פרק ל' בתהילים פותח בכותרת: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד", ומיד לאחריה כל המזמור כולו עוסק בענייני רפואתו של דוד המלך: "כִּי דִלִּיתָנִי", "שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי", "הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי", "חִיִּיתַנִי מִיֹּרְדֵי בוֹר" - היינו שהגיע כבר למצב של עומד למות. וכן "בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה", "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל", "מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת", ועד "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי" ו"לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם".
מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד׃
וכאן מתעורר קושי גדול: המזמור פותח בעניין שאיננו ממשיך אותו כלל. היינו מצפים לתיאור של חנוכת הבית, ובפועל אנחנו מוצאים תיאור של חוליו של דוד. כיצד מתחבר ההמשך אל הפתיחה? בכך דנים המפרשים.
רש"י מבאר ש"שיר חנוכת הבית לדוד" הוא שיר שדוד המלך שורר כדי שהלויים יאמרוהו בחנוכת הבית בימי שלמה, כאשר בנו יחנוך את בית המקדש. ורש"י מביא דרשה של רבותינו שדרשו את המזמור כולו על מרדכי ואסתר והמן: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי" - זה אמר המן; "אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא" - זו אמרה אסתר; "הֱיֵה עֹזֵר לִי... הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי" - זה אמרו מרדכי וכל ישראל.
האבן עזרא מביא: יש אומרים שדוד ציווה שינגנו המשוררים את המזמור הזה בחנוכת הבית הראשון, וזה כקו של רש"י. ויש אומרים שנאמר לחנוכת הבית השני או השלישי, ולפי זה כל ימי הגלות נמשלים לחולי הנפש: כל החולי המתואר כאן הוא כל מה שעובר על ישראל בגלות, והמזמור נועד להיאמר בעת חנוכת הבית השני או השלישי.
אך הביאור שהאבן עזרא נוטה אליו יותר הוא שאכן מדובר בחנוכת בית - אלא לא בית המקדש, כי אם ביתו של דוד עצמו. שהרי נאמר "הנה אנכי יושב בבית ארזים", ארמונו של דוד. ודייק בלשון הכתוב: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" - ולא נאמר "חנוכת בית ה'". אנחנו מדברים אפוא על התקופה שבה חנך דוד את ביתו, ו"חנוכה" עניינה השימוש הראשון בדבר - ומכאן גם המושג "חינוך" בילד, ההנהגות הראשונות שמקנים לו כדי שילך בהן כל ימי חייו. וכיצד מתחבר הדבר לחולי? מפני שבאותו זמן ממש חלה דוד והתרפא מחוליו, ואז זימר והודה להשם יתברך: חנוכת הבית ורפואתו נתחברו יחד, ועל שניהם הוא מודה ומהלל ומשבח.
האבן עזרא מביא עוד ביאור בשמו של רבי משה: דוד המלך התאבל כאשר אמר לו הקדוש ברוך הוא שלא הוא יבנה בית לשמו. השם שלח את נתן הנביא שימהר ויאמר לדוד, שלא יתחיל בעבודה, שהרי דוד זריז במעשיו. וכששמע דוד "אתה לא תבנה בית לשמי" היה לו צער גדול והתאבל על כך. אך כאשר נאמר לו ששלמה בנו יבנה את הבית - אדרבה, "פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה", השמחה באה במקום האבל: זכיתי שבני יבנה את הבית, ובנו של אדם כמותו - מה שאני לא עשיתי, הבן שלי יעשה, ובכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו.
ועוד: בזה ניצל דוד מחרפת אויביו. האויבים היו מחרפים אותו ואומרים לו כביכול "בית ה' נלך" - כלומר: דוד, מתי כבר נלך לבית המקדש? למה אינך בונה? יש לך עבירות, אינך ראוי, אינך הגון. ודוד השיב: אדרבה, "בית ה' נלך", אני שמח שאתם שואפים ללכת לבית ה', וגם אני רוצה ללכת - ואינו מתרגש מאותן אמירות שנאמרו רק כדי להציק ולנגח. וכעת, כשישמעו שבנו הוא הבונה את בית המקדש, יש בזה חיזוק גדול לדוד, ועל כן אומר: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי".
ומוסיף האבן עזרא יסוד חשוב: יגון הנפש נמשל לחולי הגוף. לפי ביאורו של רבי משה, כל המזמור נסוב על צערו של דוד שאינו זוכה לבנות את הבית - וזהו ה"חולי" שכאן, חולי הנפש. וכדי לתאר חולי שבנפש נוקטים בלשון חולי שבגוף, שממנו תבין את חולי הנפש; והוא קשה אפילו מחולי הגוף, וכמו שנאמר "רוח איש יכלכל מחלהו" - ועוד נבאר זאת בהמשך.
הרד"ק מבאר באותו קו, שדוד חיבר את המזמור כדי שיאמרוהו בחנוכת בית המקדש. ואף שאין בהמשך המזמור זכר לבית המקדש, יש בו עניין סליחת הפשעים - ודוד מבקש בהמשך שיימחלו לו על פשעיו, וזה קשור היטב. שכן אויביו של דוד היו אומרים לו: רשע אתה, לא תזכה שמלכותך תתקיים בגלל עונש בת שבע, ולא תזכה שממך יעמוד מלך לנצח. ואף שנאמר לו בנבואה שבנו ימלוך אחריו ויבנה את הבית, לא האמינו שייתכן שמאותה אישה שבה חטא ייצא בן שיבנה את בית המקדש. בית המקדש הוא מקום סליחה וכפרה - כיצד ייבנה על ידי מי שהורתו כביכול במעשה שאינו נראה כראוי? ואף ששלמה לא נולד מעצם המעשה הראשון - הוולד הראשון מת, כמפורש בכתובים, ורק לאחר שלקח דוד את בת שבע אליו נולד שלמה - מכל מקום נותר טענתם שאין הדבר נקי לגמרי.
ואכן כאשר מרד אדוניהו בסוף ימי דוד ורצה למלוך ועשה לו רכב ופרשים, היו כולם בטוחים ששלמה לא ימלוך: הנה ראיה ששלמה אינו הגון, שבא ממקום שאינו ראוי. אך לאחר מכן, כאשר ראו את שלמה מולך ומצליח, והמרד כשל, הכירו הכול שמלכותו מאת השם, ושהנבואה שנאמרה אז מתגשמת. וכיוון שרצון השם היה שדווקא הבן שנולד לדוד מבת שבע ימלוך, נודע מזה שנמחל לדוד מחילה גמורה. שאם לא נמחל הדבר, כיצד ייתכן שמאותו מקום יעמיד השם מלך על ישראל ובונה בית המקדש? זהו אות ומופת שהשם מחל לו. ולכן "וידידיה" נקרא שמו "וה' אֲהֵבוֹ" - ביטוי יחידאי כמעט בתנ"ך, שנאמר על שלמה. והשם הראה לשלמה את צורת הבית, ושלמה בנה את המקדש לעיני כל ישראל, עד שלא נותר מקום לפקפק ברצונו של הקדוש ברוך הוא בשלמה בן דוד שנולד מבת שבע.
על כן חיבר דוד "מזמור שיר חנוכת הבית", להראות שבחנוכת הבית יש הוכחה שנמחלו עוונותיו - וכמו שנראה בהמשך המזמור שהוא מדבר על מחיקת העוונות. זו הרפואה שבמזמור: רפואת הנפש, שהיא מחילת העוונות. ובמלכות שלמה ובבניין הבית נודעה לכול הסליחה שסלח השם לדוד. וכך אמרו חז"ל, שכאשר ביקש שלמה להכניס את הארון לבית המקדש נסגרו השערים, עד שאמר "זכרה לחסדי דוד עבדך" - ורק אז נפתחו, והושחרו פניהם של שונאי דוד כשולי קדירה. כל אותם שאמרו "דוד רשע, דוד עבר עבירות, דוד אינו הגון" - ראו שרק בזכותו נפתחו דלתות הבית לקבל את הארון. והקדירה הייתה מתבשלת על גבי גחלים ואש ושוליה, תחתיתה, שחורים כפחם - כך הושחרו פניהם, שראו שהשם חפץ בדוד, וממשיך דרכו הוא הבונה את הבית, ואין לך ראיה נפלאה מזו שהשם מחל לו על עוונו.
הרד"ק מביא בהמשך, אצל פסוק י"ג, מדברי מדרש שוחר טוב: מי שחשב לעשות טובה, הקדוש ברוך הוא כותבה לו כאילו עשאה. זהו הדין הידוע והמפורסם, שכאשר אדם מישראל רצה לעשות טובה ונאנס ולא עשאה, זוקפים לו משמיים כאילו עשאה. ותדע שכן הוא - שהרי דוד, שחשב לבנות את בית המקדש, נכתב הבית על שמו: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". וכי דוד בנאו? שלמה בנאו! אלא כיוון שדוד רצה - נקרא הבית על שמו.
עד כאן נתנו במה לביאורי המפרשים, אבל אנו לומדים כדרכנו עם המלבי"ם, ולו דרך מקורית ליישב את הקושי. אומר המלבי"ם: המזמור כולו יוסד לתת הודאה על שחלה דוד וחי מחוליו - וזהו כל עניינו. ומהו אפוא "הבית"? בית מטאפורי, לא הבית הגשמי. שהרי הגוף הוא ביתה של הנפש: הנפש היא הדייר החי בפנים, והבית הוא הגוף, החלק המגושם. הדייר עתיד לעזוב וישוב אל האלוקים אשר נתנה, והבית יישאר כאן להירקב בקבר. נמצא שגוף האדם נקרא "בית", והנפש היא האדם באמת, והגוף החומרי הוא "בית חומר".
ואל תתפלא, אומר המלבי"ם, שכן מצאנו ביטויים כאלה בכתובים: "אף כי שוכני בתי חומר" - הרי שהגוף קרוי בית חומר; "ביום שיזועו שומרי הבית" - שהוא תיאור התחלת נפילת הגוף והזדקנותו. וכאשר חלה דוד, התרופפו עמודי הבית - כלומר נחלש הגוף; ולאחר שנתרפא, עמד הבית על תילו, חזר ונבנה ושב לימי עלומיו. ולכן נקרא המזמור "חנוכת הבית לדוד": חנוכת גופו של דוד, ביתו העצמי שהוא מעון נפשו, בהתרפאותו. פלא פלאים.
אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי׃
בתחילה אומר דוד באופן כללי, מבאר המלבי"ם: על ידי החולי שמחו כל אויביי ואמרו - יפה, גמרנו, דוד המלך חולה, ברוך שפטרנו, עומדים לסיים את הסיפור עם דוד. אבל אתה, ריבונו של עולם, "דִלִּיתָנִי" - לשון הגבהה, כדליות המתרוממות - רוממתני והגבהתני מן המוות, ועל ידי זה "לֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי", התברר לאויבים שהשמחה הייתה מוקדמת. תפרו את החליפות מוקדם מדי, כמו שאמר בזמנו מנחם בגין לראשי המערך כשקיבלו את ההלם של המהפך: תחזירו את החליפות לנפטלין. השמחה שלכם הייתה מוקדמת מדי, ולא הגיעו לראות כביכול את מיתת דוד - אדרבה, "דיליתני", רוממת אותי מאותו מקום שבו הייתי.
ורש"י, לפי קו הביאור שלו על חנוכת בית המקדש, מפרש "ולא שמחת אויבי לי" - לא שמחת אויבי עליי: הם היו אומרים שאין לדוד חלק לעולם הבא, וכעת כשרואים שדלתות בית המקדש נפתחות כדי שייכנס הארון בזכות "זכרה לחסדי דוד עבדך", נתברר להם שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עוון, ונהפכו פניהם כשולי קדירה. זהו "לא שמחת אויבי לי": לא נתת לאויביי לשמוח ולחשוב שדוד מת וגמרנו, דוד בגיהינום - ופתאום הם רואים ששמחתם מוקדמת.
ה' אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי׃
דוד אומר: ריבונו של עולם, הרפואה שלי לא הייתה רפואה טבעית. מכוח מה נרפאתי? מכוח ששיוועתי אליך - רק מכוח זה "ותרפאני". לא מכוח רופאים ולא מכוח תרופות, אלא "שיוועתי אליך ותרפאני".
והרד"ק מסביר ש"שיוועתי אליך" מוסב על עניין בת שבע: שיוועתי אליך שתסלח לי, וכן עשית, שריפאת אותי ממדווי הנפש, מן החולי שדבק בנפש - וכמו שאמר דוד "מיטתי בדמעתי ערשי אמסה" על אותו עוון, ושחרו שיניו בתעניות. שיוועתי אליך וריפאת אותי מאותו חולי הנפש, ואפילו שעינו אותי כאן בעולם הזה כל האויבים והרודפים, העיקר שריפאת את נפשי שלא תראה שחת ולא תרד לגיהינום.
ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר׃
תחילה בדיוק הקריאה: קוראים "מִיָּרְדִי בוֹר" - שהקמץ כאן קמץ רגיל ולא קמץ חטוף. ועניין הפסוק, מבאר המלבי"ם: סיבת החולי הייתה העוונות, תחלואי הנפש. כלומר, על ידי שהנפש חלתה ונטתה למות בגלל העוונות, חלה גם הגוף.
ונסביר את הדברים. הזכרנו את הפסוק "רוח איש יכלכל מחלהו": כאשר יש באדם רוח, ורוחו חזקה, אפילו אם יש בו חולי - בכוח הרוח יצליח להתגבר על חולי הגוף. והיום הדבר ידוע ומפורסם, שמביאים לילדים וגם למבוגרים ליצנים רפואיים, ונותנים להם כל מיני דברים המשדרים אופטימיות ושמחה, כי "רוח איש יכלכל מחלהו" - מי אשר רוח בו יכול להתגבר על כל המחלות. פעם עשו מחקר בסין וגילו שזקנים נוטים למות דווקא אחרי החגים. תחילה חשבו שמא משהו במאכלים נתקע להם, ולבסוף התברר שהעניין פסיכולוגי: לפני החגים הזקנים נמצאים בהתרוממות רוח, המשפחה מגיעה, מתעניינים בהם, פוגשים את כולם - יש להם רצון חיים; ואחרי החגים יש ירידה, כולם עזבו, והוא חוזר אל האפרוריות ומאבד טעם בחיים.
וההמשך אצל שלמה: "ורוח נכאה מי ישאנה". כאשר הגוף שבור, יש בכוח הרוח לרומם אותו; אבל כאשר הרוח שבורה, מי ירומם אותה? הגוף אינו מסוגל לרומם את הרוח. תעשה ספורט, תאכל בריא - זה לא יוציא אותך מן השברון הנפשי. הגוף אינו יכול להוציא את הרוח מן החולי שלה, אבל הרוח כן יכולה להוציא את הגוף מן החולי שלו. כך ביארנו באריכות כשלמדנו משלי.
לפי זה אומר המלבי"ם: "העלית מן שאול נפשי" - הנפש היא שחלתה, וחולי הנפש הוא על ידי העוונות וקלקול המעשים, ומכוח זה השפיע הדבר גם על הגוף. שכן כאשר הנפש שבורה, גם הגוף נשבר, וזו מציאות. הדיכאון, למשל, גורם שאין לאדם תיאבון - ולכאורה איזה היגיון יש בכך? התיאבון הוא עניין פיזיולוגי: מיצי הקיבה פועלים ומשדרים למוח שאתה רעב. יש אנשים שפעילות מיצי הקיבה שלהם מוגברת, ואינם משיבים ידם מבלוע - מברכים המוציא בבוקר וברכת המזון בלילה, וכל היום בבחינת הולך ומוסיף. ובאופן הרגיל יש לאדם "מנורה" תקינה: מגיע השלב והיא נדלקת - ריק, תטעין. וכיצד ייתכן שאצל אדם מדוכא המנורה אינה עובדת? מכאן שהשפעות הנפש על הגוף הן דו־כיווניות: כשהנפש מרוממת היא מוציאה את הגוף ממחלתו, וכשהנפש מושפלת היא מביאה מחלות על הגוף.
וזה ידוע היום גם ברפואה: עשו מחקרים ומצאו שאנשים שלקו במחלה הידועה, לא תמיד אך לרוב, חלו בעקבות משבר נפשי שעברו - משבר של גירושין, של פיטורין קשים וכדומה - ובעקבותיו, השם ישמור, הגוף נשבר ונופל למשכב. אם כן הרוח משפיעה על הגוף הן לחיוב והן לשלילה.
לכן אומר דוד: הנפש חלתה למות בעקבות העוונות, ועל ידי זה חלה גם הגוף; וכאשר "העלית מן שאול נפשי" - שתיקנת את הרוח בכפרת העוונות - על ידי זה "חייתני מיורדי בור", החיית גם את הגוף שלא ירד אל הקבר. שכאשר הנפש מתרפאת, יש רפואה גם לגוף. וכן מצאנו בפרק ק"ג: "הסולח לכל עוונכי, הרופא לכל תחלואיכי" - הא בהא תליא: ברגע שיש סליחת עוונות והנפש מתרפאת, נוצרות השפעות גם על הגוף שמתרפא. וכן "אלוקים יפדה נפשי מיד שאול", שגם שם מדובר בנפש הרוחנית.
ובדרך צחות אמרתי: "העלית מן שאול נפשי" - אל תקרא "מִן שְׁאוֹל" אלא "מן שאול". דוד מודה להשם שעם כל מה שנרדף על ידי שאול, ברוך השם ניצל: העלית את נפשי והצלת אותה מידו של שאול, וכידוע ומפורסם כמה וכמה פעמים היה כפסע בינו לבין המוות, ובחסדי השם ניצל.