בחלק זה של המזמור עובר דוד המלך מן הבקשה על הדרך והלימוד אל הבקשה על הרחמים והסליחה. הוא פונה אל הקדוש ברוך הוא ומזכיר לפניו את החסדים שקיבל עוד קודם שהיה בו כל זכות, ומתוך כך מבקש שיוסיף להשפיע עליו טוב גם היום, ושלא יזכור לו את חטאיו ופשעיו. נלך על סדר הפסוקים ונראה את ביאורי המלבי"ם, ולצידם את דברי רש"י, הרד"ק, האבן עזרא, הרמ"ע מפאנו והמגיד מדובנא.
זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְהֹוָה וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה׃
אומר המלבי"ם: בא דוד ואומר, הנה תראה, בתחילת יצירתי כשהשם העניק לי - תמורת מה היה זה? תמורת כלום. הרי הנעדר לא עבד את השם עדיין, ואי אפשר לומר שקיבלתי בשכר מעשיי, שהרי עדיין לא הייתי. כשהקדוש ברוך הוא יצר את האדם, גידל אותו ברחם אמו, הוציאו לעולם, והצמיח אותו עד שקיבל דעת - כל זה מניין? הכל חסד השם, בלי שהאדם יוכל לומר "אני עשיתי משהו בשביל זה". אם כן כל מה שהושפע לו הוא חסד חינם. מבקש דוד: אנא, תתמיד עליי את החסד הזה גם היום, גם אם איני ראוי. זכור את הרחמים שריחמת עליי בתקופות שבהן לא היה שייך לחפש אצלי זכויות, ואת החסדים שהענקת לי אז - תן לי אותם גם עכשיו.
"זכור רחמיך", אומר המלבי"ם, זה כנגד מה שהקדוש ברוך הוא השלים את האדם בכל איבריו. זה תכלית הרחמים, בכל איבר ואיבר. ובאמת יש לאדם להסתכל על כל איבר ואיבר מגופו ולראות כמה חסד ורחמים עשה עמו השם. קחו את העין: תארו לעצמכם שהייתה בולטת מן הגוף - כמה מאיתנו היו היום עם עיניים? למה נטע אותה השם בתוך ארובה פנימית? שכל מכה תפגע בגולגולת ולא בעין. האף לעומת זאת הוא סחוס ולא עצם, ואם נחבט הוא חוזר לקדמותו, והוא אינו רגיש כמו העין. ולמה שתי עיניים? כדי שיהיה לנו מימד עומק.
ומי שיתבונן רק בעין: יש לה וישרים קבועים שמנקים אותה תמיד, שהרי היא רגישה מאוד והאבק פוגע בה. יש לה עפעפיים, שאם אתה רואה משהו שאינו טוב תוכל לסגור אותן. יש לה ריסים המונעים כניסת לכלוך. ויש לה גבות, שאם אתה מזיע הן סופחות את הזיעה ואינה נכנסת לעין, שהרי הזיעה מלוחה. מי שעבד פעם בשמש ונכנסה לו זיעה לעיניים יודע כמה זה לא נעים; ולכן שמים הטניסאים רצועה על המצח לספוג את הזיעה. הקדוש ברוך הוא דאג לך ושם לך גבות מעל העיניים. וכך אפשר לעבור איבר איבר ולראות את חסדי השם על האדם.
חובת הלבבות מביא משהו מעין זה. שאלו פעם אדם: אם יתנו לך עין נוספת, היכן תניח אותה? אמר: בעורף, בראש מאחור. אמר לו אחר: מה פתאום, לא הגיוני; אני הייתי שם אותה באצבע - רוצה להסתכל אחורה, מזיז את האצבע אחורה; רוצה לראות מה מתחת לשולחן, מכניס את האצבע; רוצה לראות מה בתיק, מכניס את האצבע לתיק. הרבה יותר פשוט. אם כן, לכאורה, השם ברא את האדם חסר, שהרי יכול היה לתת לו עין באצבע.
אבל תתארו לעצמכם מה היית יכול לעשות ביד אם הייתה לך עין באצבע. היית יכול להרים משהו? לשאת משהו? הרי העין כה רגישה - היית יכול להתלבש, לכפתר כפתור? כמה חסד עשה השם שלא נתן לנו עין באצבע. ואולי בעורף? וכי אתה בטוח שאת הכל אתה חייב לראות? השם יצר לך מצב שאם אינך רוצה - אתה מפנה עורף. ואם תהיה לך עין בעורף ותישן על הגב, מה יהיה? ועוד השערות, שתצטרך לגזום אותן כל הזמן מעל העין. בקיצור, מה שהשם עשה הוא המושלם. וזה שאומר דוד: "רחמיך" - שהשלמת אותי בכל האיברים.
מי שיסתכל על האצבע: תארו לעצמכם שהייתה מעט יותר דביקה - כל דבר שהיית תופס היה נדבק לך ביד; לוקח נייר ואינך יכול לעזוב אותו. ואם הייתה פחות דביקה - נסה לדפדף, נסה לאחוז במשהו, הכל היה מחליק מהיד. השם יצר את האצבע ברמת דביקות מדויקת בדיוק כזה שתעזור לי לתפוס דברים, ומאידך גיסא לא תגרום לי לתפוס אותם בלי אפשרות להיפרד מהם. שימו לב ללטאה: באצבעותיה יש דביקות גדולה הרבה יותר, כי עליה לטפס על קירות. אתה אינך צריך לטפס על קירות, ולכן אין לך דביקות כזו. כל ברייה נוצרה לפי צרכיה.
וכן הציפורניים: מה שנותן לנו אפשרות אחיזה חזקה הן הציפורניים, שהן כעין עצם בקצה היד ועוזרות לנו לתפוס. ומעבר לכך, כשאדם רוצה לקחת דבר עדין ודק ביותר, הוא תופס אותו בקצה הציפורניים. ואיני מדבר על קילוף תפוזים. בקיצור, בכל עניין ועניין אנו רואים את חסד השם. זהו "רחמיך".
מהם "חסדיך"? אומר המלבי"ם: כנגד כוחות השכל והבינה. השם עשה עמנו חסד שנשיג גדלותו ואלוקותו, שתהיה לנו תפיסה והשגה בו יתברך, ולא נהיה "כסוס כפרד אין הבין". ולמה נקרא "כפרד"? שהרי האדם צריך ללמוד פרד"ס - פשט, רמז, דרש, סוד - כדי שידע גם את גדלות הבורא. כשאינו משיג את גדלות הבורא הוא נשאר "פרד": יש לו פשט, רמז ודרש, אבל את הסוד לא למד.
ומישהו אמר פעם בהלצה: הספרדים מאוד מחוברים לקבלה, ויש שמתחילים ללמוד קבלה עוד לפני שהם יודעים פשט; כבר פתח "פתח אליהו", כבר פתח "בסטא", עדיין אינו יודע כלום אבל הוא כבר בספירות. שאל אותו: גמרא למדת? ש"ס ופוסקים התחלת? לא, אבל הוא כבר בקבלה. איפה זה רמוז? "ספרד" - סוד, פשט, רמז, דרש. מתחיל מהסוד ורק בסוף מגיע אל הפשט. ובאמת צריך להיות להפך: פרד"ס - פשט, רמז, דרש, ובסוף מגיעים אל הסוד.
על כל פנים, הסוד הוא חסד השם שפתח לנו את העיניים להשיג אלוקותו ואמיתתו. זהו "חסדיך" - השכל והבינה שעשית עמי חסד כדי שאוכל להשיג את גדלותך. ומבאר המלבי"ם שהדברים מקבילים לשני העניינים שאמר דוד קודם, ששניהם מסורים אל השם: בעניינים הגשמיים - "אלוהי בך בטחתי", ואתה נתת לי את כל צרכיי הגשמיים; ובעניינים הרוחניים - "דרכיך ה' הודיעני", ואתה נתת לי את כל צרכיי הרוחניים, את הזכות להבין אותך ולהכיר אותך. ועל כל אלה - "כי מעולם המה", כבר מעת היצירה נתת לי. אנא, המשך והשפע עליי את הכוחות הללו גם הלאה.
רש"י מסביר "כי מעולם המה" - חסד השם מעולם, עוד מימות אדם הראשון, שאמרת לו "ביום אכולך ממנו מות תמות", ונתת לו יום משלך שהוא אלף שנים. לכאורה היה אדם הראשון צריך למות באותו יום שאכל מעץ הדעת, ואיך לא מת? אומרים חז"ל שהחשיב לו הקדוש ברוך הוא יום כיומו שלו, כמו שכתוב "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". יומו של הקדוש ברוך הוא הוא אלף שנה, וריחם עליו והחשיב לו את יום "מות תמות" כיום שלי ולא כיום שלך. ובסופו של דבר חי תשע מאות ושלושים שנה, כי שבעים שנה נתן לדוד - שדוד הוא נשמתו של אדם הראשון, ואד"ם ראשי תיבות אדם, דוד, משיח, שהיא אותה נשמה. אם כן כבר אז עשית חסד, ומעת אדם הראשון נהגת בחסד מרובה כל כך - אז תזכור לי את זה.
חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכׇר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יְהֹוָה׃
כשאני מבקש שתזכור את החסדים ואת הרחמים שעשית עמי עד היום - אל תזכור לי כנגד זה את חטאות נעוריי ופשעיי. ולמה? כי אם תזכור זה ביחס לזה, הדבר יגדיל את חטאותיי ופשעיי. שהרי תאמר: ביקשת שנזכור לך את החסדים? אני זוכר את כל החסדים שעשיתי לך - אם כן איך עשית עוונות כאלה? כל עוון פתאום מקבל זכוכית מגדלת ומקבל נפח, שכגודל החסד כך תגדל התביעה. "כחסדך" היינו לפי שיעור החסד; ואם תזכור לי לפי שיעור החסד - אוי ואבוי מה יישאר ממני. לכן מבקש דוד: את החסדים תזכור, אבל אל תמדוד לפי אותה מידה גם את עוונותיי.
וזהו שאומר "למען טובך ה'" - כיוון שאתה רב טוב, ממילא אתה זוכר את הטוב ואינך זוכר את הרע, בבחינת "לא הביט אוון ביעקב", שהקדוש ברוך הוא כביכול מסיר עיניו מראות ברע. ובאמת זו בקשה שיש בה מעין חוצפה: תזכור את החסדים שעשית ותוסיף לי, אבל אל תשווה אליהם ותבדוק באותו יחס גם את עוונותיי. את זה אתה רוצה שנזכור ואת זה לא? על כך הוא אומר "למען טובך ה'": ממישהו אחר לא הייתי מבקש זאת, אבל ממך, שאתה רב טוב, אני מרשה לעצמי לבקש את הבקשה הזו.
מהם "חטאות נעוריי ופשעיי"? אומר המלבי"ם: חטא הוא מצד תאוות הגוף. ולמה? כי חטא הוא כעין שגגה - "נפש כי תחטא בשגגה" - ואינו במזיד; וכשאדם חוטא מתוך תאווה, זה קרוב יותר לקטגוריה של שגגה מאשר למזיד, במובן של התגבר עליו יצרו. ולכן "חטאות נעוריי" מכוון כנגד "רחמיך" שאמרנו, שהשלמת את גופי ברמ"ח איברים ושס"ה גידים - וכנגד זה אני מבקש שלא תזכור את מה שעשיתי מצד תאוות הגוף.
הפשע לעומת זאת הוא בגדר מרד. חז"ל אומרים: פשעים - אלו המורדים. אדם שעושה מעשה כדי למרוד בהשם יתברך; אין זה כישלון אלא משהו שבמחשבה, כוונה מכוונת למרוד. וזה מקביל ל"חסדיך", שהחסד הוא בזה שיצר לי השם נשמה ונתן לי את האפשרות להכיר אותו - הוא השכל. ומה אתה עושה בשכל הזה? מורד בהשם. לא חטא מתוך תאווה, אלא מגמה ושיטה של מרד. ולכן אני מבקש: גם את פשעיי אל תזכור. ומהו "כחסדך זכור לי אתה"? מבאר המלבי"ם: לא כמו שאתה זוכר את מה שעשית אתה תזכור את מה שעשיתי אני. את החסדים שעשית - תזכור ותמשיך; אבל את הפשעים שלי אל תזכור. רק את הדברים הטובים ואת החסד, ורק אתה - את מה שאני עשיתי, אל תזכור.
מסביר הרד"ק: למה נקשרות ה"חטאות" ל"נעוריי"? כי מה שאדם עושה בנעוריו שייך יותר לגדר חטא, שהרי דעתו עדיין אינה שלמה ואי אפשר לבוא אליו בתביעה מלאה על מעשיו, כיוון שלא הושלם עדיין בדעת, בבינה ובהשכל. וגם אם תאמר שהתכוון למרוד - איזה מרד? ילד הוא, מה הוא מבין, כמה דעת יש בו? גם כוונת מרד שלו נחשבת חוסר דעת, ועדיין בגדר חטא. לעומת זאת כשאדם גדל ועבר את גיל עשרים וכבר קיבל דעת, אם הוא עובר עבירה זה כבר בגדר "פשעיי" ולא בגדר חטא. חטא יכולת לספר כשהיית נער; עכשיו אתה בר דעת, ומה שאתה עושה הוא בגדר פשע, בגדר מכיר את ריבונו ומתכוון למרוד במי שנתן בו דעת - ושם חומרת הדברים גדולה הרבה יותר.
ומהו "וכחסדך זכור לי אתה"? מסביר הרד"ק: אל תזכור לי לא את חטאות נעוריי ולא את פשעיי, אלא תזכור לי את חסדיך, ותגמול לי לפי החסד ולא לפי המשפט. וכל זה "למען טובך ה'" - כי מצד עצמי איני ראוי, אבל טובך דורש זאת: כיוון שאתה רב חסד, מצד ריבוי החסד וריבוי הטוב ממך יתברך ראוי לבקש כן.
טוֹב וְיָשָׁר יְהֹוָה עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ׃
מצד שהשם טוב וישר, הוא יורה חטאים בדרך. "חטאים" - כמו שהסברנו, חטא הוא ביטוי לשגגה, והשם מראה להם את הדרך. רש"י מסביר שהכוונה לדרך התשובה. והרד"ק מדייק ש"בדרך" נכתב בפתח, שזו כעין בי"ת הידיעה - כשם שיש ה' הידיעה כך יש ב' הידיעה - ואין הכוונה לדרך סתמית אלא לדרך הידועה. ומהי? דרך התשובה. ולמה נקראת ידועה? כי כבר ידועה מימות אדם הראשון, שהקדוש ברוך הוא הורה לקין את דרך התשובה, וגם אדם הראשון חזר בתשובה. אם כן, תורה את החוטאים בדרך הידועה מאז.
רש"י מביא מדרש נוסף: כאשר אדם היה רוצח בשגגה, היה צריך לברוח מהר אל עיר מקלט; ואם לא הספיק להגיע, יכול היה גואל הדם לפגוע בו ולהרגו בדרך. ולכן היו שולחים עמו תלמידי חכמים שילוו אותו, ובכל מקום ובכל התפצלות היה שלט: "מקלט מקלט", כדי שידע לאן ללכת ולא יתעכב. בזמנו לא היה לכולם ווייז, והוא עלול היה להתברבר בדרך, לאבד את האות ולא לדעת לאן ללכת - לכן היה צריך שלט שיורה לו: כאן עיר מקלט. זהו "יורה חטאים בדרך": מי שחטא בשגגה, ורצח בשגגה, היו מורים לו את הדרך, בבחינת "תכין לך הדרך". ומצד שהשם טוב, אומר המלבי"ם, הוא מכוון את החוטאים - אלו שמצד השגגה - ומראה להם את הדרך הנכונה.
יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ׃
ומצד שהשם ישר - "ידרך ענווים במשפט וילמד ענווים דרכו". אלו הם היודעים את הדרך, אלא שיש להם מניעות ועיכובים לעשות את הנצרך: למשל יש לו צרכים שהוא זקוק להם, והוא טרוד בענייני פרנסתו, ואין לבו פנוי להשיג את דרכי השם. עליהם מבקש דוד: אתה תדריך אותם שילכו בדרך המשפט, כלומר בדרך הראויה. וכן "ילמד ענווים דרכו" - "דרכו" היא דרך מיוחדת לו יתברך, בבחינת "סוד ה' ליראיו".
ומבחין המלבי"ם בין "יורה" ל"ידרך" ל"ילמד": להורות וללמד שייך בדבר שאינך יודע, ולכן מורים לך ומלמדים אותך. להדריך שייך במי שאינו יכול - כאדם נכה המדדה, שצריך לתת לו יד ולהדריך אותו. והלימוד גדול מן ההוראה. לכן כאן הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ילמד ענווים דרכו: מי שעומד בדרגת ענווה, שם מלמד אותו הקדוש ברוך הוא את דרכו הפרטית, שהיא דרך השגת השם והדבקות בו - כפי שראינו קודם, הנבואה. זו הדרך הייחודית להשם יתברך, ומי שהוא בגדר עניו זוכה להשיגה. ומי שהיה "העניו מכל האדם אשר על פני האדמה" - זכה לנבואה הגדולה ביותר.
ככל שאדם תופס פחות מקום, יש יותר מקום להשם יתברך, ולכן הוא יכול לקבל נבואה בדרגה גבוהה יותר. וככל שהוא תופס יותר מקום, אין מקום לשכינה להידבק בו: "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", "גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל". לכן לענווים מורה השם את הדרך הפרטית שלו, וזה "ידרך ענווים במשפט" - לעומת החוטאים שלמדנו עליהם.
ולמה נקרא החוטא חוטא? מסביר המלבי"ם: חוטא הוא מי שלא קלע אל המטרה. כיצד אומרים על אדם שלא פגע במטרה? "החטיא". החטיא פירושו שפספס את הדרך הנכונה ולא קלע למטרה. ולכן חטא הוא מלשון חיסרון, כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים" - היינו חסרים, וכמו "קולע אל השערה ולא יחטיא", שלא יחסיר את המטרה. החוטא הוא מצד השגגה, והיות שלא הגיע אל הכתובת הנכונה, השם מורה לו את הדרך. ו"דרך" היא הדרך המרכזית, להבדיל מ"אורחות" שהן הדרכים המתפצלות והצרות יותר, שבהן צריך הרבה אבחנה. את החוטא בשגגה קודם כל מעמידים על הדרך המרכזית.
כׇּל אׇרְחוֹת יְהֹוָה חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו׃
האורחות מופיעות בפסוק הבא. הגם שלפעמים אנו רואים כביכול שהשם אינו הולך בדרך המרכזית אלא באורח פרטי - דרך צרה הנוטה מן הדרך הכוללת - כגון צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, שלכאורה הוא היפך הדרך הישרה המתבקשת, אורחות עקלקלות, לא הדרך שהיינו מצפים לראות בה הנהגת צדק ומשפט ויושר - על זה הוא אומר: "כל אורחות ה' חסד ואמת". גם האורחות הללו, הנראות לך עקלקלות וכסטייה מצדק ומשפט, דע לך שהן חסד ואמת: חסד מאת השם ואמת, שהרי "לא עביד דינא בלא דינא". אם אדם רואה "עשיתי טוב וקיבלתי רע", דע לך שהרע הזה לטובתך, והוא תשלום על חשבון אחר, ובזה הציל אותך הקדוש ברוך הוא מרעה גדולה יותר, ואין סוף חשבונות שמיים - ולכן זו גם אמת: חסד עשה עמך והוא דין אמת וצדק.
ולכן כאשר נפטר לאדם קרוב, מבקשים ממנו לומר "ברוך דיין האמת". קשה מאוד, וזה קרוב, ולפעמים - השם ישמור - ילדים בקטנותם וטרגדיות קשות; ואף על פי כן השם הוא דיין האמת, ואין שם ברכה אחרת, אותה ברכה עצמה: השם דן דין אמת. אם כן כל אורחות השם, לא רק הדרכים הגלויות והברורות אלא גם האורחות הנסתרות שבהן איני רואה דרך, ולהפך, אני רואה דברים הנראים מנוגדים לחסדי השם - הכל בבחינת חסד ואמת. לפעמים הצדיק מקבל כאן עונש קל כדי לכפר ולקבל שכרו מושלם לעולם הבא; לפעמים מצד האמת מאריך השם לרשע אפו כדי שיעשה תשובה ויתקן דרכיו; ולפעמים כדי שתתמלא סאתו ויאבד את העולם הבא.
וכל זה ידוע למי? "לנוצרי בריתו ועדותיו". הם האנשים שיודעים באמת שהכל חסד ואמת. מי שאינו נוצר בריתו ועדותיו, שאינו שומר מצוותיו - תמיד יש לו קושיות ותמיד יש לו שאלות. אבל שימו לב: כשאדם מתחיל לקיים מצוות, פתאום אין לו שאלות. אנשים שבאים להתקרב - בתחילה אתה רואה אותם מלאים שאלות כרימון; ואם תקרב אותו ותאמר לו: בוא תתחיל לקיים מצווה, בוא תתחיל במשהו - פתאום אין לו שאלות. מי תירץ לו אותן? זה דבר פלא. כיוון שבאמת רוב השאלות אינן נובעות משאלה אלא הן סוג של תירוצים: אני רוצה לתרץ לעצמי למה איני עושה, ומיד אני מתחיל בשאלות.
כמו אותו יהודי חרדי שעבר ליד הפגנה של חילונים. ראתה אותו אחת והתחילה לצעוק: לך תעשה צבא! הוציא לה פנקס חוגר והראה לה: עשיתי שלוש שנים צבא, וגם הייתי בקבע. אמרה: אז לך לעבוד! הוציא פנקס אחר והראה לה שהוא עובד ותיק בחברה. מה נשאר לה לומר? "אז לך לעזאזל!". אמר לה: למה לא אמרת מראש? הרי זה מה שאת רוצה - אז תגידי מראש; למה לעטוף את זה בצבא ובעבודה? התכלית היא "לך לעזאזל", אז למה כל ההצטדקות הזאת? כך כשאדם מתקרב, פתאום אין קושיות. ה"למה ולמה" הם תירוצים, כי נוח לי במקום שבו אני נמצא. אבל נוצרי בריתו ועדותיו יודעים שכל אורחות השם חסד ואמת. תתחיל לשמור מצוות - ותראה שאתה מאבד את כל הקושיות.
לְמַעַן שִׁמְךָ יְהֹוָה וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנִי כִּי רַב הוּא׃
פסוק זה תמוה מאוד, וכל אחד מן המפרשים מנסה בדרכו ליישבו. כשאדם בא לבקש מחילה מחברו, אדרבה - הוא מנסה לגמד את מה שעשה ולא להגדילו, והיא הנותנת לקבל מחילה: כיוון שהעוון לא היה גדול כל כך, תסלח לי. אבל לבוא ולומר "תסלח לי כי העוון גדול"? זה אינו נתפס. "וסלחת לעווני כי רב הוא" - וכי מפני שהוא רב אני צריך לסלוח לך? להפך, "כי רב הוא" היא סיבה שלא לסלוח. כיצד מתקבלת בקשתו של דוד על הדעת?
המלבי"ם מסביר שהפסוק חוזר אל התפילה, וה"למען" שכאן מוסב על מה שביקש קודם "חטאות נעוריי ופשעיי אל תזכור": למה אני מבקש כדבר הזה? למען שמך ה'. והחידוש שלו הוא ש"כי רב הוא" אינו מוסב על העוון אלא על "שמך ה'": למען שמך ה' אני מבקש וסלחת לעווני, כי רב וגדול הוא שמך - והיות שכן, ראוי אתה למחול ולסלוח. ולא זו בלבד שאני מבקש שתסלח לי את הפשעים, אלא גם את העוון, שהוא חמור יותר. ולמה שתמחל? כיוון ששמך רחמים ואתה מלא רחמים, ומפני ששמך רב וגדול - אתה רב לסלוח.
ומהו עוון? מבאר המלבי"ם שעוון, בשונה מפשע, הוא דבר הנעשה על ידי עיוות השכל. כשאדם חוטא - זו שגגה; וכשאדם פושע במזיד - אין זה בהכרח מתוך רצון להכעיס. אבל כשאדם עושה עוון, דהיינו במזיד ומתוך עיוות השכל, כבר פיתח אידיאולוגיה לחטאיו ומצא להם צידוקים שכליים, וזה כמעט מצב של אל חזור, שהרי משהחל למצוא צידוק למעשיו קשה מאוד להחזירו בתשובה משם. ועל זה הוא מבקש "וסלחת". ולשון סליחה, אומר המלבי"ם, היא הגדולה שבכל הלשונות המורים על נשיאת חטא - יש מחילה, יש כפרה, ויש עוד ביטויים, והגדול מכולם הוא הסליחה. אני מבקש שתסלח, היינו מחיקה גמורה, אף שזה עוון של עיוות השכל - כי שמך רב וגדול ואתה רב חסד.
הרד"ק מסביר: "למען שמך ה'" - כיוון ששמך נקרא טוב וסלח, אני מבקש שתסלח לעווני. ומדייק הרד"ק שלא נאמר "וסלחת לעוונותיי" אלא "לעווני" - הרי מדובר בחטא ספציפי, והוא הגדול שבחטאי דוד, עוון בת שבע. וכאן אומר דוד: הגם שביקשתי מלפניך מחילה וסליחה על חטאותיי ועל פשעיי, יש לי עתה בקשה מיוחדת על עוון מיוחד שהוא גדול מכל העוונות, ועליו אני חוזר ומבקש פעם שנייה. אם כן "כי רב הוא" הוא הסיבה מדוע אני מייחד את הבקשה בנפרד מן הבקשה הכוללת שכבר ביקשתי: מפני שמדובר בעוון גדול, לכן אני מייחד עליו בקשה ספציפית.
האבן עזרא אומר ש"כי רב הוא" אינו בא כטעם לסליחה, אלא במשמעות "אף על פי" ו"הגם" - שהרי למילה "כי" יש כמה וכמה פירושים. וסלחת לעווני הגם שרב הוא: אני מבקש שתסלח לי אף שהעוון גדול ואני יודע שכפרתו קשה. אך לא מפני שהוא רב הוא ראוי לסליחה - להפך; אלא תסלח לי הגם שהעוון גדול. וכמו שמצאנו אצל משה רבנו שהעתיר ואמר "כי עם קשה עורף הוא": תסלח להם, אתה יודע שהם עם קשה עורף וממרים - ואף על פי כן תסלח להם.
לרמ"ע מפאנו יש כאן חידוש נפלא ומפורסם. ידוע שעיקר התשובה הוא הווידוי; ולא זו בלבד, אלא לשיטת הרמב"ם אין בתורה כלל מצוות עשה של תשובה, אלא מצוות הווידוי - "והתוודו את חטאתם" היא מצוות העשה של התשובה לדעתו. וההודאה "חטאתי" היא העיקר, שהרי לפני שאדם מתוודה נאמר "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" - אומר השם: אני אשפוט אותך על שאמרת לא חטאתי. ולכאורה, אם חטאה - תשפוט אותה על חטאה, ולמה על "אומרך לא חטאתי"? אלא שהגרוע מכל הוא לומר "לא חטאתי": כשאדם חטא ולפחות מכיר בחטאו, הוא עוד ישוב בתשובה; אבל כשאומר "לא" - לעולם לא ישוב. אם כן הווידוי הוא העיקר.
ויש בידינו הלכה: מודה בקנס פטור. דיני קנסות הם כל המצבים שבהם חייבים לשלם שלא לפי הנזק. גנב משלם כפל - וזה אינו לפי הנזק, שהנזק הוא הקרן, והתשלום הנוסף הוא קנס. תשלומי ארבעה וחמישה קנס; אונס ומפתה חמישים כסף ומאה כסף, סכום קצוב בתורה ולא לפי הנזק - קנס; שלושים של עבד - קנס. כל הסכומים הקבועים בתורה, או סכומים שאינם לפי ערך הנזק, הם קנסות. ואם אדם גנב ומיהר לבית הדין ואמר: רבותיי, אני מודה, גנבתי - אומרים לו שלם קרן, ומודה בקנס פטור. הלכה מוסכמת, ואין עליה ויכוח, בבבא קמא דף ע"ד.
ומה הדין אם תבעו אותו והגיע לבית הדין לאחר שכבר נתפס ברשת, ואז אמר: כן, אני מודה, גנבתי - וכל רצונו להיפטר מן הקנס? אומרים לו: מאוחר מדי. להודות בקנס יכולת לפני שבאו; עכשיו, אחרי שבאו עדים המעידים נגדך, אין צורך בהודאתך.
וכעת השאלה המורכבת יותר: מה הדין אם הודיתי בבית הדין שגנבתי, ואמרו לי מודה בקנס פטור, ואחרי שתי דקות הגיעו עדים ואמרו: רבותיי, דעו שפלוני גנב ובאנו להעיד על כך. האם נאמר שהודאתך מיותרת, שהרי יש עדים המעידים שגנבת - ולכן תשלם גם את הקנס? או שנאמר: הגעתי לפני שבאו עדים, והודיתי בקנס בשעה שעדיין לא היו עדים, והם באו רק אחריי - ואם כן כבר נפטרתי? זו מחלוקת רב ושמואל: רב אומר מודה בקנס ואחר כך באו עדים - פטור; ושמואל אומר מודה בקנס ואחר כך באו עדים - חייב, כיוון שהודאתו כבר מיותרת והנה יש עדים שירשיעוהו.
יוצא אם כן שכל עניין התשובה בינינו לבין המקום יכול להתקיים רק לשיטת רב ולא לשיטת שמואל. שהרי כשאני בא ואומר חטאתי, עוויתי, פשעתי - מה קורה אז? באים מלאכי מרום ומעידים גם הם, שהרי עיני השם משוטטות בכל הארץ ויש מלאכים המשוטטים ורואים את מעשי בני האדם ומעידים על האדם. באים המלאכים ואומרים: פלוני עשה עבירה כזו וכזו. אומר להם הקדוש ברוך הוא: הוא כבר הודה. הגיעו עדים אחרי שכבר הודה והתוודה - ולשיטת רב, הודה ואחר כך באו עדים, פטור מן הקנס. אבל לשיטת שמואל, מה יועיל הווידוי? הרי בסוף באו עדים, ומודה בקנס ולאחר מכן באו עדים - חייב. נמצא שכל עניין הווידוי מועיל לנו רק לשיטת רב.
וזהו שאומר דוד המלך: "וסלחת לעווני כי רב הוא" - ריבונו של עולם, תסלח לעווני, כי הלכה כרב. "רב הוא" - ההלכה כרב, ואם כן תסלח לעווני. הפלא ופלא.
ולפי זה מתפרש מדרש פליאה המובא בדמשק אליעזר, מדרש מפליא כשמו: "אוי מי יחיה משומו אל" - כך אמר בלעם - הדא הוא דכתיב "וסלחת לעווני כי רב הוא". מה הקשר בין "מי יחיה משומו אל" לבין "וסלחת לעווני כי רב הוא"? לפי דברינו הדבר מתפרש נפלא: "משומו אל" נכתב בלי וי"ו, וניתן לקוראו כאילו נאמר "מי יחיה משמואל" - מי יכול לחיות על פי שיטתו של שמואל? שהרי תמיד כשאני מתוודה באים מלאכים ומעידים, ועל ידי זה אני מתחייב; מי יוכל לחיות כך? על זה אומר המדרש: אוי מי יחיה משמואל - זהו שכתוב "וסלחת לעווני כי רב הוא", שרק לפי שיטת רב אפשר לשרוד, שרק לשיטתו התשובה והווידוי מועילים לי, שאף שלאחר מכן יבואו מלאכים ויעידו על עוונותיי - כבר הודיתי, ולרב, משהודה ואחר כך באו עדים, אי אפשר לתבוע אותו עוד.
גם המגיד מדובנא מבאר את הקושי שעמדנו עליו - וכי מפני שהעוון גדול הוא ראוי לסליחה? הרי להפך. ומשל למה הדבר דומה: יש שבעל חוב מגיע לפשיטת רגל, ורובצים עליו חובות כבדים מאוד, ואז עושים כינוס של כל הנושים, ובעל החוב מנסה להגיע עמם לעמק השווה ולראות מה אפשר לעשות - חלק יוותרו, חלק יקבלו, חלק תספורת וגילוח ועוד כל מיני דרכים. ואם אתה אזרח פשוט וקשה יום שבקושי חי ואין לו מאין לאכול, תגיד תודה אם תקבל משהו, והרבה פעמים מבעלי חובות כאלה אתה מקבל קצבה של ארבעים שקלים בחודש במשך ארבע מאות שנה; בסוף תקבל את כל כספך - אם לא אתה, אז נינך ונכדך. פורסים חובות.
אומר המגיד מדובנא: באופן רגיל, כשאדם מתחייב כלפי מישהו, הוא תמיד מנסה לגמד - זה חוב קטן, אל תדאג, אפרע לך, זה כלום, אין לך מה לדאוג. אבל באותה דוגמה, כשמכנסים את כל הנושים, הדרך היא הפוכה: רבותיי, אני רוצה שתבינו, העסק לפני שוקת שבורה; הוא היה עסק חי, וכבר מזמן הוא עסק מת. ודעו שחוץ ממה שאתם יודעים רובצים עליי עוד חובות: עוד ארנונה של שלושים שנה, ועוד זה, ובכלל המשכנתא על הדירה עדיין לא שולמה. ומחוב שחשבו שהוא חמש מאות אלף דולר מתברר שיש עשרים מיליון. מה הוא עושה? מנפח ומנפח את החוב, כדי שיאמרו לו: טוב, תביא כבר כמה שיש, תביא מאה וחמישים דולר לחודש, תביא מה שיש - העיקר שנראה את האור בקצה המנהרה, תביא משהו.
וזה בדיוק מה שאומר כאן דוד המלך: ריבונו של עולם, מה נוכל לומר לפניך? לעשות תשובה שלמה על כל עוונותינו? הרי עוונותינו רבו למעלה ראש, העוון רב הוא וגדול כל כך. אם על כל עוון היינו צריכים לעשות תעניות כמניין תעניות האר"י הקדוש, יחיה אדם אלפיים שנה ולא יספיק לכפר על כל עוונותיו. לכן ריבונו של עולם, העוון שלנו גדול כל כך - תסתפק בתשובה מינימלית, במשהו שאנו עושים ככה, מקופיא לצערנו, ולא באמת תשובה הראויה לכל עוון ועוון. "כי רב הוא" - כיוון שהעוון כה גדול, הסתפק אפילו במעט תשובה ונצא בה ידי חובה. כך מבאר המגיד מדובנא, אף הוא פלא ופלא.
דוד המלך מזכיר לפני הקדוש ברוך הוא את חסדיו מראשית היצירה - הרחמים שבהשלמת הגוף על כל איבריו, והחסד שבשכל ובבינה להכיר את בוראו - ומבקש שיתמיד עליו אותו חסד חינם גם היום. הוא מבקש שלא ייזכרו חטאות נעוריו שמצד תאוות הגוף ולא פשעיו שמצד המרד, ולא יימדדו כנגד גודל החסד, אלא "למען טובך ה'" שאינו מביט באוון. ומתוך שהשם טוב וישר הוא מורה לחוטאים בשגגה את הדרך הידועה, דרך התשובה, ומדריך ומלמד את הענווים את דרכו המיוחדת; וכל אורחותיו, גם הנסתרות והנראות עקלקלות, חסד ואמת הם - ויודעים זאת נוצרי בריתו ועדותיו. ולבסוף הבקשה התמוהה "וסלחת לעווני כי רב הוא", שנתבארה בכמה פנים: כי רב וגדול שמך (מלבי"ם), כי זה עוון מיוחד הטעון בקשה בפני עצמה (רד"ק), הגם שרב הוא (אבן עזרא), כי הלכה כרב שמודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור (רמ"ע מפאנו), וכי מרוב גודל החוב אנו מבקשים שתסתפק במעט התשובה שבידינו (המגיד מדובנא).