו ממצרים" - ומה עם האוכל? אבל הוא מריח מן המטבח ומבין שמתישהו זה אמור להגיע. ואז אומרים ליטול ידיים, והוא יודע שאחרי נטילת ידיים מגיע האוכל. ניגשים לסעודה, ומביאים לו מין דיקט יבש ובלתי אכיל - וכי אין להם לחם טרי? אחר כך מרור, ואצל האשכנזים המרור הוא חריין, שאדם האוכל דבר כזה צריך אחריו מטף לכבות אותו, אש ולפידים מפיו יהלוכו. והוא כבר רעב, כל היום לא אכל, ולקח מנה הגונה מן המרור; פתאום הוא מרגיש שהוא בוער מבפנים, כשל כוח הסבל, התחיל לקלל בגרמנית, הפך את השולחן ויצא משם בכעס רב. למחרת תפס את היהודי לחנוק אותו: אתה עבדת עליי! שאל אותו מה קרה, וסיפר לו. אמר לו: טיפש גמור, עוד דקה היו מגישים את הבשר! מיד אחרי המרור מגיע הבשר. חיכית שעה וחצי - ומה ברחת ברגע האחרון?
כך, אומר רבי נחמן, המציאות של האדם פעמים רבות: הוא מגיע למצב של קושי, נקרע ונשבר ואומר איני יכול. והאמת - עוד קצת, צלחת את זה, עברת את זה. הכול תלוי באמונה: תאמין שהכול לטובה, וכשתהיה אחרי זה תבין איך הכול עשה השם לשפע, להטבה ולהועיל. "כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה" - השם אינו משלם במזומן, וכל מה שצריך זה סבלנות.
לשפת אמת יש כאן ביאור חדשני. "וכל מעשהו באמונה" - "וכל" כמו "וכל בשליש עפר הארץ", שהוא לשון מדידה. כלומר: דע לך שהקדוש ברוך הוא מודד את מעשיו באמונה - לפי מידת האמונה שיש בבריות. ככל שיש באדם יותר אמונה בה', כך משפיע עליו יותר; וככל שאמונתו פחותה, כך פחות משגיח עליו ופחות צמוד ודבוק אליו.
המזמור פותח בהתרוממות הצדיקים למדרגת הישרים - מן השמחה שבלב אל הרינה שבפועל, ומן הישרים שראויים להלל ושראויים שיהללום. ההודאה בכינור ובנבל עשור מכוונת כנגד ההנהגה הטבעית הקבועה, סדר העולמות והגלגלים הערוכים כמנגינה אחת; ו"שירו לו שיר חדש" מכוון כנגד ההנהגה ההשגחית המתחדשת בכל עת לפי מעשי בני האדם - ומכאן גם הדרישה שתהיה כל תפילה חדשה ומרעננת אצלנו. ולבסוף "כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה": הטבע מיוסד באמונה ובאמת ואינו משתנה, וההשגחה היא חסד לפי מעשינו; ומי שאינו מבין את דרכי ההנהגה יזכור שהכול בנאמנות ולנצח, שהיצר הרע משלם במזומן פעוט ואילו הקדוש ברוך הוא שומר את השכר השלם - וצריך רק סבלנות ואמונה שלא לברוח רגע לפני שמגישים את הבשר.