פרק לב - וידוי וסליחת עוון - חלק א

פרק ל"ב בתהילים נפתח במילה "משכיל". רש"י מביא את דברי חכמים שכל מזמור שנאמר בו "משכיל" - על ידי מתורגמן אמרו, כלומר לא באופן ישיר. והמאירי כותב שכל מקום שנאמר בו "משכיל" פירושו שהיה משכיל ברוח הקודש ומחבר את המזמור.

המלב"ם, כדרכו, פותח ברקע ההיסטורי של המזמור: המזמור נתייסד בזמן של עצירת גשמים. גזרו צום ותענית, והתוודו על עוונותיהם - כדרכם, שבשעת תענית היו מפשפשים במעשיהם ומתוודים - והשם נעתר להם והוריד גשם. הגשם היה שוטף מאוד, ועם כל זה היה גשם של ברכה.

באותה עת, מוסיף המלב"ם, הייתה להם גם מלחמה כנגד האויבים. והגשם שהיה לנו לברכה, היה להם לקללה: האויבים התקשו להגיע ולבוא להילחם בנו. נמצא שהגשם היה ברכה כפולה - גם השקה את הארץ וגם מנע את האויבים מלבוא. מתי היה הדבר? אומר המלב"ם שיש לומר שזה היה בימי דוד, כאשר היה רעב שלוש שנים, ושאלו באורים ותומים, ונודע להם העוון, ותיקנו אותו וירד הגשם, כמובא בספר שמואל. והמזמור הבא, אומר המלב"ם, מחובר ומהווה המשך למזמור שלנו.

לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה׃

אחרי שדוד המלך רואה שעל ידי הווידוי - שהם מתוודים לפני השם וחוזרים בהם מעוונותיהם - סרה הצרה, הוא מבין שהצרה עצמה באה בעקבות כיסוי העוון. כל זמן שהסתרתי את העוון ולא התוודיתי עליו - הייתה הצרה; ברגע שגיליתי אותו - סרה. לכן אומר דוד: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" - אשרי מי שמוחלים לו על הפשע, ואיזה פשע הוא זה? הפשע של כיסוי החטא. "נשוי" הוא מלשון הרמה, שהשם כביכול נושא ומרים ממנו את העוון.

שכן עצם כיסוי החטא הוא עוון בפני עצמו: "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". כשאדם אומר "לא חטאתי", אומר לו השם: אני נשפט איתך - משום שעצם האמירה הזאת היא חטא גדול יותר מן החטא עצמו. אם חטאת ואתה מכיר בכך, עוד יש סיכוי שתתקן. אבל אם אדם אומר "לא חטאתי", מה הסיכוי שיתקן? הרי צדיקים אין להם מה לתקן, והוא ברוך השם צדיק, הוא לא חטא...

מצד זה שהוא "כסוי חטאה" ואינו מתוודה על חטאיו, אומר המלב"ם, הופך החטא לפשע ומרד. חטא הוא עדיין דבר קל - אדם חטא מתוך תאווה, התמודד ונפל. פשע ומרד זה כבר אדם המתעקש על חטאו. ההבדל ביניהם הוא שבפשע ומרד האדם כבר בנה אידיאולוגיה סביב החטא. בהתחלה תשאל אותו מה קרה, ויאמר לך: היה לי קשה, לא עמדתי בזה. אחר כך תשאל אותו, ויאמר: לא, ככה צריך להיות, זו המציאות, אתה פשוט לא מבין. בקיצור - בנה אידיאולוגיה. מי שמבין שקלקל עוד יתקן; מי שבנה אידיאולוגיה כבר קם ומורד בהשם יתברך, וזה הרבה הרבה יותר קשה. ולכן העונש שלו קשה הרבה יותר, ואשרי מי שנושאים לו פשע גדול כזה.

מה ההבדל בין פשע לחטא לעוון? פשע הוא מרד. חטא הוא עצם המעשה שאדם חטא. והעוון - זה עיוות המחשבה, וזה הכלל אצל המלב"ם בכל מקום. עיוות המחשבה הוא החלק הקשה ביותר, שהרי זו בניית היגיון ואידיאולוגיה סביב החטא: עיוותת את שכלך לומר שכך ראוי לנהוג. אשרי מי שזוכה לכפרה כזאת שמוחלים לו גם על זה.

אַשְׁרֵי־אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהֹוָה לוֹ עָוֺן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה׃

מביא המלב"ם: "מכסה פשעיו לא יצליח" - אדם שמעלים את חטאו נקרא מכסה פשעיו, שאפילו שזה רק חטא, ברגע שהעלמת אותו הוא נהפך לפשע ומרד. ולעומתו "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון" - שאפילו עוון, שהוא עיוות המחשבה, לא נמצא בו, ומתוך כך "ואין ברוחו רמיה".

חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֺנִי לֹא־כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהֹוָה וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֺן חַטָּאתִי סֶלָה׃

על זה אנו אומרים "חטאתי אודיעך ועווני לא כיסיתי". העוון נסתר יותר מן החטא, שהרי החטא גלוי - רואים שהוא מחלל שבת; אבל אם יש לו אידיאולוגיה שכך צריך להיות ושהשבת ניתנה כדי שיסעו בה, זה כבר נסתר. לכן אומר דוד: את החטא - "אודיעך"; ואת העוון, שדרכו להיות מכוסה מאליו - "לא כיסיתי", אלא אדרבה גיליתי אותו. "אודה עלי פשעי לה'" - על שניהם, שהם פשעים כלפי השם, אני מודה לפניו. "ואתה נשאת עוון חטאתי" - לא רק את החטא נשאת, אלא גם את העוון, את עיוות המחשבה שבו.

האבן עזרא מקשה קושיה חזקה: הנה מצאנו שדוד אומר "שמרה נפשי כי חסיד אני", "לא תיתן חסידך" - הרי הוא מכנה את עצמו חסיד. ומאידך מצאנו בכמה מזמורים שהוא מדבר על פשעיו ועוונותיו: "כי פשעי אני אדע", "וחטאתי נגדי תמיד". איך זה מתיישב?

הכוזרי, אף שאינו בא לענות על שאלה זו, מדבריו עולה תשובה. מלך כוזר שואל את החבר: אתה עושה מעמך צדיקים כאלה? הרי כמה פעמים המרו את פי השם במדבר, כמה חטאים וכמה עוונות. השיב לו החבר: אתה מדבר על ארבעים שנה, ונאמר "וימרו אותי" עשר פעמים - היכן מצאת עם שבארבעים שנה חטא רק עשר פעמים? אין לך צדיק גדול מזה. ומי הוא צדיק? זה אשר עוונותיו ספורים.

צדיק שאין לו עוונות כלל הוא דבר נדיר מאוד. גם אלו שמתו בעטיו של נחש, אין הכוונה שלא היו להם עוונות כלל, אלא שתיקנו אותם; כמו שמצאנו בישי, שאף שראינו שהיה עם שפחתו. כשמדברים על צדיק, הכוונה היא שעוונותיו ספורים.

רק אצל הנוצרים יש "ליל כל הקדושים" - כולם קדושים, אף אחד לא חטא ולא נכשל מעולם. ביהדות זה בדיוק הפוך: הצדיק נכשל ותיקן. משה רבנו, יעקב אבינו, אברהם אבינו - כמו שכותב הרמב"ן, ועוד. אין לנו בהיסטוריה מישהו שיכול לומר שלא חטא. אלא מה? אף שנכשל וקלקל - תיקן. אין אנו מדברים על מלאכים אלא על אנשים, ואנשים עלולים להיכשל, אבל עליהם לתקן. וזה עצמו מיישב את שאלת האבן עזרא: דווקא משום כן הוא חסיד - הוא חטא, ומיד פשעו לנגד עיניו, "מיטתי בדמעתי אמסה", וכשמוכיחים אותו הוא אומר מיד "חטאתי". "שבע ייפול צדיק וקם" - נפל, אבל גם קם, ואין זה מסיר ממנו שם צדיק.

והאבן עזרא עצמו תחילה דוחה תשובה אחרת. יש שאמרו שדוד מדבר בעד אחרים - כשהוא מדבר על חטאים ופשעים אין הוא מדבר על עצמו אלא על אחרים שחטאו, ובשבילם סידר את המזמור. אומר האבן עזרא: לא ייתכן, שהרי מה יעשה המבאר הזה במילים "כי פשעי אני אדע"? זה מדבר על מעשה בת שבע, ואין לומר שגם את שלהם הוא יודע - אלא מדובר בחטאים פרטיים שלו. לכן תשובתו היא שדוד המלך היה ליבו שלם עם השם, ולא פשע ולא חטא כלפי שמיא, ורק כנגד בני אדם היו לו חטאים בשגגה. הריגת אוריה החיתי ולקיחת בת שבע - אלו כלפי בני אדם; אבל כלפי קודשא בריך הוא לא היה בו חטא וחיסרון. ואמנם באופן עקיף רואים שהמעשה לא היה לרצון לפניו, אבל לא מרד בהשם במעשיו.

מפסוק זה למדים הלכה. כותב הרמב"ם: בעבירות שבין אדם למקום מתוודה לפניו יתברך, אך לא יגלה חטאיו לבני אדם. אסור לאדם לספר לאחרים את עוונותיו. ורק בעבירות שבין אדם לחברו נאמר "מכסה פשעיו לא יצליח", אבל בשבין אדם למקום - "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", את חטאיו צריך לכסות.

והטעם: עצם הסיפור הוא מרד. תאר לך אדם שיאמר לך: אתה רואה את המלך ההוא? פעם נתתי לו יריקה בפנים - נכון, מאז כבר התחרטתי... עצם הסיפור הזה הוא ביזיון גדול למלך. מה אתה צריך לספר שירקת עליו? כך גם כשאדם מספר "חטאתי" - זה ביזיון כלפי מי שחטא נגדו, כלפי הקדוש ברוך הוא. ואמנם כתוב שאם כוונתו לקרב אחרים על ידי שיספר היכן היה והיכן הוא היום, אין זה דרך ביזיון אלא דרך קירוב, ובזה הדבר מותר.

הראב"ד מוסיף: בעבירות מפורסמות וגלויות שחטא בהן בין אדם למקום, אדרבה ראוי לפרסם, כדי שיתפרסם גם שעשה תשובה. את העבירות עשית בפרהסיה, ואת התשובה אתה עושה בסתר? זה כמו אדם שהלבין את פניך בפני עשרים איש, ואחר כך מבקש מחילה כשכולם כבר הלכו, באופן אישי - לא ולא, ביישת אותי בפני כולם, בקש מחילה בפני כולם, שיבינו שלא היית בסדר. וכאשר החטא מפורסם, שגם התשובה תהיה מפורסמת. אבל כאשר החטא אינו מפורסם - פגם הוא וגנאי הוא, וכדברי רבי יוחנן בגמרא: "חציף עליי מאן דמפרסם חטאיה" - חצוף בעיניי אדם המפרסם את חטאיו. למה לך לפרסם את חטאיך?

השל"ה הקדוש מביא מדרש נפלא על פסוק זה. "אשרי נשוי פשע" - במי מדובר? במי שאמו שתתה מן המים המאררים ונמצאה טהורה. אותו אדם הולך ומתפאר בפני החברים: אתם יודעים, אמא שלי עברה את המבחן של המים המרים ויצאה טהורה. על זה אומר הכתוב "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון" - אשרי מי שלא שתתה אמו כל עיקר.

ומה אתה מתפאר שאמך שתתה ויצאה נקייה? הבן איך היא הגיעה לשם: אביך התרה בה בפני עדים שלא תיסתר עם פלוני, והיא לא הקשיבה; התרה בה שוב, ואחר כך הלכה ונסתרה. כבר חטא ועוון יש בידה, שעצם ההיסתרות אסורה. ואחר כך לקח אותה אביך מחמת חשד לבית המקדש והשקה אותה מים. ומה התברר? שיש בה עוון שנסתרה עם פלוני, אלא שאת גוף העבירה לא עשו - זה מה שגילו המים. אבל צדקות אמך לא התגלתה כאן. ומה אתה בא לספר את הסיפור הזה?

"אשרי נשוי פשע" - שלגמרי מנושא ומנוטל ממנו הפשע, ולא שנאמר "היה קרוב ולא עבר". זה מזכיר את הסיפור על אותו עבריין משוחרר שהתווכח עם מישהו ברחוב, ואמר לו הלה: מה אתה מדבר, יש לי תעודת יושר. שאל אותו העבריין: לך יש תעודת יושר? מי בכלל צריך תעודת יושר? רק מי שישב בכלא, ואחר כך כשהוא כבר נקי מפשעים זמן מה - מנפיקים לו תעודת יושר. אדם הגון אינו זקוק לתעודות יושר. כך גם כאן: מה אתה מספר לנו על אמך שעברה את המים? אדם הגון אינו מגיע לשם כלל. אשרי מי שמעיקרא נשוי פשע ולא יחשוב השם לו עוון.

אמרתי בדרך צחות: "אשרי נשוי" - אשרי מי שהוא נשוי, ועל ידי כן "נשוי פשע כסוי חטאה", שהוא מתרומם מן הפשעים ומן החטאים. כמו שהגמרא אומרת בטעם נשיאת אישה שתי סיבות: שמגדלות את בנינו לתלמוד תורה ומצילות אותנו מן החטא. יכול להיות שיהיו שיתווכחו על כך, אבל כך נראה לבאר בדרך צחות.

ואפשר להוסיף: חז"ל אומרים שכאשר אדם מתחתן מתפקקים עוונותיו. ומסבירים - לא כתוב שנמחקים, אלא מתפקקים: לוקחים אותם, מכניסים לבקבוק ושמים פקק, ואומרים בוא נראה מה יהיה. אם התחיל דרך חדשה ובאמת מיישר את דרכיו והנהגותיו - מוחקים לו אותם ונמחלים לו. אבל אם רואים שלאחר מכן מפטיר כאשתקד - פותחים את הפקק וכל העוונות חוזרים ונדבקים בו. וזהו "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה": מצילות אותנו מן החטא, וחטאיו מכוסים וממתינים לראות אם שינה את דרכיו. שינה - ימחלו לו; לא שינה - יסירו מהם את הכיסוי ויתגלו שוב.

סיפרתי לכם פעם על רבה של עכו, הרב לופס, שהיה צדיק עצום. פעם הזמינו אותו לביתו של אדם ששכב על ערש דווי - עבריין צמרת. אמר לו אותו אדם: כבוד הרב, יש כאן מישהי שמוכנה להתחתן איתי, ואני רוצה שהרב יערוך לנו נישואין כדת משה וישראל. הרב הסתכל עליו - אדם גוסס, שנראה שעוד כמה ימים עומד לנסוע - מה העניין? אמר לו: אני יודע שמי שנושא אישה מוחלין לו כל עוונותיו, ואני רוצה שימחלו לי עוונותיי. מספרים שהרב היה בלווייתו. שאלו אותו: לאדם רשע כזה, מה העניין להגיע ללוויה? אמר להם: ראו, לפחות האדם הזה ברגעים האחרונים של חייו הרגיש שיש דין והתכונן אליו. גם אם לא נאמר שתיקן את כל חטאיו, לפחות הוא מודע לכך שיש דין ויש דיין וצריך לתת דין וחשבון לפניו, ולכן הוא עושה מהלכים כדי להתמודד עם הדין הזה. ואילו אדם רשע - השם שכוח מליבו, והוא אינו עושה חשבון לאף אחד. כאן לפחות התעורר הזיק היהודי. ואף שתאמר שניסה לעשות קומבינה ולהתחכם, משהו התעורר מבפנים - ואצל רוב בני אדם לא מתעורר כלום. בזה ראה הרב מעלה גדולה.

אף שאמרנו "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", תדע שטוב מזה מי שהשם לא יחשוב לו עוון כלל - שלא חטא מעולם. "ואין ברוחו רמיה" - רוחו תמיד עם הקדוש ברוך הוא, אין אצלו סטיות ואין רמאות, והוא אינו צריך להתוודות על מאומה. זה טוב יותר מבעל תשובה, שהרי בבעל תשובה היו רמיה ועוון, ואילו כאן מעיקרא לא היה בו כלום.

ואם תשאל: הרי כתוב שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ומשמע שמעלת בעלי תשובה גדולה ממעלת הצדיקים? כבר דיברנו על כך בהרחבה יותר מפעם אחת, ואומר בקצרה: לרוב המפרשים - וכמעט לפי כולם - ודאי שמעלת צדיק שלא חטא מעולם גדולה לאין ערוך ממי שחטא ועשה תשובה. משל לחולצה חדשה מול חולצה שהיו בה כתמים וניקו אותה: אתה תאמר למוכר בחנות - תעביר את זה לגמ"ח, תביא לי משהו חדש. אף שכיבסו ולא רואים - חדש ודאי טוב יותר.

ומה הכוונה "מקום שבעלי תשובה עומדים"? נאמרו בזה חילוקים רבים. חובות הלבבות מחלק שמדובר בעוונות קלים של ביטול מצוות עשה, שאדם שביטל עשה - עושה תשובה במקום ומתכפר לו. אבל בעוונות של לאווין, שצריך עמם גם ייסורים, וגם יום הכיפורים; ואם זה חילול השם - "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון". בזה ודאי שמי שלא חטא מעולם עדיף. ודבר שאין בו ספק: אם אדם התחייב מיתת בית דין בחטאו - הדוגמה הקלאסית היא חילול שבת - ודאי שמי שמעולם לא חילל שבת טוב ממנו הרבה יותר, שהרי זה התחייב סקילה שהיא מן המיתות החמורות. המהרש"א מסביר שהמדובר באדם שחטא במחשבה בלבד, שהרהר לעשות עבירה ועשה על כך תשובה - במקומו אין צדיק יכול לעמוד; אבל אם נכשל בפועל, ודאי שצדיק שלא נכשל טוב ממנו. וכן שאר החילוקים הולכים בקו הזה. וזהו שאומר כאן דוד: "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון" מעולם - וזה טוב יותר מ"נשוי פשע כסוי חטאה", שמחלו לו על שכיסה את חטאיו.

רש"י מסביר את הפסוק כתנאי: "לא יחשוב לו עוון" - בתנאי ש"אין ברוחו רמיה". אדם שהשם מחל לו על עוונו מפני שעשה תשובה, הרי זה דווקא כשאין ברוחו רמיה. אבל אם עשה תשובה ובמחשבתו לשוב ולקלקל, זו רמיה. מה, אתה רוצה לרמות את הקדוש ברוך הוא? ריבונו של עולם, תמחל לי ותסלח לי - ומה יהיה מחר? כנראה שגם מחר אעשה את אותו דבר, אבל תסלח לי. זו "רוחו רמיה". וכן אם אינו מתחרט באמת על מה שעשה. ומתי יימחל לו? כאשר אין ברוחו רמיה והוא שב אליו באמת ובלב שלם.

הרד"ק מביא בשם אביו שיש כאן שלוש מדרגות בצדיקים. המדרגה התחתונה - "נשוי פשע": אדם שחטא ועבר עבירות, ואחר כך חזר בתשובה והשם נשא מעליו את הפשע ומחל לו. מדרגה נוספת - "כסוי חטאה": יש לו זכויות רבות ובתוכן חטא קטן, כמו גרעין דוחן בתוך סאה של חיטים - היכן הוא? מכוסה. כך החטא הקטן אינו נראה בתוך ערימת המצוות שעשה. והמדרגה העליונה - "לא יחשוב ה' לו עוון": שלא חטא מעולם, וגם על ליבו לא עלה לחטוא, וזהו "ואין ברוחו רמיה" - אפילו ברוחו לא הרהר לעשות דבר רמיה כנגד הבורא יתברך.

ולמה הקדים "נשוי פשע"? מפני שבאמת רוב הצדיקים במדרגה הזאת - נכשלו, ונשאו מהם את פשעיהם ומחלו להם. מיעוטם במדרגת "כסוי חטאה", שיש בו חטא קטן המכוסה בהרבה זכויות ומצוות. והמעט שבמעט הם אלה ש"לא יחשוב ה' לו עוון", שאין להם חטא ועוון כלל.

והחיד"א מביא בשם רבי מנחם מוויטבסק ביאור נפלא בדרך צחות: "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון" - אתה יודע מה הם העוונות שלו? "לא יחשוב ה'" - שרגע אחד לא הרהר בקדוש ברוך הוא, רגע אחד לא חשב בגדלות הבורא. אלה הם עוונותיו, ועל זה דנים אותו. כמובא על בעל הבית יוסף, שלילה אחד לא נגלה אליו המלאך המגיד שהיה מלמדו תורה בכל לילה. למחרת שאל אותו מדוע לא באת אמש? אמר לו: אתמול כשהלכת בשוק הרמת את רגלך, ובאותו רגע לא הרהרת בבורא יתברך - ולכן כבר לא היה ראוי באותו יום שאתגלה אליך. מכאן נבין באילו דרגות מדובר. "אשרי אדם" שאלה הם עוונותיו - שאי־מחשבה רגע אחד על השם נחשבת לו לעוון.

כִּי־הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כׇּל־הַיּוֹם׃

כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה׃

כאן מתחיל המלב"ם לבאר עד כמה קשה הפשע של כיסוי החטא. אמרנו שהם כיסו את חטאתם, וכשהתוודו וגילו אותה מחל להם הקדוש ברוך הוא. עכשיו מבאר דוד עד כמה קשה מצבו של אדם הממשיך ומכסה את חטאיו: "כי החרשתי" - כל זמן שהחרשתי ולא התוודיתי על חטאותיי, "בלו עצמי בשאגתי כל היום" - כל היום שאגתי מן הכאב, ועצמותיי בלו מרוב הצער של הייסורים.

וזה היה כאשר "תכבד עליי ידך" - כשהקדוש ברוך הוא ייסר אותם. ומה היו הייסורים? שלוש שנים של רעב, שלוש שנים שלא ירד גשם. וזהו "נהפך לשדי בחרבוני קיץ סלה": "לשדי" - מלשון "לשד השמן", היינו הלחלוחית של הדבר. תראה שהלשד נהפך ל"חרבוני קיץ", שהתייבש כמו בקיץ. המכה של עצירת הגשמים הפכה את הלחלוחית של האדמה ושל הפירות - הכל נהפך ליובש. ומזה מובן: היות שלא התוודיתי על חטאתי, נעצרו הגשמים, כבדה עליי יד השם וגדלו הייסורים, עד שבלו עצמיי מרוב שאגתי על הצער. אבל כאשר תיקנתי וחזרתי בתשובה, הנה מחל לי הקדוש ברוך הוא על הסתר העוון, והוריד גשם, וזה מה שהוציא אותי מן הצרה.

ותרגום יונתן מבאר "כי החרשתי בלו עצמי" - כי החרשתי מדברי תורה, בלו עצמי. אימתי בלות העצמות? כשאדם מחריש מדברי תורה. אבל כשאדם עוסק בתורה, אדרבה - "ועצמותיך יחליץ", העצמות הולכות ומתדשנות. ולכן אנו רואים שגדולים בתורה מאריכים ימים: הרב שטיינמן חי 104 שנים, הרב אלישיב 103 שנים, החפץ חיים למעלה ממאה, הרב עובדיה יוסף תשעים ומשהו, ועוד גדולים. הלחלוחית של העצמות הולכת ומתחדשת בהם; וכשאין תורה - ההפך.

המזמור נתייסד על רקע שלוש שנות רעב ועצירת גשמים, שבהן התוודה העם על חטאיו ונענה. מכאן למד דוד את היסוד הגדול: הצרה באה מכוח כיסוי החטא, שכן כיסוי החטא הופך אותו מחטא לפשע ומרד, והעוון - עיוות המחשבה - קשה מכולם. "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" - אשרי מי שמוחלים לו על עצם ההסתרה; וטוב מזה "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון ואין ברוחו רמיה", שמעיקרא לא חטא, שכן צדיק שלא חטא מעולם עדיף על בעל תשובה. ולמעשה, צדיק אינו מי שלא נכשל מעולם אלא מי שעוונותיו ספורים ושב ומתקן. ומנגד, מי שמחריש ואינו מתוודה - "בלו עצמי בשאגתי כל היום", כבדה עליו היד ונהפך לשדו לחרבוני קיץ; וברגע שגילה את חטאו, נשא ה' את עוונו והשיב לו את הברכה.