פתיחה: לדוד מזמור - מזמור של שכינה
פרק כ"ד בתהילים פותח ב"לְדָוִד מִזְמוֹר", ולא "מִזְמוֹר לְדָוִד". כפי שהזכיר רש"י לעיל, יש הבדל בין שני הנוסחים: "מזמור לדוד" כמו "מזמור לדוד ה' רועי", ו"לדוד מזמור" - שהשכינה כבר שרתה עליו, ומתוך אותה שריית שכינה הוא פותח ומזמר.
חז"ל אומרים שאת המזמור הזה חיבר דוד המלך על הזמן שבו יכניסו את הארון לבית קודש הקודשים. אף שבאותו זמן דוד כבר נפטר, כאשר ביקש שלמה להכניס את הארון לא נפתחו הדלתות, כפי שנראה בהמשך המזמור, ורק כאשר הזכיר "זכרה לחסדי דוד עבדך", כשהזכיר את אביו, נפתחו הדלתות. באותה שעה הושחרו פניהם של שונאי דוד כשולי קדרה, שהרי ראו בעיניהם שהארון נכנס פנימה רק בזכותו של דוד. כל אותם שדיברו על דוד, חיפשו בו פגמים וטפלו עליו האשמות שווא - הושחרו פניהם, כי ראו בגדולתו, ומן השמיים העידו על צדקתו.
"לה' הארץ ומלואה" - תכלית הבריאה: דירה בתחתונים
לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ׃
המלבי"ם מתאר: אחרי שאנחנו רואים שהשם מייחד את השגחתו כאן על הארץ, שהקדוש ברוך הוא ייסד אותה והפך אותה למקום מושב הראוי לבני אדם - הסברה נותנת שהשם עשה כן מפני שיש לו אהבה ודבקות אל עם ישראל ואל המציאות כאן, השם חפץ בנו. שהרי חז"ל אומרים: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו נתאווה שיהיה לו דירה בתחתונים. כלומר השם חפץ להוריד שכינתו לכאן; לא סתם ברא את העולם, אלא רוצה את קרבתנו, ולצורך זה רוצה שתהיה לו כאן דירה, להשכין שכינתו במקדש.
אומר המלבי"ם: כך אמנם היה בבסיס התוכנית של בריאת העולם, ולכן בתחילה הונח אדם הראשון במקום המעולה ביותר - בגן עדן, ששם הקדוש ברוך הוא נמצא עמו ומדבר עמו. אבל חטא הדורות גרם לריחוק. עשרים ושישה דורות חיו בחסד השם, כנגד הכ"ו פעמים "כי לעולם חסדו" שאומר דוד בתהילים - עשרים ושישה דורות שהתקיימו בחסד ולא היו ראויים מצד עצמם. הדיבוק שהשם יוריד שכינתו בינינו בטל.
עד שבאו האבות והתחילו לעלות בהר השם, להמשיך את השכינה ואת ההשגחה לכאן לארץ, להחזיר את המצב שהקדוש ברוך הוא ישכון בינינו. וכך היה עד שהגיע דור אחד שלם - דור דעה, דור שבכללותו היה בדרגות ובהשגות - והדור הזה זכה להביא את התיקון לסיומו: הם בנו משכן, קיבלו תורה, והשם ירד ושכן שוב כאן למטה, עד שהתייחדה השכינה לשכון כבוד בין כנפי הכרובים.
משל המלך שביקש לשאת אישה מסוריא
חז"ל אומרים במדרש משל למלך שגזר שלא ירדו בני רומי לסוריא ולא יעלו בני סוריא לרומי - אלה לא באים לכאן ואלה לא באים לשם, כל אחד יישאר במקומו. לימים ביקש המלך, שהוא מרומי, לשאת אישה מסוריא. עמד וביטל את הגזירה. אמר: מהיום מותר לכל אחד ללכת לאן שהוא רוצה, וגם למלך עצמו אין מניעה לרדת לסוריא או להביא משם.
ומהו הנמשל? בתחילה כתיב "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם" - הפרדת רשויות: שמיים לה', ארץ לאדם. כשבא ליתן תורה לעמו ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא: נסתיימה הפרדת הרשויות. מכאן ואילך יעלו תחתונים אל העליונים וירדו עליונים אל התחתונים. וממי זה מתחיל? אני ארד תחילה, שנאמר "וירד ה' על הר סיני", ואל משה אמר "עלה אל ה'". מכאן שכיוון שהשם רצה להתחבר עמנו - כמו אותו מלך שרצה לשאת אישה וביטל בעקבות זאת את הגזירה - כך ביטל השם את הגזירה של "שמיים לה' וארץ לבני אדם", ומעתה אפשר לרדת מן השמיים לארץ ואפשר גם לעלות למעלה.
רעיון הדברים, אומר המלבי"ם: האבות הקדושים, מן העבודה שלהם עד זמנו של משה, עולים ומטפסים ומתקרבים אליו יתברך עד שמגיעים אל ההשלמה. ועל ידי התורה נמצא אותו דור שהוא "דור דורשיו" - דור שלם הראוי לעניין הזה, ואז "ויעלו אל ה' משה ואהרן", ולאחר מכן זקני ישראל, ולאחר מכן כלל הדור קיבל דרגה של זיכוך וכתרים מאת השם. ואז ירד השם לשכון עמהם בהר סיני ואחר כך במשכן שבמדבר.
וזה מה שכתוב "לה' הארץ ומלואה" - כלל כדור הארץ, "תבל ויושבי בה" - החלק המיושב שבו יושבים בני אדם.
"על ימים יסדה" - כיצד נבנתה הארץ למקום יישוב
כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ׃
כנגד "לה' הארץ ומלואה" הוא אומר "כי הוא על ימים יסדה": בתחילה הייתה הארץ כולה מכוסה במים, והשם ציווה שייקוו המים אל הימים ואחר כך תיראה היבשה. וכנגד "תבל ויושבי בה" הוא אומר "ועל נהרות יכוננה": השם כמו השלים את בניין תבל - שהיא המקום הראוי ליישוב בני אדם. ימים לבדם אינם מספיקים, שהרי מימיהם מלוחים; כדי ליצור אפשרות חיים כונן השם את התבל על מקומות של נהרות. כידוע, בתקופה הקדומה כל מקום שהיה בו מקור מים התיישבו בו, ומקומות ללא מקורות מים לא התיישבו בהם - עד היום מדבר סהרה איננו מיושב, שהרי במקום בלא מקור מים לא שייך להתקיים. ורש"י מפרש: שבעה ימים מקיפין את ארץ ישראל וארבעה נהרות - ירדן וירמוך, כרמיון ופוגה.
"מי יעלה בהר ה'" - שהבקשה תבוא מלמטה
מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קׇדְשׁוֹ׃
המלבי"ם מבאר: דוד המלך מתאר שההשגחה הפרטית שהשם משגיח על הארץ נובעת מכך ש"לה' הארץ ומלואה" - הכול שייך לו, והוא רצה שתהיה לו כאן שכינה ודיבוק עמנו. אבל לשם כך צריך שמישהו מכאן יבקש, שמישהו מלמטה ישאף. על זה נאמר "מי יעלה בהר ה'" - מי אלה שיבואו ויבקשו את החיבור הזה, שבשבילו יאמר המלך: אני מבטל את הגזירה, אין עוד הפרדת רשויות, מכאן ואילך עליונים יורדים למטה ותחתונים עולים למעלה. זה חייב לבוא מאיתנו - במשל: שהמלך ירצה לשאת אישה מסוריא; ובנמשל: שאנחנו נהיה כאלה שמבקשים את השם, ואז ירצה השם את קרבתנו, ויחזיר המצב לקדמותו כתוכנית המקורית, לעשות לו דירה בתחתונים.
ומדוע שתי לשונות - "יעלה" ו"יקום"? כך מסבירים הספרים הקדושים: אלו שתי דרגות. "לעלות בהר ה'" פירושו לטפס, להתאמץ, להשיג השגה. "ומי יקום במקום קודשו" היא דרגה נוספת, שהרי רוב בני האדם, גם אם עלו וטיפסו לאיזו השגה, אחר כך נופלים ויורדים. לקום פירושו לעמוד על עומדו, קם ועומד. עולים - רבים; אבל מי יזכה לעמוד שם לאורך שנים באותה דרגה גבוהה שאליה הגיע?
"ביום מ"י" - רמז נפלא לקבלת התורה
ראיתי ביאור נפלא בספר "נחלת יעקב" של האדמו"ר מבויאן. "מי" בגימטרייה חמישים. "מי יעלה בהר ה'" - ביום מ"י עלה משה בהר השם. מתי עלה משה לקבל תורה? ביום החמישים ליציאת מצרים, כמו שכתוב "ועלית בבוקר אל הר סיני". וכך רמוז גם בפסוק "מי יעלה לנו השמימה" - ביום מ"י יעלה משה לנו השמימה לקבל את התורה, וישמיענו אותה ונעשנה. ומהו "ומי יקום במקום קודשו"? באיזה תאריך בחודש היה מתן תורה? בשישה בסיוון. וזהו ו' מ"י - ביום השישי, שהוא חג השבועות של מתן תורה, וביום החמישים, כבר "יקום במקום קודשו", כבר זכה לעמוד בהר השם.
וכיצד זוכים לזה? זהו המשך הפסוק: "נקי כפיים ובר לבב". מתי הייתה לעם ישראל בעיה? כשנסעו מרפידים - רפיון ידיים. צריך להיות נקי כפיים, כלומר שידיו נקיות ואינן ברפיון. "ובר לבב" - מתי זכו לקבל תורה? כאשר היה לבבם נקי ומאוחד, כולם כאיש אחד בלב אחד, וזהו בר לבב.
"לפני מי אתם מטהרים"
לפי זה מסביר ה"דעת משה" מבויאן את מה שכתוב: "לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמיים". החלק של העבודה שלנו הוא ארבעים ותשעה יום של ספירת העומר, של התעלות, עבודת השם וקרבת אלוקים. זהו "לפני מ"י אתם מטהרים" - לפני שתגיע אל ה"מי" שהוא יום החמישים, אתה מטהר את עצמך ומתאמץ בארבעים ותשעה ימי העבודה. "ומ"י מטהר אתכם" - כשיגיע חג השבועות שהוא יום החמישים עצמו, כבר תזכה שהשם ישפיע עליך, כבר "מטהר אתכם אביכם שבשמיים". ביום המ"י הוא כבר קם ועומד במקום קודשו, וזוכה לקבל את הטהרה והקדושה ממנו יתברך.
פעם הסברנו הסבר נוסף באותו מאמר: כתוב שאם אדם הגיע לנו"ן שערי טומאה, שוב אינו יכול להזדכך מצד עצמו; רק השם יכול להוציאו משם, כי השם כל יכול. במ"ט שערים עוד יכול האדם. וזהו "לפני מ"י אתם מטהרים" - לפני שתגיע אל שער הנו"ן של הטומאה, אתם מטהרים; "ומ"י" - אם כבר הגעת לשער הנו"ן, "מטהר אתכם אביכם שבשמיים", רק הקדוש ברוך הוא יכול להוציאך משם, רק בכוחו לטהר את האדם גם מהמקומות הנמוכים ביותר.
"נקי כפיים ובר לבב" - הנפש שלא נישאה לשווא
נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה׃
מי זה שזוכה לעלות בהר ה'? "נקי כפיים" - שמעשיו נקיים; זהו תמיד ביטוי לכך שלא דבק בו גזל ואין בו מעשה שאינו ראוי. "ובר לבב" - שמחשבותיו ודעותיו זכות וטהורות.
"אשר לא נשא לשווא נפשי" - אומר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא הכין באדם פנימה כוחות נפש שיביאו אותו לקרבת אלוקים, הכנות שיביאוהו להידבק בו יתברך. הראשונה שבהן היא הנפש האלוקית שנטע בנו, וזו נקראת "נפשי" - הנפש האלוקית הבאה ממני. והאדם הזה "לא נשא לשווא נפשי": מה פירוש לשאת אותה לשווא? להשתמש בנפש האלוקית להבלים ולשטויות - לעשות עוד כסף שם, ולהביא את הקומבינה פה, ולהרוויח משם. כוח אלוקי, ונשאת אותו לשווא, כאילו ביזבזת אותו לחינם. אומר השם: האדם שעליו אני מדבר, שהוא נקי כפיים ובר לבב, את נפשי ששמתי בו לא נשא לשווא, ואינו משתמש בה לדברי שווא והבל.
הנר שעל ראשו והשבועה שמשביעים אותו
דבר נוסף אומר המלבי"ם: הכוחות שהשם נטע באדם רובם נוטים לטוב - כוח החוכמה, כוח הבינה, כוח המצפון שהוא הכוח המוסרי שבאדם. כל אלה אוסרים את האדם, קושרים אותו ומחברים אותו אל הטוב. וזה מה שאמרו חז"ל, שכשאדם נוצר נר דלוק על ראשו, וכשהוא יוצא לאוויר העולם משביעים אותו: תהיה צדיק ואל תהיה רשע. מהו הנר? הנשמה האלוקית, הכוח האלוקי העליון שנטע בו - "נר אלוקים נשמת אדם". ומהי השבועה? אלו הכוחות המוסריים שטבע בו, שאומרים לו: זה לא כהוגן, זה לא ישר, זה לא הגון. התבונה, החוכמה והשכל השתולים בנפש האדם - הם הקושרים אותו לעשות טוב.
דיברנו לא פעם שבמצוות הבסיסיות של לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף, אין אומה בעולם שהכלל שלה הוא "תגנוב" או "תרצח" או "תנאף". יש אומות פרוצות בניאוף, יש פרוצות ברציחה, יש פרוצות בגניבה - אבל שהחוק עצמו יאמר "תגנוב", אין מציאות כזאת; ואם הייתה פעם אומה כזאת, מהפכת סדום הפכה אותה, אין לזה קיום בעולם. ליסודות המוסר יש הסכמה מכל העולם, וכולם מסכימים שגניבה, רציחה וניאוף הם שליליים.
ואמרתי לכם פעם על צ'אושסקו, הרודן של רומניה, שהיה גנב גדול וגנב את כל המדינה שלו. כשרצה להראות שהוא איש צדק, עשה פסל של דיוגנס, הפילוסוף היווני שהיה מחפש את הצדק והולך עם פנס ביום. אמר מישהו: דיוגנס ביוון הלך עם הפנס לחפש את הצדק; כשהגיע לרומניה, התחיל לחפש את הפנס - גנבו לו אותו. הרי שיש אומות שיש בהן גניבה, אבל שהחוק יחייב לגנוב - אין אומה כזאת. נמצאנו למדים שהשם טבע באדם ובנפשו את הרצון לטוב, את השאיפה לטוב ואת הידיעה מה טוב ומה אינו טוב - וזו השבועה שמשביעים אותו עוד ברחם אמו: תהיה צדיק ואל תהיה רשע.
על זה הוא אומר: "אשר לא נשא לשווא נפשי" - האדם הזה לא נשא לשווא את נפשי אשר נתתי לו, אינו נושא אותה על הבלים ושטויות אלא משתמש בנפשי הקדושה לקרבת אלוקים. "ולא נשבע למרמה" - אותה שבועה שהשביעוהו ברחם אמו, שהיא כוחות הנפש השואפים לטוב, לא נשבע בה למרמה, אלא באמת שאיפתו ורצונו לעשות טוב בלבד, והמצפון שלו ממשיך ומיישר אותו וכמו כופה אותו לעשות את הטוב והישר. הוא נשבע לקיים דבר השם, כמו שנאמר "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך", וזה מה שהוא עושה ומקיים.
"ישא ברכה" - ברכה וצדקה
יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ׃
כאשר הוא זוכה ועולה בהר השם ומתקרב אליו יתברך, הוא נושא ברכה מאת השם. ברכה היא תמיד ביטוי לריבוי ולשפע - "ברוך אתה ה'", אתה מקור השפע; שתשרה ברכה במעשה ידיו, שיהיה ריבוי בעניין שבו הוא עוסק. הוא נושא ברכה מאת השם, השם מסייעו ומשפיע בו כוח להגיע לשלמות גבוהה יותר, שיזכה לעלות בהר ה' לדרגה גבוהה יותר.
ולא זו בלבד, אלא גם "ישא צדקה מאלוהי ישעו" - השם יאציל עליו מן הצדקה העליונה. ברכה היא לפי המגיע, לפי המאמץ; אבל צדקה נותנים למי שלא מגיע לו - איני חייב לתת לך, ואני נותן לך בחסד. יש שפע שהוא בבחינת צדקה מאלוהי ישעו, והצדקה אינה בודקת ראוי או אינו ראוי, הגון או אינו הגון, אלא ניתנת בחסד השם עליו. כמו שכתוב "ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיניי" - לא לפי המעשים, אלא מצד מציאת חן.
"זה דור דורשיו" - דור יציאת מצרים ומדרגת יעקב
זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה׃
אף שנראה לנו הדבר רחוק - "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו", שהרי ימים ושנים ארוכות ודורות רבים לא הגיעו לדרגה הזאת - אומר דוד: הנה תראה, הגיע הדור הזה, "דור דורשיו". ומיהו? זהו דור יציאת מצרים, שבמשך ארבעים ותשעה יום עברו זיכוך אחר זיכוך, אחרי כל הזיכוך שעברו במצרים, וכעת כולם עולים בהר ה'.
ומה עניין יעקב כאן? אומר המלבי"ם: כל אותו דור היו כמו במדרגת יעקב. מה ראה יעקב בסולם? "מלאכי אלוקים עולים ויורדים" - יעקב השיג שיש חיבור ועלייה מלמטה למעלה וירידה מלמעלה למטה, וזו הרי תכלית מטרת הבריאה שהזכרנו, שהשם ירד וישכון בתחתונים. יעקב השיג את הדרגה הזאת וראה את המציאות הזאת, וכאן כל הדור השיג אותה: "דור דורשיו, מבקשי פניך" - כמו יעקב, באותה בחינה של עולים בסולם אל העליונים וזוכים להוריד את השפע ממנו יתברך. השם יורד על הר סיני, ולאותו דור השם מתגלה, כי זה היה דור מבקשי השם.
"שאו שערים ראשיכם" - פתיחת דלתות המקדש
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד׃
כפי שרש"י מזכיר כאן: בימי שלמה, כשבאו להכניס את הארון לבית קודשי הקודשים, דבקו השערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה - ומתחילת ספר תהילים עד כאן הן עשרים וארבע רננות - ואז אמר את המזמור הזה, מזמור כ"ד, "אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך", ואמר להם "שאו שערים ראשיכם", ואז נפתחו השערים והכניס את הארון.
אומר המלבי"ם: הפסוק בא לתאר את המצב לאחר שכבר בטלה הגזירה. "דור דורשיו" היה דור שדרש את השם וזכה לעלות בהר קודשו, ובעקבות זאת יוריד השם שכינתו לכאן למטה. כעת נמצא דור קדוש שעולה ממעלה אחרי מעלה, וזה מחייב שמלמעלה יורידו שפע - כי כשאנחנו עולים ומבקשים, השם מוריד. ואז יבוא מלך הכבוד לשכון בהיכלו תחת כנפי הכרובים, שהוא מקום השראת השכינה.
לפי זה הוא פונה אל שערי המקדש: תשאו את ראשיכם, וגם "הינשאו פתחי עולם" - הפתחים שדרכם נכנסים מעולם אל עולם, מן העולם התחתון אל העולם העליון, הפתחים שדרכם מגיעים למעלה, ייפתחו ויבוא מלך הכבוד. "מלך הכבוד" - השם הוא מלך על הכבוד, שכל הכבוד שבעולם הוא לשמו יתברך, "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". כל הכבוד הנמצא בבריאה - הכול מאיתו ומלכותו בכל משלה.
ושים לב ללשון: "הינשאו" בבניין נפעל, ולא "שאו". משמע שהם נפתחים מצד ההכרח, שמישהו מפעיל עליהם כוח וכמו פותח אותם. וזה מצד שהקדוש ברוך הוא בעל המלוכה ובעל הממשלה, שבכוחו לתת שכר לעושה רצונו ועונש לממרה את פיו. השערים כמו נפתחים מאימת השם ומכוחו.
"ה' עיזוז וגיבור" - גבורה עצמית וגבורת מלחמה
מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה׃
מי הוא מלך הכבוד שמחמתו יינשאו השערים, כלומר שממוראו ומפחדו ייפתחו? מפני שהשם עיזוז וגיבור, והשם גיבור מלחמה. אומר המלבי"ם: "גיבור" הוא מצד הכוח העצמי, ו"גיבור מלחמה" פירושו שאינו בהכרח בעל כוח בלבד, אלא יש לו תכסיסי מלחמה והוא יודע את כללי הקרב. השם גיבור מצד עצמו - כשהוא רוצה הוא משנה את כל סדרי הטבע. אם לפי סדרי הטבע עליונים אינם יורדים ותחתונים אינם עולים, הנה בכוחו לשדד מערכות הטבע וליצור מציאות חדשה: שהשם יוריד שכינתו למטה ועם ישראל יעלו למעלה, ומשה יעלה לקבל תורה. והשם גם גיבור מלחמה - לסדר את כל צבאות הטבע לפי רצונו כדי להילחם כרצונו, כמו שכתוב "ה' כגיבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה". ועל ידי זה יינשאו פתחי עולם מפאת כוחו וגבורתו שאין להם תכלית, לשדד מערכות הטבע כרצונו, להוריד את השכינה כשירצה ולהעלות את התחתונים למעלה - אף שזה כמנוגד לטבע, שהרי השם כמו עושה מלחמה עם הטבע, כיוון שהוא עצמו יצר את הטבע.
הרד"ק מסביר ש"מי זה מלך הכבוד" היא שאלה שהשערים שואלים, והתשובה הניתנת להם: "ה' עיזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה". ומדוע הוזכר כאן עניין המלחמה? משום שכשהיה להם קרב היו מוציאים את הארון עמהם - כמו שראינו שבעקבות זה נשבה ארון השם כשהוציאוהו למלחמה עם פלשתים - ולכן בהקשר לארון מזכיר "ה' גיבור מלחמה".
הכפילות: "ושאו פתחי עולם" - יראת הרוממות
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד׃
כולם עומדים כאן על השאלה: למה הכפילות? הרי כבר נאמר "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם". האבן עזרא כותב שהפסוק השני רומז לשוב הכבוד ולבוא הגואל - כלומר על העתיד, על הבית השלישי. ואם תאמר שמא כוונתו לבית שני? אומר האבן עזרא: לא היה הכבוד בבית שני, שהרי אחד הדברים שחסרו בו הוא שלא שרתה בו שכינה. אם כן "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם" יהיה בבית השלישי, ולכן כופל הפסוק את עצמו. ומעיר הרד"ק על פי האבן עזרא, שכיוון שב"שאו פתחי עולם" לא נכתב "ראשיכם", ה"ראשיכם" הראשון חוזר גם על השני: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ראשיכם - תפתחו אותם, פתחי עולם, שייכנס מלך הכבוד.
אומר המלבי"ם: שים לב שקודם נאמר "והינשאו", שהסברנו שאינו מרצונם אלא מכוח אחר הפועל עליהם; ואילו כאן הוא אומר שראוי שיישאו השערים את ראשם מעצמם - "ושאו פתחי עולם", בלי שמישהו יכריח אותם. לא מפני פחד, שהיא יראת העונש, אלא מצד יראת הרוממות, גדלות השם, המחייבת הכנעה טבעית כלפי קודשא בריך הוא - וזו דרגה גבוהה יותר.
"ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה"
מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה׃
האבן עזרא מסביר את התוספת שכאן: מדוע בפעם הראשונה נאמר רק "ה' עיזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה", ואילו כאן נוסף "ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה"? משום שבתחילה דובר על בית המקדש של שלמה, שלא היה נצחי אלא זמני - ארבע מאות ועשר שנים וחרב - ולכן לא הזכיר שם "מלך הכבוד סלה", אבל כן הזכיר "גיבור מלחמה", שהרי אז עוד היו מלחמות. לעומת זאת בבית השלישי כבר לא יהיו מלחמות, שלעתיד לבוא "וכיתתו חרבותם לאיתים", ולכן אין מזכיר כאן "גיבור מלחמה".
מישהו אמר פעם שהיום מתקיים "וכיתתו חרבותם לאיתים": כשהסתיימה המלחמה הקרה עם סוריה, ובהסכם הנשק פינו את החומר מן הטילים, ייצרו מאותו חומר עטים יקרים מטיטניום. מן הטילים עשו עט. על כל פנים, באותו זמן העתידי לא יהיה צורך במלחמות, והארץ תשקוט ממלחמה. ואז נאמר "ה' צבאות", כי כל אנשי אותו דור יהיו כמלאכי השם, כמו חלק מצבאו של הקדוש ברוך הוא.
והמלבי"ם מסביר: "מי הוא זה מלך הכבוד" - מיהו מלך הכבוד שהשערים כבר מעצמם נושאים ראשיהם לקבלו, מצד יראת הרוממות ולא מצד יראת העונש? התשובה: "ה' צבאות". ידוע ש"צבאות" פירושו שכל הצבאות שלו, שכל מה שיש בבריאה שייך לו, ומכוח זה הוא מלך הכבוד. אין הוא דומה למלך בשר ודם, שכבודו אינו עצמי אלא תלוי בכך שמכבדים אותו, וברגע שיפסיקו לכבדו אין לו כבוד. אבל הרי השם מלך עוד בטרם כל יציר נברא, ואצלו הכבוד עצמי ואינו תלוי אם יכבדוהו או לא. והיות שכל הצבאות שלו, יש לו כבוד מצד עצמו, ולכן נקרא "מלך הכבוד סלה" - מלך הכבוד באופן נצחי; או לפי דרכו של המלבי"ם, "סלה" פירושו שבזה נסתיים העניין.
לסיכום:
המזמור פותח בכך שלה' הארץ ומלואה, והוא ייסדה על ימים וכוננה על נהרות כדי שתהיה ראויה ליישוב - הכול מפני שנתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. חטא הדורות ריחק, האבות התחילו לעלות בהר ה', ודור המדבר - "דור דורשיו" - השלים את התיקון, עד שבוטלה הגזירה של "השמיים שמיים לה'", וירד השם על הר סיני ומשה עלה אליו. מי זוכה לכך? "נקי כפיים ובר לבב" - מי שמעשיו נקיים ומחשבותיו זכות, שאינו נושא לשווא את הנפש האלוקית שנטע בו בוראו ואינו מפר את השבועה שהושבע ברחם אמו, והוא נושא ברכה מאת ה' וצדקה מאלוהי ישעו. ומכאן אל השערים: תחילה "הינשאו" מכוח אימת ה' עיזוז וגיבור, ולבסוף "שאו" מעצמכם, מיראת הרוממות, לקבל את ה' צבאות שהוא מלך הכבוד - שכבודו עצמי ונצחי, ולעתיד לבוא ישוב ויתגלה בבית השלישי, במהרה בימינו.