המלבי"ם מבאר שהמזמור הזה נתייסד כנגד פועלי אוון: רשעים שדיברו עם דוד אחד בפה ואחד בלב. כלפי חוץ נראו כאנשי עצתו, כאוהביו וכמקורביו, ובסתר כרו עליו רעה - מלשון "כרו לי זדים שיחות", מלשון בור. ומוסיף המלבי"ם: אותם רשעים נפלו בפועל כפיהם, כלומר אותם בורות עצמם שחפרו לדוד - בהם נפלו, בבחינת "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל": באותה שחת שהוא פעל, שם נפל. והשם שמר גם עליו וגם על ישראל מבוא בדמים, שלא ייכשלו.
מתי היה הדבר? אומר המלבי"ם שלא יתבאר לנו כאן במזמור. אפשר שהיה זה כאשר הזיפים חרשו עליו רעה, או כאשר אנשי קעילה יצאו כנגדו והלשינו עליו, או שאר שונאיו כשבע בן בכרי ודומיהם. התפילה שכאן יכולה להתבאר כנגד כל השונאים - לכולם היא מתאימה.
לְדָוִד אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֶקְרָא צוּרִי אַל־תֶּחֱרַשׁ מִמֶּנִּי פֶּן־תֶּחֱשֶׁה מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם־יוֹרְדֵי בוֹר׃
כנגד האויב הנסתר, שאיתו קשה במיוחד להתמודד - שהרי אינך יודע מאיזה כיוון יבוא עליך פתאום - פונה דוד לקדוש ברוך הוא: רק אתה יודע נסתרות, רק אתה יודע מה בליבם של בני האדם, ורק אתה יכול להושיע אותי ממנו. לכך הוא מבקש: "אליך ה' אקרא, צורי" - צור מלשון חוזק ותוקף. "אל תחרש ממני" - אל תהיה מחריש כאשר אתה רואה שרוצים לפגוע בי, כנגד אותם החורשים רעה עליי בסתר. ואם תחשה ממני ותשתוק כשיוצאים נגדי, אהיה נמשל עם יורדי בור - כאותם שירדו לקבר, לשון מיתה.
מה ההבדל בין להחריש לבין להחשות? אומר המלבי"ם, כפי שביאר בישעיהו מ"ב: מחשה הוא היפך המדבר - אדם שצריך לדבר ואינו מדבר נקרא מחשה. ואילו מי שפנו אליו ושאלוהו דבר מה, והוא צריך להגיב ולענות ואינו עונה - נקרא מחריש. הביטוי "מחריש" בא תמיד במי שאמרו לו דבר ומצפים ממנו לתגובה, ואילו "מחשה" אינו מחייב שפנו אליו, אלא עצם היעדר הדיבור נקרא להחשות.
על כן אומר דוד: "אל תחרש" - שהרי להחריש הוא במקום שצריך לענות תשובה, וכאן צריך לענות לצוררים הקמים עליי לפגוע בי, והדבר נוגע גם אליך ריבונו של עולם. ואם אפילו במקום שאין כביכול מה לענות תחשה - כבר אז אני נמשל עם יורדי בור; קל וחומר כאן, שהאויב מדבר ופועל כנגדי, שאסור להחריש - שהרי להחריש פירושו לא להגיב לו. אם כן: אל תחשה, ומכל שכן במקום שזקוקים לתגובה - אל תחרש.
שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל־דְּבִיר קָדְשֶׁךָ׃
מבקש דוד: שמע את הקול שבו אני מתחנן, "בשוועי אליך" - כשאני מבקש ממך ישועה. ומוסיף: אל תמתין עד שאשווע, אלא הושיעני באופן מיידי כבר "בנשאי ידיי אל דביר קודשך". כלומר, ברגע שאני נושא את ידיי לתפילה, עוד בטרם אשווע - כבר אז תושיע אותי, בבחינת "טרם יקראו ואני אענה". ומהו "דביר קודשך"? אומרים האבן עזרא והרד"ק: מקום הארון, המקום הנקרא דביר. כבר כשאני נושא ידיי להתכונן לתפילה לכיוון דביר קודשך - כבר אז תשמע, עוד בטרם אשא קולי.
אַל־תִּמְשְׁכֵנִי עִם־רְשָׁעִים וְעִם־פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם־רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם׃
כאן, אומר המלבי"ם, מתחיל דוד את תפילתו. ויש להבין: מה פירוש "אל תמשכני עם רשעים"? וכי הקדוש ברוך הוא מושך אדם אל הרשעים? אם אתה נמשך - אתה הנמשך, מדוע אתה מפיל זאת על השם? האבן עזרא מבאר: אל תסבב סיבות שאתערב עם רשעים ואימשך עמהם. כלומר, אתה לא תמשוך אותי, אך אתה יכול להביא אותי לסיטואציות שבהן אימשך אחריהם באופן טבעי. הרד"ק מסביר: אל תמשכני עם רשעים - שלא אמות מות רשעים, כמו שאומר דוד "אל תאסוף עם חטאים נפשי", שלא אמות כמיתת החוטא והרשע, אלא כמיתת הצדיקים.
והמלבי"ם מסביר: אל תמשכני עם רשעים - שלא אימשך ברשת על ידי הרשעים. שהרי הם דוברי שלום, ובקרבו ישים אורבו: הוא אורב בליבו ומסתיר שנאה. סכנתם גדולה מאוד, ואומר דוד: קשה לי מאוד להתמודד איתם, איני יודע להיזהר מהם, ובקלות אימשך אחריהם לרשת. מדוע? מפני שהוא מדבר איתי בדברים חלקים ויפים, ואיני שם לב שכל מטרתו לפתות אותי ולהפילני. לכן: אל תיתן לי להימשך עם רשעים ועם פועלי אוון, דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם - כי באופן טבעי אני נמשך אחריהם, בטוח שהוא רוצה להיטיב עמי, ואיני יודע שהוא מושך אותי אל הבור שהכין. אנא ה', אל תביא אותי למצב כזה - כי אתה יודע מה בליבם ויודע רשעתם, מה שאני איני יודע, ואתה יכול לעצור אותם.
תֶּן־לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם׃
כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל־פְּעֻלֹּת יְהֹוָה וְאֶל־מַעֲשֵׂה יָדָיו יֶהֶרְסֵם וְלֹא יִבְנֵם׃
שני הפסוקים קשורים זה בזה. מבאר המלבי"ם: כיוון שהם אינם מבינים את פעולות השם, מבקש דוד שהשם ישלם להם מידה כנגד מידה. שכן כאשר אדם רואה עונש שאינו מידה כנגד מידה, הוא תולה זאת במקרה; אך כשהוא רואה מידה כנגד מידה, הוא מבין מיד: בדיוק כנגד מה שעשית - כך קיבלת. ובכך הוא מכיר ביד השם ובכך שהעונש השגחתי.
ומהי כאן המידה כנגד המידה? כשם שהם דיברו איתי אחד בפה ואחד בלב, ורצו להרוס אותי מבלי שארגיש כלל שהם פועלים נגדי - כשכלפי חוץ עשו רושם שהם רק רוצים לעזור ולסייע - כך אני מבקש שגם אתה, ריבונו של עולם, תתנהג עמהם כביכול אחד בפה ואחד בלב: שגם הם לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו, שיידמה להם שהשם עוסק בבניינם, ובאמת "יהרסם ולא יבנם". כל אותה התרוממות והצלחה שיראו - הכל יהיה כדי לאבדם ולהפילם. ידמה להם שהשם מסייע להם לבנותם, ובאמת כל עסקו יהיה רק להרסם ולא לבנותם. ואז העונש יהיה מכוון "כפועלם וכרוע מעלליהם", בהתאמה מלאה לרוע מעשיהם: כשם שאני לא ידעתי להיזהר ממעשיהם הרעים ולהתגונן, כך גם הם לא ידעו להיזהר, ואדרבה יהיה נראה להם שמה שקורה עמם הוא הצלחה ופתח להזדמנויות חדשות - ואינם יודעים שדווקא זה יקבור אותם ויפילם.
יש כאן מלבי"ם נפלא בביאור המילות. התבונן: נאמר "פועלם", נאמר "מעלליהם", ונאמר "מעשה ידיהם". לכאורה שלושת הביטויים מבטאים רעיון אחד במילים שונות - אך כבר ידענו שאין אצל המלבי"ם כפל עניין במילים שונות, וכל מילה מדויקת במשמעותה.
ההבדל בין פועל למעשה: הפועל הוא ההתעסקות בדבר, בעוד שהמעשה הוא הגמר והסיום. "מעשה ידיהם" - הסיום של מה שעשו; "פועלם" - שעדיין הם פועלים והדבר טרם הגיע לסיומו. וההבדל בין פועל ומעשה לבין מעלל: פועל ומעשה הם דברים שאדם פועל במציאות. לדוגמה, מי שאוסף אבנים כדי להניח מכשול - זו הפעולה; וכשיסיים את המלאכה - זה המעשה. אבל "מעלל" הוא פעולה היוצאת מתכונות הנפש. הבונה בית - נאמר עליו שפעל ועשה, כלומר עסק בדבר עד שהביאו לידי גמר; לא נאמר "עולל את הבית", שכן בניין הוא עניין גשמי. ואילו "עולל" מורה על התכלית ועל תכונת הנפש שממנה יצא המעשה: אם נעשה על מנת להזיק ולעשות רע - זהו "מעלליהם", שהייתה כאן כוונה ותכונה רעה ושלילית. לכן מעלל אינו שייך בהכרח לפעולה גשמית, אלא לדבר הנובע מכוונה שלילית ומרצון רע, מתכונות הנפש - לעומת פועל ומעשה שמדברים על המעשה הפיזי גרידא.
עוד נאמר "תן להם כפועלם" ולעומת זאת "השב גמולם להם", ולכאורה היינו הך. אומר המלבי"ם: לתת כפועלם אינו קשור בהכרח להתפעלות של שנאה או אהבה, ואילו גמול בא תמיד מתוך תכונת נפש - אני גומל לך טובה על מעשה טוב מתוך אהבה, או גומל לך רעה תחת רעתך מתוך שנאה. נמצא שגמול נובע תמיד מפעולות נפשיות, ואילו "כפועלם" פירושו: כמו שעשית - עשו לך, בלי קשר הכרחי לתכונה נפשית.
ועתה נבין את בקשת דוד: אני מבקש שבעונש שתיתן להם תתבונן גם על המעשה שעשו - התוצאה, וגם על הפועל - כל ההתעסקות וכל האמצעים שהכינו בדרך כדי להוציא את הדבר אל הפועל, ועל כך גם כן תיפרע מהם. ועוד תתבונן על מעלליהם: אינו דומה מי שעשה דבר מתוך איבה ושנאה למי שעשה בלי כוונה. כאן הדבר נבע מרוע מעלליהם, ממידות רעות - מידת הכעס, האכזריות והגאווה. ולכן "השב גמולם להם" - גמול מתוך התפעלות של איבה, בדיוק כפי רוע מעלליהם; כיוון שפעלו מתוך רוע לב, גם התוצאה שיקבלו תהיה כפי רוע ליבם.
דוגמה לדבר: הרוצח - ודאי שמעשהו שלילי, אך הרוצח מתוך מארב חמור מן ההורג במלחמה. ההורג במלחמה - זו פעולה ועסק, אין בה תנועת איבה: וכי הוא מכיר את מי שירה בו? וכי יש לו שנאה אישית כלפיו? אלא בא להגן על ארצו ולכן נלחם. אבל העושה זאת מתוך מארב - ארב לאדם מסוים, בכוונת תחילה, והיה מעוניין להתנקש דווקא בו. וכן הרוצח את אוהבו חמור מן הרוצח את שונאו: מי שאוהב אותך ויושב עמך בביטחון - אותו הלכת ורצחת? על זה אנו אומרים "מעלל": שהדבר בא מרוע תכונת הנפש. וכן הרוצח ומענה את הנרצח בייסורים - ודאי שעונשו גדול יותר. על זה מבקש דוד גמול: לא רק "כפועלם" לפי הפעולה, אלא לפי המידות שמתוכן פעל, שכפי רמת הרוע כך יהיה הגמול בהתאמה, בשנאה הראויה לאדם הפועל מתוך רוע כזה.
בָּרוּךְ יְהֹוָה כִּי־שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי׃
יְהֹוָה עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ׃
כאן נותן דוד הודאה לה' על ששמע את תפילתו. ומניין ידע שנשמעה תפילתו? מבארים הרד"ק והאבן עזרא: דרך נבואה - דוד יודע בנבואה שהשם שמע קול תחנוניו, ועל כך הוא מודה ואומר: הנה השם היה עוזי ומגיני מפני האויבים היוצאים נגדי. בסופו של דבר לא הוצרכתי כלל לצאת להילחם, כי השם היה העוז ששמר עליי; בטחתי בו ועל ידי כך נעזרתי - ממנו יתברך בלבד.
ולא זו בלבד, אלא "ויעלוז ליבי ומשירי אהודנו": אני שמח ומודה לו בשירים כאילו ניצחתי את המלחמה בחיילות ובצבא. שהרי לאחר החזרה מן הקרב היו עושים חגיגות ניצחון - ואומר דוד: אני עושה חגיגות ניצחון כאילו ניצחתי בקרב, ומודה להשם בהודאה שלמה על שהסיר מעליי את הצרה. והמציאות אצלנו הפוכה: כשהושענו בכוח עצמנו אנו עושים חגיגות ניצחון, אך כשבחסד השם הצילנו מן המלחמה מלכתחילה - אף אחד אינו חוגג. ומדוע? הרי ראוי לשמוח: השם נלחם בשבילך והצילך מן המלחמה. דוד המלך אומר אדרבה - "ויעלוז ליבי ומשירי אהודנו", אף שהמלחמה הייתה לה' ולא הוזקקתי כלל לצאת ולהילחם, שהישועה הגמורה הייתה ממנו.
האבן עזרא שואל: אם "בו בטח ליבי", כלומר הישועה ממנו, מהו "ונעזרתי"? ומבאר: עזרוני רבים כי השם ציווה להם - שהשם שלח אליי רבים שיעזרו ויסייעו לי. ומהו "ומשירי אהודנו"? כאילו כתוב "בשירי אהודנו", בשירים שלי אודה ואהלל ואשבח; "אהודנו" כמו "אודנו". ומביא עוד פירוש בשם רבי משה הכהן: "ומשירי" כמו "יותר משירי" - יותר מכפי שיריי, ומעל ומעבר לשיריי אהודנו.
יְהֹוָה עֹז־לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא׃
ישועתו של דוד קשורה בישועתם של ישראל, שהרי הוא מלך להם, וכשהשם מושיע את דוד - יש כאן ישועה לעם. שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: כל גדולה שנתתי לך לא נתתי לך אלא בשבילם, בשביל ישראל, וכשאינם ראויים - רד מגדולתך. לכן כשהשם נותן ישועה, אומר דוד, זה בזכות ישראל.
על כן: "ה' עוז למו" - לישראל, להם השם הוא בחינת עוז, שהרי הביא כאן את הישועה. ומכוח זה "ומעוז ישועות משיחו הוא" - שבזכות ישראל השם מושיע גם את משיחו. ראה כמה צניעות וענווה יש כאן: בדרך הטבע היה אדם אומר "בזכות תפילתי הושיע השם את כל העם", ודוד אומר להפך - השם הוא עוז וישועה להם, ומתוך כך הוא מעוז לישועות משיחו, שבזכות עם ישראל צריך השם כביכול להושיע גם אותי, שהרי אני בשבילם - הכל בשבילם ולטובתם.
הוֹשִׁיעָה אֶת־עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת־נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד־הָעוֹלָם׃
דוד חותם ומבקש: עשה זאת בעבור ישראל, להושיעם. ולא זו בלבד, אלא גם תברך אותם בתוספת ברכה מצד שהם נחלתך. מבאר המלבי"ם בביאור המילות, שכל מקום שהביטוי "נחלה" בא אחרי הביטוי "עם", בא להוסיף שאין כאן רק עם של השם, אלא קשר קנייני עם השם יתברך לדורי דורות. נמצא שיש כאן דיבוק שכינה וישועה שהיא בחינת ישועת הנפש. "עמך" הוא קשר שיכול להיות זמני, ואילו "נחלתך" - נחלה לדור דורות, ומדובר בישועת הנפש. בזה בא לבטא שהשם בחר בעם ישראל לנחלה נצחית, ומכוח זה הם קדושים ומיוחדים לאלוהיהם, וזקוקים לברכה מיוחדת.
"ורעם" - אומר רש"י לשון מרעה: תרעה אותם ותנהל אותם, שהם כצאן נחלתו, מצד שהם עמך. "ונשאם" - תרומם אותם, וזה מצד בחינת הנפש, לקדושה גבוהה, מצד שהם נחלתך: שהרי נחלה היא החיבור והקשר הנצחי והנפשי עם ריבונו של עולם. תרומם אותם בקדושתם שיהיו נחלתך באמת עד העולם, ויזכו להיות דבוקים בך לנצח.
האבן עזרא מבאר: כיוון שנקט לשון "ורעם", הרי שהחשיבם כצאן, וממשיך באותו משל ב"ונשאם" - שכאשר אין רוצים שהצאן ייפגע מן הזאבים, מעלים אותו למקום גבוה, להר או למקום שאין החיות מגיעות לשם. לכן: תרעה אותם וגם תנשא אותם ותשים אותם במקום גבוה, כדי שלא יוכלו החיות להזיק להם. ומביא ביאור נוסף בשם רבי משה: "ונשאם" - תן להם כל צורכיהם, כמו "ינשאוהו אנשי מקומו", שפירושו יתנו לו כל צרכיו. והרד"ק מבאר "ונשאם" לשון רוממות על האומות: תרעה את עם ישראל ותיתן להם ממשלה ושליטה ועליונות על כל העמים.
ומהו "עד העולם"? היה מקום לחשוב שדוד מתפלל על השעה שבה העם לפניו וזקוק לישועה ולמלחמה, ומבקש שיושיעם עכשיו. אומר הרד"ק: לא כן, אלא דוד מבקש בקשה זו בין בימי חייו ובין לאחר מותו, עד סוף ימות עולם - תרעה אותם ותנשאם ותרוממם על האומות לעולם, כל זמן היותם קיימים על האדמה, גם כאשר לא אהיה כאן עוד כדי להתפלל עליהם.
פרק כ"ח הוא תפילת דוד כנגד האויב הנסתר, אותם פועלי אוון שדיברו שלום בפה ורעה בלב. דוד מבקש שהשם לא יחריש ולא יחשה, שישמע את תחנוניו כבר בנשיאת הידיים אל דביר קודשו, ושלא יימשך אחר הרשעים ברשתם. הוא מבקש עונש מידה כנגד מידה - כפועלם, כמעשה ידיהם וכרוע מעלליהם, שיידמה להם שהשם בונה אותם ובאמת יהרסם. ומשם הוא עובר להודאה: השם שמע, היה עוזו ומגינו, והוא מודה בשירה כאילו ניצח מלחמה - אף שכלל לא נצרך להילחם. ולבסוף מגלה דוד את ענוותו: הישועה היא בזכות העם, והוא חותם בתפילה על כלל ישראל - הושיעה את עמך, ברך את נחלתך, רעם ונשאם - בחייו ולאחר מותו, עד סוף כל הדורות.