פרק כ"ו הוא תפילה שבה דוד המלך מציג את עצמו לפני הקדוש ברוך הוא כמי שאיננו נמנה על כת הצבועים. אותם אנשים המלאים רע בסתר וחונפים בגלוי, "בקרבו ישים אורבו", עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. דוד אומר לבוחן הנאמן, לריבונו של עולם: במעשים שלי אין דופי, אני נקי בין במעשה ובין במחשבה. ומתוך כך הוא מבקש שלא יארע לו כמקרה החנפים, לא בענייני האושר הנפשי ולא בהצלחת החיים הגשמיים.
לְדָוִד שָׁפְטֵנִי יְהֹוָה כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַיהֹוָה בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד׃
"שופטני ה'" - אתה ריבונו של עולם תחזה מה משפטי ומה ענייני, שהרי אתה יודע שאני צדיק, אתה בוחן לב וכליות. ודוד מעמיד שני צדדים: כנגד המעשים - "אני בתומי הלכתי", המעשים שלי שלמים ותמימים; וכנגד אמונת הלב, המצפון והפנימיות - "ובה' בטחתי לא אמעד", ביטחון שאינני מועד ממנו בשום פעם, ביטחון שאני דבוק בו תמיד ואינני מסיר אותו ממני לעולם.
רש"י עומד על קושי: הרי במקום אחר דוד אומר "אל תבוא במשפט את עבדך", וכאן הוא מבקש "שופטני ה'"? והיישוב נפלא: כשאתה דן את הרשעים - שופטני; אבל כשאתה דן את הצדיקים - אל תביאני במשפט. כלומר, לצד הרשעים אני תמיד יוצא צדיק, אבל לעומת צדיק פלוני וצדיק אלמוני שמא יתגלה שאני חסר ועדיין לא שלם. לכן תשפוט אותי רק כשאתה שופט את הרשעים.
בְּחָנֵנִי יְהֹוָה וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי׃
כנגד מה שאמר שמעשיו שלמים, הוא מבקש: בחנני ונסני. מתי מעשיו של אדם נחשבים שלמים ותמימים? דווקא כשהוא עושה אותם שלא לשם פנייה חיצונית. יש שעושה מעשה טוב מתוך גאווה, כדי שיפרסמוהו, כדי שיראו כמה מעשים טובים הוא עושה, או כדי להחניף לאחרים ולכן הוא עושה עמם חסד. אדם כזה לא יעמוד בשעת הניסיון, שהרי מעשיו אינם לשם שמים אלא לשם רווח.
הראיה לכך פשוטה: אם תהיה לו תועלת גדולה יותר בעזיבת המעשה - הוא יעזוב אותו. כל עוד מכובד לדרוש בעניין רוחני מסוים, הוא מעורר ותובע "חייבים לעשות כך וכך"; וברגע שיתברר לו שהעיסוק בעניין עלול לגרום לו נזק, מיד הוא משנה את המנגינה: "רבותיי, לא חייבים לעשות את זה כך, יש גם דרכים אחרות". אדם אינטרסנטי שכל שיקולו הוא מה הרווח שלו. איך קוראים לזה במילה אחת? פוליטיקאי. כשמכובד לדרוש ממשלת אחדות הוא דורש, וכשזה לא מכובד - "ממשלת אחדות זה הכי גרוע, זו ממשלת שיתוק, אסור בשום אופן". תשאל אותו מה טוב, ויענה לך מה טוב לו באותו רגע, והוא כבר ישכנע אותך שזה הטוב המושלם; עם ישראל מזמן הפסיק לעניין אותו.
אומר דוד המלך: אני לא פוליטיקאי. המעשים שלי תמימים, אני עושה אותם רק מפני שזה הטוב. ישתלם לי או לא ישתלם לי - אם יתברר לי שאותו עניין שעליו עוררתי יגרום לי נזק, שיהיה נזק; אני עושה זאת לכבוד הבורא יתברך, ואינני מניח את הנושא בגלל שאפסיד ממנו. "אני בתומי הלכתי".
ומהי הכפילות "בחנני" ו"נסני"? מבאר המלבי"ם: את המעשים - תבחן, שהם ככסף צרוף שאין בו סיגים; ודרך הבחינה היא הכנסת המתכת לכור, "מצרף לכסף וכור לזהב" - הכסף צורפים והזהב מכניסים לכור, ובזה מתברר אם יש בו פסולת ומזככים אותו. וכנגד "ובה' בטחתי", שהוא ביטחון הלב, הוא אומר "צרפה כליותי ולבי" - שהצורף מפריד את הסיגים ורואה שהם נקיים וזכים.
עוד מבאר המלבי"ם את ההבדל בין בחינה לניסיון, והניסיון גדול מן הבחינה. בחינה היא כשבאים לבדוק אם הדבר טוב או לא טוב, למשל אם יש בכסף פסולת או אין. ניסיון הוא כשבאים לבדוק את הפנימיות והתכונות - האם יש בו כוח מגנטי, האם מעורבות בו סגולות מיוחדות. הבחינה חיצונית, הניסיון פנימי. וכך גם באדם: לבחון אדם פירושו לבדוק את שלמויותיו הטבעיות - כוחו, שכלו, דעתו; תעמיד אותו למבחן אינטליגנציה ותדע מה כליו, זו בחינה טבעית קלה ופשוטה. אבל ניסיון הוא לדעת אם אתה מסוגל להתגבר על טבעך, אם בהתמודדות קשה תצא מנצח. "והאלוקים ניסה את אברהם" - לא בחן אותו, שכן מה הוא אברהם כל אחד יכול לבחון ולראות; אלא לנסותו, לראות אם במצבים קשים הוא מסוגל להתמודד ואף את בנו להקריב לריבונו של עולם, אם הוא מסוגל להתעלות מעל טבעו. אומר דוד: בחנני גם בבחינה, ונסני גם בפנימיותי - "צרפה כליותי ולבי".
כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ׃
כעת מבאר דוד את הדרכים שעל ידן הגיע לתמימות ולשלמות במעשים. הראשונה: "חסדך לנגד עיני" - תמיד אני זוכר את החסדים שאתה עושה עמי, והם ניצבים מול עיני. כשאדם זוכר תמיד את חסדי ה', הוא מיישר בזה את דרכיו לפניו, שהרי הוא אומר לעצמו: איך אעשה הרע בעיני ה' והנה הוא הטיב עמי, נתן לי והעניק לי. יש לי הכרת הטוב כלפי החסדים שעשית עמי. השנייה: "והתהלכתי באמיתך" - מתוך שהכרתי את האמת מגדולתו יתברך, מתפארתו ומעוצמתו, והיא יראת הרוממות, הגעתי לדרגה גבוהה בעבודתך.
לֹא יָשַׁבְתִּי עִם מְתֵי שָׁוְא וְעִם נַעֲלָמִים לֹא אָבוֹא׃
גם מן הדברים המונעים את האדם מלהשיג שלמות התרחקתי. "מתי שווא" - אנשי השווא, המסיתים והמדיחים. "מתים" כאן אינו מלשון מיתה אלא מלשון אנשים, כמו "עיר מתים" שהיא עיר אנשים. אנשים המרחיקים אותי מעבודת ה' בכל מיני טענות של כפירה - לא ישבתי עמם.
ומי הם "נעלמים"? המלבי"ם מפרש בדרך מחודשת: אנשים הדבוקים בענייני העולם, המחוברים אל העולם, ולא למדתי ממעשיהם. ושאר המפרשים מסבירים "נעלמים" מלשון נעלם ונסתר: אנשים המסתירים את חטאיהם ועושים אותם בסתר בהיעלם מבני אדם, ולא נכנסתי עמם למקום ההסתר שלהם. ויש פירוש נוסף: הקדוש ברוך הוא העלים דברים מבריותיו, ואומר דוד שאינו חוקר בנעלם ממנו - "במופלא ממך אל תדרוש". הרי ראינו מה אירע לאלה שנכנסו לפרדס, שחוץ מרבי עקיבא כולם יצאו בנזק; לכן דברים נעלמים ונסתרים אינני חוקר ומתבונן בהם.
שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב׃
נעשה אצלי טבע לשנוא את עושי הרע. ולא סתם אנשי רע יחידים, אלא אפילו "קהל מרעים". לפעמים אדם מסוגל להתרחק מאדם רע אחד, אבל כשכל הקהל עושה רע הוא משתדל ליישר קו, אינו רוצה להיראות חריג, מתוך קונפורמיזם ורצון להיות חלק מן העדר. אומר דוד: אינני מתרשם גם כשמדובר בקהל, ואינני מנסה למצוא חן בעיניהם.
ומתוך כך הוא מבטיח "ועם רשעים לא אשב" - גם לעתיד, לעולם לא אשב עמם, שהרי ישיבה עם רשעים היא נגד טבעי. ומכאן המציאות שגדולי ישראל הורו שאין לשבת עם הרפורמים בשום צורה: בכל מקום וועדה שמגיעים אליה רפורמים, החרדים לדבר ה' קמים והולכים. אין שום בדל של הכרה, של צורת דיבור או של אמירה כלשהי - אין מכירים בהם כל עיקר. זהו "עם רשעים לא אשב". והאבן עזרא מעיר שיש כאן שלבים: הליכה - "והתהלכתי", ישיבה - "לא ישבתי", וביאה - "לא אבוא".
אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְהֹוָה׃
הכהנים המגיעים לעבודת המזבח רוחצים כפיהם במים, שהרי יש דין קידוש ידיים ורגליים מן הכיור קודם העבודה. אומר דוד: אני איני רוחץ במים, אלא בניקיון ארחץ את כפי - הרחיצה שלי היא רחיצת הנפש, בזה שאני נקי מכל שמץ וחטא, והניקיון והזכות של נפשי מעוון הם הם רחיצתי. ואיני עולה על המזבח להקריב חטאות ואשמות, שהרי דוד אינו כהן ואינו יכול לעלות על גבי המזבח, אלא "ואסובבה את מזבחך". ולשם מה?
לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ׃
"לשמיע" כמו להשמיע. כבר אמר דוד "חסדך לנגד עיני", שהוא מודה על כל החסדים, וכעת הוא רוצה להגיע אל המזבח כדי להשמיע את התודה הזאת על כל מה שעשית עמי. "ולספר כל נפלאותיך" - זהו המקור לכך שאדם מספר בנפלאותיו, "שיחו בכל נפלאותיו". אדם שנעשה לו נס, יש עניין גדול שיספר את הדבר, שכן עיקר ההודאה הוא שאני מספר את נפלאותיך ועל ידי כך אנשים רואים את גדולת ה'. ורש"י מפרש "כל נפלאותיך" - זה ההלל; ומדוע? שיש בו לשעבר, ויש בו לגוג, ויש בו לימות המשיח, ויש בו לעתיד לבוא. הכול נמצא בהלל, כל נפלאות ה' בכל הדורות והתקופות.
יְהֹוָה אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ׃
מסביר הרד"ק: את קהל המרעים שנאתי, אבל את מעון ביתך אהבתי. זהו הבית שבו היה הארון, ושם הלויים והכהנים, הנביאים, החסידים והקדושים משרתי האל, כאסף ואחיו. כלומר אני מתרחק מקהל המרעים, ואילו אל מעון ביתך, ששם הצדיקים, אני מתחבר. ולא זו בלבד אלא "ומקום משכן כבודך" - המקום שבו היה הארון, ששם שוכן הכבוד, היינו רוח הקודש על הנביאים.
והמלבי"ם מדגיש: אינני בא לבית המקדש מתוך הרגל. כידוע, כששוחרר הכותל היה לגדולי ישראל חשש מסוים - שהאדם ירד לתפילת מנחה ומעריב בכותל, והכותל יהפוך לשטיבלך. ואכן רואים לפעמים אצל מי שהכותל הוא שטיבלך שלו, שגר בקרבת מקום, שהיחס בהתאם: נכנסים, מפטפטים, מדברים. והרי הגעת למקום שלא זזה ממנו שכינה מעולם, שנשבע הקדוש ברוך הוא לכותל המערבי שלא תזוז ממנו שכינה - הגעת למקום קדוש, ראוי שתהיה בך יראת רוממות. אלא שהוא גר שם ומגיע יום יום, ויש חיסרון כשאדם מגיע למקום קדוש בכל יום.
מכאן גם התופעה, ובלי לקטרג חלילה, שדווקא האברכים ותלמידי החכמים הם לעיתים הפחות מכבדים את בתי הכנסיות ובתי המדרשות - מפני שהם שוהים שם כל היום. הגבאי מתעצבן: למה השאירו כאן כוס קפה? אלא שאתה באת לבקר בהיכלו, והוא נמצא כאן שמונה שעות, ולכן באופן טבעי הוא אוכל ושותה שם, ולפעמים גם נשפך ומתלכלך. אין הכוונה שכך צריך להיות, אלא שאפשר להבין את מי שנמצא במצב הזה. ואומר דוד: אצלי אין זה כך; אינני בא מתוך הרגל אלא "אהבתי מעון ביתך", מצד האהבה והחשק הפנימי, מפני ששם מקום משכן כבודך. ו"משכן כבודך" לפי המלבי"ם הוא המקום הפנימי שבבית, הקודש וקודש הקודשים.
אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי וְעִם אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי׃
מסביר הרד"ק: מאחר שבחרתי בחברת הצדיקים והקדושים ואני מתחבר אליהם, מבקש אני שלא תאסוף את נפשי עם החטאים, שלא אמות מיתתם של החטאים ואנשי הדמים. עליהם נאמר "נפשם כמים הניגרים ארצה" - הארץ בולעת את המים וכביכול לא נודע כי באו אל קרבנה. אבל אני מבקש שנפשי תיאסף אליך ותהיה צרורה בצרור החיים.
והמלבי"ם מבאר: "אל תאסוף עם חטאים נפשי" - הנפש הרוחנית, שלא תיאסף לשאול ולגיהינום כנפש החטאים. "ועם אנשי דמים חיי" - אנשי הדמים מתים בלא עיתם, וזהו "אוסף את חייו", שלוקח אותם בעוד הוא אמור לחיות; ומבקש דוד שלא יגיע למצב שימות בלא עיתו. להם זה מגיע, הם רשעים, ואתה אוסף את חייהם בטרם זמנם; אבל אני עובד אותך.
אֲשֶׁר בִּידֵיהֶם זִמָּה וִימִינָם מָלְאָה שֹּׁחַד׃
וראה למה זה מגיע להם: "אשר בידיהם זימה". "ידיהם" לדעת המלבי"ם היא היד השמאלית, ובה הם עוסקים בזימה, עושים מעשה זמרי. וזה הכלל: כשמופיעים יד וימין זה לצד זה, היד הראשונה היא שמאל, שאם לא כן למה נאמר פעם יד ופעם ימין. ומהו "וימינם מלאה שוחד"? אלה הם הצבועים, הם הנעלמים המסתירים את מעשיהם: כלפי חוץ הוא עושה מעשים טובים, הוא צדיק, הוא עושה חסדים - וזהו השוחד שהוא נותן כביכול לקדוש ברוך הוא: הנה ריבונו של עולם, ראה שעשיתי מעשה טוב, באתי לבית הכנסת, התפללתי. ובאותה שעה בידו השמאלית, החלשה והנסתרת, הוא טומן זימה. ו"זימה" מפרש רש"י מלשון זמם ומחשבה - מחשבה רעה או מחשבה טובה נקראת זימה.
וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי׃
אני הולך בתמימות, לא כאותם אנשים המסתירים את מעשיהם הרעים; אצלי כפי כן לבי, איני מסתיר דברים בפנים. ולכן אני מבקש "פדני וחנני" - איני צריך לתת לך שוחד, אלא אתה תפדה אותי ותחונני בזכות מעשיי הטובים.
רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ יְהֹוָה׃
"רגלי עמדה במישור" - לא מטה רגלי ולא התמוטטה, אלא עומדת וניצבת על עומדה. ולכן "במקהלים אברך ה'", ומפרש הרד"ק: אברך את ה' בקהל רב. והמלבי"ם מבאר "עמדה במישור" - שלא סטתה מן היושר; אני מהלך בדרך ישרה ורגלי אינה הולכת בדרך עקלתון. ומשום כך במקהלים אברך את ה' על כל הטובות והחסדים שהוא גומל עמי, שהם המגיעים לי על פי מעשיי, כיוון שאיני הולך בדרך הרשעים אלא בדרך מישור, יושר ותמימות.
פרק כ"ו הוא תפילתו של דוד המלך המבקש להיבדל מכת הצבועים. הוא מזמין את הבחינה ואת הניסיון גם יחד: בחינה חיצונית של המעשים כצריפת כסף, וניסיון פנימי של הכליות והלב - כשם ש"האלוקים ניסה את אברהם", לראות אם אדם מסוגל להתעלות מעל טבעו. דרכיו לכך: זיכרון תמידי של חסדי ה' והכרת האמת של גדולתו, הרחקה מאנשי שווא, מנעלמים ומקהל מרעים, רחיצת הנפש בניקיון במקום רחיצת המים, ואהבה פנימית למעון בית ה' ולא ביאה מתוך הרגל. מנגד עומדים אלה שבשמאלם זימה ובימינם שוחד - מעשים טובים כלפי חוץ המכסים על רע שבסתר, ומהם מבקש דוד שלא להיאסף עמם. ובסיום: "ואני בתומי אלך" - איני נזקק לשוחד אלא לפדות ולחנינה, ומתוך שרגלי עומדת במישור, במקהלים אברך את ה'.