פתיחה
בחלק הקודם של הפרק ביקש דוד המלך את צרכיו: הצרכים הגשמיים והצרכים הנפשיים והרוחניים. מכאן ואילך הוא פונה לדרך גבוהה יותר - דרכם של יראי ה'. כי כל עוד אדם מבקש שצרכיו הגשמיים יהיו שלמים ושלא יחסר לו מאומה, הוא עדיין מחובר לגשמיות. אבל יראי ה' דרכם שונה לחלוטין: הם מואסים בענייני העולם הזה, וכל שאיפתם היא רק רוחניות, רק קרבת אלוקים. סביב זה נבנים כל פסוקי סיום הפרק.
מי זה האיש ירא ה' - הדרך הנבחרת
מִי־זֶה הָאִישׁ יְרֵא יְהֹוָה יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר׃
מי הוא האיש ירא ה' באמת? זה אדם שה' מורה לו דרך אחרת, דרך שה' בוחר בה. זהו ירא ה' לאמיתו. ומהי אותה דרך נבחרת? על כך בא הפסוק הבא.
נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ׃
עיקר השתדלותו היא שנפשו תלין בטוב בעולם הבא. הוא אינו מחפש להנות את גופו בהשלמת כל תנאי הגשמיות וכל צרכיו, אלא כל שאיפתו שה' יזכה את נפשו לשכר העולם הבא. וזוהי 'דרך יבחר' - הדרך הנבחרת והמובחרת. ומה הוא כן מבקש מן העולם הזה? רק את קיום המין, את המשך הדורות: 'וזרעו יירש ארץ' - שבניו יצליחו בזכותו, ואילו הוא דיו בקב חרובין, שהרי העיקר אצלו שנפשו בטוב תלין ולא ענייני ארציות.
רש"י מפרש 'נפשו בטוב תלין' - כשילין בקבר, תלין נפשו בטובה. ומכאן, אגב, מקור הביטוי שנהגו בו בני תימן: כאשר אדם הולך לישון אין אומרים לו 'לילה טוב' - שזה ביטוי שבא מן הגויים, וכן 'בוקר טוב' - אלא אומרים לו 'תלין בטוב', על פי הפסוק 'נפשו בטוב תלין', שהשינה שלך תהיה טובה. ויש כלל שאדם שמברכים אותו צריך להוסיף ברכה על מה שבירכוהו, וכך מקובל אצל בני תימן בברכות רבות, ולכן המתברך עונה למברך: 'תקיץ בישועה וברחמים' - תתעורר בישועה וברחמים. הברכה חוזרת כפולה: אתה אמרת לי טוב, ואני אמרתי לך גם ישועה וגם רחמים.
סוד ה' ליראיו
סוֹד יְהֹוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם׃
כנגד מה שאמר 'נפשו בטוב תלין' - שכל שאיפתו ורצונו הם חיים נצחיים בעולם האמת - הוא מגלה לנו: העניין הזה של נצחיות הנפש ושל עידון הנפש לחיי העולם הבא, הוא מסוד ה' ליראיו. רק היראים, עובדי ה' באמת, יודעים את סוד הנפש ואת עניינה בעולם הבא, ומשיגים ש'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה'. מי שהוא ירא ה' באמת - הוא המשיג את ההשגות הללו ואת חשיבות העולם הבא לעומת העולם הזה.
וכנגד מה שאמר 'וזרעו יירש ארץ' - שבניו יירשו את הארץ ואילו הוא לעצמו אינו מבקש מאומה - על זה מוסיף 'ובריתו להודיעם': שה' הודיע ליראיו את בריתו, כמו שכרת ברית עם האבות הקדושים שבניהם יירשו את הארץ, ועם דוד שלא תיפסק המלוכה מבניו. הקדוש ברוך הוא מודיע לבנים אחריהם: אני שומר לכם את הברית של אביכם. הצדקות של האב, שהסתפק בקב חרובין, היא שמביאה אתכם לרשת ארץ; צדקותו של דוד המלך היא שמביאה את בניו אחריו להיות מלכים לדורות.
האלשיך: י"ג מידות - סוד שנמסר ליראים
האלשיך הקדוש אומר: בואו וראו עד כמה גדול חשקו של הקדוש ברוך הוא להיטיב ליראיו, שהרי הוא מגלה להם את סודו. והיכן רואים זאת? אצל משה רבנו, שביקש 'הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך'. ומהו 'למען אמצא חן בעיניך'? שנדע במה נמצא חן לפניך גם בשעה שאנו עושים דברים שאינם כרצונך. ומתוך 'סוד ה' ליראיו' גילה לו הקדוש ברוך הוא את י"ג מידות הרחמים: כאשר ישראל חוטאים - יעשו לפניי כסדר הזה. ודייק האלשיך בלשון 'ובריתו להודיעם', כמו שנאמר 'הנה אנוכי כורת ברית', ואמרו חז"ל שברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם. הרי שי"ג מידות הן סוד שגילה ה' ליראיו, וגילה עמו שיש על כך ברית שלעולם אינן שבות ריקם.
אלא שכבר דיברנו בנושא זה, שהכוונה היא כאשר אדם מכוון באמירת י"ג מידות. אנשים אומרים 'רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה' - ואם תשאל מה אמרת, אינו יודע. וזה כואב מאוד, שהרי אדם אומר זאת לפחות פעמיים ביום, ובימי שני וחמישי יותר, ובאלול וביום הכיפורים חוזרים על כך ללא קץ. וכתוב שעיקר העניין שי"ג מידות מכפרות הוא כשמכוון בהן: מהו רחום, מהו חנון, מהו ארך אפיים, במה הם שונים זה מזה, ולמה זה מחולק לשניים. מסרנו כאן פעם שיעור שלם על כל עניין י"ג מידות, ומי שירצה ישמע באתר או בקול הלשון. ראוי שאדם ילמד את הדברים פעם אחת, וממילא בכל פעם שיאמר אותם יוכל לכוון כראוי.
הרד"ק: סודות התורה נמסרים ליראים בלבד
הרד"ק מסביר ש'סוד ה' ליראיו' היינו תורת הסוד: את סודותיו ה' מגלה רק ליראיו, אבל למי שאינו ירא ה' ואינו שלם במצוות - אין ה' מגלה את סודותיו. קראתי פעם ראיון עם הרב ניסים פרץ זצ"ל, מקובל, שתקופה מסוימת הייתי שומע ממנו שיעורים והוא אף נתן לי הסכמה על הספר. שאלו אותו: כיצד אתה מניח לאנשים שאינם ברי הכי להיכנס ולשמוע שיעורים בקבלה, והרי מגיעים אנשים שאתה מתפלא מה הם עושים במקום כזה? השיב להם: 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם' - ה' מוסר את סודו ליראיו. והמציאות, כך אמר, שהוא פותח שיעור ב'אוצרות חיים', שהוא יסודות הקבלה, עם חמישים איש ומסיים עם חמישה.
אנשים בטוחים: בוא נלמד קבלה. ואז מתחילים להיכנס פנימה, והאדם מבין שאלו דברים עמוקים המצריכים התבוננות, וזיכרון, שכן יש בהם פרטים רבים. זה אינו מה שחשב קודם, שבא לשמוע סודות ומחר כבר יוכל לברוא גולם; פתאום הוא מתחיל להבין שהוא עצמו יושב בשיעור כגולם, כי אינו מבין על מה הרב מדבר - על מידה זו המשפיעה לשם, ויסוד דאבא המשפיע לאימא של אריך, ואינו יודע מאין יצא ולאן נכנס. ומי שיסתכל פעם בספר כוונות או בסידור כוונות יראה דברים שאינך מבין אפילו על מה מתחילים לדבר: סימני אותיות ושמות ה' בצורות שונות, כאן אבא וכאן אימא, פרצוף יעקב, פרצוף רחל, פרצוף לאה, ואינו יודע מה האותיות אומרות ולמה זה משפיע לכאן. אתה רואה אדם מדפדף שלושה-ארבעה דפים תוך כדי אמירת 'ברוך' - מה הוא מכוון שם? אלו דברים עמוקים ונשגבים. כשאדם משקיע את עצמו והוא ירא ה' - הוא זוכה לסוד ה'; ואם לא, ישנה ברירה טבעית, והם נבררים מעצמם ונפלטים. זהו 'סוד ה' ליראיו' - מי שהוא באמת ירא ה', זוכה שה' מגלה לו את סודו, 'ובריתו להודיעם'.
עיניי תמיד אל ה'
עֵינַי תָּמִיד אֶל־יְהֹוָה כִּי הוּא־יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי׃
לכן אומר דוד: אני בחרתי בדרך הזאת, 'בדרך יבחר'. לא שה' יסדר אותי כלכלית; ענייני הגשמיות אינם מעניינים אותי כלל, אלא אך ורק קרבת אלוקים, העולם העליון, העולם הרוחני. והגם שאני יודע שאדם ההולך ועיניו למעלה - עלול להיתקל, להיכשל ולנפול. וכך אכן קורה פעמים רבות לאנשים צדיקים ויראי ה': כיוון שהוא חי ברוחניות, מרמים אותו, עובדים עליו, מוציאים ממנו כספים שלא כראוי. למה? כי 'עיניו תמיד אל ה'' - הוא תמיד עם הקדוש ברוך הוא ואינו בקיא בכל התחבולות והרמאויות.
היה פעם מקרה שאדם נכנס לאדמו"ר מסאטמר והתחיל לספר לו על מצבו: אשתו אלמנה, ילדיו יתומים, המצב הכלכלי קשה, והוא חולה בשלל מחלות. הרב שמע, וכאב לו הלב, והוציא סכום נכבד של כסף ונתן לו. לאחר מכן ראה הגבאי את האיש יוצא, ומיד נכנס לרב ושאל: הרב נתן לפלוני שהיה כאן כסף? אמר לו: כן. אמר לו הגבאי: הרי זה רמאי מוכר, שקרן; אשתו בריאה, יש לו ילדים, יש לו רכב והוא מסודר כלכלית. והנה הגבאי רואה את האדמו"ר שמח ומאושר - הוא חשב שהרב ישמע ויאמר לו מהר, לך והחזר את הכסף. אמר לו האדמו"ר: אינך יודע כמה שימחת אותי. כל כך כאב לי הלב לשמוע על צרותיו של היהודי הזה, ועכשיו אתה אומר לי שהכל טוב אצלו? ברוך ה', כמה אני שמח וכמה אני מאושר. אנשים שחיים גבוה - במילים פשוטות, מרמים אותם ועובדים עליהם. לכאורה אומר דוד: אני עיניי אל ה', שמא זה יגרום לי כישלון? על כך הוא משיב: איני דואג, 'כי הוא יוציא מרשת רגלי' - את הרשת שפרשו לרגליי בשעה שעיניי למרום, הקדוש ברוך הוא יוציא אותי ממנה, ומשם ה' יצילני.
האבן עזרא אומר שהנכון בעיניו ש'רשת רגליי' היא תאוות היצר הרע, שהנשמה נתפסת ומסתבכת ברשת התאווה, ומי יוציאנה? ה' יוציאנה. ולצערנו הדבר מוכר היום לכולנו - כמה נסתבכו ברשת רגליהם, כמה נפלו ברשת. אדם מחובר לרשת בלי סינון ובלי שום הגנה, או עם סינונים שהם עצמם השם ירחם, 'ללכת עם ולהרגיש בלי' וכיוצא בזה. על כך צריך תפילה: 'הוא יוציא מרשת רגליי'. וכמו שאומר הרב שטיינמן: כל באיה לא ישובון - הדרך היא מלכתחילה לא להגיע לשם. ומי שכבר הגיע ורוצה לצאת, כבר צריך לגמול את עצמו, ויש היום אגודות שהוקמו כדי לגמול אנשים מהתמכרויות, רחמנא ליצלן. כך צריך להתפלל, שה' יוציא מרשת רגליי.
כי יחיד ועני אני
פְּנֵה־אֵלַי וְחׇנֵּנִי כִּי־יָחִיד וְעָנִי אָנִי׃
הפסוק תמוה מאוד: דוד המלך מבקש 'פנה אליי וחונני' - למה? 'כי יחיד ועני אני'. והרי דוד לא היה יחיד ולא היה עני. המלבי"ם מבאר: לאחר שדוד תיאר את עצמו בדבקות כזו בה', שענייני הגשמיות אינם מעניינים אותו וכל בקשתו 'יורנו בדרך יבחר' ו'נפשו בטוב תלין' - נמצא שהוא כנבדל מכל מה שיש בעולם. 'יחיד' - כי הוא נבדל מכל בני העולם; 'עני' - כי הוא נבדל מכל הרכוש שבעולם, שהרי כל זה אינו מעניין אותו. ובמציאות הזאת הוא מבקש: חונני ה'. אני מוכן להיות יחיד ועני ובלבד שאהיה מחובר אליך, מוכן לעזוב את כל ענייני העולם ובלבד שנפשי בטוב תלין. 'יחיד ועני' הוא אפוא ביטוי למציאותו של דוד המנותק מכל ענייני העולם הזה: אין לי מאומה כאן, והכל אני מוסר לה' יתברך, ואני נבדל ומחובר רק אליו.
הרד"ק מסביר: אף על פי שאני מלך ויש לי עם רב - יחיד ועני אני. 'יחיד' - כי איני בוטח ברוב חיל אלא בגבורתך לבד; איני בוטח בכוחי, איני עם החיל ולא עם הצבא, אני בוטח רק בך, ולכן אני יחיד. ו'עני' - לא במובן של דל ואביון, שהרי דוד היה מלך ועשיר באופן טבעי, אלא 'עני' מלשון נכנע, כמו 'יחלץ עני בעוניו': אף שאני מלך, איני מתגאה בעשירותי ובמה שיש לי, אלא שפל ונכנע. 'עני' כאן הוא ביטוי לשפלות ולכניעה שבדוד.
וכך שואל המדרש בשוחר טוב בפירוש: וכי יחיד היה דוד? והלוא כתיב 'אוצם השישי, דוד השביעי' - הוא היה אחד משבעה בנים. וכי עני היה דוד? והלוא כתיב 'והנה בעוניי הכינותי לבית ה' זהב כיכרים מאה אלף' - עשירות אגדית, מאה אלף כיכרי זהב הכין דוד לבניין בית המקדש. אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, לפי ששמתני מלך על בניך ועיניהם תלויות בי וכולם צריכים לי, ולפי שהם רבים ועיניי תלויות בך - יחיד אני כנגדם. לפיכך אמר 'יחיד ועני אני'. כלומר, הציבור סומך עליו: כשיש בעיה באים לדוד, כשזקוקים לישועה באים לדוד, כשעמך ישראל זקוקים לפרנסה באים לדוד. אומר דוד: מאין אדאג לכולם? אני תלוי רק בך. זו בחינת היחידות והעניות: כולם תלויים בי, ואני תלוי בך.
צרות ומצוקות
צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי׃
הרד"ק מסביר: הצרות כבר הרחיבו את מושבן בליבי, ישיבת קבע. הן רבו כל כך עד שנעשה בלבי מקום רחב לצרות רבות, ולכן אני צועק אליך: 'ממצוקותיי הוציאני' - הוציאני מן המצוקות שבהן אני נלכד, כי כשאני נלכד במצוקה אין ליבי פנוי לעבודתך.
המלבי"ם מבחין בין צרה למצוקה: צרה היא תמיד חיצונית, ואילו מצוקה היא מצוקת הנפש הפנימית. אדם שיש לו בעיה פנימית, בדיכאון למשל, הוא במצוקה, אף שמבחוץ שום דבר אינו מאיים עליו. ואדם המאוים מבחוץ אך מבפנים שלם ואין ליבו נשבר - הוא רק בצרה. ולפעמים יש שניהם יחד: צרה חיצונית ועמה מצוקה פנימית, שהוא נלחץ ונכנס לדיכאון ולעצבות. ולפי זה מפרש המלבי"ם הפוך מהרד"ק: 'צרות לבבי הרחיבו' - הצרות הרחיבו את ליבי, אני שמח בהן. הן אינן מצירות לי, אדרבה הן כביכול משמחות אותי, שהרי ענייני הגשמיות אינם מעניינים אותי, וכל בקשתי 'יורנו בדרך יבחר'. ומה אני כן מבקש? 'ממצוקותיי הוציאני' - ממצוקת הנפש הפנימית, כי היא משביתה אותי מעבודת ה'; אדם בדיכאון ורוחו נפולה ודאי אינו יכול לעבוד את ה' כראוי. אבל הצרה החיצונית אינה מטרידה אותי, ואדרבה כל צרה כאן נותנת רווח בעולם הבא ומבהילה את הגשמיות. על הצרות איני מבקש; רק על המצוקות אני מבקש שתוציאני מהן.
ראה עוניי ועמלי
רְאֵה עׇנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכׇל־חַטֹּאותָי׃
לפי האבן עזרא, שפירש 'מרשת רגליי' - רשת התאווה, מבקש כאן דוד: ראה כמה אני מתאמץ ועמל למנוע את עצמי מן התאווה, ומתוך כך תסייע בידי, וגם תישא לכל חטאותיי - כל מה שכבר נכשלתי בו, כפר לי.
הרד"ק מסביר 'עוניי' - כניעתי, כמו שפירשנו ב'יחיד ועני אני' שאין הכוונה לעניות ממון אלא להכנעה. וראה גם את עמלי, כמה אני עמל במלחמות. ו'שא לכל חטאותיי' - שהכניעה תהיה כפרה על חטאותיי, ושהמלחמות שנלחמתי מלחמות ישראל יעלו לי אף הן לכפרה.
והמלבי"ם מסביר שהעוני והעמל שבעולם הזה - עליהם מבקש דוד שיהיו לו כפרת עוון, ועל ידם תישא לכל חטאותיו. כל מה שעובר עליי כאן, שאמרתי עליו 'צרות לבבי הרחיבו' ואני שמח בהן - למה אני שמח? מפני שעל ידי כן יש לי כפרת עוון, ועל ידי כן אתה מוחל לכל עוונותיי.
שנאת חמס
רְאֵה־אֹיְבַי כִּי־רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי׃
שׇׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל־אֵבוֹשׁ כִּי־חָסִיתִי בָךְ׃
ראה שאויביי רבים והם שונאים אותי שנאת חמס, ולכן אני מבקש 'שומרה נפשי והצילני', שלא יחטיאו את נפשי. ועוד אני מבקש שלא אבוש, כי חסיתי בך. שהרי כך פתח דוד את הפרק: 'בך בטחתי אל אבושה' - כשאדם בוטח בה' ואין ביטחונו מתמלא, יש לו בזיון מפני הסובבים: הנה אמר שה' יעזור לו, וראו שלא עזר לו כלום, נפל ואין לו תקומה. לכן הוא חוזר ומבקש: 'אל אבוש כי חסיתי בך' - היות ואני חוסה בך, שלא תהיה לי בושה בזה, שלא יאמרו הנה חסה בה' וה' לא הצילו.
הרד"ק מבאר מי הם האויבים: פלשתים, אדום, עמון, מואב, ארם - לא חסרו אויבים. 'ושנאת חמס שנאוני' - לא הרעתי לאיש מהם, ועם כל זה הם נלחמים בי. והמצודת דוד מסביר: שונאים אותי כאילו הייתי איש חמס, כאילו חמסתי אותם וכאילו עשיתי להם רע. והמדרש אומר: אם עשו שונא ליעקב לפי שנטל ממנו את הברכה - לברבריים מה עשה? לפלשתים מה עשה? הוי, 'ושנאת חמס שנאוני'.
וזה באמת דבר פלא, שכל המתבונן אינו יכול שלא להגיע למסקנת חז"ל שמסיני ירדה שנאה לאומות העולם. הפשט הוא שה' שונא את אומות העולם, ובדרך דרש - שמשם אומות העולם שונאים אותנו. שהרי יש מדינות שבאופן אוטומטי מצביעות בכל הצבעה נגד עם ישראל, מדינות שמעולם לא ראו יהודי, שלא דרכה שם כף רגל של יהודי, שלא היה להן שיג ושיח עם יהודים - והן שונאות יהודים. האם אפשר להסביר למה? האם עשינו להן פעם משהו רע? אין אפשרות להבין את האנטישמיות. מי שיבחן את ההצבעות במועצת האו"ם יגלה מדינות שמעולם לא היה לנו עמן שיג ושיח, או שכבר שבעים ושמונים שנה אין לנו עמן קשר, אין שם יהודים, אינכם סובלים מאיתנו, לא עשינו לכם שום צרה - ואינך מבין מאין השנאה הזאת. וזהו שאומר המדרש: את עשו השונא ליעקב עוד אפשר להבין, יש ברזומה של יעקב 'קומבינה' שעשה לעשו, לקח ממנו את הבכורה ואת הברכות - ואף שזה נעשה בצדק, נניח שעשו חושב שנעשה שלא בצדק, ויש לו סיבה לשנאה. אבל שאר האומות מה רוצות מאיתנו? מה עשינו להן שישנאו אותנו שנאה גדולה כל כך? 'שנאת חמס שנאוני'.
תום ויושר יצרוני
תֹּם־וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ׃
אני מבקש, ריבונו של עולם, שתציל אותי ותשמור אותי מן האויבים - לא על ידי מלחמה ולא על ידי רוב חיל, שאז יאמרו נלחמנו נגדם והכנענו אותם. אני רוצה שהתום והיושר שבהם אני מתנהג הם שישמרו עליי. על ידי שאני מקווה אליך תמיד והולך בתום וביושר - זה מה שיצור אותי וישמור אותי, בלי צורך להילחם.
פדה אלוקים את ישראל
פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו׃
דוד המלך מסיים ומבקש: כנגד מה שאמרתי שאני מהביל את כל ענייני העולם הזה ואיני מבקש על צרותיי - אדרבה, הצרות הרחיבו את לבי ויתנו לי עולם הבא - אבל בעבור הכלל אני מבקש: את ישראל פדה מכל צרותיו. במילים פשוטות: לא כולם אוחזים במה שאני אוחז, ולא כולם משיגים את מה שהשגתי. אני בדרגה שבה הצרות והגשמיות אינן מדברות אליי - תיתן לי כסף ועושר לא יעשה לי את זה, ותיקח ממני ותיתן לי צרות לא ירחיק אותי ממך. אבל העם אינו בדרגה הזאת, ולכן אותם, ריבונו של עולם, הצל מכל הצרות, שיהיה להם רק טוב ורק שפע. לא כל בני האדם במדרגה של מי שמתייאש מכל ענייני העולם הזה ואינו מבקש את צרכיו; הם אינם משיגים את ההשגות הללו - ולכן להם תן את הכל בשפע רב.
סיפרנו פעם על הרב שטיינמן, שהגיע אליו אדם עם שאלה: הוא עשה בביתו שיפוץ כללי ברמה גבוהה מאוד, ובשלב מסוים החלו אשתו ובנותיו לומר לו - תשמע, ענייני עולם הזה יותר מדי, לך תדע אם מה שאדם נוטל כאן בא על חשבון העולם הבא. לאחר שסיים את השיפוץ נזכר בכך, והלך לשאול את הרב שטיינמן - שהרי מי מבין בענייני העולם הזה והעולם הבא ובהבלי העולם הזה כמותו, שביתו לא ראה טיפת צבע עשרות בשנים. שאל אותו הרב: היכן הבעיה? ממה אתה מוטרד? אמר לו: רבי, הרי כולנו יודעים - בעולם הבא שולחן של ארבע רגליים, והוא יושב על שולחן של שלוש רגליים; אם קיבלתי את הרגל הזאת כאן בעולם הזה, כמו הסיפור המפורסם שהגמרא מביאה, יהיה חסר לי בעולם הבא. שמע זאת הרב שטיינמן ואמר: ראו מה זה. יושב כאן יהודי שעבר את גיל תשעים, והיהודי הזה שואל את עצמו לאן ייקחו אותו, גן עדן או גיהינום - שהרי רבי יוחנן אמר 'שתי דרכים לפניי ואיני יודע לאיזו מוליכין אותי'. ויושב כאן אדם צעיר, עם יצרים והכל, וכל מה שאינו סגור עליו הוא רק הרגל הרביעית בגן עדן. כל השאר ברור אצלו; רק מה יהיה עם הרגל הרביעית - זה מה שמטריד אותו. הוא רצה להוריד אותו מעט מן האשליות. במילים פשוטות אמר לו: איך שאני חי, זו המציאות שבה אני חי; ואתה תחיה באופן סביר, כמו שאדם רגיל חי. וכך אומר דוד המלך: את הדרגות שלי איני דורש מכל אדם. שכל אדם יחיה בצורה רגילה, וריבונו של עולם יפדה אותם מן הצרות, ייתן להם שפע כלכלי וברכה.
ופעם הגיע יהודי אל הרב אלישיב ושאל אותו שאלה בהלכה, והרב אלישיב השיב לו שהדבר מותר ואין צורך להחמיר בו. שאל אותו אותו אדם: רגע, הרב עצמו נוהג בזה היתר? הרב באמת עושה כך? באמת אין זה מן הראוי לשאול את הרב שאלות אישיות - יש אנשים שלא למדו פרק 'לא יחפור'. ובכל זאת השיב לו הרב אלישיב: לא, אני נוהג בזה איסור; אבל כשתנהג כמוני בכל שאר העניינים, גם בזה תנהג כמוני. כלומר, האם אתה סבור שאם תעשה את הדבר הזה כבר תהיה כמו הרב אלישיב? האם אתה קם בשתיים בלילה ולומד בלא הפסק של דקה, עשרים שעות ביממה? האם אתה בדקדוק המצוות באותה רמה, ומגיל אפס לא ביטלת רגע וכל מעייניך בתורה? וכי בכל הדברים אתה כמוהו, ורק ההידור הזה נשאר לך? הרב אלישיב אומר לך שזה בסדר ואתה יכול להתנהג כרגיל.
וכן מסופר על הרב שטיינמן, שכאשר היה נוסע עם קבוצת אנשים לחזק במקומות שונים, לא פעם היו עוצרים בדרך, והוא היה מוציא כסף מכיסו ואומר לנהג: קנה לכולם גלידות, קנה להם ארטיקים - לאנשים מבוגרים שנסעו עמו. והרי הרב שטיינמן מעולם לא אכל גלידה. אלא שהוא אמר בכך: זה אני, את זה השאר לי; ואתה, כאחד האדם, תתנהג כאחד האדם. איני מטיל עליך את החומרות שלי ואיני דורש ממך מה שאני דורש מעצמי. וזהו 'פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו': לישראל שלא יהיו שום צרות; אני - אדרבה, הצרות הרחיבו את לבי והן מקרבות אותי לעבודתך, אבל אותם הצל מכל צרה.
לסיכום:
סיום הפרק מצייר את דמותו של ירא ה' האמיתי: אדם שה' מורה לו דרך נבחרת, שכל שאיפתו 'נפשו בטוב תלין' ואינו מבקש מן העולם הזה אלא שזרעו יירש ארץ. דווקא לו מגלה הקדוש ברוך הוא את סודו ואת בריתו - סוד נצחיות הנפש, סוד י"ג המידות וסודות התורה. עיניו תמיד אל ה', ואף שהעומד עם עיניים למעלה עלול להיכשל, מובטח לו 'כי הוא יוציא מרשת רגליי'. הוא קורא לעצמו יחיד ועני - נבדל מן הבריות ומן הרכוש, נכנע ובוטח רק בה', ונושא על כתפיו את כל העם התלוי בו. הצרות החיצוניות אינן מצירות לו אלא מרחיבות את לבו ומכפרות על עוונותיו, ורק ממצוקת הנפש הפנימית הוא מבקש להיחלץ, וכן מאויביו הרבים השונאים אותו שנאת חמס בלא טעם, ומבקש שהתום והיושר יהיו שומריו. ובחתימה הוא מבקש על הכלל: 'פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו' - שכן את מדרגתו שלו אין הוא דורש מכל אדם, ולכלל ישראל הוא מבקש רק שפע, ברכה והצלה מכל צרה. כן יצילנו ה', אמן ואמן.