אנו ממשיכים בפרק כ"ז בתהילים, בחלקו האחרון. עד כאן דיבר דוד המלך על האויבים הרודפים אותו ועל ביטחונו בה', ומכאן ואילך הוא עובר לבקשות: הדרכה בדרכי ה', הצלה מיד הצרים, וחיזוק באמונה ובתקווה. בסיום הפרק נראה כיצד כל הפרק כולו נקשר לימי אלול ולעשרת ימי תשובה, ומדוע חותם דוד דווקא בכפילות "קוה אל ה'".
הוֹרֵנִי יְהֹוָה דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי׃
אומר המלבי"ם: דוד המלך מבקש כאן שה' יקל עליו את האמצעים הנצרכים לו כדי להשיג אלוקותו, כדי להשיג רוחניות. וכבר למדנו שיש מושג של "דרך" ויש מושג של "אורח". הדרך היא האוטוסטרדה, הדרך הרחבה והגדולה - ועליה הוא אומר "הורני ה' דרכך", די בכך שתראה לי אותה. אבל האורח - אלו השבילים הפרטיים המסתעפים מן הדרך הגדולה - שם לא די בהודעה בעלמא, שם צריך הנחיה: "ונחני באורח מישור", בדרך ישרה.
ומדוע? מסביר המלבי"ם, שכבר ראינו בפרק ה' כי לאדם יש שני מעכבים. הראשון - שאינו יודע את הדרך שבה עליו ללכת, ועל זה הוא מבקש "הורני ה' דרכך". השני - שגם כשהוא יודע את הדרך, יש מכשולים בדרך, מכשולים שצריך להתגבר עליהם ולהתמודד עמם, ועל זה הוא אומר "ונחני באורח מישור": לא בדרך חתחתים, אלא דרך ישרה שאפשר ללכת ולנסוע בה במישור.
ומהו הנמשל? אומר המלבי"ם: עצם ידיעת ה' - את זה אני מבקש שתודיע לי ותורה לי. אבל לא די בידיעה, שהרי הידיעות שלנו ברוך ה' גדולות, והקושי הוא ביישום. הקושי הוא להתמודד כנגד היצר. וכבר קראו הכתוב ליצר הרע "מכשול", זה אחד משמותיו. יש מכשולים ויש מעכבים בדרך. לכן לא די ב"הורני ה' דרכך" - אני יודע את הדרך הנכונה, אבל יש התמודדויות עם היצר הרע. על זה מבקש דוד "ונחני באורח מישור": שאוכל לעמוד כנגד היצר, כנגד הפיתויים והתאוות, וכנגד הדברים שהם לכאורה הכרחיים - שהרי אדם צריך לאכול, צריך לישון, צריך לפרות ולרבות - אלא שאני מפחד שמא היצר הרע יפתה אותי בכל אלו ויביא אותי לידי חריגה ממה שאני זקוק לו בהכרח. על זה אני מבקש: תנחני באורח מישור, שאקח מן העולם הזה רק את ההכרחי לי.
ומהו "למען שוררי"? כנגד אלה שרוצים להחטיא אותי. מסביר הרד"ק ש"שוררי" הם האויבים המביטים עליי לרעה, מלשון "אֶרְאֶנּוּ ולא עתה אֲשׁוּרֶנּוּ ולא קרוב", וכן "בנות צעדה עלי שור" - שם הכוונה חומה, שמן החומה היו שוררים ורואים למרחוק. אם כן דוד מבקש: עשה זאת למען שוררי - הצילני מאלה הרוצים לפגוע בי פיזית ומאלה הרוצים להחטיא את נפשי, הם היצרים והתאוות. כנגד השוררים אותי, כנגד המזיקים לי.
האבן עזרא כותב כאן משפט נפלא מאוד: "אמר אחד מחכמי לב: הרוצה להתגבר על שונאיו - יוסיף בעבודת השם". ויש כאן יישוב לקושי: הרי דוד המלך מדבר על האויבים, על "קמו בי עדי שקר ויפח חמס", על מתנגדים שעליו להתמודד כנגדם - ופתאום הוא פונה ומבקש "הורני ה' דרכך", תנחני בדרך היושר ובדרך האמת. לכאורה חתך לכיוון אחר לגמרי! אלא שזו בדיוק התשובה: דוד המלך אומר, ריבונו של עולם, אני יודע כיצד מתגברים על כל הניסיונות והקשיים, על כל מרשיעי הברית והמפריעים - להוסיף בעבודת ה'.
תוסיף רוחניות - מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. תוסיף בקדושה - "והנה תעיף עיניך בו ואיננו", "ועוד מעט ואין רשע", ותראה איך פתאום זה נעלם. לא נלחמים בכוח הזרוע ולא באלימות; תוסיף בקדושה - וממילא כוח הטומאה בעולם ייעלם.
אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס׃
לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְהֹוָה בְּאֶרֶץ חַיִּים׃
המלבי"ם מבאר ששני הפסוקים הללו מחוברים זה לזה: "אל תתנני בנפש צרי" - שהרי לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, כבר "קמו בי עדי שקר ויפח חמס". כלומר: אלמלא האמונה העצומה שלי בהבטחת ה', לא הייתי עומד בזה. גם כשאתה רואה את עצמך מגורש ונרדף, מסתפח מנחלת ה' והולך אל ארץ אחרת - אומר דוד המלך: מה החזיק אותי? האמנתי בהבטחה שה' הבטיח לי, שאהיה מלך על ישראל ושאשוב אל מקומי, אל ירושלים. האמנתי שאשוב ואראה בטוב ה' בארץ חיים - היא ארץ ישראל, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה", "כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם".
ומי הם "עדי שקר"? הזיפים, אנשי קעילה, וכל אותם שהיו מעידים על דוד לפני שאול: דוד רוצה להרוג אותך, דוד רודף אחריך. הם היו "מפיחי חמס". "יפח" פירושו הוגה ומצפצף, והמלבי"ם כותב ב"יאיר אור" שהלשון הזו מבטאת דיבור בלחש - וכידוע, כשבאים לרכל מדברים בלחש.
החפץ חיים לעת זקנותו כבר לא שמע היטב, ורצו להתקין לו מכשיר שמיעה. בשום אופן לא הסכים. שאלוהו: מדוע? אמר להם: כל ימיי נזהרתי שלא לדבר לשון הרע, וברוך ה' עד היום לא דיברתי לשון הרע - כך העיד על עצמו, פלא פלאים. אבל לשמוע לשון הרע כבר אינו תלוי בי; בא אדם ומדבר באוזני לשון הרע, מה אעשה? וכי אני יכול לדעת מראש מתי הוא עומד להתחיל? אמנם מיד שהיה מתחיל הייתי עוצר אותו, אך ייתכן שכבר שמעתי משהו. עכשיו, שברוך ה' איני שומע היטב, מי שרוצה לדבר עמי לשון הרע צריך לצעוק - ולשון הרע אין צועקים. אדם שרוצה לספר "הרב שמע מה קרה שם", "הרב יודע מה פלוני עשה" - הכל בלחש, בשקט. לצעוק את זה הוא לא ירצה. נמצא שה' הצילני שגם לא אשמע לשון הרע.
זהו "ויפח חמס": הנפיחה המבטאת את דיבור הפה באה על דיבור בלחש. כל מי שבא לומר דברי חמס כנגד דוד המלך - נופח אותם בפיו, לוחש אותם באוזנו של שאול. ומה החזיק את דוד? כיצד לא שברו אותו ולא ייאשוהו אותם עדי שקר הלוחשים באוזני שאול? על זה הוא אומר: "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים". אלמלא האמונה החזקה שלי שה' יחזירני אל ארצי וייתן לי את המלוכה, לא הייתי נמלט מידם. בזכות גודל האמונה התחזקתי, ובאומץ הלב ניצלתי מהם. וזהו "אל תתנני בנפש צרי" - מכוח מה? מכוח שהאמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, שאני מאמין באמונה שלמה שיקיים הבטחתו.
חז"ל דורשים את "ארץ חיים" שלא כפשוטו, לא על הארץ הקדושה כאן, אלא - כפי שמביא המלבי"ם - על שכר העולם הבא, שהוא בחינת "חיים עד העולם". ולפי זה, מהו "כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס"? אלו הדעות המשובשות שקמו כנגדו. דוד המלך ראה דברים שהיה בהם קושי גדול לאמונה: הוא ראה צדיק אובד, צדיק נרדף, והוא עצמו הדוגמה הקלאסית לאדם שעשה את רצון ה' וכל ימיו היה דבוק בו יתברך - ועם כל זה כמה רדפוהו וכמה הצירו לו, "רבו משערות ראשי שונאי חינם". והנה כל הקושיות הללו: איך ייתכן, אני עובד את ה' כל כך ועושה רצונו, ואיך כל כך רע לי? צדיק ורע לו. אומר דוד: המחשבות הללו כמעט איבדו אותי. וזהו "אל תתנני בנפש צרי" - ומי הם ה"צרים"? המצרים לאדם בענייני הנפש, אלה המביאים אותו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה ואחר הנהגתו.
ומה החזיק אותי? "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים". כבר הייתי אובד מחמת המחשבות הללו, אלמלא הייתי מחזק את עצמי כל העת: העולם הזה עולם חולף, הניסיונות כאן חולפים, ואחריהם נצח נצחים, ושם אזכה לראות בטוב ה'. האמונה בחיי העולם הבא היא שהביאה אותי להתמודד כנגד כל הניסיונות כאן, וכנגד היצרים והדעות המשובשות האומרות אין דין ואין דיין, הנה הצדיק סובל והרשע פורח כעץ רענן. לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים לעולם הבא - היו קמים בליבי עדי שקר ויפח חמס, כל אותן דעות משובשות המפיחות חמס ושואלות איך ייתכן צדיק ורע לו רשע וטוב לו, והייתי מגיע על ידן לכפירה. ולכן אני מבקש "הורני ה' דרכך" - בדיוק כפי שביקש משה רבנו עליו השלום את הנקודה הזו עצמה, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, "הראני נא את כבודך". הורני ה' דרכך, שאוכל לראות שכל ייסורי הצדיק הם לטובה - והכל מתוך ההתבוננות שהעולם הזה עולם חולף, ושם למעלה עיקר שכרו של האדם.
ידוע שהמלבי"ם היה נרדף מאוד בימי חייו. הצירו לו, והוא עבר ממקום למקום, והמשכילים בכל מקום ירדו לחייו - הלשנות, הצקות, מה לא. מספרים שהחפץ חיים, כדי לחזקו, הלך לקנות ממנו את ספריו באופן ישיר. ושאל אותו מדוע אינו ממשיך את חיבורו "ארצות החיים" על ההלכה, חיבור נפלא על הסימנים הראשונים שבשולחן ערוך. השיב לו המלבי"ם שהוא עסוק כעת בפרויקט הביאור שלו לתנ"ך - זה שברוך ה' אנו זוכים ללמוד בו. ואמר לו: אם הרב ייקח על עצמו את החיבור לתנ"ך, אקח אני על עצמי להמשיך ב"ארצות החיים". השיב לו החפץ חיים: את מה שאתה עשית על התנ"ך אני איני יכול לעשות, אין בי כוח לכך; מוטב שאתה תמשיך בו. שהרי הייתה בזה תועלת גדולה לאותו הדור להילחם כנגד המשכילים, שעיקר עניינם היה בלימוד התנ"ך ובקושיות וסתירות ותהיות ואי הבנות, והמלבי"ם יצא להילחם מלחמתה של תורה והראה שכל אותם משכילים סכלים היו ולא הבינו מאומה, והראה כיצד באמת צריך ללמוד תנ"ך, מה משמעות כל מילה ומילה, וכיצד להבין את הפרק בכללותו ואת כל מהלכו. כך שהדבר נצרך היה לאותו הדור והשפיע גם על הדורות הבאים. ואגב, כמעט בכל מקום שהמלבי"ם מזכיר דבר מה ב"ארצות החיים", מזכירו החפץ חיים במשנה ברורה.
וכל זה סיפרתי בשביל הסיום: כשנפרד ממנו החפץ חיים אמר לו - דע לך, כל אותם הנלחמים בך וכל היוצאים נגדך, יישא אותם הרוח ולא יישאר מהם מאומה, איש לא יזכור אותם. אבל אתה - עובדה, יצרת יצירה שתישאר לעולמי עולמים, ושכרך שכר שלם ומובטח לנצח נצחים. זהו בדיוק מה שאומר דוד המלך: המציאות כאן בעולם הזה, הסבל, הקשיים והרדיפות - "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים", ששם יש נצח, כבר הייתי נשבר מכל הקשיים שחוויתי כאן.
רש"י מביא: "לולא" נקוד עליו - יש נקודות על המילה, כמו שאנו מוצאים במקומות שונים בתורה, וחז"ל דורשים את הניקוד. ודורשים חז"ל: אמר דוד, יודע אני שאתה נותן שכר לצדיקים לעולם הבא, אבל איני יודע אם יש לי חלק עמהם אם לאו. הניקוד בא לומר שדוד יודע שיש חלק לצדיקים, אך אינו יודע אם הוא עמהם. וזה רק כדי שנקבל מעט מושגים: האדם לעצמו אומר - נו, ברור, גן עדן, מה השאלה? לאן כבר יש לקחת אותי? ברוך ה' לומד, מתפלל, מקיים מצוות - ישירות לגן עדן. והנה רבי יוחנן אינו סגור על כך: "שתי דרכים לפניי ואיני יודע באיזו מוליכים אותי", וגם דוד המלך אינו בטוח לגמרי; ורק אנחנו בטוחים בגן עדן אקספרס, בלי עיכובים ובלי לעבור אפילו בעמק הבכא.
אלא שיש לעיין: כיצד בדיוק מלמד הניקוד שדוד אינו בטוח בשכרו לעולם הבא? חז"ל מסבירים שכאשר הכתב רבה - דורשים את הכתב, וכאשר הנקודה רבה - דורשים את הנקודה. כלומר: אם רוב אותיות המילה מנוקדות, דורשים את האותיות המנוקדות; ואם רוב האותיות אינן מנוקדות - למשל מילה בת חמש אותיות ורק שלוש מנוקדות - דורשים את האותיות שאין עליהן נקודה. וכאן, במילה "לולא", הלמ"ד השנייה מנוקדת, ולכן יש לדרוש את שאר הכתב, את האותיות שאינן מנוקדות - כאילו כתוב למ"ד, וי"ו, אל"ף.
וכיצד זה מתיישב עם דרשת חז"ל? לכאורה באחת משלוש דרכים, ולא ראיתי מי שכתב כן. אפשרות ראשונה: כאילו כתוב "לא" - לא האמנתי לזכות לראות בטוב ה', כלומר איני מאמין שאזכה לכך, וכדברי דוד שאינו יודע אם יש לו חלק עמהם. אפשרות שנייה, והיא הנראית יותר: אם נוריד את הלמ"ד השנייה ונשאיר את הניקוד על מכונו, נשארנו עם "לו" - "לו" כמו הלוואי, כמו "לו יהי". דוד אומר: הלוואי ואזכה לראות בטוב ה' בארץ חיים, איני בטוח, לו יהי שאזכה. ואפשרות שלישית, והיא דחוקה יותר: לגרוס את האותיות כ"לאו". אך כאמור נראה יותר שהכוונה "לו" - הלוואי ואזכה.
כבר דיברנו שאת המזמור הזה קוראים בחודש אלול, וחז"ל דורשים: "לולא" - למ"ד וי"ו למ"ד אל"ף - אותיות אלול. ועל זה אנו אומרים "קוה אל ה'" - זה באלול; "חזק ויאמץ לבך" - אלו עשרת ימי תשובה; "וקוה אל ה'" פעם נוספת - זה יום הכיפורים; ואז יזכה לראות בארץ החיים.
והשער המלך מדייק: "לולא" הוא אמנם אותיות אלול, אבל למפרע - צריך לקרוא משמאל לימין. ומה בא הדבר ללמד? כשם שהצבי רץ ומחזיר פניו לאחוריו, כך האדם רץ כל השנה, ובהגיע אלול עליו להחזיר את פניו לאחור למפרע: לראות מה קלקל ומה פגם, ולתקן. לכן האותיות למפרע, מן הסוף להתחלה: עתה שהגעת אל הסוף, הסתכל על ההתחלה, וראה כל מה שעשית שלא כהוגן - ותקן.
קַוֵּה אֶל יְהֹוָה חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְהֹוָה׃
מדוע הכפילות? אומר רש"י: קוה אל ה', ואם לא תתקבל תפילתך - חזור וקווה. כלומר, לא להתייאש. התפללת? נכון, אבל תתפלל שוב. משה רבנו התפלל תקט"ו תפילות, ובתקט"ז היה אמור להיענות, אלא שה' אמר לו "אל תוסף". אין אדם יודע מהו השלב שבו ייענה מן השמיים. לכן: קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, ושוב קוה אל ה'.
מספרים שפעם פנה יהודי לאדמו"ר וביקש שיתפלל עליו ויברכו. אמר לו האדמו"ר: תתפלל אתה. אמר לו: כבר התפללתי, אבל "תפילה עושה מחצה", ולכן אני צריך שהרבי יברך אותי. השיב לו האדמו"ר: אם כן תתפלל עוד פעם - תפילה עושה מחצה, התפלל תפילה נוספת והשלם את החצי השני. וזהו רש"י: אם לא תתקבל תפילתך, חזור וקווה.
האלשיך אומר כאן דבר מעניין: דוד המלך שאל שלושה דברים כעני המחזר על הפתחים. כך אמרו חז"ל שדוד היה כעני המחזר, ורואים זאת בכמה מקומות שבקשותיו באות בהדרגה. והמדרש מביא משל לעני המחזר על הפתח: תחילה מבקש "סליחה, אפשר כוס מים?" - מי לא ייתן כוס מים? הביאו לו. אחר כך: "אפשר חתיכת בצל?" - מה כבר בצל, נתנו לו. אמר: בצל בלי משהו שיעטוף אותו מלמעלה ומלמטה קשה לאכול - נתנו לו זוג פרוסות לחם. ואם כבר יש לחם, אולי מעט גבינה ועגבנייה... ובסופו של דבר יצא האיש בברבורים אבוסים וסטייקים, והכל התחיל מכוס מים. כך גם דרכו של דוד, וכך גם מורים לאדם הבא לבקש: לא יקפוץ, אלא ילך בהדרגה - יתחיל במעט, ואחר כך יוסיף ויוסיף.
הבקשה הראשונה: "את פניך ה' אבקש" (פסוק ח') - שפני ה' יהיו עמו. הבקשה השנייה: לאחר שפני ה' עמי, אני מבקש שלא יסתיר פניו ממני משום סיבה ולעולם - "אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך", שלא יטה ממני בשעת כעס ואף, שמא מתוך כך אסטה מן הדרך. וזו כבר עליית מדרגה. והבקשה השלישית: "הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור" - שינהיג אותי בדרך של חסידות, לפנים משורת הדין. כאן כבר מוסיף והולך בהשגות גבוהות יותר.
ועל שלושת העניינים הללו עונים לו כביכול מן השמיים: "קוה אל ה'". על הבקשה הראשונה - אם תקווה אל הקב"ה, ה' יהיה עמך יותר ממה שביקשת, תקבל הרבה מעבר. על הבקשה השנייה, שלא יסתיר פניו ממך - "חזק ויאמץ לבך": כדי שה' לא יסתיר פניו, זה נדרש גם ממך, אל תשאיר הכל לקב"ה. אתה צריך להתחזק בעבודתו וביראתו, שהרי מה הוא מבקש - שגם כשאני נוטה מן הדרך ימשיך ה' להשגיח עליי; אומרים לו: אתה צריך להיות חזק כדי שלא תגרום אף וכעס לפני המקום, ועל ידי זה "יאמץ לבך" - ה' יתברך יאמץ את לבך שלא תכעיס כלפי שמיא. ועל הדבר השלישי, "הורני ה' דרכך", מידת חסידות - על זה חוזר ואומר "וקוה אל ה'": גם בזה תקווה אל ה', וגם את זה ימלא לך ויתן לך די מחסורך.
המלבי"ם מסביר על פי מה שאמרנו: בזכות האמונה בהבטחת ה' - "לולא האמנתי" הייתי אובד - ניצל דוד מאויביו וזכה בסוף לשוב למלכותו. לכן הוא אומר "קוה אל ה'", שיחזור לראות בטוב ה', וחוזר ומצווה לקוות אל ה' שוב: הרי כיצד חזרת? בזכות הקיווי אל ה'. לכן חזור וקווה אל ה', שהקב"ה ימשיך וישפיע עליך גם הלאה.
וכאן מבאר המלבי"ם ששונה התקווה אל ה' מן התקווה אל בשר ודם בשני עניינים. הראשון: המקווה שבשר ודם יעזור לו - כולנו יודעים שלרוב "תוחלת ממושכה מחלה לב". אלו ציפיות שברובן אינן מתממשות. פלוני אמר שיעזור, העסקן אמר שהוא מטפל עכשיו רק בעניין שלך - אשרי המאמין. פלוני אמר "אשתדל בשבילך" - אל תבנה על זה הרבה. יש שכותבים על לוחות מודעות "התפללתי ארבעים יום לישועת ה' ונעניתי, והבטחתי לפרסם", ויש בזה עניין לפרסם שם שמיים; ופעם כתב מישהו: "פניתי לעסקן ציבורי וביקשתי עזרה בעניין מסוים ארבעים יום ולא נעניתי, והבטחתי לפרסם - ונעניתי". זו התקווה לבשר ודם. אבל המקווה אל ה' - "חזק ויאמץ לבך": התקווה הזו נותנת לאדם חוזק ואומץ לב, כי כאן יש על מה לסמוך. אינך סומך על בשר ודם המוכר לך תיאוריות על השתדלות, אלא על ה' יתברך.
והשני: המקווה לזולתו - התקווה אינה תכלית מצד עצמה, אלא אמצעי; אני מקווה לו כדי שעל ידו יסתדר מה שאני צריך. למשל, אני זקוק להנחה בארנונה, ואני מקווה לפקיד שהבטיח להשתדל בשבילי. וכי ההשתדלות שלו היא המטרה? לא. המטרה שלא אשלם ארנונה. וכן בכל עניין שאני זקוק בו למי שיפעל בחלונות הגבוהים: ההזדקקות אליו אינה מטרה אלא כלי בלבד. ולמעשה תכלית הקיווי שם היא שלא אצטרך לקוות כלל - שאהיה מסודר, שלא אצטרך לחפש איש ולא אזדקק לעזרה מאיש.
אבל בקיווי אל ה' אין זה כך: גם לאחר שהעניק לך הקב"ה את מה שאתה צריך, אינך אומר "זהו, קיבלתי, כבר איני מקווה". תכלית הקיווי היא הקיווי עצמו. עצם הקיווי אל ה' הוא תכלית בפני עצמה - הוא דבקות, חשק ורצון להיות מחובר אליו יתברך. וזהו "קוה... חזק... וקוה אל ה'": כשאתה מקווה אל ה', העניין הוא להתחזק ולשוב ולקוות, שהציפייה עצמה היא התכלית. אצל בשר ודם הלוואי ולא הייתי צריך לקוות, והקיווי הוא רק כלי לפתרון הבעיה; אצל ה', אף שבסוף תיפתר הבעיה, אני עדיין רוצה בקיווי ובציפייה אליו יתברך, כי זו תכלית בעצמה.
אם כן, "קוה" הוא ציווי, אומר המלבי"ם: מצווים אותנו לחזור ולקוות אל ה'. ומהי הכפילות "חזק ויאמץ"? "חזק" - להתחזק; ו"יאמץ", שלרוב בא על אימוץ הלב - להתמיד את החיזוק. לא די להיות חזק, אלא להתמיד בחוזק, וזו התוספת על ההתחזקות מצד עצמה.
בחתימת הפרק מבקש דוד שתי בקשות: "הורני ה' דרכך" - ידיעת הדרך, ו"ונחני באורח מישור" - הנחיה להתגבר על המכשולים, שהם היצר ופיתוייו. הדרך להתגבר על השונאים, כדברי האבן עזרא, היא להוסיף בעבודת ה': מעט אור דוחה הרבה חושך. ומה החזיק את דוד מול עדי השקר הלוחשים חמס, ומול הדעות המשובשות של "צדיק ורע לו"? "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" - האמונה בהבטחת ה' ובשכר הנצח שבעולם הבא. "לולא" אותיות אלול למפרע, לרמז שבאלול מחזיר אדם פניו לאחור לתקן את שקלקל. ומכאן החתימה: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" - אם לא נענית, חזור וקווה, התחזק והתמד; שכן התקווה אל ה' אינה אמצעי בלבד כתקווה לבשר ודם, אלא תכלית בפני עצמה - דבקות בו יתברך.