מזמור כ"ז הוא המזמור שאנו אומרים בחודש אלול ובתשרי, ועיקרו הוא בקשה אחת יחידה שדוד המלך מבקש מאת ה' - קרבת אלוקים. בשיעור זה נמשיך מן המקום שבו עצרנו: הביטוי "בזאת אני בוטח" שנשאר פתוח לפי המלבי"ם, ומשם נעלה אל "אחת שאלתי" ואל המשך המזמור.
אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ.
יש רמז נאה בתיבת "בזאת": גימטריה 408, שהם שלוש פעמים 136 - כמניין צוֹם, קוֹל, מָמוֹן. אומר דוד המלך: אם תקום עליי מלחמה, יש לי צום, יש לי קול - תפילה, ויש לי ממון - צדקה. "בזאת אני בוטח", על ידי שלושת אלה ודאי אנצח את המלחמה.
אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.
האדם באופן טבעי יש לו בקשות רבות, והכל כפי התחדש עניינו. כשהוא מתחתן הוא מבקש שהזיווג יעלה יפה; אחר כך הוא מבקש דירה (היום זו כבר סוג של אשליה ופנטזיה, אבל פעם זו עוד נחשבה בקשה ריאלית); אחר כך הוא מבקש ילדים, פרנסה, כל שלב ושלב לפי עניינו. ילדיו מגיעים לפרקם - הוא מבקש להם זיווגים הגונים; בשלב מאוחר יותר הוא כבר מבקש רפואה, וכן הלאה.
אומר דוד המלך: אצלי אין שינויים בבקשות. אני חוזר על אותה בקשה באופן תמידי. היה פעם ילד שישב אל הפסנתר של אביו והתחיל לנגן על קליד אחד: טן, טן, טן. אמר לו אביו: מתוק שלי, יש שם במקלדת עוד כמה קלידים, אל תיתקע על אחד. ענה לו: אבא, כולם מחפשים - אני כבר מצאתי.
דוד המלך אומר: אני מצאתי. יש לי רק דבר אחד, אינני מבקש על עניינים רבים. ושימו לב ללשון: "שאלתי" בלשון עבר - אותה שאלה ששאלתי מאת ה' בעבר, אותה אני מבקש גם בעתיד. ומדוע? משום שהשאלה הזאת כוללת את הכל. אין צורך בבקשות רבות, יש בקשה אחת הכוללת את כל השאלות. כמו אותו אדם שאמר לו המלך: בקש מה שתרצה בעבור שהצלת את חיי. אמר לו: אני מבקש את ידה של בת המלך. זהו, גמרנו - הוא בפנים, בארמון המלוכה, וכבר אינו צריך בקשות נפרדות. בבקשה אחת של להיות חתן המלך הכל כלול.
כך אומר דוד המלך: אני מבקש רק בקשה אחת - "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". השאלה ששאלתי אודות שבתי בבית ה', רק אותה אבקש גם בעתיד, שכן על ידה יתמלאו כל צרכיי.
דבר נוסף אומר המלבי"ם: דוד המלך מעיד שאינו מבקש את הבקשה הזאת במגמה להשיג על ידה דברים אחרים. פעמים רבות אדם מבקש דבר אחד אך בפנימיותו רצונו אחר. לדוגמה: הוא מבקש לזכות לדעת את כל התורה - ולמה? כי אז יהיה חשוב, כל השאלות שישאלו אותו יֵדע לענות, איזה כבוד זה. הרי זו בקשה שעל פניה נראית רוחנית, אך בתוכה אצורה שאיפה לכבוד, לשם ולתהילה. לא כדי שעל ידי ידיעת התורה יזכה להיות קרוב אליו יתברך, אלא בקשה שבחיצוניותה מבטאת שלמות ובפנימיותה פגומה מאוד.
אומר המלבי"ם: בלשון הקודש יש הבדל בין שאלה לבקשה, וזה ביאור נפלא. "שאלה" היא מה שאדם שואל בחיצוניות - מה שהוא דיבר, מה שהוציא בפיו. "בקשה" לעומת זאת מבטאת את חפץ הלב: "מבקשי ה'", "בקשו פניו", "ביקש קהלת למצוא דברי חפץ" - בקשה תמיד מבטאת את הפנימיות.
אומר דוד המלך: ריבונו של עולם, אני מעיד על עצמי. ייתכן היה לחשוב שהשאלה החיצונית שלי היא קרבת אלוקים ולעשות רצון ה', ואילו הבקשה הפנימית היא שעל ידי כך אהיה מסודר כלכלית, אינצל מהאויבים ואצליח בעולם הזה. אם כן השאלה והבקשה אינן אחת: אתה שואל קרבת אלוקים, ומבקש בפנימיותך פרנסה, רווח, הצלה מהאויבים והצלחה כלכלית. אבל אצלי לא כן הוא: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" - אותה שאלה יחידה עצמה, להתקרב אל ה' ולהיות מחובר אליו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, היא גם בקשתי הפנימית. מה שאני שואל בפי, אותה אני מבקש גם בליבי. אין לי בלב כוונה אחרת.
ואם תאמר: הרי בהכרח יושלמו על ידי כך גם שאר צרכיך הגשמיים - אומר דוד המלך: נכון, אבל גם העניינים הגשמיים שיושלמו על ידי זה, כולם לאותה מטרה. מה השאיפה שלי בהצלה מאויבים וברווחה כלכלית? כדי שאוכל להידבק בה', שתהיה לי מנוחה, שלא אהיה נרדף ולא טרוד בעניינים גשמיים. נמצא שגם אם יש כאן תוצאות חיוביות בגשמיות, המטרה הסופית שלהן היא שאהיה פנוי לעבודת ה'. הכל מוביל לאותה נקודה אחת: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
לכאורה הדבר תמוה: "לבקר בהיכלו" משמע לקפוץ לביקורים, ואילו אנו רוצים שישיבתנו בבית ה' תהיה תמידית ולא רק ביקור. רש"י מביא כמה פירושים. דונש פירש: לראות שם בכל בוקר - "לבקר" מלשון בוקר, להיות שם בכל בוקר. ומנחם פירש, וכן מסביר גם האבן עזרא, ש"לבקר" הוא מלשון ביקורת, כלשון "לא יבקר בין רע לטוב": אני רוצה תמיד להיות בהיכל ה' ולראות שהכל שם טוב ומסודר ושבית המקדש מתפקד כראוי.
המגיד מדובנא מביא כאן ביאור נפלא. משל לאדם שבנו חלה והיה מצטמק ורע לו, ולא רצה להכניס דבר לפיו. קרא האב לרופא, והרופא רשם תרופה - אלא שגם את התרופה לא רצה הבן לקחת. התרופה הייתה מעוררת בו תיאבון, מביאה אותו לאכול משהו, אך גם אותה סירב לבלוע. אמר לו הרופא: אני מבקש ממך דבר אחד - קח רק מלוא הכף מן התרופה, ויותר לא אבקש ממך כלום. אמר הילד: אם תבטיחו לי שלא תבקשו ממני עוד תרופה ולא תדרשו ממני לאכול, אלא רק את הכף הזאת ונגמר - אני מוכן. הבטיחו לו שלא יפצירו בו עוד, ונתנו לו את התרופה.
התפלא האב ואמר לרופא: מה עשית? עכשיו אי אפשר להגיד לו כלום, הוא לא יאכל עוד דבר. אמר לו הרופא: אין לך מה לדאוג. התרופה הזאת תפתור את כל הבעיות. ברגע שלקח אותה יתעורר אצלו מעט תיאבון והוא יתחיל לאכול, וברגע שיתחיל לאכול - גמרנו, אינך צריך לכפות אותו עוד, זה כבר יבוא מאליו. עם האוכל יבוא התיאבון והוא עולה על המסלול. רק היה צריך לדאוג שאת הכף הזאת ייקח.
כך גם אצלנו, אומר המגיד מדובנא: "אחת שאלתי מאת ה'" - מה אני מבקש מאת ה'? שייתן לי לב טהור, שאיפה לעשות רצונו, דבקות בו. ולאחר מכן - "אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי": אחרי שה' ייתן לי לב טהור, שזו הבקשה היחידה, רק אותה הכף של התרופה, אני כבר מעצמי אבקש לשבת בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. די בסטארטר הראשוני של טעימה מקרבת אלוקים, ומכאן זו תהיה בקשתי באופן תמידי. ומוסיף: בדרך כלל כשאדם מבקש טובה מחברו, לאחר שביקש פעם אחת אינו מבקש שוב. אבל בתורה אין זה כך - מי שטעם טעמה של תורה אינו רוצה לעזוב, הוא תמיד רוצה עוד ועוד. "אחת שאלתי מאת ה'" - אם ביקשתי פעם אחת, אחזור ואבקש שוב ושוב, כי הטעם אינו נותן לי לעזוב.
בשם החפץ חיים מסבירים, ומביא זאת ספר אוצר אהרן: מטבע האדם שרצונותיו מתחלפים. משאלותיו של העשיר אינן משאלותיו של העני - את העני אפשר לרצות בדברים מועטים, ואילו העשיר, כדי לספק אותו, צריך דברים מיוחדים מאוד. ולא רק זה: אף באדם עצמו, בלא שינויי מעמדות, יש דרישות משתנות לפי מצבו. השאיפות שלך בגיל שמונה עשרה אינן השאיפות שלך בגיל שלושים, ולא בגיל חמישים, ולא של אדם בגיל שבעים. כל אחד מעניינים אותו דברים אחרים, ורצונות האדם משתנים לפי הגיל.
אומר דוד המלך: אצלי לא השתנה כלום. "אחת שאלתי מאת ה'" - הן בהיותי רועה צאן דל ואביון, הן בהיותי מלך עשיר ורם, הן בילדותי והן בזקנותי. אצלי הבקשות לא השתנו, השאיפה היחידה היא רק "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". וכפי שסיפרנו על הרב שטיינמן, שפגשו אותו בהיותו צעיר מאוד ושאלוהו: מה אתה רוצה להיות, לאן אתה שואף? ענה להם: מרכבה לשכינה. וזה לא השתנה גם בהיותו בן מאה וארבע - אותה בקשה עצמה, רק להיות מרכבה לשכינה. כשאדם דבוק בה', משאלותיו אינן משתנות; יש לו רצון אחד - קרבת אלוקים. מי שכבר הגיע אינו מחפש דברים אחרים, הוא כבר מצא. "אותה אבקש".
בספר שארית מנחם מביא מהגאון הקדוש מביטשובא, שמסביר על פי ה"פנים יפות" לבעל ההפלאה מדוע אומרים פרק זה בחודש אלול ובתשרי. הגמרא אומרת שאין לבקש על שני דברים כאחד, ומי שמבקש על שני דברים כאחד - אפילו על אחד מהם לא ייענה. כלומר בכל פעם יבקש אדם רק על דבר אחד. ולכאורה קשה: כיצד אנו בימים הנוראים מבקשים בקשות בלי סוף? "אבינו מלכנו" - סדרה שלמה של בקשות; "אבינו שבשמים", "עננו אבינו" - אנו מבקשים בקשות בצרורות. והרי נאמר "אחת שאלתי מאת ה'".
אלא ההסבר הוא, שכאשר תורף כל הבקשות הוא אחד, כולן נקראות אחת. אין זה ריבוי בקשות אלא בקשה אחת שעניינה אחד. ומה הוא הרצון שבכל הבקשות? לעבוד את ה', לזכות שלא יהיו לנו הפרעות בעבודתו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו - והכל עניין אחד: להתקרב אליו יתברך. גם כשאני מבקש שייתן גשמים בעתם, שיפתח לנו שערי פרנסה, שישפיע עלינו כל שפע - מה המטרה? כדי לעבוד את ה'. נמצא שתורף כל הבקשות אחד, ואין כאן אלא בקשה אחת. לכן דווקא בימים אלה, שבהם אנו מרבים בבקשות, יש צורך לומר מזמור זה: אנו באים כמתנצלים ואומרים - ריבונו של עולם, אין אלו בקשות רבות, זו בקשה אחת הבאה לידי ביטוי בלשונות רבים. אנו רוצים את עבודתך וקרבתך, וכל מה שאנו מבקשים הוא רק כדי לזכות להגיע אל התכלית הזאת.
כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה, יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ, בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי.
כאן דוד המלך מסיים את מה שאמר קודם - "בזאת אני בוטח", שהשארנו לפי המלבי"ם פתוח. מה הוא אותו "זאת"? אחרי ש"אחת שאלתי מאת ה'", והבקשה היא שאשב בביתו ואהיה קרוב אליו, בזאת אני בוטח - "כי יצפנני בסוכו ביום רעה". במה שאסתתר בסתר אהלו, שהוא בחינת מעוז ומגדול מפני האויב, וה' "בצור ירוממני". צור הוא מקום גבוה שאליו היו בורחים ונשגבים בו, והשם מרומם אותי ומעמיד אותי למעלה על הצור כדי להינצל מן האויבים, שלא יוכל שום אויב לעלות אליי. נמצא: במה אני בוטח? בכך שביקשתי מאת ה' להיות קרוב אליו, ולכן בטוח אני שה' יגן עליי ויסוכך עליי, יצפון אותי ביום רעה ויסתירני בסתר אהלו - כיוון שכל רצוני הוא רק קרבתו. וכפי שהביא לנו המלבי"ם כבר בתחילת הפרק את דברי הרמב"ם, שכאשר יש לאדם דבקות בה' אינו צריך לירא משום דבר.
ומה ההבדל בין "יצפנני" ל"יסתירני"? מסביר המלבי"ם: הצפנה היא לפי שעה - מצפינים דבר באופן זמני. ואילו הסתרה היא דבר הנסתר לגמרי ולאורך זמן. הסוכה היא מבנה עראי, ולכן בה שייך "יצפנני" - לפי שעה; ואילו האוהל הוא מבנה קבע יותר, ולכן בו שייך "בסתר אהלו" - הסתרה לזמן רב.
רש"י מסביר: "כי יצפנני בסוכו" - בסוכה שלו, והיא בית המקדש, כמו שכתוב "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון". "שלם" זו ירושלים, ושם מקום הסוכה - המקום הסוכך, מקום המקדש. ומביא רש"י ששנינו בסדר עולם שמקרא זה נאמר על יואש בן אחזיה, שיהושבע דודתו הסתירה אותו בעליית בית קודשי הקודשים, כמו שכתוב "ויהי איתה בבית ה' מתחבא שש שנים". שש שנים היה נסתר שם בסוכו - "כי יצפנני בסוכו", בבית המקדש, שם נסתר מצאצאיו של דוד.
וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה, אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה'.
אומר דוד המלך: מעתה לא אירא עוד משום אויב, שכן כאשר ה' שומר עליי וצופן אותי בסוכה ומסתיר אותי, "ירום ראשי על אויבי סביבותי" - ראשי מתרומם כנגד האויבים הבאים לצור עליי מסביב. ומהם "זבחי תרועה"? מסביר המלבי"ם: אדם הלוחם באויביו ומנצח זובח זבחי תרועה, מקריב קורבנות תרועה, שהתרועה היא ביטוי לניצחון המלחמה. כשהיו מנצחים בקרב היו מריעים, כמו שכתוב "וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות" - תרועות ניצחון. והקורבנות מבטאים את תרועת הניצחון.
אלא שדוד המלך אומר: אני הרי לא עשיתי כאן מלחמה בפועל. ה' צפן אותי, הסתיר אותי באהלו והפיל את האויבים לפניי; לא יצאתי להילחם, אני הייתי בבית ה' והקדוש ברוך הוא עשה את העבודה בשבילי. נמצא שעצם ישיבת האוהל היא תרועת המלחמה, היא הניצחון. ולכן יתבאר הפסוק: "ואזבחה באהלו" - כיצד אני זובח? בעצם היותי באהלו, בעצם היותי נסתר באוהל ה' - זה הזבח וזו ההודאה לפניו. ועל כן "אשירה ואזמרה לה'", שה' הפיל את אויביי לפניי, ואני מהלל אותו על שהצילני בלא שאצטרך לצאת למלחמה בעצמי.
ומהי כפילות הלשון "אשירה ואזמרה"? המלבי"ם מסביר בספר שופטים: "זמר" מיוחד לשבח לה' בלבד, ואילו "שיר" נאמר גם על עניינים טבעיים - שרים לכל מיני דברים שבטבע. לכן תמיד נמצא שהזמר בא אחר השיר, שכן הוא בדרגה גבוהה יותר: "שירו לו זמרו לו" - נשיר לה', אבל השיר נמוך יותר, ולכן נוסיף גם לזמר לו, שזה מיוחד רק לו יתברך.
אגב, יש פסוק "שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים". שואלים: למה צריך לשיר לה' שיר חדש, מה רע בשירים הישנים והטובים? והתשובה: "תהילתו בקהל חסידים" - את השירים הישנים כבר שרים החסידים לרבותיהם, כבר שרים אותם לאדמו"ר, ומה אם כן נשאר לשיר לה'? אין ברירה אלא לחבר לו שירים חדשים. והוורט הזה מתאים מאוד לדברי המלבי"ם, ששיר שייך גם לדברים טבעיים - אפשר לשיר אותו גם לאדמו"ר וגם ליום־יום - ולכן צריך להמציא שירים חדשים לבורא יתברך.
שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא, וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי.
אחרי ההקדמה הזאת מתחיל דוד המלך להתפלל שה' יסיר ממנו את כל המפריעים והמטרידים אותו בעבודת ה'. והוא בא ומסביר: ריבונו של עולם, זה לא בשבילי, לא למען החופש הפרטי שלי וההנאה האישית שלי, אלא התכלית היא רק שאוכל לעבוד את הקדוש ברוך הוא, שאהיה פנוי לעבודתך. ולכן הוא מבקש "שמע ה' קולי אקרא" - על התפילה שאני מתפלל אליך עתה להינצל מן האויבים; "וחנני" - תן לי מתנת חינם; "וענני" - תענה לי, בזה שתושיע אותי.
לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ.
הגם שבפי אני מבקש על עניינים אחרים - שאינצל מצריי ומאויביי, שלכאורה נראים כבקשות גשמיות ככל אדם המבקש להינצל מצרות - אצלי אין זה כן, שהרי הבקשה הפנימית היא עבודת ה'. אומר דוד: הרי "לך אמר ליבי" כבר את עיקר הבקשה. המלבי"ם מבאר את הפסוק ברצף, בלא ההפסק שבטעמים (וכבר אמרנו לא פעם שהמלבי"ם אינו תמיד מתחשב בטעמים ומבאר את הפסוק לפי הבנתו): "לך אמר ליבי - בקשו פניי את פניך ה'". מהי עיקר בקשתי ושאיפתי? שפניי יבקשו את פניך.
ומהו "פניי"? זו הפנימיות שלי. למה הפנים נקראים פנים? כי הם הדבר הניכר ביותר על האדם, והם ביטוי לכל המתרחש אצלו בפנים: אם הוא בדיכאון, בעצב, בשמחה, מהורהר או מוטרד - הפָּנים מגלות את הפְּנים. אומר דוד המלך: פניי ופנימיותי מבקשים את פניך ולא שום דבר אחר. רק את פניך, שזו ההשגה והדבקות בה' ובפני ה' - שהרי "באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד", הכל באור פני ה'. וליבי מדבר אל ה' ואומר: אני אומר אל הפנים שלי - בקשו רק את ה' יתברך, ורק את זה אבקש.
ויש להבין מדוע נזקק המלבי"ם לביאור מורכב כזה, וכן רש"י. שכן לכאורה היה צריך להיאמר: אתה אמרת אליי "בקשו פניי". אבל "לך אמר ליבי בקשו פניי" - פניו של דוד? "את פניך ה' אבקש" מובן, אך "בקשו פניי" של דוד עצמו, מה עניינו? לכן רש"י מסביר: "לך אמר ליבי" - בשבילך, בשליחותך אמר ליבי אל העם. אני כמו פיו של ה', ליבי אומר אל העם כממוצע בין העם לבין ה': מה ה' אומר? "בקשו פניי". איני מדבר מצד עצמי ומבקש שיבקשו את פניי שלי, אלא אני כדובר בשליחותו ואומר להם שה' אומר בקשו פניי. "ואני שומע לו - את פניך ה' אבקש", אני באופן אישי מבקש את פני ה'.
אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ, עֶזְרָתִי הָיִיתָ, אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי.
"אל תסתר פניך ממני" - שלא יהיה שום עיכוב, בין אם העיכוב מצידך, שאתה מסתיר פנים ממני, ובין אם מצידי, "אל תט באף עבדך" - שלא תטה פניך ממני בכעסך על עבדך. מסביר המלבי"ם שכוונת הדברים: שלא יעכב אותי מאומה, לא עומק המושג ולא קוצר המשיג. עומק המושג - הסתרת הפנים מצידך, שהדבר עמוק וקשה להשיג, "עמוק עמוק מי ימצאנו"; קוצר המשיג - שאני, המשיג, מקצר בעבודת ה' ואיני עובד אותו די, ומחמת שאני מחסר בעבודתו יש כעס כלפיי. על כן "אל תט באף עבדך" - אל תטה אותי מדרך הישר על ידי הכעס. הרי תמיד "עזרתי היית", בדברים שלא היה בי די כוח להידבק בך; אני זקוק לעזר, ולכן גם עתה אל תטשני, ועזור לי להידבק בך.
ומוסיף המלבי"ם שהנטישה חמורה מן העזיבה, ולכן נאמר "אל תטשני ואל תעזבני": אל תטוש אותי, ולא רק נטישה - אפילו עזיבה לרגע אל תעזבני. רש"י לעומת זאת מסביר ש"אל תט" הכוונה אל תכריע באף את עבדך, אל תכריעני לרעה, כלשון "ויט שמים", שעניינו להטות ולהוריד את השמים.
הרד"ק מסביר: "אל תסתר פניך ממני" - כפי שאמרתי "את פניך ה' אבקש", אני מבקש שלא תסתירם ממני. "ואל תט באף עבדך" - אל תטה אותי ותטריד אותי בעסקיי ובענייני העולם הזה, שהעניינים הללו הם בגדר "אף": הם מכעיסים את האדם, מטרידים אותו ואינם נותנים לו מנוחה. כל ענייני הגשמיות מביאים עצבים לעוסקים בהם ומעציבים את האדם; ענייני הרוחניות ממלאים את האדם תוכן פנימי, ואילו הגשמיות - אכזבות, צער וכאב לב. מי יוכל לומר שלקח מן העולם הזה והוא מאושר ומרוצה בחייו? לכן אומר דוד: אל תטרידני בענייני עולם הזה, שכולם מכעיסים ורובם עמל ואוון, ורק מרחיקים אותי מעבודת ה'. וכשם שעד עתה "עזרתי היית" בענייני צורכי הגוף, כך אני מבקש שתעזור לי גם בענייני צורכי הנפש, "אל תטשני ואל תעזבני אלוהי ישעי", שאוכל על ידי כן להתעסק בענייני הרוחניות.
כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַה' יַאַסְפֵנִי.
המלבי"ם מבאר שדוד ממשיל את עצמו ליתום שאביו ואמו עזבוהו, וה' חמל עליו ואסף אותו אליו לגדלו. ואם כן, ריבונו של עולם, היות וכל מחסורי עליך, ראוי שאתה תנחה אותי בדרך הנכונה - אין לי מישהו אחר, רק אתה תנחני.
ולפי ההסבר המוכר, המובא במדרש המכירי, וכבר מסרנו על כך כמה דרשות בענייני חג השבועות למי שירצה לשמוע: דוד המלך נחשד בממזרות, בעקבות שישי אבי דוד רצה לטהר זרעו, שכן לא היה בטוח שאין עליו חשש עמוני ומואבי - שעדיין לא נתפרסמה ונשתרשה ההלכה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", והוא בא מרות המואביה. כיצד ביקש לטהר זרעו? שיבוא על שפחתו, והבן שייוולד יהיה עבד, ואחר כך ישחרר אותו ויהיה ישראל כשר, ונמצא שיש לישי בן אחד כשר לפחות. אלא שהשפחה ידעה מן העניין - הוא אמר לה התכונני לערב - והלכה וגילתה זאת לגבירתה. ואז נכנסה אשת ישי במקומה, וישי עיבר את אשתו בלא ידיעתו, שהיה בטוח שהוא עם שפחתו ולא ידע שגילתה זאת לאשתו. לאחר מכן ראה פתאום את אשתו הרה, בזמן שהיה בטוח שלא קרב אליה זה עידן, שלא רצה להוליד עוד ילדים שיהיו אף הם בספק פגומים. ובעת לידתה ילדה את דוד, והוא היה בטוח שהיא הרה לזנונים. לכן שלח את הבן והרחיקו אל הצאן, אולי יבוא הארי והדוב ותסור החרפה מבית ישי. הארכנו בזה, וכתבתי על כך גם במשנת הגלגולים.
לפי זה מתבאר היטב "כי אבי ואמי עזבוני": אביו לא הכיר בו, ואמו לא יכלה להכיר בו, שכן הבטיחה לשפחה שלא תגלה את הדבר - השפחה גילתה לה בתנאי שלא תגלה לישי שגילתה לה - ונמצאת אנוסה שלא לגלות לבעלה שהוולד ממנו. ודוד גדל כבן זר, "מוזר הייתי לאחיי ונוכרי לבני אמי". על זה הוא אומר: אבי ואמי עזבוני ושלחוני אל הצאן, ואם כן מי יעזור לי? רק אתה ה' - "וה' יאספני".
רש"י מביא ביאור מן המדרש, ביאור פלאי, והוא במדרש רבה פרשת תזריע (י"ד, ה'): "אבי ואמי עזבוני" - בשעת תשמיש להנאתן נתכוונו, כיוון שגמרו הנאתן, זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן, וזה מוכיח שכל כוונתם הייתה להנאתם, וכביכול עזבוני ולא התעניינו בי. "וה' יאספני" - מי הוא שאסף אותי באמת? הקדוש ברוך הוא, שהוא שומר את הטיפה וצר את העובר.
ויש מסבירים, וכך מביאים, ש"אבי ואמי עזבוני" מוסב על אותו מעשה: בשעה שהיה ישי עם אשתו, כשהוא סבור שהוא עם שפחתו, נודע לו ברגע האחרון, בשעת סיום התשמיש, שזו אשתו, ופרש ממנה. זהו "אבי ואמי עזבוני". ומי אסף את הטיפה? "וה' יאספני" - הקדוש ברוך הוא אסף את הטיפה וצר את העובר. וכך מובא: ואז פרש מאשתו, ונפלה הטיפה, והקדוש ברוך הוא הכניסה ברחמה. איני יודע אם זהו מדרש, אך כך מובא בספרים, והחיד"א מביא זאת. ומתאים מאוד לפי זה "וה' יאספני", וכן מתאים למה שאומרים חז"ל שדוד היה צריך להיות נפל - שבאמת בעת פקידתו היה נפל, שהטיפה יצאה לחוץ כשנודע לישי שזו אשתו, והשם אסף את הטיפה וכביכול עיבר בה את אשת ישי. ולפי זה מובן גם לשון המדרש "כיוון שגמרו הנאתן זה הופך פניו לכאן", שעל ידי זה לא הביאו לידי עיבור, אלא רק "וה' יאספני", שהוא שמר את הטיפה ויצר את העובר.
כאן טעון הבנה: הרי ישי היה אחד מארבעה שמתו בעטיו של נחש, כולו קודש קודשים ואין בו שום פגם וחיסרון. כיצד אפשר לומר עליו "בשעת תשמיש להנאתן נתכוונו"? עיינתי בזה וראיתי שיש הרוצים להסביר ש"להנאתן נתכוונו" הוא מפני שישי התכוון לטהר את זרעו, ונמצא שכל עניינו כאן היה להנאתו - שיהיה לו בן קדוש וטהור בלא פגם. אך זה דחוק מעט בלשון המדרש, שכן הוא מדבר גם על האב וגם על האם, ואומר "כיוון שגמרו הנאתן זה הופך פניו לכאן וזה לכאן".
ההסבר המניח יותר את הדעת הוא מה שאומרים המפרשים, והרב דסלר מרבה לדבר בעניין זה: שגם האדם הקדוש, המרומם והנשגב ביותר - צילו של גוף יש לו. אין הכוונה שהוא מגושם, אלא שאי אפשר שהגוף לא ישפיע את השפעתו, וזה נקרא צילו של גוף. במשהו דק מן הדק עדיין יש תאווה ורצונות עצמיים, ומזה מקורם של כל חטאי הגדולים. שהרי לא נעשה מלאך; גם אם הוא משה רבנו, אינו מלאך, ועדיין יש בו צילו של גוף. ובצילו של גוף יכול להיות משהו דק מן הדק של כעס, של "שמעו נא המורים", של "רב לכם בני לוי" - דברים שנתבע עליהם מכוח אותו משהו דק מן הדק של הגוף שעדיין משפיע. וכך גם כאן: אפילו ישי, עם כל מדרגתו ומעלתו, אי אפשר שלא יהיה בו בשעת תשמיש משהו דק מן הדק של "להנאתן נתכוונו", ועל זה מדבר המדרש.
דוד המלך מלמדנו במזמור זה את סוד הבקשה האחת. "בזאת אני בוטח" - בצום, בקול ובממון, ובעיקר בכך שכל מבוקשי אחד: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", ששאלת הפה ובקשת הלב יהיו דבר אחד - קרבת ה', לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו. ומכוח זה הוא בטוח שה' יצפנהו בסוכו ויסתירהו בסתר אהלו וירוממהו בצור, וינצח את אויביו בלא מלחמה, עד ש"ואזבחה באהלו" - עצם הישיבה באוהל היא הזבח והתרועה, ומתוך כך "אשירה ואזמרה לה'". משם הוא פונה בתפילה שלא יעכבהו דבר, לא עומק המושג ולא קוצר המשיג, ולא טרדות העולם הזה שכולן "אף", ומעיד שגם כשאביו ואמו עזבוהו - ה' אספו. זהו מסר המזמור לימי אלול ותשרי: כל בקשותינו הרבות אינן אלא בקשה אחת - לעבוד אותו ולהיות קרובים אליו.