פתיחה
אנו ממשיכים בפרק ל"א בתהילים, מן הפסוקים שבהם דוד המלך מתאר את מצבו בימי בריחתו מפני שאול. בפסוקים הקודמים תיאר דוד כיצד נשכח כמת מלב והיה ככלי אובד, וכעת הוא ממשיך ומסביר: השכחה הזו לא הייתה מצד רודפיו אלא מצד אוהביו וקרוביו. מכאן ואילך פורש דוד את ביטחונו בהשם, את בקשת ההשגחה הגלויה, ואת ההודאה על הצלותיו - עד לחתימה של חיזוק לכל המייחלים להשם.
"כי שמעתי דיבת רבים" - מי שכח ומי זכר
כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי לָקַחַת נַפְשִׁי זָמָמוּ׃
אומר דוד המלך: מה שאמרתי קודם, שאף שאני עדיין חי הייתי ככלי אובד ונשכחתי כמת מלב - ביחס למי זה נאמר? ביחס למיודעי ולרואי. כל קרובי התרחקו ממני, כבר לא מכירים את דוד, ואפילו לפגוש אותי אינם רוצים, שלא יאמרו שיש להם קשר עם דוד וירדפו גם אותם. זה הרי מה שקרה לנוב עיר הכהנים: האשימו אותם בקשר עם דוד והרגו את כולם. מחקו אותי מהרשימה לגמרי, או הכניסו אותי לרשימת הדחייה. והלוואי, אומר דוד, שכולם היו שוכחים ממני - כי אז גם הצוררים היו שוכחים ממני. אבל זה לא קרה: מלב הצוררים לא נשכחתי כלל. מי שכח אותי? האוהבים שלי, החברים והידידים. אדם נמצא בצרה - כולם שוכחים אותו.
"ואיש אל משפחתו תשובו" - ווארט על אוהבי עשיר
הכתוב אומר "ואוהבי עשיר רבים", ואילו מן העני כולם רחקו. היכן הדבר רמוז בתורה? נאמר ביובל "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". והשאלה מתבקשת: "איש אל אחוזתו" מובן - האחוזה חוזרת אליך. אבל מה עניין "איש אל משפחתו"? וכי עזבת את המשפחה? אלא כך הוא: כשהיית נתפס אצל המשפחה המורחבת כתפרן, כדלפון, כמסכן - פגש אותך קרוב ברחוב ולא זיהה אותך: "מאיפה אתה קרוב שלי? תזכיר לי". ופתאום נעשית בעל אחוזות, כל הנכסים חזרו, מתברר שיש לך שטחים כאן ונכסים שם - ומיד: "שלום עליכם! משפחה, אתה לא זוכר שאנחנו משפחה?" אתמול הוא שכח אותך והיום הוא זוכר. זהו שאומר הכתוב: בשנת היובל לא רק "איש אל אחוזתו", אלא גם "איש אל משפחתו תשובו" - תגלה איזו משפחה גדולה יש לך, ופתאום כמה רבים מכירים אותך ורוצים בקרבתך.
דיבת רבים, מגור מסביב
זהו שאומר דוד: כשצר לי, כל המשפחה נעלמה וכל קרובי נעלמו - אך מי כן זוכר אותי? הצוררים. הם זוכרים וממשיכים לרדוף. ולא זו בלבד, אלא "שמעתי דיבת רבים". דיבה היא מלשון דיבוב, מלשון דיבור: שמעתי את הרבים מדברים. כשהם נועצים עלי כדי למסור אותי ביד שאול, הם מוציאים בכך דיבה גם על רבים, כמו שהוציאו דיבה על נוב עיר הכהנים. אין זו רק דיבה שנועצו עלי, אלא "דיבת רבים" - דיבה שהוציאו על הרבים. שהרי מה אמר דואג? שאחימלך בן אחיטוב וכל נוב עיר הכהנים קשרו קשר לסייע לדוד נגד המלך. וזה הביא להריגתם רחמנא ליצלן, שמונים כהנים נושאי אפוד בד עם הכהן הגדול אחימלך בן אחיטוב.
ומכאן "מגור מסביב". מגור הוא מלשון פחד, כמו "את אשר יגורתי בא לי". על ידי הדיבה הזו כולם מסביב פוחדים להתקרב אלי ולהתחבר עם דוד. דוד המלך נעשה כפצצה מתקתקת - כל המתחבר עמו נכנס לסכנה. הנה אחימלך בן אחיטוב רק דיבר עמו ונתן לו את החרב, וראה במה זה עלה לו. נמצא שכל האנשים אשר סביבי יגורים ומפחדים שמא ייענשו מן המלך. ועל ידי זה "לקחת נפשי זממו" - כל אחד מלשין עלי לשאול: הזיפים, אנשי קעילה, כולם אומרים הנה דוד פה, הנה דוד שם.
"ואני עליך בטחתי" - השגחה פרטית
וַאֲנִי עָלֶיךָ בָטַחְתִּי יְהֹוָה אָמַרְתִּי אֱלֹהַי אָתָּה׃
אף שאין לי עוד מכר ואין לי מושיע, אומר דוד, רק עליך אני סומך. "אמרתי אלוהי אתה" - אתה עדיין המשגיח עלי והמושיע אותי. המלבי"ם מבאר בכמה מקומות, שכל מקום שמייחדים שם אלוקים על אדם מסוים מדובר בהשגחה פרטית. לא נאמר כאן "אלוקים אתה" אלא "אלוהי" - האלוה שלי בפרטות, שאתה ריבונו של עולם מנחה אותי באופן צמוד.
"בידך עיתותי" - מעל יודעי העיתים
בְּיָדְךָ עִתֹּתָי הַצִּילֵנִי מִיַּד אוֹיְבַי וּמֵרֹדְפָי׃
כל העיתים וכל הזמנים העוברים עלי בידך הם. בין אם זו עת טובה ובין אם זו עת הנתפסת בעיניי כרעה - הכול נגזר ממך ריבונו של עולם. לכן אני מבקש: הצילני מיד אויבי, שהם הזיפים, ומיד רודפי, שהם שאול ואנשיו.
ומוסיף המלבי"ם בשם היעב"ץ: דואג ואחיתופל היו מבינים גדולים בענייני האצטגנינות, ולכן חיפשו זמן שבאמצעותו יוכלו ללכוד את דוד. אחיתופל היה יודע העיתים, וכתוב עליו שהשואל באחיתופל כשואל בדבר האלוקים, כשואל באורים ותומים. אומר דוד: מצבי מסוכן מאוד, שכן יש אנשים היודעים מהי העת שלפי מעמד הכוכבים והמזלות היא עת גרועה בשבילי, עת נפילה בשבילי - הם יודעי העיתים. ועם כל זה איני דואג: "בידך עיתותי". אתה מנהיג את מערכות השמים, ולא ייפלא ממך דבר לשנות את העת והמערכה כרצונך. לכן "הצילני מיד אויבי", הרוצים להשתמש בעיתותי כדי לטמון לי פח, מתוך ידיעתם מהו זמן כישלוני ומהי השעה שבה אני חשוף יותר.
"האירה פניך" - השגחה גלויה וישועה בלא גבול
הָאִירָה פָנֶיךָ עַל עַבְדֶּךָ הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ׃
אומר המלבי"ם: הושיעני על ידי השגחה גלויה, שהארת פנים היא השגחה גלויה, כמו "יאר ה' פניו אליך". כאשר השם מאיר פניו, באור פניו יש הכול: תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום. ואז כולם יראו את ההשגחה שלך, שהישועה באה מידך ולא בדרך טבעית.
ולמה "הושיעני בחסדך"? מפני שישועה בדרך הטבע היא ישועה מוגבלת, ואילו חסד השם הוא ללא גבול. מידת החסד נקראת "הגדולה", כמו שנאמר "לך ה' הגדולה והגבורה" - גדולה זה חסד, גבורה זו מידת הגבורה. החסד נקרא גדולה משום שהוא במנה גדולה וקדושה מבלי גבול, השפעה ללא מצרים. לכן מבקש דוד: "הושיעני בחסדך", ועל ידי כך תהיה הישועה ללא קץ וללא גבול.
"אל אבושה" - קידוש השם
יְהֹוָה אַל אֵבוֹשָׁה כִּי קְרָאתִיךָ יֵבֹשׁוּ רְשָׁעִים יִדְּמוּ לִשְׁאוֹל׃
מבקש דוד שיהיה קידוש השם, וכולם יידעו שמי שקורא אליך, מי שמתפלל אליך ומי שבוטח בך - אינו בוש. ואדרבה, ההפך יתקיים: "יבושו רשעים", שכולם יראו איך הרשעים נכרתים ויורדים לשאול. "ידמו לשאול" - שני ביאורים בדבר: לרש"י הוא לשון דממה, ולרד"ק הוא לשון כריתה. וכך מבאר המלבי"ם: שיבושו רשעים, שייכרתו וירדו לשאול, ומתוך כך ייכר שמי שבוטח בהשם השם מושיעו, ומי שמתרחק מהשם נופל ונכשל - וזהו קידוש השם.
ואפשר להוסיף בדרך צחות: "ידמו" - שיהיו דוממים, ועל מי הכוונה? אל תקרא "לִשְׁאוֹל" אלא "לְשָׁאוּל", שיהיה שאול דומם, כלומר שלא ימשיך לרדוף אחרי אלא ידומם את המנועים ויניח ויפסיק לצאת ולרדוף.
"תאלמנה שפתי שקר" - מהו "עתק"
תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז׃
לאחר שדוד רואה את השגחת השם עליו ואת ישועתו, הוא מבקש: מעתה תיאלמנה שפתי שקר. ומי הם שפתי שקר? האנשים הכופרים, "הדוברות על צדיק עתק בגאווה ובוז". ומיהו "צדיק"? זהו צדיקו של עולם, הקדוש ברוך הוא. הכופרים מדברים על ריבונו של עולם דברי עתק בגאווה ובוז: השם אינו משגיח בעולם, אין שכר ואין עונש, העולם הפקר, "אכול ושתו כי מחר נמות". וכעת, כשיראו את ההשגחה שלך, איך אתה מושיע את החוסים בך ואיך מי שמתנגד להשם יתברך נידם - יבלמו את פיהם. שפתיהם, שהן שפתי שקר, יהיו אילמות ולא יוכלו להמשיך ולומר את דברי ההבל שלהם.
"בגאווה ובוז" מובן - הם מדברים על הקדוש ברוך הוא בגאווה ובוז ומבטלים כביכול את ריבונו של עולם בדברי כפירה. אך מהו "עתק"? רש"י הביא בזה שני ביאורים. האחד: עתק מלשון להעתיק ממקום למקום, כמו "נעתק ממנו הדיבור" - הדיבור עזב אותו, אינו יכול להוציא מילה מפיו, וכמו "ויעתק משם ההרה", לעזוב דבר ממקומו. וכבר ביארנו בלימוד ספר דניאל את הביטוי "עתיק יומין יתיב וכרסוון רמיו", שהשם יושב והכיסאות הושלכו. ויש שמבינים בטעות שנקרא "עתיק יומין" משום שהוא ישן ועתיק כעתיקה. אך אין זו המשמעות: "עתיק יומין" פירושו נעתק מגזרת הימים - אנו נתונים תחת מחזור הזמן, והשם אינו נתון תחת מחזור הזמן, הוא נעתק מן הימים. וכך גם כאן: הם מדברים על צדיקו של עולם "עתק", כלומר מכחישים את ההשגחה ואומרים שהשם העתיק את השגחתו מן העולם, כביכול עזב השם את הארץ ונעתק מכאן ואיננו פה.
ההסבר הנוסף שמביא רש"י: עתק מלשון חוזק. הם מדברים את הדיבור הזה בחוזק, בעוז ובעוצמה, בגאווה ובבוז - עתק הוא צורת הדיבור, שאומרים זאת בכל כוחם. וכן מבאר המלבי"ם: כשנאמר "הון עתק", הכוונה הון מופרש מדרך הטבע, שאינו מוכר ואינו ידוע כהון שיש לאחרים, נעתק מבני אדם. וכן "עתקו גם גברו חיל" - גבורה הנעתקת מן ההבנה וההכרה המוכרת לנו.
וכעת מבקש דוד שייאלמו המכחישים את השגחת השם, שמתוך שרואים צדיק ורע לו אומרים: הנה, השם אינו משגיח. ובאמת, אומר המלבי"ם, השם כן משגיח, שהרי משלם שכרו לעולם הבא. וגם בעולם הזה, כמו שיתבאר בפסוק הבא, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" - השם צופן אותם בסוכה ופועל לחוסים בו נגד בני אדם, ומתוך כך יבינו הבריות שלא עזב השם את הארץ ולא נעתק מכאן, והשגחתו עדיין קיימת.
"מה רב טובך" - הטוב הצפון והטוב הגלוי
מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם׃
אומר דוד: אף שרב מאוד הטוב שצפנת ליראיך, שהוא הטוב הצפון לעולם הבא שאין רואים אותו - עצם היותו צפון הוא חסרונו. שהרי מכאן באים שפתי שקר ואומרים אין שכר ועונש, אין דין ואין דיין. יש טוב - אבל מי רואה אותו? הוא צפון, הוא לעולם הבא, וזה מביאם לדברי גאווה ובוז ודברי כפירה. לכן אומר דוד: אף שהטוב ההוא רב וצפון ליראיך, הטוב שפעלת לחוסים בך אינו צפון אלא גלוי - "נגד בני אדם", כמו "לנגד העם", "נגד השמש", שכולם רואים אותו.
ומבאר המלבי"ם: על הרעות הבאות לצדיק בעולם הזה אנו משיבים שיהיה לו שכר כנגדן בעולם הבא, או שהן לזככו מעוונותיו או להרבות שכרו - אך את זה הרשעים מכחישים, ונמצא שבזה נשארת הקושיה בעינה, הנה צדיק סובל, ואין לי תשובה להם. אבל ההשגחה הגלויה שהשם עושה לחוסים בו, שלצדיק טוב - בזה יש תשובה לרשעים, שהרי רואים שהשם מטיב לו, ודבר זה ניכר לכול. ועל ידי כך "תאלמנה שפתי שקר" הדוברות על צדיקו של עולם "עתק", שנעתק מן העולם ואינו משגיח, ומדברות עליו בגאווה ובוז. בזה שפעלת לחוסים בך נגד בני אדם, כשכולם רואים את השפע הטוב שאתה משפיע עליהם, ייאלצו להכיר בהשגחתו של הבורא יתברך.
דוגמה: קיומו של עם ישראל
אתן דוגמה להבנת הדברים. ייתכן שבמצב נקודתי עם ישראל נרדף. אבל כשאדם מסתכל היסטורית הוא רואה שעם ישראל הוא העם היחיד שיש לו קיום ותיעוד היסטורי מאז ימות עולם - כלומר עם הקיים באופן על טבעי. וכל חכמי האומות, וכבר הבאנו ציטוטים שלהם, מארק טוויין, טולסטוי ועוד, עומדים מול המציאות של הקיום היהודי ואומרים: יש כאן דבר שאין לו אח ורע בהיסטוריה ואין לנו הסבר לו. אין הסבר כיצד העם היהודי, העם הנרדף ביותר, המפוזר ביותר בין האומות - שזו הסיבה הבסיסית ביותר להיטמע - שרוב הזמן לא היה בארץ שבה היה מאוגד, עדיין קיים ולא נס ליחו, בעוד אומות אחרות נשרפו בלפיד של עצמן. איפה בבל? איפה אשור? איפה כשדים? איפה יוון העתיקה כאימפריה, ואלכסנדר מוקדון ועוד? מה נשאר מהם? נשא אותם הרוח, והעם היהודי קיים לעולם. נמצא שגם אם יש לך קושיות על סבלו של הצדיק, ומהן אתה מגיע למסקנה שהשם אינו משגיח, שהרי אינך מאמין שיהיה לו שכר בעולם הבא - על עצם קיומו של הצדיק, שהקדוש ברוך הוא מקיים את עמו אלפי שנים, אין לך הסבר. כאן תהיה מוכרח להודות, ומלאך רע יענה אמן בעל כורחו, שקיומו של העם היהודי כקיום הנצח הוא בידו של הבורא יתברך, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", נגד ההסתברות ונגד ההיגיון. אם כן, מן ההטבה לצדיק רואים הכול שיד השם היא המשגיחה.
"תסתירם בסתר פניך" - מהם רוכסי איש
תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת׃
זהו פסוק מדובר מאוד בהקשר לחג הסוכות, ואף שיש עליו דרשות רבות, נלמדנו כאן בהקשר של המזמור שלנו. אומר המלבי"ם: אף שנראה לפעמים שהקדוש ברוך הוא מסתיר פניו מיראיו, ומתוך כך צרות תופסות אותם ואומות רודפות אותם - דע לך שזה לטובתם. שכן בסתר פניך אתה מסתירם "מרוכסי איש".
ומהם "רוכסי איש"? המפרשים מבארים שהוא מלשון רכסים, ומבאר המלבי"ם: הרכסים הנמצאים אצל האיש פנימה ומצרים לו. ומה מקשה על האדם מבפנים? זהו היצר הרע, התאוות, המשיכה לגשמיות, הגוף. כשם שדרך ישרה שיש בה רכס באמצע נהרסת, וצריך לראות כיצד לעקוף וכיצד לטפס - כך היצר הרע שבפנים מקלקל את הדרך הישרה, גורם לעיקום ולסיבוב, והאלוקים עשה את האדם ישר והוא הולך עקלתון, לפי שניצב לו היצר הרע לשטן בדרך כהר המונע ממנו את המעבר. וזהו שאמרו שלצדיקים נדמה היצר הרע כהר גבוה - זהו רוכסי איש.
ועל ידי שהשם מסתיר פניו מן הצדיק ויש לו ייסורים, אומר המלבי"ם, "והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה", ובזה הוא יכול ללכת בדרך הישר. שהרי הייסורים מקרבים את הצדיק אל השם ומדביקים אותו בו. ואנו יודעים מן המציאות שכשלאדם הכול טוב, בדרך כלל הדבר גורם ל"וישמן ישורון ויבעט", וכמו שאמרו: היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. דווקא כשקשה לאדם, כשיש לו צרות - אז הוא מחפש את השם יתברך, אז הוא מחפש ישועה, אז הוא מבקש אלוקים. נמצא שאותם עניינים של הסתר הם המצילים אותו: "בסתר פניך מרוכסי איש", שבזה מציל אותו השם מן הרכסים הפנימיים, מן השטן, מן היצר הרע ומן התאוות.
"תצפנם בסוכה מריב לשונות" - אומר המלבי"ם: אף שאתה מסתיר פנים, עם כל זה אתה מסוכך עליהם וצופן אותם בסוכה. סוכה היא מלשון השגחה: אתה משגיח עליהם מריב לשונות, מבעלי לשון הרע, כמו שהצלת את דוד מן הזיפים ומכל אלה שהלשינו עליו לפני שאול, ושלחת לו את גד החוזה ונתת לו תשובות על ידי אורים ותומים מתי לברוח וכיצד לברוח. הרי שאף שלכאורה נראה הסתר פנים, עדיין השם צופנו בסוכה מריב לשונות של הרודפים ומדברים עליו לשון הרע.
הסתרה וצפינה - מה חמור יותר
מהו "תסתירם" ומהו "תצפנם"? אומר המלבי"ם: ההסתר גדול מן הצפינה, שלהצפין דבר הוא ביטוי פחות עוצמתי מלהסתיר דבר. ועוד יסוד בדבר: שמירת הנפש מן החטא גדולה משמירת הגוף. אדם צריך להיזהר שלא להיכשל בחטא יותר משהוא נזהר שלא יינזק גופו. ולמעשה אנו נוהגים הפוך: אם אומרים לאדם שבמקום אחד הוא עלול להיפגע פיזית ובמקום שני עלול להיפגע נפשית ורוחנית - ילך האדם דווקא דרך המקום השני. "במקום הראשון אני יכול לשבור את הרגל, חלילה תאונת דרכים", ואילו במקום השני, שהוא מקום של נזק רוחני, שבו אתה עלול לאבד את כל חיי העולם הבא שלך - "לא נורא, מה בכלל יש לשקול". והרי חז"ל אמרו שאדם צריך ללכת בדרך שאין בה נשים העומדות על הכביסה, ואפילו יעצום עיניו אסור לו ללכת שם, ואם הלך הרי זה רשע. למדנו שאדם צריך להתרחק ממקום של עבירה. לכן, אומר המלבי"ם, שים לב: "תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש" - מן היצר הרע, ושם צריך הסתר גדול, שהמאבק נגד היצר הרע גדול וצריך להסתתר ממנו הרבה. אבל "מריב לשונות", שהם נזקים פיזיים, די ב"תצפנם", שהצפינה פחותה מן ההסתרה.
"ברוך השם" - הודאה ראשונה: עיר מצור
בָּרוּךְ יְהֹוָה כִּי הִפְלִיא חַסְדּוֹ לִי בְּעִיר מָצוֹר׃
על פי עניין ההצלה שדיברנו בו בפסוק הקודם, מודה דוד להשם. ההודאה הראשונה - על שהפליא חסדו לו בעיר מצור: הייתי בקעילה, עיר מבצר, והייתי בטוח שאני שמור, והשם אמר לי לצאת משם ולברוח, ושלח את גד החוזה להצילני. שהרי שאול בא, ומבחינתו זו הייתה מלכודת מושלמת בשביל דוד. על כן אני מודה להשם שהפליא חסדו לי בעיר מצור ושלח אלי נביא לצאת משם.
"נגרזתי" - הודאה שנייה: סלע המחלוקת
וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחׇפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ׃
הודאה שנייה מודה דוד על סלע המחלוקת, ששאול ואנשיו היו עוטרים ומקיפים את דוד, ונאמר שם "ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול". שם הייתה סכנה גדולה, ואז "אמרתי בחופזי נגרזתי מנגד עיניך". מהו "נגרזתי"? אומר המלבי"ם: כמו נגזרתי, כדרך שמצינו כבש וכשב, שמלה ושלמה. כלומר אמרתי לעצמי: גמרנו, כבר נגזרתי מנגד עיניך, כבר אני מת. רש"י, רד"ק ואבן עזרא מבארים שנגרזתי הוא מלשון גרזן, והכול עולה לעניין אחד: נכרתתי מנגד עיניך. וגרזן אף הוא נקרא כך מלשון גוזר, שאותיות גרזן הן אותיות גוזר, לפי שבגרזן גוזרים את העצים, וכך ביאר דונש. ורש"י מביא ביאור של מנחם, שנגרזתי כמו נגרשתי, שהזי"ן והשי"ן מתחלפות, וכלומר כבר הייתי מגורש מנגד עיניך ואין לי עוד קיום. אבל אז "שמעת קול תחנוני" והצלתני, על ידי המלאך שבא אל שאול ואמר לו שהפלשתים באו למלחמה, ועל ידי זה עזב שאול את הכול והניח לי.
"אהבו את השם כל חסידיו"
אֶהֱבוּ אֶת יְהֹוָה כׇּל חֲסִידָיו אֱמוּנִים נֹצֵר יְהֹוָה וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר עֹשֵׂה גַאֲוָה׃
אומר המלבי"ם: על פי כל זה מסיים דוד את דבריו כנגד הדוברים על צדיקו של עולם "עתק", הכופרים האומרים שהשם נעתק ועזב את הארץ. הנה נתברר שיש שכר ועונש ויש השגחה, והשם משגיח על ברואיו והציל את דוד ברגע האחרון. לפיכך: "אהבו את ה' כל חסידיו", כי הנה רואים אתם ש"אמונים נוצר ה'" - אנשי אמונים, אנשי אמונה, מי שמאמין בו השם שומרו. ורש"י מפרש: את המאמינים בישועתו והסומכים עליו נוצר ה'. "ומשלם על יתר עושה גאווה" - כמו שראיתם שהשם נצר את דוד ושילם עונש לשאול, כך השם משלם על גאוותו של מי שרואה עצמו כיתר, כיותר, במעלה יתרה על האחרים.
ורש"י מבאר "על יתר" בכמה פנים. פירוש אחד: מידה כנגד מידה - "כחץ על יתר הקשת", שיתר הוא מיתר, וכשם שהחץ על מיתר הקשת כך השם משלם באותה מידה לעושה הרעה. פירוש נוסף: על יתר מלשון חבל ומיתר, שהחבל היה כלי מדידה, והכוונה חבל כנגד חבל וקו כנגד קו - באותה מידה שמדדת בה ימדדו לך. וחז"ל למדו זאת ממה שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה", בסאה סאה - מידה במידה: באותה מידה שמדד מדדו לו, עשית רעה במידת סאה, תקבל רעה כנגדה במידת סאה. ולשון אחר ברש"י, וזהו הקו שהמלבי"ם הולך בו, שיתר הוא מלשון גאווה, כמו יתראה והתנשא - משלם על יתר, כלומר משלם בגאווה לעושה גאווה.
"חזקו ויאמץ לבבכם"
חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כׇּל הַמְיַחֲלִים לַיהֹוָה׃
מסיים דוד את המזמור: אם כך הוא, שהשם שומר את כל חסידיו, ומי שמאמין בו אמונים נוצר ה', והשם משלם רע לעושי רע - אם כן חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים להשם, כי תוחלתכם לא תשוב ריקם. הנה ראיתם שאני ייחלתי להשם והשם הושיעני, וכך גם תוחלתכם לא תשוב ריקם.
ומהו "חזקו ויאמץ"? המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שכל מקום שחוזק ואומץ באים יחד, כמו שנאמר ליהושע "חזק ואמץ", המשמעות היא: חוזק - לחזק עצמו בפעם הראשונה ושתהיה לו גבורה; ואמץ - להתמיד בחיזוקו, שיישאר באותו חוזק וימשיך להחזיק הלאה. לכן "חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'", שיתמידו בחיזוקם ויהיה לבם דבוק בהשם יתברך, כי סופו של דבר שהשם יעזור ויושיע לכל המייחלים אליו ולכל הבוטחים בו.
לסיכום:
בפסוקים אלו מתאר דוד כיצד בעת צרה שכחוהו אוהביו וקרוביו ורק צורריו זכרוהו, ודיבתם הרעה הטילה מגור מסביב עד שכל אחד הלשין עליו. מול הכול הוא מכריז "ואני עליך בטחתי" ו"בידך עיתותי", שאף יודעי העיתים אינם יכולים לו, שכן השם מנהיג את המערכות ומשנה אותן כרצונו. הוא מבקש השגחה גלויה וישועה מן החסד שאין לו גבול, וקידוש השם שבו ייאלמו הכופרים המדברים על צדיקו של עולם "עתק" - שכביכול העתיק השגחתו מן העולם. התשובה לכך אינה רק הטוב הצפון לעולם הבא, אלא הטוב הגלוי שפעל השם לחוסים בו נגד בני אדם. ואף ההסתר עצמו הוא הסתרה מרוכסי איש, מן היצר הרע שבפנים, והצפינה בסוכה היא השגחה מריב לשונות. מתוך שתי ההודאות - עיר מצור וסלע המחלוקת - קורא דוד "אהבו את ה' כל חסידיו", וחותם: "חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'", להתחזק ולהתמיד בחיזוק, כי תוחלת הבוטחים בו לא תשוב ריקם. כן יזכנו השם, אמן ואמן.