מזמור ל' בתהילים - "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" - הוא מזמור של הודאה על הצלה מחולי ומצרה. בחלק שלפנינו דוד המלך פונה אל החסידים, מלמד אותם את סוד היחס שבין רגע הכעס לבין החיים שברצון, מגלה שכל עמידת הגוף תלויה ברצון הבורא בלבד, ומסיים בהצהרה שכל בקשת החיים שלו אינה אלא כדי לזמר ולהודות לשם יתברך.
זַמְּרוּ לַיהֹוָה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ׃
אומר דוד המלך: חסידי ה' יזמרו לה' ויספרו את שבחו של הקדוש ברוך הוא, וזהו שבחו מצד עצמו. ולא זו בלבד, אלא גם "הודו לזכר קדשו". מבאר המלבי"ם שההודאה היא תמיד על הטובות שה' עשה: תמיד מודים על משהו - עשית לי דבר, אני מודה לך. וההודאה הזו היא "לזכר קדשו", כלומר על ידי שאני מודה אני זוכר את מעשי ה' ונותן לו הודאה. תמיד ההודאה באה בעקבות זכירת מעשיו הטובים עמי, ולכן "הודו" - לזכר המעשים שה' עשה עמי לטובה.
האבן עזרא שואל כאן שאלה מעניינת: למה דווקא "חסידיו"? וכי אדם שאינו חסיד אינו צריך לזמר לה'? אלא שדוד המלך עצמו חסיד היה - "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי", "לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת", "חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים". ולכן דוד מבשר לחסידים: אם יקרה לכם כמו שקרה לי, דעו לכם שה' יוציא אתכם מן הצרה. זמרו לה' חסידיו - זמרו והודו, שהרי תראו שגם אני חסיד כמותכם, והגעתי לצרה וה' גאל והציל אותי משם, וכך גם אתכם יציל אם יקרה לכם כדבר הזה.
כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה׃
"כי רגע באפו" - אפילו כשיש זמן של אף וכעס, כמה הוא נמשך? חז"ל אומרים שזעמו של הקדוש ברוך הוא רגע. וכמה הוא רגע? "כמימריה" - כמו הזמן שלוקח להוציא מילה מן הפה. כבר התוספות שואלים: מה יכול היה בלעם לומר ברגע כזה? ומשיבים שיכול היה לומר מילה אחת: "כלם" - כלה אותם. זהו זמן של רגע, לא יותר. ובלעם ידע לכוון את אותו רגע שה' זועם, וזהו "וְעַמִּי זְכָר נָא מֶה יָעַץ" - תזכור שהקדוש ברוך הוא באותם ימים לא כעס, שאילו היה זועם רגע כדרכו מדי יום, היה בלעם יכול לקלל. ויש דעה נוספת בתוספות, שאם היה מתחיל באותו רגע, אף שימשיך אחר כך, הכל נמשך אחרי הרגע הראשון וניתלה בו.
על כל פנים בא דוד המלך לומר לך: דע לך, ה' רב חסד, וגם אם יש זעם - הוא רק רגע אחד באפו. אבל לעומת זאת "חיים ברצונו" - השפע והטוב הם חיים, והם תמידיים ולא של רגע. רצונו של ה' באופן תמידי הוא חיים, והכעס הוא רק רגע.
ועוד מוסיף המלבי"ם: גם בזמן הכעס עצמו - "חיים ברצונו". יש כעס שנועד להשמיד, ויש כעס שנועד לתקן ולרפא. הכעס שכעס ה' על דוד היה כדי לרפא אותו, כדי שמכוחו יהיה לו תיקון. מה שאנו רואים שדוד נרדף, ושאבשלום הוציאו ממלכותו, ושדוד נדד והגיע כמעט עד עברי מוות - שהרי אלמלא נתבטלה עצת אחיתופל ברגע האחרון לא היה נשתייר מדוד מאומה - כל אלו צרות שעברו עליו בעקבות החטא, שנאמר לו "הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ". אבל אומר דוד: אף שרגע באפו, אין זה כעס שבא להשמיד אלא כעס שבא לרפא ולתת חיים. ה' כועס עלי, ובכעס הזה הוא מרפא אותי. "חיים ברצונו" - רצונו היה שאחיה, והכעס לא בא להמית אלא כדי למחות לי את העוונות, שעל ידי הייסורים ישוב ויחיֶה אותי.
והראיה שהכעס קצוב: "בערב ילין בכי ולבוקר רינה". בערב כשהלכתי לישון היה זה בבכי, ובבוקר כשקמתי כבר הייתה רינה. זמן הייסורים היה בסך הכל מערב עד בוקר, ומיעוט זמן הכעס מוכיח שכל עניינו לרפא. לפי זה הפירוש הוא: בערב ילין האדם כשהוא בבכי, ולבוקר יקום ברינה.
האבן עזרא מביא כאן ביאור נוסף, קצת חדשני, בדרך משל: "בערב ילין בכי" - הבכי עצמו הולך לישון בלילה. כבר בערב הבכי נשתק ונשקט והאדם אינו בוכה עוד, וכשהוא קם בבוקר כבר השמחה מתפרצת. כלומר "ילין" מוסב על הבכי. אך פשוטו של מקרא - והאבן עזרא מביא גם אותו - שחסר הפועל: בערב ילין המלין בבכי, אדם שהלך לישון ישן כשהוא עם בכי.
הרד"ק מוסיף שלא בכדי נמשל הדבר לערב ובוקר: הערב הוא זמן חושך, והוא תמיד ביטוי לגלות ולמצב שהאדם נתון במציאות רעה. הבוקר לעומתו הוא תמיד בחינת אור הגאולה, בחינת שפע ואור ושמחה. אומר דוד המלך: אותו אף שעליו דיברתי, שבו הראה לי ה' את עוונותיי, הוא העונש שהעניש אותי בעולם הזה - וזה כרגע; אבל הרצון והבשורה של סליחת העוון הם חיים ארוכים, חיי העולם הבא. "בערב ילין בכי", אבל "לבוקר" - בחינת האור, כמו שכתוב "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים". עתה אנו בחשכת הגלות, ועתיד להיות בחינת אור, ואור זה הוא בחינת שפע ורפואה.
וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם׃
מסביר המלבי"ם: אמר דוד, אני חשבתי שהחיוּת והבריאות הן טבעיות. כל עוד הגוף בריא - הכל בסדר; אני שומר על עצמי, אוכל בריא, לוקח ויטמינים, עושה ספורט, וזה מבטיח לי בריאות. "אמרתי בשלוי" - כאשר הגוף היה שלֵו, הייתי בטוח שרפואתי ובריאותי טבעיות, ולכן "בל אמוט לעולם", לא אתמוטט. כלומר חשבתי שהכל תלוי בבריאות הגוף. ומה נודע לי עכשיו? שהכל תלוי בחפץ ה' וברצונו.
יְהֹוָה בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל׃
נוכחתי לראות שלא כמו שחשבתי. מכוח מה עמדו חיי הגוף שלי, שהם בבחינת ההר שלי? מכוח מה החזיק ההר הזה? רק ברצונך. "ברצונך העמדת להררי" שיהיה לו עוז וכוח לעמוד - גופי עמד על מתכונתו רק מכוח רצונך, לא מצד שאני אוכל בריא. וכאשר "הסתרת פניך" - התחיל ההר להתמוטט, "הייתי נבהל", נתמוטטו אושיותיו ויסודותיו. יוצא אפוא שמציאות החולי לא הייתה פעולה של עונש שה' פעל בפועל, אלא די שהסתיר פניו ממני ומיד התחיל ההר להתמוטט. כל עוד פני ה' עלי - אני מחזיק חזק ואני בעוצמתי; ברגע שה' מסיר פניו - הכל מתחיל להתמוטט.
ומכאן מוסר גדול. סיפרו על זוג זקנים שנפטרו לבית עולמם והגיעו למעלה. בדקו אותם וראו שברוך ה' מגיע להם גן עדן, ושלחו את שניהם יחד - בחייהם ובמותם לא נפרדו. הגיעו לגן עדן, ראו כמה נפלא ונהדר שם, והיו מרוצים עד מאוד. ואז אמר הבעל לאשתו: מיידלה, את רואה? אם לא את והאוכל הבריא שלך, יכולנו להיות פה כבר לפני עשרים שנה.
אינני אומר שלא לאכול בריא, אבל רבים חשבו שבזה תלוי הכל. אני מכיר אישית אנשים שהקפידו על כל כללי הבריאות - רק לחם מלא ודגנים, בלי שומנים ובלי כל מה שמזיק - ועם כל זה, רחמנא ליצלן, נפטרו בקיצור ימים במחלה שתקפה אותם. פעם שמעתי מהרב קורח זצ"ל שאמר על עצמו שהיה מקפיד מאוד על בריאותו, ולפי חשבונו היה אמור לחיות עוד הרבה שנים, אלא שה' חושב אחרת ויש לו תוכניות אחרות בשבילי. כלומר, שמירת הבריאות אינה מבטיחה חיים, שכן יכולים להיות דברים אחרים שיוצרים מציאות שונה.
היה אחד שהלך למגדת עתידות. הסתכלה עליו ואמרה לו: אני רואה, אדוני, שמה שיהרוג אותך זו מרגרינה. מאותו יום לא נגע במרגרינה, בורקס ראה רק בתמונות. יום אחד חצה את הכביש, עבר רכב של בלו בנד ודרס אותו. בקיצור, יש דברים שאינם תלויים בכמה תהיה בריא וכמה ספורט תעשה. ושוב, אין כוונתי לזלזל בבריאות, ואדם צריך לשמור על בריאותו; אבל כדברי דוד המלך: "אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם" - אל תחשוב שהכל תלוי בבריאות הגוף. אם ברצונך - העמדת להררי עוז וההר עומד על מכונו; ואם ה' יסתיר פניו - "הייתי נבהל", והמציאות כולה מתמוטטת חס ושלום עד עברי פי פחת.
ודבר זה מגובה גם במחקרים. אחת הערים שבהן תוחלת החיים הארוכה ביותר היא בני ברק, והספורט העיקרי הנעשה שם הוא ההתנדנדות ליד הסטנדר. גם קוגל וצ'ולנט אינם בדיוק מאכלי בריאות, וטופו כנראה מוצלח יותר, ועם כל זה שם מאריכים ימים. מה למדת? שאריכות ימים תלויה הרבה בנפש. כשהנפש בריאה, כשאדם חי נכון, כל מה שעובר עליו עובר מתוך ביטחון ואמונה בה', "כל משבריך וגליך עלי עברו". ואם לא - כבר אמר מי שאמר: מה שיהרוג אותך אינו מה שאתה אוכל אלא מה שאוכל אותך. כשאדם אכול מבפנים, שרוי בצער ובמריבות ובכעסים ובהקפדות על כל העולם - זה מה שהורג את האדם וזה מה שמביא את כל הצרות. לכן ידע אדם: השלמות הנפשית היא גם הסיבה לשלמות הגופנית.
אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן׃
"אליך ה' אקרא" - התפילה שלי היא רק אליך ולא לשום דבר אחר. "ואל ה' אתחנן" - התפילה היא בעבור ה', כלומר כל ענייני הוא כבוד ה'. כשאני מבקש כאן חיים, אין זה כדי שאוכל לאכול עוד כמה סטייקים, אלא כדי שאוכל לחיות חיים שבהם אקדש שם שמים במעשי, כדי שאוכל להודות לך ולעבוד אותך. זו התכלית שבשבילה אני מבקש לחיות.
מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ׃
"מה בצע" - מה רווח יהיה לך, ריבונו של עולם, אם אמות? הרי כל המטרה שבראת את האדם היא שיעבוד אותך, שיכיר אותך, שיגיע אחרי מאה ועשרים להשגת הרוחניות ולקרבת אלוקים, לבחינת גן עדן. אבל אם אני חי כאן וצובר לעצמי גיהנום - למה לחיות? וכדברי חז"ל: נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, טוב היה לו שנולד נפל. "מה בצע בדמי" - מה בצע בחיי אם סופי לרדת אל שחת? מה אני מרוויח בכך שאני חי אם סופי לרדת לגיהנום? למה נתת לי חיים אם לא כדי לקנות בהם חיי עולם הבא?
והרד"ק אומר: החטאים במותם לא יישאר אחריהם דבר חי, הכל ירד לעפר. וזהו "ברדתי אל שחת" - שאם אין האדם זכאי וצדיק, הכל יורד לעפר, ו"היודך עפר, היגיד אמתך" - העפר לא יודה לך ולא יגיד אמיתך. הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה, ואם לא זכתה כאן בחיים - לא תשוב אליו. אבל אם תזכה כאן, שתמחל לי ותסלח לי, בסופו של דבר תשוב הרוח אל האלוקים, ואז יש בצע בדמי, יש תועלת בכך שנתת בי את הנפש שהיא הדם, שהיא החיים כאן - חיים שעל ידם אני משיג עולם הבא.
שְׁמַע יְהֹוָה וְחָנֵּנִי יְהֹוָה הֱיֵה עֹזֵר לִי׃
אנא ה', תשמע וחנני - "וחנני" פירושו תקים אותי מן החולי; "היה עוזר לי" - כדי שאוכל להודות לך.
הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה׃
אומר המלבי"ם: הנה אני רואה שאתה אכן שומע אל תפילתי לשם העניין הזה בלבד - רק כדי להודות לך, ולא למטרה אחרת. שכן מה שהפכת את מספדי למחול הוא כדי "שיזמרך כבוד": על ידי שהפכת את מספדי בחוליי וריפאת אותי, אוכל להלל ולשבח לבורא.
ומתאר המלבי"ם את התמונה: כולם כבר חשבו שדוד המלך הלך לעולמו. החולי הגיע למצב שהבינו שזה עניין של שעות עד שהסיפור מסתיים, וכולם התאספו כדי להספידו. ופתאום דוד חוזר לחיים - וכל אותם שבאו להספיד ועמדו סביב מיטתו התחילו לעשות מחולות. "הפכת מספדי" - אותו מספד עצמו - "למחול", עשו מחול ורקידה, מחוללים ומהללים ומשבחים לה'.
ולא זו בלבד, אלא גם "פיתחת שקי". עד עתה הייתי לבוש שק, והשק הוא ביטוי לכפרת עוונות - האדם הרוצה לכפר על עוונותיו לובש שק. כך מצינו במלך שלבש שק "ויהלך אט", וכן אצל יהורם ש"השק נראה מבית", שניכר היה שמתחת לבגדיו לבש שק. "פיתחת שקי" - הייתי לבוש שק מפאת עוונותי, ועתה אתה מסיר את השק כדי שאדע שנמחל לי העוון. "ותאזרני שמחה" - תחת השק נתת לי שמחה, שהנה קיבלתי מחילת עוונות. ואפשר לומר זאת בדרך צחות: "הפכת מספדי למחול לי" - אותו מצב של מספד הפך להיות מחילה; אל תקרא "למחול" אלא "למחוֹל" - למחילה.
לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְהֹוָה אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ׃
כל זה "למען יזמרך כבוד" - כדי שהנפש שבי, הנקראת כבוד, תוכל לזמר לך ולשיר. "ולא ידום" - שלא תהיה מציאות של דממה והפסקה משיר ומשבח לה' יתברך, אלא אוכל להמשיך ולזמר. ואם כן, היות ועיקר התכלית שבעבורה החייתָ אותי היא שאזמר לך, אומר דוד המלך: אף אני אעשה כן. "ה' אלוקי לעולם אודך" - כיוון שנתת לי את כל חיי כדי שאקדש שם שמים במעשי ואזמר ואהלל לה', מבטיח אני שכך אעשה, ולעולם אודה לך ואהלל ואזמר לשם ה' יתברך.
למגיד מדובנא יש כאן ביאור מקורי. יש שמחה חיובית: אדם זכה בפיס, נולד לו ילד, נזדמנה לו פרנסה טובה. ויש שמחה על דבר שלילי שהוסר ממנו: היה חולה מאוד ונתרפא, היה שבוי וניצל - גם על זה הוא שמח. ואם תשאל אדם איזה סוג שמחה היה רוצה שיחזור גם בעתיד, ודאי יאמר את הראשונה. וכי רוצה הוא להיות שוב שבוי כדי לשמוח על ההצלה? או לחלות שוב כדי לשמוח על הרפואה? לא. אבל כן ירצה לזכות שוב בפיס ולשמוח, ושייוולד לו שוב ילד וישמח בו. את השמחה הראשונה הוא רוצה שתחזור שוב ושוב, אך על השנייה הוא אומר: לא הצרה ולא השמחה, אני מוותר על הכל.
ולכן שים לב מה אומר כאן דוד המלך: "למען יזמרך כבוד ולא ידום" - זמר שלא ייפסק, שתמיד "ה' אלוקי לעולם אודך". איזה שפע אני מבקש? שפע כזה שאשאף להודות עליו שוב ושוב - כלומר שתיתן לי טוב, ולא שפע של הצלה מן הרע. כי להינצל מן הרע - איני מעוניין בשמחות כאלה בעתיד; אני מעוניין בשמחות שבהן אתה מוסיף לי טובה, ואז זה זמר שלא ידום. אבל זמר שאני מזמר על כך שהצלת אותי מן הרע - הייתי מעדיף להיות דומם ממנו, ולא רע ולא זמר. לכן אני מבקש: ריבונו של עולם, תן לי סיבות לשיר שהן מסוג ה"לא ידום", שאמשיך ואשיר תמיד - וזה בהכרח רק על נתינת טובה.
דוד המלך מלמד את החסידים לזמר לה' על שבחו מצד עצמו ולהודות לו על זכר טובותיו, ומבשר להם שכשם שהוא ניצל כך יינצלו. הוא מגלה שהכעס הוא רגע בלבד ואילו החיים הם ברצון תמידי, ושאף הכעס עצמו בא לרפא ולא להשמיד - כפי שמוכיח קוצרו, "בערב ילין בכי ולבוקר רינה". הוא מודה שטעה כשחשב ששלוות הגוף מבטיחה קיום, שכן רק ברצון ה' עומד ההר, ובהסתר פנים הוא מתמוטט. בקשת חייו אינה אלא לשם כבוד שמים - "מה בצע בדמי" אם לא אזכה בהם לעולם הבא - ולכן הפך ה' את מספדו למחול, פתח את שקו ואזרו שמחה. ומסיים: "למען יזמרך כבוד ולא ידום", ולפי המגיד מדובנא - בקשה שהשירה תבוא תמיד מתוך תוספת טובה ולא מתוך הצלה מרעה, "ה' אלוקי לעולם אודך".