פרק כ"ט בתהילים - "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים" - הוא מזמור של עוצמה: קול ה' חוזר ונשמע בו שוב ושוב, שובר ארזים, חוצב להבות אש ומחיל מדבר. חלק מן המפרשים, ובראשם רש"י והרד"ק, לוקחים את כל המזמור לעניין מתן תורה, ואנחנו נזכיר את הדרך הזאת מדי פעם במהלך השיעור. אך כדרכנו נלמד את הדברים בעיקר על פי המלבי"ם.
המלבי"ם אומר כדרכו שרבים מן המזמורים נתחברו על תופעות ומצבים מסוימים שהיו, וגם כאן הוא מתאר תחילה את המצב ואחר כך מבאר את המזמור לפיו. לדבריו, המזמור "יוסד על חורבן ושטף אשר היה בעת ההיא בגלילות סוריא". בגלילות סוריא היה באותה תקופה חורבן גדול: סופה וסער מתחוללים, זרם ושטף של מים רבים, שיטפונות, וגם אש להבות, רעמים וברקים נוראים העוקרים ארזים ומשברים סלעים. כל הרוגז והרעש הזה סבב ובא מן המדבר - ממדבר סהרה - ומשם הגיעו הרוחות והשיטפונות, וזה סבב עד כל גבולות הארץ, מדרום לצפון, מן המדבר ועד הלבנון. כלשון המלבי"ם: התעוררו כל ארבעת האיתנים מוסדי הארץ לבלע ולהחריבה.
אולם, ממשיך המלבי"ם, אותם איתנים - הם הנקראים "בני אלים" - באו עד הארץ הקדושה ושם שחו ראשם. כמו נעצרו בעת הידפקם על דלתות ארץ ישראל. כל אותם איתני הטבע, האש והמים והשיטפונות, אותם כוחות עצומים, הגיעו הנה ונעצרו ושבתו. "שם השתחוו ויחרדו מפני מלך הכבוד רם ונישא השוכן בהיכל הדרת קודש" - מפאת היראה, מכבודו של מקום, הגיעו לכאן לארץ ונחו. שם שקעה האש ותשב סערה לדממה, וה' בירך את עמו בשלום: לנו היה שלום מתוך כל אותה סופה ורוח סער משתוללת שהיתה בארצות סוריא.
מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז׃
מסביר המלבי"ם שלשון "הבו", "הבה", היא תמיד לשון הזמנה: הזמינו את עצמכם להיות המלאכים והשלוחים של הקדוש ברוך הוא. "בני אלים" הוא מלשון בעלי כוח, שכן כל אותם כוחות שאנו מדברים בהם - אש ומים ורוח וכדומה - הם כמו בני האל, כוחות היוצאים ממנו. לכן: אתם, כוחות הטבע המיוחדים, הזמינו את עצמכם לעשות את דבר ה', הזמינו את עצמכם להיות שלוחיו.
"הבו לה' כבוד ועוז" - אתם בחינה של כבוד ועוז, שעל ידיכם מתראה כבוד ה', עוזו וגבורותיו. וכמו שחז"ל אומרים שעל ידי הרעמים מתפשטת העקמומיות שבלב: כשיש רעם, הבום הנורא שמרעיד את הבית מרעיד גם קצת את הלבבות. אז גם כאן - הבו את עצמכם להביא לה' כבוד ועוז, שאנשים עומדים ומתפעלים מאיתני הטבע ומהעוצמות האדירות, ועל ידי כן מתגדל כבודו של הבורא יתברך.
הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ׃
הזמינו את עצמכם לה' כדי להראות גם את כבוד שמו: חוץ ממה שאתם שלוחיו להרוס ולהחריב, תתנו גם כבוד לשמו. אלא שדבר הבא להרוס ולהחריב יוצר אימה, ופחות יוצר כבוד. אימתי כן ייווצר כבוד? "השתחוו לה' בהדרת קודש" - כאשר תתקרבו אל הדרת הקודש, אל הארץ הקדושה, ושם, כמו שאמרנו, שחו ראשם, התכופפו וכמו השתחוו לפני השם יתברך ולא נכנסו לכאן לארץ הקדושה. שם תשתחוו לה', שם תיפלו על פניכם, תיכנעו ותכרעו, שם תהיה הסערה לדממה - ובזה יהיה כבוד לה', כאשר אתם תשתחוו לו בהדרת קודש.
חז"ל אומרים, ורש"י מביא את זה, ש"הבו לה' כבוד שמו" הוא קדושת ה'; ובמזמור זה ישנן שמונה עשרה אזכרות, ובהתבסס על מזמור זה תיקנו חז"ל את תפילת שמונה עשרה עם שמונה עשרה ברכות.
קוֹל ה' עַל־הַמָּיִם אֵל־הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל־מַיִם רַבִּים׃
כאן מתאר דוד את תהלוכות אותם בני אלים, אותם איתני הטבע: יש פרץ מים ששוטף את הארצות, והקול הנורא הנשמע על המים - אותו קול אדיר - הוא קול ה'. קולו של הבורא יתברך נשמע כאן; זה מכוחו יתברך, זה לא סתם קול מים. ה' השמיע את הד קולו, ורעמים גדולים מתפוצצים ומורידים מים רבים. ומוסיף המשורר: "אל הכבוד הרעים" - אל תחשוב שזה מעצמו, זה מכוחו של אל הכבוד, הוא שהביא את אותו שטף שהולך ומתרבה, הוא המרעים שנתן את הפקודה למים הרבים לשטוף את הארץ. ידו ניכרת על מים רבים.
קוֹל־ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר׃
כאשר יש נפץ וזרם של אבני ברד, יש כוחות עצומים ויש מחזות נהדרים ואיומים. אומר המלבי"ם: כל כוח וכוח וכל הדר והדר שנראה - נראה בו קול ה', נשמע בו דבר ה'. כביכול רואים מי הוא זה שעומד מאחורי הדברים.
כפי שהזכרנו, יש מפרשים המבארים את המזמור על מתן תורה, וזה קו של רש"י והרד"ק. רש"י אומר על "קול ה' בכוח" שזה בשעת מתן תורה, שה' צמצם את קולו לפי כוחן של ישראל - כמה שישראל יכולים לקבל, כך ה' השפיע. שנאמר "והאלוקים יעננו בקול", ואומרים חז"ל: בקולו של משה. זהו קול שאנחנו יכולים לקבל, שכן את קול ה' עצמו לא היינו מסוגלים להכיל, היינו מתפוצצים.
הרד"ק מבאר ביאור נפלא: "קול ה' בכוח" - הקול בא בכוח של המים, כמו שראינו "קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים", ולאחר מכן "קול ה' בהדר" - על ישראל. כדי שעם ישראל לא ייפגעו מקול ה' האדיר - וכפי שנראה בהמשך, כאשר ה' מרעים בקולו זה מוות וחיסול גמור - העביר ה' את הקול תחילה במים, כדי להתיש ולהחליש אותו. ואחרי שהקול הותש והוחלש, שוב אפשר לקבל אותו מבלי להינזק. לכן בהתחלה "קול ה' על המים", ה' הרעים בקולו "אנוכי" ו"לא יהיה לך" על מים רבים, החליש את הקול, ואז "קול ה' בהדר" - עכשיו לעם ישראל הקול מגיע בהדר, בצורה מהודרת וראויה, ולא בדרך של מלחמה ועוצמה ההורסת ומשברת וגורמת נזקים גדולים. ובוא וראה: על אף כל ההחלשה וההתשה, עדיין עם ישראל אומרים "אל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" - נבהלים מפאת הקול הגדול, והיה צריך לדבר איתם רק דרך משה.
קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן׃
וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ־עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן־רְאֵמִים׃
מסביר המלבי"ם: הסער והזרם שתיארנו מגיע עד יער הלבנון ועד שריון - ושריון הוא הר חרמון, כמו שכתוב "צידונים יקראו לחרמון שריון". "קול ה' שובר ארזים" - בכוח הקול נשברים הארזים. ואנחנו יודעים שאפשר על ידי קול לשבור: יש אנשים בעלי עוצמת קול שמשמיעים קול ליד כלי ושוברים אותו. חז"ל כבר מדברים על זה - תרנגול שהכניס ראשו בתוך כלי זכוכית ונתן קוקוריקו הגון, והכלי נשבר. ואף בימינו אין צורך בדוגמאות רבות: בזמנו, כאשר בלבנון היו עושים בעיות, היו שולחים מכאן מטוסים שיתנו כמה בומים על־קוליים, וכולם למחרת היו צריכים להחליף את כל הזגוגיות - בום אחד מנפץ את כל הזגוגיות. אז קול ה' עוצמתי עד כדי כך שהוא שובר ארזים.
"וישבר ה' את ארזי הלבנון" - ה' הוא המשבר את ארזי הלבנון, עד כדי כך שאותם ארזים רוקדים לפניו כמו עגל. וזה "וירקידם כמו עגל": רוקדים לפניו, כלומר נרעדים - רקידה היא ביטוי לרעידה. ואחר כך אינו מדבר על הארזים אלא על ההרים עצמם: "לבנון ושריון כמו בן ראמים" - הלבנון והשריון עצמם רוקדים לפני השם יתברך. הראם הוא חיה אדירה; דוד המלך פעם עלה וטיפס עליה וחשב שהוא נמצא על הר, עשה שם גחלים, ופתאום הראם מרגיש דגדוג בגב ומתרומם, ודוד המלך נבהל והתפלל לה' - "מקרני ראמים עניתני", כשמצא את עצמו פתאום בין שמיים לארץ. הראם עצום הרבה יותר מן העגל, ולכן ההרים רוקדים "כמו בן ראמים" - אף לא ראם עצמו אלא בן ראמים, וזה כבר הרבה יותר גדול מעגל.
רש"י מסביר ש"קול ה' שובר ארזים" חוזר על האומות, כמו שכתוב "וירעם ה' בקול גדול על פלשתים" - ה' עשה רעמים ופלשתים ברחו. ה' נותן בקולו קול עוז ועל ידי כך האומות נבהלים, "כי מקול ה' יחת אשור" - אשור נשבר רק משמיעת קול ה'. ובשעת מתן תורה: "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמענו אנחנו ויחי" - אתה שמעת וחיית, ואומות העולם שומעים ומתים. הקדוש ברוך הוא נותן את קולו העוצמתי על האומות והן מתות, ועל עם ישראל והם חיים. אותו קול של מתן תורה את הארזים שבר, אבל אצלך "קול ה' בהדר" - יכולת לשמוע את אותו קול מבלי להינזק, שה' צמצם קולו לפי כוחן של ישראל.
קוֹל־ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ׃
בשלב מסוים, אומר המלבי"ם, יצאו להבות אש מתהומות הארץ - מעין מה שאנחנו מכירים בהרי געש, שההר מוציא לבה מתוך הארץ - וכל זה בא אל המדבר שהיה בוער, על ידי רוח זלעפות שמשכה ופיזרה את האש. וקול ה' הוא זה שחוצב את להבות האש. כמו שאמרנו ב"קול ה' על המים" שהוא המביא את המים: אין אלה איתני הטבע לעצמם, אלא לאיתני הטבע יש מנהיג, וקול ה' הוא הניכר בהם.
רש"י כדרכו מסביר את העניין על מתן תורה: רבותינו פירשו שהדיבור של עשרת הדיברות היה יוצא בלהבות אש מפיו יתברך ונחקק על הלוחות. "קול ה' חוצב" - היה חוצב וחוקק בלוחות את הכיתוב, על ידי להבות אש שחקקו את הלוחות פנימה. וזה בלוחות הראשונות, שהרי חקיקת הלוחות השניות היתה על ידי משה רבנו.
קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל ה' מִדְבַּר קָדֵשׁ׃
המלבי"ם מסביר ש"יחיל" הוא כמו "ותרא הארץ ותחל", שהכוונה לתאר את רעש הארץ כמו חיל כיולדה, מלשון האישה היולדת - "אתה כיולדה אפעה". כלומר, כשיש רעידה ובעקבותיה הרי געש, עושה הארץ את פעולת היולדה: כשהאישה יולדת היא מולידה את העצם הנמצא בגופה, וכך גם הארץ כשהיא יולדת מוציאה את העצמים אשר בגופה - הלבה הרותחת והאש יוצאות החוצה, זו הלידה של הארץ. "קול ה' יחיל מדבר": ה' מביא את המדבר למצב שבו יחיל וילד ויוציא את העצמים אשר בבטן הארץ, האש והגופרית והלהבות.
ומהו "מדבר קדש"? רש"י אומר שזה מדבר סיני, וכמו שחז"ל אומרים במסכת שבת שחמישה שמות נקראו לו: מדבר סיני, מדבר צין, מדבר קדש, מדבר קדמות, מדבר פארן. ולמה נקרא מדבר קדש? אומרים חז"ל: שעם ישראל נתקדשו עליו.
קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד׃
מהרעש הזה התחוללו האיילות ונחשפו היערות. "התחוללו" - כמו הלידה, כמו שהסברנו "יחיל" כיולדה: מרוב הרעש האיילות הפילו. וקול ה' גם חושף יערות: מן הרעש והרעד היערות כמו נחשפו ונתגלו, ונפלו העצים. ועם כל זה נשמע בזה בכל הכוח קולו של הבורא יתברך - אבל כל זה היה רק בסוריא. לעומת זאת "ובהיכלו", כלומר בארץ ישראל, שאליה הגיעה כל אותה סופה ורוח סער משתוללת ונדפקה על דלתות ארץ ישראל ונעצרה - שם "כולו אומר כבוד". ומדוע? כיוון שכמו שראינו בתחילה, אותם בני אלים, אותם כוחות עוצמתיים, הגיעו לכאן, כופפו ראשם והשתחוו לפניו. אז בהיכלו, בארץ ישראל, כולו אומר כבוד, ותקם סערה לדממה, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי".
ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם׃
ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם׃
דוד המלך מסיים ואומר: גם אם "ה' למבול ישב", כלומר גם אם יתרבה השטף והמים הרבים והאדירים עד שיהיה מזה אפילו מבול - עם כל זה "וישב ה' מלך לעולם": ה' יושב כביכול באותו מבול לשפוט את הארץ, לפי שה' ימלוך עולם ועד. והגם שאבדו גויים מארצו, ורואים כאן עוצמה אדירה של כוחות הטבע - דע לך, "ה' עוז לעמו ייתן": לעם ישראל זה לא יגיע, הם לא ייפגעו. כמו שאמרנו "ובהיכלו כולו אומר כבוד" - הנזק לא הזיק כאן בארץ הקדושה, ואדרבה, עוד על ידי זה ישיגו עוז ותעצומות, "וה' יברך את עמו בשלום".
ומדוע? מכיוון שבכל אותם מקומות היו הרשעים שנלחמו כנגד עם ישראל, וכנגדם הביא הקדוש ברוך הוא את כל אותם איתני טבע. וממילא, כיוון שאותם רשעים ואומות הושבתו מכוח איתני הטבע, על ידי כך ה' מברך את עמו בשלום - היה לישראל שלום מני צר: הצרים אותם מסביב כבר לא מזיקים להם, ה' הביא עליהם את הצרות ההן והם טרודים בעצמם ובאיסוף השברים, ואין להם פנאי וזמן להציק ולצער את ישראל.
הרד"ק מסביר שכאן זו אמירה של מלאכי השרת. מלאכי השרת אומרים "ה' למבול ישב" - ה' ישב אחרי המבול ונשבע שלא ישחית עוד את העולם. ולכן כאשר שמעו האומות את הרעש הגדול ואמרו: מה זה, אולי מביא מבול לעולם? נאמר להם: לא, ה' אחרי המבול ישב ונשבע שגמרנו. "ישיבה" היא השבתה - לא יהיה יותר מבול. ואם כן, מהו אותו רעש? זהו ה' הנותן תורה לעמו ישראל.
ובעקבות זה ירדה שנאה לאומות העולם. שכן מה אמרו האומות? זה הכל? "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום" - לבריאות שיהיה להם. חשבנו שיש כאן משהו אפוקליפטי, איזו השמדה של העולם, איזה אסון - ורק נתן תורה? לבריאות. לא מעניין אותנו, אין לנו צורך, תודה רבה, אנחנו מסתדרים לבד. כלומר ה' נותן תורה ולנו זה לא משנה; ה' מוציא דברו ומלמד לארץ, ואת הגוי זה לא מעניין. והרי כתבו את התורה בשבעים לשון על האבנים כשנכנסו לארץ, וחז"ל אומרים למה נגזרה כליה על האומות - כי היה להם לבוא ולקלף את הסיד ולקרוא את מה שכתוב. תורה שבכתב ניתנה לכל האומות; תורה שבעל פה היא רק בינינו לבין השם, אבל בתורה שבכתב לא אמר הקדוש ברוך הוא שלא להפיץ אותה בין האומות, ואדרבה, היא נכתבה כדי שכל האומות ילמדו אותה. והנה כאן האומות מגלות חוסר עניין ואפתיות - "ה' יברך את עמו בשלום" - ומכאן ירדה שנאה לאומות העולם.
המצודת דוד מסביר: "ה' למבול ישב" - בזמן שהיה המבול ישב ה' כביכול לבדו, ואז נקראה מלכותו מלכות של יחיד, שכל השאר נשטפו, ואז נודע שה' הוא המושל בכול. ומכאן למד: "וישב ה' מלך לעולם" - כך יהיה גם בימות המשיח, שאז יהיה ה' לבדו מלך לעולם וכולם יכירו במלכותו של הבורא יתברך.