לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃
המלבי"ם מסביר שהמזמור הזה יוסד על בריחתו של דוד מפני שאול. דוד ברח על פי נבואה שקיבל מגד החוזה, ולאחר מכן קיבל גם הדרכה על ידי האורים ותומים להושיע את ישראל מיד פלשתים. נעבור בקצרה על הפסוקים בשמואל כדי להיזכר במה שהיה שם - למדנו זאת בהרחבה בשיעורי ספר שמואל, אך נרענן את הסיפור.
שאול חשד בדוד שהוא רוצה לקחת ממנו את המלוכה, ולכן רדף אותו. "וילך דוד משם וימלט אל מערת עדולם, וישמעו אחיו וכל בית אביו וירדו אליו שמה. ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה" - כלומר בעל חובות - "וכל איש מר נפש, ויהי עליהם לשר, ויהיו עמו כארבע מאות איש". משם הלך דוד למצפה מואב וביקש ממלך מואב: "יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלוקים", והם ישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה. חז"ל אומרים שבסופו של דבר מלך מואב הרג אותם, ולכן דוד נפרע ממואב לאחר מכן: "וימדד שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות".
ואז: "ויאמר גד הנביא אל דוד לא תשב במצודה, לך ובאת לך ארץ יהודה. וילך דוד ויבוא יער חרת". זהו הדבר שהמלבי"ם מזכיר: גד הנביא אומר לדוד שהמקום הזה מסוכן לו, וצריך לעבור לארץ יהודה.
בפרק כ"ג בשמואל א' מסופר: "ויגידו לדוד לאמור הנה פלשתים נלחמים בקעילה והם שוסים את הגרנות". דוד עצמו נרדף באותה שעה, ואף על פי כן הוא שומע על צרתם של ישראל ושואל בה' האם ללכת להושיעם. "ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה". אנשיו אמרו לו: "הנה אנחנו פה ביהודה יראים, ואף כי נלך קעילה אל מערכות פלשתים" - כאן ביהודה אנחנו מפחדים, ואתה רוצה שנצא למלחמה? לכן שאל דוד פעם נוספת, כדי להיות בטוח כנגד אלה ששאלו אותו, ונענה: "קום רד קעילה כי אני נותן את פלשתים בידך". דוד ירד, הכה בפלשתים מכה גדולה, "ויושע דוד את יושבי קעילה". באותו זמן ברח אליו אביתר בן אחימלך ואפוד בידו - לאחר שדואג האדומי הלשין על דוד ובעקבות זה נהרגו כל נוב עיר הכהנים, ואביתר היה היחיד ששרד.
"ויוגד לשאול כי בא דוד קעילה, ויאמר שאול ניכר אותו אלוקים בידי כי נסגר לבוא בעיר דלתיים ובריח". שאול שמח: קעילה היא עיר מוקפת חומה, ועתה דוד לא יוכל לברוח. דוד ביקש מאביתר להגיש את האפוד ושאל שתי שאלות: האם ירד שאול, והאם יסגירוהו בעלי קעילה. תשובה ניתנה רק על האחת - "ויאמר ה' ירד" - כי באורים ותומים עונים רק תשובה אחת, ולכן חזר ושאל: "היסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשיי ביד שאול", "ויאמר ה' יסגירו". אותם אנשים שדוד הציל - הם היו מלשינים עליו.
"ויקם דוד ואנשיו כשש מאות איש ויצאו מקעילה ויתהלכו באשר יתהלכו. ולשאול הוגד כי נמלט דוד מקעילה ויחדל לצאת". שאול הבין שאין טעם לרדוף. דוד ישב במדבר במצדות ובהר במדבר זיף, ושאול ביקשהו כל הימים "ולא נתנו אלוקים בידו". גם הזיפים ריגלו אחריו והלכו לספר לשאול "הלא דוד מסתתר עמנו". בסופו של דבר הגיעו הדברים לסלע המחלקות, מקום שבו אנשי שאול כבר עטרו את דוד מכל צד. שם אמר דוד "כל האדם כוזב" - דהיינו אני כבר הולך למות, ואם כן מה ששמואל אמר שאהיה מלך הוא כזב. ואז הגיע שליח והודיע ששוב פשטו פלשתים על הארץ, שאול עזב את דוד ורץ להציל את ישראל, ובזה הייתה הצלתו של דוד.
בְּךָ־יְהֹוָה חָסִיתִי אַל־אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי׃
מסביר המלבי"ם: מה שדוד חזר לארץ יהודה היה על פי ה', כדברי גד הנביא. ועל כן אומר דוד - כאשר אני חוסה בך ושומע להוראות שאני מקבל ממך, בטוח אני שלא אכשל ולא אתבייש בהחלטתי. שהרי כשאדם מחליט החלטה ונופל בה, יש לו בושה; אך מי שחוסה בה' מובטח לו "אל אבושה לעולם". ואם איני ראוי על פי מעשיי - "בצדקתך פלטני", ברוב רחמיך וחסדיך עליי תציל אותי ותפלטני.
הרד"ק מסביר שהדברים הם נתינת טעם: מדוע "אל אבושה"? מפני ש"בך ה' חסיתי". וזה מעין מה שכותב בעל חובות הלבבות בפתיחה לשער הביטחון: כאשר אדם חוסה ובוטח במישהו זולתו יתברך, הקדוש ברוך הוא מניח אותו ביד מי שבטח בו; אבל כאשר הוא בוטח בה' - הקדוש ברוך הוא כביכול לוקח אחריות ודואג לו. אומר דוד: היות ובך אני בוטח, ברור לי שתושיעני, שהרי ה' מושיע את החוסים בו.
הַטֵּה אֵלַי אׇזְנְךָ מְהֵרָה הַצִּילֵנִי הֱיֵה לִי לְצוּר־מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי׃
"הטה אלי אוזנך" - מיד תשמע את תפילתי. האבן עזרא מדגיש שדיברה תורה כלשון בני אדם, שהרי לקדוש ברוך הוא אין אוזן ואין יד ואין רגל; "הנוטע אוזן" ישמע מבלי אוזן - מי שנטע באדם אוזן אינו צריך אוזניים כדי לשמוע. ועוד מבקש דוד "מהרה הצילני", כי הזמן דוחק.
והנה דוד יוצא עתה ממקום מבצר ומעוז - הוא ישב במצדות, וגד אמר לו בשם ה' לצאת משם. זהו סיכון: עוזב מקום מבוצר ויוצא אל המדבר. על כך הוא אומר: איני דואג, "היה לי לצור מעוז" - אתה תהיה לי לצור, לסלע של חוזק ותוקף, ולמקום מבטח. אני מאבד מצודות ומקבל אותך, ריבונו של עולם, ואתה טוב לי מן המעוז ומן המצודות.
כִּי־סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה וּלְמַעַן שִׁמְךָ תַּנְחֵנִי וּתְנַהֲלֵנִי׃ תּוֹצִיאֵנִי מֵרֶשֶׁת זוּ טָמְנוּ לִי כִּי־אַתָּה מָעוּזִּי׃
אין דוד בוטח על המבצר, אלא "סלעי ומצודתי אתה" - המצודה שבה אני בוטח היא אתה, ריבונו של עולם, ואתה הסלע שעליו אני נשען. ואף שאהיה נודד במדבר ולכאורה במקום בלתי שמור, כיוון שאתה השומר והמנהל אותי - תוציאני מן הרשת שטמנו לי. ומהי הרשת? אנשי קעילה או אנשי זיף, שהלשינו וארבו לו.
מהו "למען שמך"? מסביר המלבי"ם: היות ונקרא שמך עליי, שאתה מעוזי, עשה למען כבודך. שוב אנו רואים שדוד אינו תולה בזכות עצמו אלא בכבוד שמים: אם דוד נופל יש בזה חילול השם, ולכן "למען שמך" - כדי שיתקדש שמך - הושיעני. וזה נאמר בין על ההצלה עצמה, בין על ההנחיה במדבר אל מקומות שיד שאול לא תשיג אותו, ובין על היציאה מן הרשת שטמנו לו.
אגב, הביטוי "רשת זו טמנו לי" מקבל בימינו משמעות נוספת, שהרי הרשת הידועה והמפורסמת - רשת האינטרנט - רבים חללים הפילה. זו באמת רשת שהיא פח ומוקש טמון: אדם חושב שהוא זקוק לה רק לעניין זה ורק לעניין הזה, וניגש אליה כביכול לפי הצורך, אך אינו דואג לסינון ואינו נזהר - וזו ממש "רשת זו טמנו לי".
ומה ההבדל בין "תנחני" ל"תנהלני"? אומר המלבי"ם ששניהם ביטוי להנהגה שהיא בנחת - להבדיל מ"להנהיג", שהוא לשון של כוח. ההבדל ביניהם: הפועל "לנהל" מתאר ניהול של מי שנזקק לכך. להנחות אפשר גם את בעל הכוח; אבל "לנהל" משמעו שהאדם עייף ואין בו כוח, ואז מנהלים אותו. וכמו שכתוב "וינהלם בחמורים לכל כושל" - מפני שהוא כושל הוא צריך שינהלוהו; וכן "עלות ינהל", שהכוונה לכבשים הצעירים; וכן "נחית בחסדך... ניהלת בעוזך" - לא רק נחית, אלא גם את הכושלים ניהלת בכוחך. אומר דוד: למען שמך תנחני, ולא זו בלבד אלא גם במצב שבו אני חלש וחסר כוח - תנהלני.
בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָ אוֹתִי יְהֹוָה אֵל אֱמֶת׃
אומר דוד: בתחילה סמכתי על אנשי קעילה - הרי הצלתי אותם, והם מחויבים לי, ובוודאי יגנו עליי ויצילוני. אך נוכחתי לראות שמה שהפקדתי את רוחי בידם הייתה טעות: הם נהגו עמי שלא בכנות, ברצותם להסגיר אותי, ואינם אנשי אמת. וכעת אני רגוע, כי את רוחי הפקדתי לא ביד בשר ודם אלא "בידך אפקיד רוחי". ובאמת ה' נאמן - "פדית אותי ה' אל אמת", שכאשר הקדוש ברוך הוא מבטיח דבר הוא עומד מאחריו, מה שאין כן אנשי קעילה שלא היה כדאי כלל לצפות ולסמוך עליהם.
פסוק זה מובא לאומרו כאשר אדם הולך לישון: "בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת". וכשהוא קם בבוקר הוא אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". שימו לב: בערב "אל אמת" ובבוקר "אמונתך" - ואמונה היא אמת. המשמעות: רבה נאמנותך להשיב לי את הנשמה בבוקרו של יום, כיוון שבידך הפקדתי את רוחי.
ועוד סוד גדול יש כאן. האר"י הקדוש אומר (והבאתי זאת במשנת הגלגולים) שכאשר אדם מתגלגל, בתחילה הוא יכול לתקן נפש, רוח ונשמה כאחת; אך אם לא תיקנן בתחילה, שוב אינו מקבל את כל הקומות יחד. אם קיבל את הנפש לתיקון והשלים תיקונה, לא יקבל מיד את הרוח, אלא ייפטר מן העולם ויחזור עם נפש ורוח; וכן אם תיקן את הרוח, ייפטר ויחזור עם נפש, רוח ונשמה. אך גילה האר"י הקדוש סוד: מי שיאמר פסוק זה לפני השינה ויכוון בשם הקדוש בא"ר - ב' א' ר', ראשי תיבות "בידך אפקיד רוחי" - יזכה שאם הוא ראוי כבר לקבל את הקומה הבאה, יתנוה לו עוד בחיים חיותו לתיקון, ולא יצטרך למות תחילה.
שָׂנֵאתִי הַשֹּׁמְרִים הַבְלֵי־שָׁוְא וַאֲנִי אֶל־יְהֹוָה בָּטָחְתִּי׃
"שומרים" כאן פירושו מצפים וממתינים, כמו "ואביו שמר את הדבר", וכמו "משומרים לבוקר" - המצפים וממתינים אל הבוקר. ואם כן "שנאתי השומרים הבלי שווא" - אותם אנשים שמצפים ובוטחים בבני אדם, שהבטחתם הבל ושווא. אומר דוד: אין דרכי עמהם. שהרי ראה מה אירע עם אנשי קעילה - חשבת שניתן לסמוך עליהם, והתברר לחלוטין ההיפך. "ואני אל ה' בטחתי" - הביטחון שלי מושלם שה' יעזרני ויצילני.
האבן עזרא מבאר ש"השומרים הבלי שווא" הם העוסקים בניחוש ובקסם: אנשים שהשתמשו בכל מיני מגיות כדי לדעת אם היום ראוי לצאת למלחמה, אם השעה מסוכנת או טובה, "ירח שחור" וכיוצא בהבלים אלו. אומר דוד: אין דרכי עמהם, אני אל ה' בטחתי. וזהו שכתוב "הולך בתום ילך בטח", וכתוב "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" - גם ביחס לכל מיני תאריכים שאומרים עליהם שאינם טובים להתחתן או לעשות בהם כך וכך. ומי שאינו מעיין בכל אלו ואינו מתעסק בהם, אלא אומר אני בוטח בה' שיזמן לי את הזמן הטוב ביותר - תהיה לו ישועה ויצליח בכל ענייניו.
אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת־עׇנְיִי יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי׃ וְלֹא הִסְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵב הֶעֱמַדְתָּ בַמֶּרְחָב רַגְלָי׃
המלבי"ם מעמיד כאן מאמרים מקבילים - ארבעה משפטים רצופים, שהמשכו של הראשון הוא השלישי והמשכו של השני הוא הרביעי. "אשר ראית את עניי" - והיכן בא הדבר לידי ביטוי? "ולא הסגרתני ביד אויב", שלא הסגירו ביד שאול כאשר היה בקעילה. "ידעת בצרות נפשי" - והמשכו "העמדת במרחב רגלי". מתי? כאשר עטרו אותו אנשי שאול בסלע המחלקות, דוד מצד ההר מזה ושאול מצד ההר מזה, וההר סגר בעדו ולא יכול היה לברוח; זו הייתה צרה גדולה. ואז הגיע השליח לשאול והודיע על המלחמה, שאול עזב את הכל, ורגלו של דוד שהייתה במקום צר עמדה במרחב.
מה ההבדל בין "אגילה" ל"אשמחה"? זהו דבר שהמלבי"ם חוזר עליו פעמים רבות: גיל הוא תמיד על דבר המתחדש, ושמחה היא תמידית ומתמשכת. אדם שזכה עתה בהגרלה - איני אומר עליו "שמח" אלא יש לו גילה, כי זה דבר מתחדש; אבל אדם שהוא אופטימי באופן קבוע - עליו אומרים שהוא אדם שמח. אומר דוד: כאשר תצילני, אגילה על עצם ההצלה, ואשמחה - שלאחר מכן תהיה זו שמחה תמידית ומתמשכת.
ומה ההבדל בין "ראית את עניי" ל"ידעת בצרות נפשי"? מסביר המלבי"ם: העוני הוא דבר גלוי ונראה - היותי נרדף וחרב על צווארי; אבל "צרות נפשי" הן עניינים פנימיים, מה שעובר על הנפש פנימה, המצוקה הנפשית והפחד הנורא, שאינם נראים כלפי חוץ. לכן ביחס לעוני, שהוא ניכר לעין כל, נאמר "ראית"; וביחס לצרות הנפש, שהן פנימיות, נאמר "ידעת" - רק אתה, היודע פנימיות האדם, יודע זאת. הפלא ופלא.
חׇנֵּנִי יְהֹוָה כִּי צַר־לִי עָשְׁשָׁה בְכַעַס עֵינִי נַפְשִׁי וּבִטְנִי׃
"כי צר לי" - האויב מצר לי בפועל. ועוד: "עששה בכעס עיני, נפשי ובטני". המלבי"ם מפרש "עששה" מלשון נרקבה, וכן מבארים עוד ראשונים: כל מה שהם עושים לי, מכעיסים אותי ומחרפים ומגדפים, גורם שעיני ונפשי ובטני כאילו נרקבו מרוב כאב ומרוב צער. רש"י מפרש "עששה" מלשון כהתה, מלשון עששית - שכאשר אדם מביט דרך זכוכית, ובפרט בזמנם שהזכוכית לא הייתה מבהיקה ושקופה, אין הראייה ברורה, כאספקלריה שאינה מאירה. כלומר על עיניי יש כעין עששית החוסמת את ראייתי, וזה ביטוי לגודל הצרה והמצוקה שבה אני נתון.
כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה כָּשַׁל בַּעֲוֺנִי כֹחִי וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ׃ מִכׇּל־צֹרְרַי הָיִיתִי חֶרְפָּה וְלִשְׁכֵנַי מְאֹד וּפַחַד לִמְיֻדָּעָי רֹאַי בַּחוּץ נָדְדוּ מִמֶּנִּי׃
כנגד מה שאמר "כי צר לי", מפרט דוד: "כלו ביגון חיי ושנותי באנחה" - מרוב הצרות כל ימיי יגון וכל ימיי אני נאנח על הרדיפות. ומי שיודע - כבר משנולד דוד היה בצרה גדולה, נחשד בממזרות, נשלח אל הצאן להיות רועה, הורחק מביתו, ולאחר מכן נרדף כל ימיו: "ואת אשר לא גזלתי אשלם", האשימו וטפלו עליו כל רעה חולה.
וכנגד מה שאמר "עששה בכעס עיני", הוא אומר עתה "כשל בעווני כוחי" ו"מכל צורריי הייתי חרפה" - צורריי מחרפים אותי ואומרים שמחמת עוונותיי כשל כוחי ועששו עצמותיי. זה היה החירוף התמידי נגד דוד: דוד רק עושה עצמו כצדיק, ובאמת רשע הוא; ראה את מעשה בת שבע, ראה כיצד יצאה רעה מביתו, ראה שאינו בונה את בית המקדש - סימן שהוא רשע. כל הזמן האשימו את דוד ברשעות. ולכן, כפי שהסברנו, כאשר לא נפתחו דלתות ההיכל ורק ב"זכרה לחסדי דוד עבדך" נכנס הארון - הושחרו פני שונאי דוד כשולי קדירה, שכן הדבר הוכיח את ההיפך הגמור: דוד צדיק, ובזכותו נפתחו דלתות ההיכל, וכל התזה שבגללה רדפו אותו התהפכה.
ולא זו בלבד, אלא "ולשכניי מאוד" - כל מי שרצה לגדף אותי הוציא את שמי הרע אצל שכניי, לומר להם: דעו לכם, יש לכם שכן עבריין גדול, אדם מלא עוונות ופשעים. ולא זו בלבד, אלא "ופחד למיודעיי" - המכירים אותי כבר פחדו להתקרב אליי מיראת צורריי, שאם מתקרבים לדוד ירדפו גם אותם. "רואיי בחוץ נדדו ממני" - הרואים אותי בחוץ ברחו ממני, כי נעשיתי בעיניהם כמצורע שכל הנוגע בו ניזוק.
המלבי"ם מדייק: מה בין יגון לאנחה ומה בין חיים לשנים? יגון הוא בלב, ואנחה היא בפועל - גם בלשוננו היום אומרים על מי שצערו בליבו שיש לו יגון בלב, ואילו האנחה יוצאת החוצה. וחיים הם החיים הפנימיים, החיות הרוחנית של האדם, ואילו שנים הם הזמן העובר עליו - אפשר שאדם קיים כאן שנים רבות אך חי שנים מועטות, שכן רק בשנים מועטות עבד את ה' ועשה רצונו. לכן "כלו ביגון חיי" - חיים פנימיים כנגד יגון שהוא פנימי; "ושנותי באנחה" - שנים חיצוניות כנגד אנחה שהיא חיצונית.
הרד"ק מבאר מאימתי כלו ביגון חייו: מן היום שהיכה דוד את הפלשתי ואמרו הנשים המשחקות "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", שנאמר "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה". וכבר הסברנו בעבר שאין זו חוצפה לומר כן לפני המלך, אלא ששאול לא הבין את כוונתן: הן אמרו ששאול מכה את אויביו באמצעות אלפים בלבד, ואילו דוד זקוק לצבא של רבבות - כלומר מצבו של שאול טוב יותר ודוד חלש ממנו. אבל שאול הבין להיפך, ששאול מסוגל להכות אלפים ודוד מכה רבבות, ומאותו יום היה עוין את דוד. ומאותו יום, אומר הרד"ק, היה דוד ביגון ובאנחה, כפסע בינו ובין המוות.
ומהו "כשל בעווני כוחי"? אומר הרד"ק שהדבר נסמך למה שקדם - "ושנותי באנחה, כשל... כוחי" - כאילו נאמר: באנחה כשל כוחי. וזה מתאים למה שאמרו חז"ל בברכות נ"ח, שגדולה אנחה ששוברת גופו של אדם. ואם כן למה הזכיר את עוונו? זהו כאדם האומר "בעוונותיי קרה לי כך וכך" - ביטוי מוכר, שכאשר באה עליו צרה חדשה הוא אומר "בעוונותיי". כך אמר דוד: בעוונותיי כשל כוחי, ועצמותיי, שהן כוח האדם ועליהן בנוי הגוף, כאילו נרקבו - "עששו".
נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד׃
מסביר המלבי"ם: אף שאני עדיין חי, הייתי בעיניהם ככלי אובד. כל קרוביי התרחקו ממני, אין מכירים את דוד ואין רוצים אפילו לפגוש אותי, שלא יאמרו שיש להם קשר עמו וירדפו גם אותם. מבחינתם אני כבר מחוק, נשכח מן הלב כמת.
ויש מדרש חכמים שמביא המעם לועז: אומר דוד, אומנם הם שכחו אותי מפני שחשבו שאני מת, אבל באמת הייתי רק ככלי אובד - וכלי אובד שיש בו סימן עתיד לחזור, מה שאין כן המת שאינו חוזר. אצל כלי אובד יש עדיין סיכוי שיימצא. ובפרט אם אבד בבני ברק: פעם עשו בדיקה ופיזרו עשרה ארנקים בתל אביב ובבני ברק - בתל אביב הושב ארנק אחד, ובבני ברק הושבו שמונה. מכל מקום נבין את המציאות שדבר האובד יכול גם להימצא, וכך אמר דוד: הם חשבו שאני כמת, אבל באמת אני ככלי אובד שסופו להימצא.
המעם לועז מביא עוד ביאור בשם איגרת הטיול. חז"ל לומדים מכאן את עניין השכחה שהיא לשנים עשר חודש: על כלי אבידה מכריזים שנים עשר חודש, וכן גזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר שנים עשר חודש. וזהו "נשכחתי כמת מלב" - אימתי? לאחר שנים עשר חודש; "הייתי ככלי אובד" - שגם עליו מכריזים שנים עשר חודש.
ומדוע דווקא שנים עשר חודש? תשמעו ביאור נפלא. כאשר נפטר לאדם קרוב, מגיע ליל הסדר והוא נזכר: אבא היה איתנו, אבא היה עורך את הסדר ומחלק את המצה. מגיע חג השבועות - שוב נזכר. מגיעים בין הזמנים - אבא היה איתנו, היינו יוצאים לטיולים. בכל תמרור ותמרור במשך השנה הוא נזכר באבא. אך לאחר שחלפה שנה שלמה נגמרו התמרורים: בפסח של שנה הבאה כבר אומר "על זה דיברנו בשנה שעברה". נמצא שרק שנה אחת יש לאדם להיזכר, ולאחר מכן הוא שוכח.
וכך גם בכלי, שמכריזים עליו שלושה רגלים: הכלי הזה ודאי היה אמור לשמש את בעליו בכל פרק ופרק מפרקי השנה - עכשיו לחג, אחר כך לצורך אחר. ואם עברה כל השנה ובעל הבית לא נזכר כלל שאיבד את כליו, ולא בא לחפשו אף שהיו לו הזדמנויות רבות להשתמש בו - סימן שהתייאש ממנו. שהרי ייתכן שהכלי אבד לו מיד אחרי פסח והוא משמש רק לפסח, ולכן לא חיפשו כל השנה; אבל כשיגיע פסח וישאל "היכן הכלי, אינני מוצאו" - עדיין לא התייאש. לכן צריך שיעברו עליו כל מאורעות השנה, שאז נוכל לומר: היו לו שלוש מאות שישים וחמישה יום להיזכר, כל המאורעות האפשריים עם הכלי כבר עברו, ובכל זאת לא נזכר - הרי זה כמת, וכבר התייאש. רעיון נפלא בהבנת העניין.
ויש בזה גם רמז נאה. הפסוק "הייתי ככלי אובד" בא לאחר הפסוק "מכל צורריי הייתי חרפה ולשכניי מאוד ופחד למיודעיי" - ספרו שם את המילים ותמצאו שתים עשרה מילים, כנגד שנים עשר חודש. וכן המילים "נשכחתי כמת מלב" - ספרו את אותיותיהן ותמצאו ששלוש המילים מכילות שתים עשרה אותיות. הרי לנו שוב עניין השנים עשר המרמז על הדבר הזה.
המזמור נאמר על רקע בריחת דוד מפני שאול, כשהוא עוזב על פי נבואת גד את המצודה ויוצא אל ארץ יהודה ואל המדבר, ולאחר שאנשי קעילה שהצילם ביקשו להסגירו. דוד מלמד אותנו את יסוד הביטחון: "בך ה' חסיתי" - ומי שחוסה בה' לא יבוש; "סלעי ומצודתי אתה" - לא המבצר מגן אלא הקדוש ברוך הוא; "בידך אפקיד רוחי" - ולא ביד בשר ודם, שאינם אנשי אמת; "שנאתי השומרים הבלי שווא" - בלי ניחושים וקסמים, אלא "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". ואף שדוד מתאר צרות עמוקות - חיים שכלו ביגון, חירופי צוררים, שכנים ומיודעים שנדדו ממנו עד שנשכח כמת מן הלב - הוא יודע ש"ראית את עניי" ו"ידעת בצרות נפשי", שה' רואה את הגלוי ויודע את הנסתר, ובסוף "אגילה ואשמחה בחסדך": הצלה שהיא גילה בשעתה ושמחה לעולם. ואפילו במצב של "ככלי אובד" - כלי אובד יש בו סימן ועתיד להימצא.