פתיחה: מן הווידוי אל הישועה
בחלק זה של הפרק אנו ממשיכים במהלך שהתווה המלבי"ם: הצרה של שלוש שנות בצורת, שבה לא ירדו גשמים, הצום והווידוי שנעשו באותו זמן, והישועה שבאה מיד לאחריהם. מכאן ממשיך דוד המלך ללמד אותנו יסודות גדולים בעבודת ה': כוחו של הווידוי, ההודאה על הטוב שאיננו רואים, הנהגת האדם בסוס וברוכב שבתוכו, והביטחון בה' שהופך כל מכאוב לחסד.
הווידוי שהביא את הישועה
חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֺנִי לֹא־כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהֹוָה וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֺן חַטָּאתִי סֶלָה׃ (ה)
המלבי"ם מבאר: מרגע שהסכמתי להודיע את חטאתי, כלומר שכבר הייתי מוכן להתוודות ולא להסתיר, ועווני לא כיסיתי - מיד באה הישועה. "אמרתי אודה עלי פשעי לה'" - ובאותו רגע עצמו "אתה נשאת עוון חטאתי", וירד הגשם. הרי לך ראיה שהווידוי מועיל והווידוי משיב חימה. והמילה "סלה", כדרכו של המלבי"ם, מורה שכאן נסתיים העניין, ומכאן ואילך עובר דוד לדבר בעניין אחר, קשור לנושא אך נפרד ממנו.
הספורנו מפרש מתי בדיוק היה הדבר: מיד כאשר אמר דוד לנתן הנביא "חטאתי". לא כשאול, שניסה להפיל את האשמה על העם ולהתנצל "והבאנו את זה לזבוח לה' אלוקיך" - אלא דוד אמר מיד "חטאתי", ומיד השיב לו הנביא "גם ה' העביר חטאתך לא תמות". באותו מעמד ממש נשא ה' את עוון חטאתו.
"אודה עלי פשעי" - ואתה תישא את הקל
פירוש נוסף בפסוק: "אמרתי אודה עלי פשעי לה'" - אמרתי בלבי שאני מתוודה על הפשעים, שהם המרד, החמורים שבכולם. "ואתה נשאת עוון חטאתי סלה" - ואני סומך עליך שתישא את העוונות ואת החטאים, שהם קלים מן הפשע. כלומר: יש לי כוח לפעול ולשוב על הדברים הקשים שעשיתי, ועל הדברים הקלים יותר אני בוטח שריבונו של עולם כבר ימחל לי.
בדרך צחות מביא בעל "מעם לועז" את דין "קים ליה בדרבה מיניה": מי שהתחייב בשני עונשים נידון בחמור שבהם, ובכך נפטר מן הקל. אמנם בדיני שמיים אין הדבר כך, אך בדרך רמז אפשר לומר: כיוון שאני מתוודה על הפשעים החמורים, ממילא תישא לי גם את העוון וגם את החטאים הקלים יותר. "קים ליה בדרבה מיניה" פירושו: העמידהו על הגדול שבשניהם.
בעניין זה סיפרתי פעם: החזון איש בחן בישיבת תפארת ציון, ושאל אחד התלמידים מה פירוש "קים ליה בדרבה מיניה". אותו תלמיד לא היה מן המתמידים, חשב כמה שניות ואמר: זה אומר שכשנכנס אדם גדול צריך לעמוד בפניו - "קים ליה", לעמוד, "בדרבה מיניה", לפני מי שגדול ממנו. מספרים שהחזון איש צחק, ואמר למלמד: ללמוד הוא לא למד, אבל רואים שהוא פיקח גדול. כלומר, להמציא ברגע אחד פירוש חדשני למאמר חז"ל - יש בזה כישרון.
"לעת מצוא" - השטף שהציל
עַל־זֹאת יִתְפַּלֵּל כׇּל־חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ׃ (ו)
המלבי"ם מעמיד את הפסוק על הגשם שירד, שהיה שטף מים רבים וגשם של ברכה לישראל. בדרך כלל, "לעת מצוא" - בעת שיימצאו מים רבים ושוטפים - מתפלל החסיד שהמים לא יגיעו אליו, שהרי המים שוטפים הכול. אבל כאן היה הדבר הפוך.
אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רׇנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה׃ (ז)
אומר המלבי"ם: כאן אדרבה, על ידי השטף עצמו באה ההצלה, ולכן אין החסיד צריך להתפלל שהשטף לא יגיע אליו, שהרי השטף הזה טוב היה לו. על ידי השטף "מצר תצרני" - נצרת אותי מן הצר והאויב, כמו שראינו לעיל, ששטף הגשמים מנע מן האויבים לבוא ולהגיע אליי. ועל ידי כן "רני פלט תסובבני" - כביכול סובב אותי מחנה שלם של מרננים ושמחים על הפליטה ועל ההצלה מן האויב. המים סובבו אותי כדי לפלט אותי מכל צר, והרי כאן רינה ושמחה על שנמלטתי מיד האויבים, שכאשר ראו גשם ושיטפון גדול כזה לא יצאו להזיקני.
רש"י מפרש בדרך אחרת: "לעת מצוא" - בהימצאך לקבל תפילתו, בזמן שהקדוש ברוך הוא נמצא לקבל את התפילה. ואכן יש זמנים מסוגלים יותר, כמו שכתוב "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב", ודרשו חז"ל שאלו עשרת ימי תשובה. ומה יתפלל? "רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" - ושטף מים רבים הם האומות. הגויים נמשלו לים נגרש, נחשבו "כמר מדלי" וכזרזיף, והמים מבטאים חומריות. על כן מתפלל החסיד ששטף האומות לא יגיע אליו ולא יפגע בו. וכך מצאנו שדוד התפלל: "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה" - השטף של האומות הוא המסוכן ביותר, שכן הם מזיקים בלי חמלה; ואם כבר עליי לקבל נזק, מוטב שיבוא מיד ה' ולא מיד אומות שאין להם רחמים.
דרשות המדרש ב"לעת מצוא"
המדרש רבה דורש את "לעת מצוא" בעניינים רבים שנאמר בהם לשון מציאה, ועל כולם החסיד מתפלל: "לעת מיצוי היום" - ואפשר לפרש את מיצוי היום על חיי האדם, ואפשר לפרשו על שעת הלילה, שלא יינזק בלילה; "לעת מיצוי הדין" - שיתפלל האדם כבר היום שלא ימצה עמו הקדוש ברוך הוא את הדין למעלה; "לעת מיצוי הנפש" - היא שעת הפטירה; "לעת מיצוי החשבון" - כשמגיע השלב לתת דין וחשבון. והתנחומא אומר: לעת מצוא זו זקנה. ולכל אחד מהם מביא המדרש ראיה מפסוק שנאמר בו לשון מציאה.
ואומר המדרש: צריך אדם להתפלל על זקנתו, שיהיו עיניו רואות ופיו אוכל ורגליו מהלכות. ולמה יש להדגיש זאת? מפני שכל מה שיש לנו ממילא איננו מרגישים צורך להודות עליו, והוא נראה בעינינו מובן מאליו. ובא המדרש ואומר: לא, התפלל על זה. היום אתה אוכל בלי בעיות של תיאבון, ואולי אף להפך, יש עודף - ויש שלב שאדם הולך ומצטמק ורע לו, אין לו תיאבון והוא אינו אוכל. יש מצב שאדם אינו מסוגל ללכת על רגליו וזקוק לכיסא גלגלים, ויש מצב שחשך מאור עיניו. ה' יצילנו - ועל כל אלה יש להתפלל כבר עכשיו, שכשנגיע לזקנה יהיו עינינו רואות ופינו אוכל ורגלינו מהלכות.
"לעת מצוא זו אישה"
חז"ל דורשים דרשה מפורסמת: "לעת מצוא" זו אישה, שנאמר "מצא אישה מצא טוב". כל חסיד מתפלל שיזכה בעת מציאתו לאישה טובה, שאם לא כן, רחמנא ליצלן, האישה עצמה עלולה להיות "שטף מים רבים" שיש להתפלל שלא יגיעו אליו.
ואפשר להסביר את "שטף מים רבים" בשתי משמעויות. האחת: כשמצא אישה כשרה, על ידה "שטף מים רבים אליו לא יגיעו" - לא ישטפוהו התאוות, שאשתו משמרתו מן החטא, כמו שהזכרנו בתחילת הפרק. והשנייה: שלמה המלך המשיל את האישה הרעה ל"דלף טורד ביום סגריר". כמו אדם שיושב בביתו ודלף מטפטף לו על הגג טיק־טיק־טיק בלי הרף - אפשר לצאת מן הדעת. יש אף עינוי סיני שמגלחים לאדם את ראשו ותולים מעליו דלי שמטפטף עליו טיפה אחר טיפה, וזה מוציא אותו מדעתו. לכן אמר שלמה "טוב לשבת על פינת גג מאשת מדנים" - מוטב לו לאדם שיבנה לו פינה על הגג ויישב שם. ועל זה מתפלל החסיד "לעת מצוא", שלשטף מים רבים אליו לא יגיעו.
וראיתי בהערות על שו"ת "אפרקסתא דעניא" ביאור נאה: מדוע נאמר "לעת מצוא" ולא "מצוא" בלבד? אפשר היה לומר שצריך למצוא את האישה בעת המתאימה - שאם מצאת את האישה הטובה ביותר כשאתה בן ארבעים והיא בת שלושים ותשע, אין זה בדיוק "לעת מצוא"; ראוי שיהיה בעת שאתם צעירים והחיים לפניכם. אבל הוא מפרש אחרת: אדם צריך לקבוע עיתים לתורה, ו"עת" היינו הזמן שקובע אדם לתורה. והמבקש לשאת אישה, אחד הפרמטרים המרכזיים צריך להיות שתאפשר לו ללמוד תורה, שתשלח אותו לבית המדרש ותטפל בכל הנצרך כדי שיוכל לעסוק בתורה. וזהו "לעת מצוא" - שימצא את ה"עת" על ידי האישה. וזהו "מצא אישה מצא טוב", ואין טוב אלא תורה. שכן ייתכן שימצא אישה ויאמר: נהדרת היא, אבל אין לי זמן ללמוד; כל היום "אני צריכה אותך", לך לקניות, עשה זאת, השגח על הילדים - וזה אינו טוב.
מספרים על אחד מגדולי ישראל, כמדומני רבי זושא, שבצעירותו לאחר שנשא אישה היה מגיע הביתה ומוצא שאין אוכל, הבית אינו מסודר והכביסה לא נעשתה. שאל: מה קרה? וראה את אשתו יושבת עם ספר התהילים. אמרה לו: לא היה לי זמן. קמתי בבוקר, התפללתי שחרית, אחר כך מעמדות, אחר כך שיר השירים, אחר כך צאינה וראינה, אחר כך התהילים היומי. מתברר שללמוד היא למדה כל היום כולו, אבל הבית כמהפכת סדום ועמורה. אמר: עכשיו אני מבין את דרשת חז"ל על "אעשה לו עזר כנגדו" - זכה עזרתו, לא זכה כנגדו. ההבנה הפשוטה היא שכל מה שאתה עושה היא רוצה להפך, תמיד נגד. אבל אפשר לפרש: זכה - אתה הולך לכולל והיא בבית מסדרת, מנקה ומכינה את כל הנצרך. לא זכה - כנגדו ממש: אתה יושב ולומד, גם היא לומדת; אתה מתפלל, גם היא מתפללת. וזה "לא זכה", שכן אני צריך שתכיני את הבית ויהיה מסודר, ועל ידי זה אוכל לעסוק בתורה.
ההודאה על מה שלא קרה
האלשיך מבאר את "אתה סתר לי מצר תצרני" ביאור נפלא. יש אנשים שאינם משבחים את ה' אלא כשבאה עליהם צרה וניצלו ממנה: אז הם מודים, עושים סעודת הודיה ואומרים - הנה, כמעט היה אסון והקדוש ברוך הוא הצילני. למשל, אם יילך אדם לארץ רחוקה ויבואו עליו ליסטים אחוזי חרב וחנית וייצל מחרבם, יודה לה' וימלא פיו תהילתו. אבל כשהוא הולך בדרך ובאותו יום לא פגע בו ליסטים ולא שטן ולא פגע רע, והכול היה כשורה - אומרים לו: תן תודה לה'. והוא משיב: תודה? על מה? הרי לפני חודש הודיתי, אז היו ליסטים בדרך וכפסע היה ביני ובין המוות; אבל היום הכביש היה חלק, הדרך זרמה ולא הייתה שום בעיה.
וההיגיון אומר להפך: דווקא כאן עליך להודות כפליים. שכן בפעם הקודמת הגעת לידי סכנה והיית כפסע מן המוות ורק בסוף ניצלת, ואילו היום לא היית כלל במצב סכנה, הכול זרם למישרין ואפילו איום על חייך לא היה - שהקדוש ברוך הוא ריחק את האויבים עוד קודם לכן ודאג שמלכתחילה לא יבואו.
ועל זה אנו אומרים "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים... כי גבר עלינו חסדו". והכול שואלים: הגויים ישבחוהו? ועל מה ישבחוהו - שגבר חסדו על ישראל? אלא הביאור נפלא: יש הרבה אסונות וצרות שאנו כלל איננו מודעים להם. מה היה בתוכנית, אילו רעיונות היו להם, אילו מזימות כמעט יצאו לפועל - אין לנו מושג. יש דברים שהשב"כ מצליח לחשוף, וגם זה חסד ה', שאם ה' אינו רוצה - ה' ירחם - יש פיגועים וצרות ואסונות, וכשה' רוצה הוא נותן בידם לחשוף התארגנות. אבל כמה מקרים היו שהשב"כ כלל לא חשף, ובכל זאת הדבר לא יצא לפועל? כל מיני "פנצ'רים" שנפלו להם, מטען שהתפוצץ בידיהם - ואתה כלל אינך יודע מכך מאומה. מי יודע? רק הוא. וזהו שהגוי יהלל, שהרי רק הוא יודע אילו תוכניות רצה לבצע וכיצד בסופו של דבר הצילנו ה'.
נמצא שעל כך שהכול הלך למישרין ומלכתחילה לא הייתה צרה, צריך אדם להודות הרבה יותר מאשר על שנקלע לצרה ויצא ממנה. פעם בא יהודי כבן ארבעים אל רב לשאול שאלה: כבוד הרב, חסדי ה' נולדה לי בת, ואומרים לי שצריך לעשות קידוש. נהוג אצל האשכנזים שבלידת בת עורכים קידוש בשבת בשחרית, עם קוגל, הכול לפי המנהג. אמר הרב: ומה השאלה? אמר לו: זה כבר הילד השמיני, ואין זו חובה גמורה אף לפי מנהג אשכנז; מי שעשה - עשה על הראשון, בהתלהבות. אמר לו הרב: רצוני לשאול אותך שאלה. אילו הבת הזאת הייתה נולדת לך עכשיו, בגיל ארבעים, והיא הראשונה - היית עושה קידוש? אמר לו: מה השאלה, אדם מחכה עשרים שנה לילד, ודאי שהייתי עושה, ולא בבית הכנסת אלא באולם. אמר לו הרב: אם כן, קל וחומר. אם הקדוש ברוך הוא כבר נתן לך שבעה והכול זרם למישרין וזכית לבית מלא בנים - לא כל שכן שאתה צריך להודות? אם על הראשונה היית מודה, וכי על השמינית כבר אינך רואה צורך להודות? אדרבה, כל שכן, שהרי עד עתה נתן לי ה' בית מלא בנים ובנות, והכול עבר כשורה בלי טיפולים ובלי מכשולים.
וזהו שאומר האלשיך: כל שכן שצריך להודות כשהלכת בדרך ולא אירע דבר. ועל זה נאמר "לעושה נפלאות גדולות לבדו", ודרשו חז"ל שאין בעל הנס מכיר בניסו - כאותן דוגמאות שרק האויב יודע מה תכנן. מי עשה את הנפלאות הללו? ה' לבדו, ואתה לעולם לא תדע מהן, והניצול לא ידע מהן מאומה. ועל כן בא דוד ואומר: ריבונו של עולם, "אתה סתר לי" - נסתר ממני, איני רואה את מי שמצר לי, ולכן אחלה פניך "תצרני", מן הסוג השני: שתשמרני מן הצר, שלא יגיע אליי כלל ולא אראה אותו כל עיקר. ואם תאמר: הרי זה גרוע, שכן כשלא ראית את הצר ולא ניצלת בפועל, לא תראה צורך להודות - על זה משיב דוד: אין לי לדאוג, שכן אשלם תודות לה', "רני פלט תסובבני סלה", ארנן כאילו פילטת והצלת אותי מאויב ממשי. אודה לך ריבונו של עולם כאילו נאבקתי עם האויב וניצלתי. לכן אני מעדיף "מצר תצרני", שלא אראה כלל את הצר ולא אדע כלל שהיה מצב סכנה, ובכל זאת ארנן כאילו הצלתני מצרה שהייתה בפועל.
ועל פי עיקרון זה אפשר לומר גם בניסיונות היצר. לפעמים יש לאדם ניסיון והתמודדות והוא מתגבר, ולפעמים הקדוש ברוך הוא מציל אותו מראש מן הניסיון ואינו מביאו כלל לידי התמודדות. אומר דוד: אני מעדיף את הדרך הזאת, שלא תביאני לידי ניסיון, כמו שאנו מתפללים בכל יום "ואל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" - ואני אודה לך כאילו הבאתני לידי ניסיון והצלחתי להינצל ממנו. ונמצא שהפסוק מתפרש הן באויב הגשמי והן באויב הרוחני, שהוא היצר הרע.
מוטב השכלה מייסורים
אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ־זוּ תֵלֵךְ אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי׃ (ח)
לפי מהלך המלבי"ם, שכל הפרשה כאן עוסקת בכך שהבינו שקלקלו והסתירו את חטאיהם ואחר כך שבו בתשובה, אומר דוד: אם כן, טוב יותר שלא ימתין אדם לשוב בתשובה עד שיכה אותו ה'. וכי צריך שלוש שנות רעב כדי שתתעורר? מוטב שיתעורר האדם קודם, ולא יהיה כסוס וכחמור הסוטים מן הדרך, שאינם מבינים שסטו אלא לאחר כמה מכות הגונות, ורק אז מיישרים את דרכם. טוב יותר "אשכילך ואורך בדרך זו תלך" - שה' יביא אותנו בדרך של השכלה להבין מהי הדרך הנכונה, ולא בדרך של מכות, שנתעה מן הדרך ונצטרך ייסורים כדי שנבין שדרכנו מוטעית.
ובפירוש "איעצה עליך עיני" יש שני פירושים. המלבי"ם, וכן רש"י, מפרשים מלשון קריצת עין: כאדם העוצם מעט את עינו לרמוז לחברו. כלומר, די לי בכך שה' יעורר אותי בקריצת עין בלבד, בלא שאזדקק לחטוף מכות כדי להתעורר. הרד"ק לעומת זאת מפרש מלשון עצה: אני נותן לך עצה ממה שראיתי בעיניי ובעצמי. ומי המדבר? דוד. וכתוב שלא חטא דוד אלא כדי להורות דרך לבעלי תשובה, ולכן הוא אומר: אני יכול לייעץ לך מניסיוני, שכשאדם מקלקל וחוזר בתשובה ה' מוחל לו - קבל ממני עצה זו.
אל תהיו כסוס וכפרד
אַל־תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג־וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ׃ (ט)
האבן עזרא מפרש: אל תהיו כסוס הזקוק למתג ולרסן, שהם כלי הסוס המחוברים לראשו כדי לבלום אותו שלא ידהר קדימה. ו"עדיו", לפי ביאורו, הוא לחייו. ויש מפרשים "עדיו" - פיו; ויש מפרשים מלשון עדי, תכשיט; ויש מפרשים מלשון הסרה, כמו "לא תעדה מיניה", "מעדה בגד" שהוא מסיר את הבגד. ונראה כעת את הפירושים.
האבן עזרא מוסיף: "בל קרוב אליך" - צריך לבלום את הסוס כדי שלא יתקרב אליך ויזיקך. ובביאור שני: "בל קרוב אליך" הוא אזהרה לאדם, שלא תהיה בך המידה הזאת ולא יתקרב אליך עניין זה - שלא תתנהג כסוס.
הרד"ק מפרש: אל תהיו כבהמה, שהבהמה אינה יודעת אם היא מזיקה או מיטיבה, שאין לה דעת, ולכן צריך לבלום אותה במתג וברסן שלא תקרב אליך לנשוך. ומכיוון שאין לה תבונה, אי אפשר לייסרה בדברים ואי אפשר להוכיחה. אבל אתם אל תהיו כך, אלא כשמדברים אתכם קבלו את המסר וסורו מדרככם הרעה. ומדוע דווקא סוס ופרד? מפני שהם בעלי חיים שניתן לשלוט בהם, שרוכבים עליהם ומיישרים אותם לדרך. והרי תראה: הם צריכים שישלטו בהם מבחוץ כדי לעצור אותם ולמנוע היזק, ואילו לך יש כוח שליטה מצד עצמך, ואתה מסוגל לבלום את עצמך בלי שיבלמך כוח אחר.
גם המלבי"ם הולך בדרך זו: אל תהיו כסוס וכפרד, שכדי להראות להם את הדרך צריך מתג ורסן. המתג והרסן קשורים משני צדי ראש הסוס ומחוברים לפיו; מושך הרוכב ברצועה הימנית - נוטה הסוס ימינה, מושך בשמאלית - נוטה שמאלה. זה היה ה"הגה" של פעם. ו"עדיו לבלום" - לפי המלבי"ם מלשון הסרה: כדי שלא יסור הסוס מן הדרך צריך לבלום אותו במתג וברסן, וכן לבלום אותו "בל קרוב אליך", שלא יתקרב אליך להזיקך. אבל אתה - די לך בקריצת עין, "איעצה עליך עיני", "אשכילך ואורך", די לך בהשכלת השכל, ואינך צריך ייסורים ולא מתג ורסן כדי שיישרו אותך.
הסוס והרוכב שבאדם
ואומר המלבי"ם שלא בכדי ניתנה דווקא דוגמת הסוס, שהרי האדם עצמו הוא תרכובת, כלשון הקדמונים, של סוס ורוכב: החלק המגושם שבו הוא החלק הבהמי, הסוס, והחלק הרוחני הוא הנשמה. וכבר דיברנו שבקונפליקט שבין הסוס לרוכב, הנצרות "פתרה" את הבעיה בכך שהרגה את הסוס. היא קובעת שאין אפשרות לחיות בשלום ובהרמוניה, ולכן אם אתה רוצה להיות עובד ה' - היה נזיר, אל תישא אישה, אל תוליד ילדים, חיה במנזר מנותק ואל תתעסק בענייני העולם הזה. וכולנו יודעים כמה הצליחו בהריגת הסוס: מצד אחד בית נזירים, מן הצד השני בית נזירות, ובאמצע בית יתומים, ואין יודעים מניין באו.
נמצא שאי אפשר להרוג את הסוס; הסוס הזה בועט ונושך. ומה עושה התורה? התורה מעניקה לרוכב מושכות. הסוס דוהר, אבל לפי הכיוון שננחה אותו. התורה אינה אומרת אל תישא אישה, אלא שא אישה וחיה עמה בקדושה. אינה אומרת אל תעסוק במסחר, אלא עסוק במסחר ואף יהיו לך נכסים - רבי היה בעל נכסים גדול - ובלבד שהכול יהיה על פי שולחן ערוך, על פי ההלכה ועל פי הגדרים. אין התורה באה לומר לאדם להרוג את הגוף. אתה צריך לאכול. הרב אלישיב העיד על עצמו שמעולם לא החסיר אף יום לא את הארוחה בזמנה ולא את השינה. מתמיד אינו מי שלומד שעות ארוכות בלי הפסקה, אלא אדם שזמניו מסודרים ומחושבים: שישים דקות בשעה הוא לומד, שישים שניות בדקה הוא לומד, אבל כשמגיע זמן אכילה הוא אוכל וכשמגיע זמן שינה הוא ישן. וכי דווקא בדילוג על ארוחות נעשה אדם מתמיד? המתמיד של הדור העיד בפנינו שמעולם לא דילג על ארוחה, כי עכשיו צריך לאכול. את הגוף אי אפשר להרוג, והוא צריך את חלקו - אלא שיש לתת לו את חלקו כפי שקובעת התורה, שלא יימשך אחר תאוות. וגם כשאכל, לא אכל סטייקים אלא מה שנצרך לאכול; איני אומר שיש עוון באכילת סטייקים, אבל צריך להבין שהגוף דורש את שלו ויש לתת לו את קיומו.
וזהו שאומר לנו הכתוב: כשיש באדם שני חלקים אלו, של סוס ורוכב, צריך שהרוכב - הנשמה - ינחה את הסוס, והגוף יפעל על פי הוראותיה. וכשהסוס ממרה את פי רוכבו והגוף נמשך אחר התאוות, צריכה הנשמה לאוסרו במתג וברסן, לעצור אותו ולא לתת לו לנהות אחר תאוותיו. ולפעמים נותנים מכת שוט כדי לעצור את הסוס, וכך גם מייסרים את הגוף, וכמו שכתוב "יסר בנך ויניחך". אם אתה עוצר את תאוות הגוף - קיבלת שליטה עליו; ואם אינך עוצר, הרי הגמרא אומרת "אבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע" - ככל שאתה נוהה אחר התאוות הן מושכות אותך יותר. אתה נותן לסוס מעט חופש, ופתאום מתברר שהסוס נותן לך זוגייה הגונה ונעשה בעל הבית, ואיבדת שליטה, וכבר אין הדבר בידיך. לכן אל יהיה אדם כסוס וכפרד, ואל ייתן לסוס להשתלט, אלא ישלוט הוא בסוס וימשול בו.
ומכאן גם שאם באים ייסורים, צריך האדם להבין שהם לטובתו: כשם שייסורי הסוס נועדו כדי שהנשמה תקבל שליטה, כך כשהקדוש ברוך הוא מייסר - את הגוף הוא מייסר, והמטרה היא לרומם את הנפש, שהחלק הרוחני שבאדם יזכה לכפרת עוונות, שיכיר עד כמה הגוף בר חלוף וכמה אין להשקיע בענייני העולם הזה. כל אלו מביאים את האדם להידבק בו יתברך.
רבי חיים בן עטר מבאר: "אל תהיו כסוס כפרד" - שהסוס והפרד סבורים שהמתג והרסן הם "עדיו", תכשיט. למה שמו לי את זה? כנראה רצה בעל הבית שאהיה נאה, ושם לי תכשיט. אומר הכתוב: טעות. הסוס הוא סוס, ואתה אל תהיה כסוס; עליך להבין שזה נועד לבלום, שלא יקרב להזיקך. כלומר, כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לאדם בעולם הזה כדי לבלום אותו מן ההנאות ומן התאוות - נועד כדי שיישר האדם את דרכיו ואת אורחותיו, ושלא יתפרץ הגוף ולא יעשה ככל העולה על רוחו.
ה"תולדות יעקב יוסף" מביא את הביאור המפורסם: "כפרד אין הבין" - אומרים המקובלים שזהו הלומד פשט, רמז ודרש בלא סוד. לתורה יש פרד"ס: פשט, רמז, דרש, סוד. והלומד רק פשט רמז ודרש הרי הוא "פרד", והוא "אין הבין", שכן אינו מבין באמת את מהלכי הקדוש ברוך הוא בעולמו, ורק המעמיק בתורת הסוד יכול להבין את פנימיות הדברים. ומישהו אמר פעם בדרך צחות: הרי המילה השלמה היא פרד"ס, ומדוע נקראים בני עדות המזרח "ספרד" ולא "פרדס"? אלא שיש מהם המתחילים בסוד עוד לפני שלמדו פשט, רמז ודרש - מיד מתחיל לספר לך מה אומר הזוהר. ואתה שואל: גמרא למדת? ש"ס סיימת? משנה ברורה? הלכה אתה יודע? והוא כבר אוחז בסוד. זהו "ספרד": קודם סוד, ואחר כך פשט, רמז ודרש.
רבים מכאובים לרשע
רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהֹוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ׃ (י)
האבן עזרא מביא בשם רבי משה: אדם שאינו הולך בדרך הישרה נקרא רשע, ולכן רבים מכאוביו - שההולך בדרך חתחתים נופל, חוטף מכות וניזוק. וזו המציאות. התבוננו: בעולם הזה נדמה שיש אנשים הנהנים וחוגגים וטוב להם, אבל זה חלון הזדמנויות קצר מאוד, בין עשר לחמש עשרה שנה: מגיל חמש עשרה או שבע עשרה עד גיל שלושים ומשהו. אחר כך הוא מתחיל להבין שמן החגיגות לא יוצא כלום, ומתי יתחתן ומתי יוליד ילדים? הוא מתחתן קרוב לגיל ארבעים, מתחיל להוליד, וכשהוא בן שישים בנו בן עשרים, וכשהוא בן שישים וחמש הבן מתחיל לחשוב על חתונה - ואיפה נכדים? מתי יספיק לראותם? אבל כשאדם חי על פי תורה, אף שנראה שהוא מצמצם את עצמו ואינו חוגג ואינו עושה מה שבא לו, בזמן שההוא אולי יזכה לנכד אחד, אתה כבר מחתן נכדים, ויש לך בית מלא בנים ובנות, חגים, שמחות ומשפחה, בעוד שהלה עדיין מחפש את השידוך שלו. נמצא שמי שמחפש הנאות בעולם הזה יש לו עשר או חמש עשרה שנה שבהן יוכל לחשוב שהוא נהנה, בהתפרצויות של תאוות; אבל המתבונן על כל החיים רואה מי באמת נהנה כאן. הקדוש ברוך הוא אינו נותן שיהיה רע כאן למי שהולך בדרכו; המציאות הפוכה: ההולך בדרך ה' - ביתו מלא בנים ובנות, הוא מקבל כבוד מילדיו והם מכבדים אותו כראוי, אין זה ילד או שניים המתייחסים אליו כאל סוג של כספומט, אלא יש דרך ארץ ויש נחת. אם כן, הרשע חושב שילך בדרכו ויצליח - ובאמת "רבים מכאובים לרשע".
חידוש האבן עזרא בעניין הרופאים
כאן אומר האבן עזרא דבר מחודש, שבעיניי היה חידוש גדול. ידוע ומפורסם שנאמר בתורה "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות; וידוע גם מה שאומר הרמב"ן, שאדם שהוא באמת ירא שמיים אינו זקוק לרופאים, ומה לרופאים בבית עושי רצון ה', ולכן נענש אסא שלא דרש את ה' בחוליו כי אם ברופאים. והאבן עזרא כאן מחדש שמה שניתנה רשות לרופא לרפאות נאמר רק כשקיבל אדם נזק מאדם, אבל אם בא לו הנזק מאת ה' - אין לו רשות להתרפא ואל ייגש לרופאים. כלומר, מי שנמצאה בו מחלה או בעיה בריאותית, ולא שמישהו היכהו, לפי האבן עזרא אין לו לדרוש ברופאים.
והדבר מעניין, שכן בפירושו לתורה כתב האבן עזרא חילוק אחר: שם חילק בין נזק חיצוני לנזק פנימי - מי שהוכה בידו ונשברה, זה נזק חיצוני, ילך לרופאים; אבל מי שיש לו נזק פנימי, כאבי בטן וכיוצא בזה, אין לו לגשת לרופאים אלא לפתור את העניין עם הקדוש ברוך הוא. ונדע בכל אופן שאין הלכה כאבן עזרא, אלא כמעט כל הראשונים סוברים ש"ורפא ירפא" שניתנה רשות לרופא לרפאות נאמר בכל העניינים: נזק פנימי או חיצוני, על ידי אדם או מאת הקדוש ברוך הוא. בכל מקרה על האדם ללכת ולפעול לרפואתו, ואם לא יעשה כן - "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", שהרי הוא כמתאבד וידונו אותו על כך בשמיים.
החסיד שהודה על המכה ברגל
השל"ה הקדוש מבאר את "רבים מכאובים לרשע" ומביא מעשה בחסיד אחד שעלתה לו מכה ברגלו. ראה אותו אדם ואמר לו: אוי, אני מרחם עליך שקיבלת מכה קשה ברגל. אמר לו החסיד: אתה מרחם עליי? אני נותן תודה לה' שהמכה ברגל ולא בעין. תאר לעצמך שהנבוט הזה היה פוגע לי בעין, הייתי מאבד את עיני; טוב שפגע ברגל. וזהו "רבים מכאובים לרשע" - שאפילו אם מכאוביו מעטים, הם רבים בעיניו; "והבוטח בה' חסד יסובבנו" - בכל מכאוב הוא רואה חסד.
וכך מבאר גם המלבי"ם על פי אותו עיקרון: רק לרשע רבים מכאובים, שכל דבר הקורה לו הוא מכאוב - חולי, רעב, כל מיני ייסורים, ותמיד "אוי ריבונו של עולם למה", כל הזמן תלונות וכל הזמן מכאובים. אבל הבוטח בה', כששואלים אותו: שמעתי שקרה לך כך וכך - הוא משיב: חסד ה' עליי. הבוטח בה' חסד יסובבנו. ומה החסד? אם ה' עשה זאת, בוודאי חסד הוא, שכן ה' רוצה את הטוב ביותר עבורי. כל מה שאצל הרשע הוא מכאוב, אצל הבוטח בה' נראה כחסדו יתברך. ואדרבה, פעמים רבות באים המכאובים והייסורים לרסן את הבהמה שבאדם, כמו שראינו - כדי שיבין שהעיקר הוא הנשמה, שיתגבר על יצריו ושלא תיטה הבהמה מן הדרך.
וכבר אמרנו פעם שזו הנקודה המרכזית של היהדות: הביטחון בה', לדעת שכל מה שקורה לך הוא מאת ה' יתברך. ומי שחי כך - חייו רגועים; ומי שאינו חי כך, מסכן הוא, שכן כל הזמן "אוי איזו צרה, מה נעשה עכשיו". מה אתה דואג? הכול מאת ה' והכול לטובה. וכבר אמרנו שמה שהורג את האדם אינו מה שאתה אוכל אלא מה שאוכל אותך, וזה מה שמקצר את ימי חייו. וכשאדם חי כך הוא חי בשלמות, יודע שכל מה שה' עושה לטובה, אינו נשבר, אינו נרתע ואינו מקבל פיק ברכיים.
סיום: שמחת הצדיקים וישרי הלב
שִׂמְחוּ בַיהֹוָה וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כׇּל־יִשְׁרֵי־לֵב׃ (יא)
מסיים דוד: אותם צדיקים ישמחו ויגילו בה', ואותם ישרי לב ירננו, על שכל מה שה' עושה הוא לטובה. וההבדל בין שמחה לגיל כבר ראינו והמלבי"ם הסבירו כמה פעמים: שמחה היא דבר מתמשך ותמידי, ואילו גילה היא תמיד על חידוש - כאדם שזכה פתאום בהגרלה, יש לו גילה. וכאן יגילו הצדיקים, מפני שה' יחדש להם תמיד ישועות. "והרנינו כל ישרי לב" - ואלו גדולים מן הצדיקים, שכן הצדיק יש לו יצר ויש לו התמודדויות והוא מצליח לכבוש את יצרו, ואילו ישרי הלב ליבם נוטה מראש אל היושר, שכבר תיקנו את מידותיהם וכל שאיפתם לעשות את היושר ואת רצון קונם, וזו מדרגה גבוהה יותר. ולפי האבן עזרא הדברים חוזרים על אותם צדיקים שהזכיר, שאינם פונים לרופאים אלא לה' יתברך, והם שמחים שלא יבוא עליהם שום חולי, כיוון שה' הוא הרופא אותם והוא השומרם והוא יסיר מהם כל מחלה וכל דבר המזיק להם, ואצלם השמחה גדולה ומושלמת.
לסיכום: חלק זה של המזמור מלמדנו שרשרת אחת של עבודת ה': הווידוי הכן מביא מיד לנשיאת עוון ולישועה; החסיד מתפלל "לעת מצוא" - על עת הדין, על הזקנה, על האישה ההגונה שתאפשר לו קביעות בתורה; ועליו להודות לה' לא רק כשניצל מצרה, אלא בקל וחומר על הצרות שמעולם לא הגיעו אליו, שהרי "לעושה נפלאות גדולות לבדו". מוטב שיתעורר האדם בהשכלה ובקריצת עין ולא בייסורים, ולא יהיה כסוס וכפרד הזקוקים למתג ולרסן, אלא ימשול הרוכב שבו - הנשמה - בסוס שבו, ויחיה חיי תורה מאוזנים. ומי שאוחז בביטחון בה' - כל מכאוב נהפך לו לחסד, ובסוף הדרך "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב".