מזמור כ"ה בתהילים בנוי, כדברי הרד"ק, על סדר האל"ף בי"ת: "לדוד אליך ה' נפשי אשא" - אל"ף; "גם כל קֹויך" - גימ"ל; "דרכיך ה' הודיעני" - דל"ת; "הדריכני באמתך" - ה"א; "זכֹר רחמיך" - זי"ן, וכן הלאה. הרד"ק מלמדנו כלל: כל מזמור הנאמר בסדר אל"ף בי"ת - לפי גודלו ולפי הדברים הנכבדים הנאמרים בו נאמר כן. כלומר, כאשר דוד המלך בא לומר דברים יקרי ערך ובעלי מעלה, הוא מסדר את המזמור על סדר האותיות. וידוע שעל פי סוד יש עניין גדול בסדר האל"ף בי"ת - אור ישר ואור חוזר, ולעומתו סדר תשר"ק.
אלא שיש כאן שני חריגים. הראשון: בפסוק הראשון נכללות שתי אותיות - "לדוד אליך" באל"ף, ומיד "אלֹהי בך בטחתי" בבי"ת, ורק אחר כך "גם כל קֹויך" בגימ"ל; וכן האות וי"ו נמצאת באמצע פסוק ה': "הדריכני באמתך ולמדני". השני: יש שני פסוקים הפותחים באות רי"ש - "ראה עניי ועמלי" ו"ראה איבי כי רבו". אומר הרד"ק: לא נודע אצלנו מפני מה באלה כן, אלא אם כן נזדמן לו כך בפיו ברוח הקודש. ואכן ספר תהילים נתחבר ברוח הקודש, כדברי דוד עצמו "ומלתו על לשוני", ולכן יש בו עניינים וסודות נסתרים. ועל דרך הדרש: "בך בטחתי" - "בך" בגימטריה כ"ב, רמז לכ"ב האותיות שעליהן בנוי המזמור.
יש מפרשים שהאותיות ב', ו' ו-ק' אינן פותחות פסוק במזמור מפני שגימטריה שלהן עולה "גיהנום", ולכן החסירן דוד המלך, ובמקום קו"ף כתב פעמיים רי"ש. והרמז - להינצל מן הגיהנום. עניין זה מתחבר מאוד לאמירת המזמור בתחנון. ידוע שבמזמור זה צריך לכוון למסור נפשו להשם יתברך, ולרדת אל עמקי הקליפות כדי להוציא משם ניצוצי קדושה. ולכן, אם אדם נופל על פניו ואינו מכוון כראוי, במקום שיוציא את הניצוצות הוא עלול להימשך עמהם חס ושלום. כך מביא האר"י הקדוש על יוחנן כהן גדול, שקרא את המזמור ועשה נפילת אפיים ולא כיוון בה כראוי, ונמשכה נפשו אחר הקליפות. מטעם זה הספרדים אינם עושים נפילת אפיים ממש, אלא קוראים את המזמור בישיבה כקורא מזמור; ואילו אלה שעושים נפילת אפיים אינם אומרים מזמור זה. ולפי זה מתאים מאוד שהאותיות שגימטרייתן גיהנום חסרות כאן, שכן במזמור זה יורדים אל בחינת הגיהנום להוציא משם ניצוצי קדושה.
לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא׃
מהו "נפשי אשא"? כמה ביאורים בדבר. הרד"ק מביא שזו דרך תחינה, כלשון "נִשָּׂא לבבנו אל כפים" - אני מתחנן ומבקש ממך. ויש אומרים שהוא לשון מנחה ודורון, כמו "וישא משאֹת מאת פניו" - אני נותן לך את נפשי כקרבן, וכדרך זו הולך גם האלשיך הקדוש. המדרש מפרש מלשון ציפייה, כמו "ואליו הוא נֹשֵׂא את נפשו" שנאמר בשכיר המצפה לשכרו: נפשי מצפה אליך ומקווה לך, כשכיר הנושא נפשו אל משכורתו. ורש"י מפרש: "נפשי אשא" - אכוון את ליבי, אכוון ליבי ודעתי למה שאני מתפלל אליך.
דבר אחר מביא הרד"ק בשם המדרש: "נפשי אשא" - זהו שנאמר "בידך אפקיד רוחי, פדית אותי ה' אל אמת". כשאדם ישן הוא מפקיד רוחו אצל הקדוש ברוך הוא. ולא רק בשעת שינה: המקובלים אומרים שבעת חצות חלק מנשמת האדם יוצא לתת דין וחשבון. לכן דיברנו כבר שחובה להקדים קריאת שמע שעל המיטה לפני חצות, שכן לאחר חצות כבר עזבה הנשמה, ואף שעדיין יש לקרוא - התועלת מועטת. וזה נכון גם אם הולך לישון בארבע לפנות בוקר, ואפילו אם אינו ישן כלל, כגון בליל שבועות ובליל הושענא רבה.
וממשיך המדרש: שמא עמד שחרית ולא מצאה? וכי אירע שאדם הפקיד רוחו ולא החזירוה לו? והרי נאמר "אל אמת" - אמת לשון נאמן, השם נאמן להחזיר לי את רוחי. אמר רבי אלכסנדרי: בנוהג שבעולם, אדם מפקיד אצל חברו חדשים ומחזירם ישנים. אם אני מפקיד אצלך כלי או רכב, וכי אקבלנו חדש יותר? להיפך, הוא חוזר בלוי. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן: אדם יגע במלאכתו כל היום ולעת ערב נפשו יגעה ושחוקה, והוא ישן ומשלים נפשו אצל הקדוש ברוך הוא, ובשחרית היא חוזרת לגופו חדשה ונוחה, שנאמר "חדשים לבקרים רבה אמונתך". ואמרו: ממה שאתה מחדשנו בכל בוקר ובוקר, אנו יודעים שרבה אמונתך לתחיית המתים - שהרי מי שהחייני היום לאחר מיתת הלילה (ושינה אחד משישים במיתה), ודאי יחייני בבוא זמן תחיית המתים.
המלבי"ם מסביר שפסוק זה הוא מעין כותרת ותצהיר על כוונת המזמור כולו ויסודו. אדם היורה בחיצים מציב לו מטרה ובודק אם פגע בה. כך אומר דוד המלך: ריבונו של עולם, המטרה והתכלית של הכול - זה אתה. בין בעניינים הגשמיים ובין ברוחניים, אליך נפשי נושאת, רק אליך. אתה עיקר מגמתי, אליך שאיפתי, אתה תכלית מבוקשי, ואיני מבקש עוד דבר בעולם. לאדם יש רצונות ושאיפות והנאות עצמיות; דוד אומר: לי אין כלום, רצוני האחד לעשות נחת רוח לפניך. כך אמר הרב שטיינמן זצ"ל בהיותו נער, כשנשאל בשווייץ מה שאיפתו - "להיות מרכבה לשכינה". זו שאיפתו של דוד, רגל רביעית במרכבה. וכל חפציו אינם אלא אמצעי אל התכלית: אם הוא מבקש דבר גשמי, זה כדי שיקרב אותו אל השם. אני צריך בית כדי שאוכל לחיות בו וללמוד ולעבוד את ה', אבל איני מבקש את הבית כתכלית.
האלשיך הקדוש מבאר: דרך העולם שכאשר אדם שולח דורון למי שגדול ממנו, איכות הדורון משוערת לפי המשלח ולפי המקבל. כך גם נידון בדיני משלוח מנות - השיעור לפי הנותן ולפי המקבל. אם אני נותן מתנה לשר או למלך, לא אביא לו דבר פשוט אלא דבר נכבד; ומצד שני, אם אני שר ומלך הנותן לאדם פשוט, גם אז לא אתן דבר פחות ערך, שאין זה כבודי.
אספר לכם מעשה שהיה. המלך חסן ממרוקו היה נוהג לשהות חודש בשנה בצרפת אצל בנו. יהודי מהארץ שהגיע לשם לחגוג בר מצווה לבנו, שמעו שהמלך שוהה בקומה שמעליו, והציעו לו לברך עליו "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". נכנס עם בנו, ביקש רשות, ובירך. שאל אותו המלך לשלומו ולמעשיו, וסיפר לו שבא מן הארץ לחגוג בר מצווה לבנו. ביקש המלך לתת מתנה לילד, והוציא פנקס צ'קים וכתב צ'ק על סך עשרת אלפים דולר. נבוך האיש ואמר שזה מוגזם, ואמרו לו: המלך אינו יכול לתת פחות מזה, אין זה כבוד המלכות. לא מכובד שמלך ייתן מאתיים שקלים. זהו בדיוק הרעיון שהאלשיך מלמדנו.
ובזה מבאר האלשיך את הפסוק: אומר דוד, במה אקדם פניך, איזה דורון אוכל לתת למלך מלכי המלכים? מצד עצמי אני בגדר "לדוד" בלבד - בלי תואר ובלי הדר מלכות, שהרי מול השם יתברך מה אני? לא כלום. ומצד המקבל, אתה מלך רם ונישא. מה יכול אדם קטן כמוני לתת למלך כזה? מה הדבר היקר ביותר שיש בי? הנפש. הגוף גשמי הוא ונרקב בקבר, אך הנפש היא הדבר הרוחני שבי, חלק אלוה ממעל, ממך יתברך. לכן - "אליך ה' נפשי אשא", את נפשי אתן לך כדורון.
אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אוֹיְבַי לִי׃
ממשיך האלשיך: שמא תאמר, הרי הדורון עצמו עלול להתבייש - תראה את הנפש כמה היא מוכתמת ופגומה. על כך אומר דוד: מזה איני חושש, "אלֹהי בך בטחתי אל אבושה", שאני יודע שנפשי מזוככת ושאני עובד אותך באמת. ממה כן אני חושש? שכאשר אתן את נפשי כמתנה - אמות, ואז "אל יעלצו אויבי לי". יש אנשים המצפים כל העת מתי כבר ייפטרו ממני, מוציאים דיבתי רעה ומדברים כנגדי - דואג האדומי, אחיתופל וכל שונאי דוד. מזה אני חושש: שאם תיקח עתה את נפשי יעלצו אויבי, ויהיה בזה חילול השם. לכן, ריבונו של עולם, קבל ממני את הרצון הטוב - די שיש בי רצון גמור לתת לך את נפשי, אף שבפועל איני נותן אותה.
המלבי"ם מבאר שדוד מבקש כאן הן על צרכיו הגשמיים והן על צרכיו הנפשיים, ופותח בגשמיים. בכל ענייני הגשמיים - "בך בטחתי", ולכן "אל אבושה". הדבר דומה לילד הבא לבקש כסף מאביו: כשאמו שלחה אותו לקנות במכולת אין לו אי נעימות כלל, הכול בשביל אבא; אבל כשהוא מבקש לצורך עצמו הוא מרגיש לא נעים. אומר דוד: כשאני מבקש את צרכיי הגשמיים - "בך בטחתי", כל צרכיי הם בשבילך, כדי שאוכל לעובדך. לכן איני מתבייש לבקש, ואף מבקש "אל אבושה" - שאם אבקש ולא אקבל, יתחלל שם שמים ויאמרו: הנה דוד מבקש מה' ואינו נענה, ואז "יעלצו אויבי לי". כל מגמתי היא קידוש השם שייעשה על ידי הדבר.
גַּם כָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם׃
אומר המלבי"ם: דוד מוסיף שעל ידי שתמלא את בקשתי יסובב שגם כל קוויך לא יבושו; ואילו אם לא תמלא את ביטחוני - המקווים לך יבושו. ועל ידי כך "יבֹשו הבוגדים ריקם": המורדים בך יתביישו כשיראו שהמקווה לה', הבוטח בו והדבק בו - מקבל, ואילו הדבקים בהבל לא קיבלו כלום, כי לא בטחו בה'.
מהו "הבוגדים ריקם"? הרד"ק מפרש: אלה הבוגדים בי וביראיך ריקם, כלומר חינם ובלי סיבה - המתנגדים לי ולקוויך מתוך שנאה בלבד, כאותם המלעיבים במלאכי האלוקים. הם יבושו, משום שלא בטחו בך, ואילו אני שבטחתי בך - אתה מושיעני. ורש"י מפרש אחרת: "הבוגדים ריקם" הם הגזלנים והחמסנים, שבוגדים בה' ומושיבים את העניים הנגזלים ריקם, מרוקנים אותם מנכסיהם.
ומדרש שוחר טוב אומר: "גם כל קֹויך לא יבֹשו" - אלו ישראל. אמר דוד: בשעה שאני עומד בתפילה לפניך, עליי ועל עמך ישראל אני מתפלל. המדרש בא לבאר מדוע פתאום מכניס דוד את "כל קוויך" לתוך תפילתו הפרטית, ומשיב: זו גופא כוונתו - איני מתפלל על עצמי בלבד. "אל תהי תפילתי מאוסה לפניך, מפני שעיני כל ישראל תלויות בי ועיניי תלויות בך" - הם מצפים לתפילתי ומצפים לראות אם אֵענה, ואני מצפה לך. ואם תשמע תפילתי, כאילו שמעת את תפילתם, שהרי כולם תלויים בי ומצפים למוצא פי. לכן "לא יבֹשו", אלא "יבֹשו הבוגדים ריקם".
דְּרָכֶיךָ ה' הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי׃
עד כאן דיבר בצרכים הגשמיים; מכאן ואילך, אומר המלבי"ם, עובר לצרכים הנפשיים - קרבת אלוקים, הכרת הנהגת השם ודרכיו, ודבקות הנפש בו. וכבר למדנו פעמים רבות בפירוש המלבי"ם למשלי את ההבדל בין "דרך" ל"אורח": הדרך היא הדרך הסלולה לרבים, האוטוסטרדה, ואילו האורח הוא השביל המתפצל מן הדרך הראשית ומוליך אל העיר או אל מקומות פרטיים. ולכן נאמר "ילכו אורחות עקלקלות" - דרכים עוקפות וצירי תנועה צרים המובילים למקומות מסוימים.
בנמשל: "דרכיך" הן דרכי הנהגתו הרגילות והמצויות של הקדוש ברוך הוא, ואלו אינן מצריכות עיון רב, ולכן די בהן ב"הודיעני". ואילו "אורחותיך" הן ההנהגות הפרטיות והלא־סטנדרטיות שהוא נוהג עם אנשים מסוימים, וזה כבר מצריך לימוד ועיון - ולכן "למדני", שהלימוד גדול יותר מן ההודעה. למשל, כשאדם רואה מישהו שעבר צרה קשה מאוד ושואל את עצמו במה זכה לכך, ורואה שמידת הדין פגעה בו - זה בגדר אורחות, מצבים נקודתיים שאיני מבין. וכן בהנהגת האדם עצמו: בדרך הרגילה "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא ארך אפיים" - זה בגדר דרכיך. אבל לפעמים צריך אדרבה להתאכזר, כשמדובר ברשעים שאסור לחוס ולחמול עליהם שלא ייצא מכך נזק - וזה בגדר אורחותיך. על כן מבקש דוד: את זה אתה תלמדני, מתי ראוי וכיצד ובאיזו מידה, כדי שלא אעשה דבר המנוגד לרצון הבורא יתברך.
הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם׃
לאחר שביקש שיודיעהו את ההנהגה במידות, מבקש דוד עתה על הדברים הנעלמים משכל האדם, שאי אפשר להשיגם אלא בנבואה, בבחינת "סוד ה' ליראיו": מי שקיבלם בנבואה - ישיג, ומי שלא - לא ישיג. הם חלקים שאין דרך להגיע אליהם בשכל, אלא בשפע עליון בלבד.
וכאן ראוי להזכיר מה שכבר הסברנו לא פעם: הנבואה בעיקרה אינה נועדה למסירת מסרים, כפי שרבים טועים לחשוב. נביא זוכה לנבואה כדי לקדם אותו בעבודת השם: כשאדם מגיע לדרגת דבקות, הוא זוכה לקשר עם הקדוש ברוך הוא, והקשר הזה מחבר אותו אליו יותר ומביאו להשגות שלא השיג קודם. וכשהשם צריך להעביר מסר, הוא מעבירו דרך נביאים. אך ראו: היו בישראל מיליון ומאתיים אלף נביאים, ואילו נביאים שנבואתם נכתבה ונמסרה לדורות היו ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות בלבד. הרי לכם כמה מעט נביאים נשלחו למסור מסרים לעומת אלה שזכו לנבואה בלי למסור דבר - שכן עיקר הנבואה הוא לקרב את הנביא אל בוראו.
והחלקים הללו, אומר המלבי"ם, מתחלקים לשניים: מעשי ועיוני. השכל העיוני עוסק בענייני האלוקות - להעמיק באלוקותו יתברך, במידותיו, בדרכיו, בספירות ובדרכי הנהגתו; והשכל המעשי עוסק בתורה ובמצוות ובעבודת השם - כיצד לקיים כל מצווה ואיך לעשותה. על החלק המעשי הוא מבקש "הדריכני באמתך" - איני צריך אלא הדרכה כיצד לעשות את הדברים לפי אמיתתם; ועל החלק העיוני, שהוא לימוד גדול יותר, הוא מבקש "ולמדני".
ומדוע הוא מבקש כך? "כי אתה אלֹהי ישעי" - אתה המושיע אותי הן בגשמיות והן ברוחניות, אתה המטרה ואתה המושיע בכול. לכן אני מבקש שתושיעני גם בזה ותיתן לי את הידיעות הללו ואת הקרבה הזאת ואת האפשרות להשיגך. "אותך קִויתי כל היום" - כל מה שאני מבקש אינו אלא אמצעי להשיג אותך, ואין לי בכל יומי עניין אחר להתעסק בו, אלא אתה תכלית תקוותי, כמו שפתחנו: "אליך ה' נפשי אשא". וכיוון שכל ענייני אינם אלא קרבתך - אדרבה, זכני להבין אותך טוב יותר ולהעמיק בהנהגתך ובדרכי טובך.
מזמור כ"ה בנוי על סדר האל"ף בי"ת מפני חשיבות הדברים שבו, וחסרות בו האותיות ב' ו' ק' שגימטרייתן גיהנום - רמז לירידה אל עמקי הקליפות להוציא משם ניצוצי קדושה, ומכאן זהירות הכוונה באמירתו בתחנון. "אליך ה' נפשי אשא" הוא כותרת המזמור: לפי המלבי"ם - הצהרה שהשם יתברך הוא המטרה והתכלית של כל מעשי האדם, וכל השאר אינו אלא אמצעי; ולפי האלשיך - הנפש היא הדורון היחיד שאדם קטן יכול להעלות למלך רם ונישא. מכאן מבקש דוד תחילה על צרכיו הגשמיים מתוך ביטחון, ובלבד שלא יתחלל שם שמים ולא יעלצו אויביו, וגם לא יבושו כל המקווים לה' התלויים בתפילתו; ולאחר מכן הוא עולה אל בקשות הנפש: להכיר את דרכי ה' הרגילות ("הודיעני"), את אורחותיו הפרטיות ("למדני"), ואת החלקים הנעלמים שאינם מושגים אלא מלמעלה - במעשה בהדרכה ובעיון בלימוד. והכול מטעם אחד: "אותך קויתי כל היום".