מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר׃
נפתח בדברי רש"י. חז"ל אמרו: כל מקום שנאמר בו "מזמור לדוד" - מנגן ואחר כך שרתה עליו שכינה, המזמור הוא שהביא את רוח הקודש לדוד. וכל מקום שנאמר בו "לדוד מזמור" - שרתה עליו שכינה תחילה ואחר כך אמר שירה. כשכתוב "מזמור לדוד", היה צריך תחילה "והיה כנגן המנגן" ואז "ותהי עליו רוח ה'": לזמר, להיכנס אל רוממות הנפש, ורק אחר כך לומר את דברי ה' ברוח קודשו.
המלבי"ם מגלה לנו את נושא המזמור: כאן חרט דוד המלך את קורותיו מעת היותו רועה צאן במדבר ועד שעלה למלוכה. הפרק מתאר את השלבים שעבר דוד מן המקום הנמוך ביותר - רועה צאן במדבר - עד המקום הגבוה ביותר: דוד מלך ישראל.
בתחילה מתאר דוד את ראשית ימיו, כשהתבודד עם הצאן במדבר. הוא מדמה את עצמו לצאן הרועה בנאות דשא, והקדוש ברוך הוא הוא הרועה אותו, המשגיח עליו והמנהל אותו בחמלתו. והשנים הללו, אומר דוד, היו השנים הנפלאות ביותר שלו, מבחר ימי חייו: כשהתבודד עם קונו והיה מזמר לפניו עלי הגיון בכינור, נעים זמירות ישראל - בעוד לא ניטל עליו כתר המלוכה להפרידו מן הדבקות בה'. כך אתה רואה שדוד תמיד התגעגע לימים ההם, ואף לאחר שמלך היה קורא לעצמו "עני ודל", שכן הזמן המאושר ביותר אצלו היה אותה תקופה שבה ראה את עצמו בדלות ובעניות.
ואחר כך הוציאו הקדוש ברוך הוא מן המציאות הזאת, וסיבב סיבובים: לקחו אל בית שאול לנגן בכינור, ואחר כך נתן בלבו להילחם בגולית, ומשם עלתה חמת שאול - "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", לי נתנו האלפים ולדוד הרבבות. בעקבות זה נתן לו שאול את בתו במאה ערלות פלשתים כדי להפילו, וההיפך קרה, דוד נעשה מפורסם עוד יותר; ולאחר מכן נרדף על ידי שאול. כל אלה, אומר המלבי"ם, היו סיבות מסיבות שונות שבהן הביא ה' את דוד אל המלכות - וכל זה נגד רצונו של דוד. שהרי הפסגה בעיניו הייתה ההתבודדות עם ה' שם עם הצאן, "מי יתנני ירחי קדם", שהיו חשובים בעיניו יותר מכתר המלוכה. וכך אכן ראינו שלא הייתה לדוד שום להיטות למלוכה: שבע שנים ישב בחברון ולא עלה לירושלים עד שקיבל הוראה מפורשת מאת ה'.
כדי שנבין את התיאור כראוי מביא המלבי"ם משל. בן מלך יורש עצר מאס בישיבת המלכות, ובחר בחיי פרישות ונזירות. הלך וישב לו ביער, בסוכת שומרים, שם המקום המתאים לו לדעתו. אבל למלך יש תפקיד אחר בשביל בנו: לא תשב לי שם כנזיר, אני רוצה שתנהל את הממלכה. מה עשה? שלח אחד מעבדיו שיצית אש בסוכתו. כשחיפש הבן מקום להניח בו את ראשו, גילה שהסוכה נשרפה. שלח המלך מישהו שישכנע אותו לגור בבית קטן שהתפנה בקצה היער - והוא לא יודע דבר מכל זה. ישב שם, ושוב שלח המלך מי שיצית את הבית. אחר כך שלח אחר שיאמר לו: יש בית קרוב יותר לעיר, שם תוכל לגור בינתיים. וכך לאט לאט קידמו אותו: מסוכה ביער לבית קטן, ומבית קטן לבית קרוב לעיר. גם אותו הציתו, ואז מצאו לו דירה בעיר שמתאימה לו בול - עד שבסופו של דבר חזר וישב בבית המלוכה.
ואז הבין בן המלך שכל מה שהיה כאן לא היה מקרה: לא במקרה פרצה דליקה, לא במקרה פגש אותו מישהו והציע לו - הכל היו תחבולות מאת המלך, שהוציאו אותו לאט לאט ממעבה היער וקידמו אותו עוד קצת ועוד קצת, עד שהגיע אל ארמון המלוכה. ועם כל זה אמר הבן לאביו: אבא, דע לך שעם כל מה שעשית ועם כל שאני יושב היום על כיסא המלך, אני מתגעגע לאותה סוכת שומרים שהייתה אי שם במעבה היער. שם הייתה בשבילי הפסגה. היום, מלך עם כתר - זה אינו נותן לי את הטעם בחיים. אני עדיין מתגעגע לשם.
זהו בדיוק מה שקורה כאן. דוד המלך מתאר את מצבו כשהיה עם הצאן, "ה' רועי לא אחסר" מאומה, ואיך לאט לאט גלגל ה' שייאלץ לעלות עד המלוכה; ואף על פי כן אומר דוד: עדיין מתאווה אני לירחי קדם, לאותן שנים שבהן הייתי רועה את הצאן.
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל־מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי׃
באותו זמן שהיה עם הצאן, ממשיל דוד את עצמו לצאן שה' רועה אותו: כמה נפלא היה "בנאות דשא ירביצני" - הייתי רובץ בנאות דשא. רש"י מפרש "נאות" מלשון נווה דשא. "ועל מי מנוחות" - מים צלולים שאינם עכורים - "ינהלני". ומכאן ואילך מתחיל דוד לתאר כיצד הוציאו הקדוש ברוך הוא מן המקום הנפלא הזה, מנאות הדשא ומן המים הצלולים, מן המקום שבו היה לו החיבור הגבוה ביותר לה' יתברך.
נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי־צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ׃
אומר המלבי"ם: בתחילת הדרך, כשלקחו ה' אל שאול ו"הביאו לו מנגן", עדיין היה רועה את צאן אביו והולך ושב - הולך אל בית המלוכה לנגן וחוזר אל הצאן. וגם כשהלך להילחם בגלית, שאלו אליאב: "על מי נטשת מעט הצאן?" - כלומר, עדיין היה בגדר רועה צאן. בשלב שבו הוא מתחיל לצאת, הוא עוד אינו מתנתק. ואז מתאר דוד את מצבו כשה שמתחיל להיות שובב ופראי ולצאת מנאות הדשא אל מקומות אחרים.
"נפשי ישובב" - לפי המלבי"ם מלשון בנים שובבים, כמו שנאמר "צאן אובדות היו עמי, רועיהם התעום הרים שובבים, מהר אל גבעה הלכו שכחו רבצם". כלומר: ה' עשה אותי שובב ופראי, כבר איני יושב בעדר כשה שקט, אלא בורח אל ההרים - וזו התקופה שבה החל שאול לרדוף אותו, "כקורא במדבר, כקורא בהרים".
"ינחני במעגלי צדק" - מעגל, אומר המלבי"ם, הוא דרך סיבובית שמובילה בסופה אל הכתובת הנכונה. אני הולך בדרך עקלקלה של עיגול, אבל מגיע אל הצדק, אל המקום שאליו אני צריך להגיע; וזה בשונה מנתיב יושר. הקדוש ברוך הוא לקח אותי בדרך הזאת כדי שבסופו של דבר אגיע למה שהוא רוצה - להושיבני על כיסא המלוכה. וכל זה "למען שמו", שהרי בזה נתקדש שם שמים שדוד יהיה מלך על ישראל.
וכאן מתחיל לתאר את המציאות שבה היה נרדף מפני שאול, וכמה פעמים היה כפסע בינו לבין המוות: פעם זרק עליו שאול את החנית, ופעם הקיף אותו בסלע המחלקות עד שכבר אמר "אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב" והיה בטוח שהוא עומד למות, וברגע האחרון הצילו ה' כשהודיעו לשאול שפלשתים פשטו בישראל ונאלץ לעזוב את דוד ולרוץ לשם. כמה פעמים היה השה הזה, שה' שובבו והוציאו מן העדר, מגיע למעונות אריות והררי נמרים, למקומות מסוכנים ביותר, עד "אל עברי פי מות" - וזאת יזכיר בפסוק הבא.
לפני כן נזכיר עוד ביאורים במילה "ישובב". הרד"ק מפרש מלשון מנוחה: הרועה דואג שהצאן לא יתאמצו, אינו דוחף אותם ואינו מריצם - "ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן", "בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל". כלומר "ישובב" לשון שובה ונחת: נתן לי ה' נאות דשא ומים נקיים, ונפשי ישובב - נתן לי שובה ונחת. ורש"י מפרש "ישובב" מלשון להשיב: אחרי שברחתי ויצאתי ואין נפשי במקומה, ה' משיב את נפשי למקומה, מן הפחד והבהלה והבריחה.
גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע כִּי־אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי׃
מהו "גיא צלמוות"? רש"י מביא: ארץ חושך. וכל "צלמוות", אומר דונש בן לברט, לשון חושך הוא, כי האדם כשהוא מת מגיע כביכול אל החושך - צלמוות הוא צל של מוות, של חושך. ואף על פי כן אומר דוד "לא אירא רע כי אתה עמדי", שהרי אני רואה שהרועה מלווה אותי תמיד.
ולרועה יש שני מקלות: "שבטך" ו"משענתך". השבט הוא המקל הקטן שנועד להכות את השה כשהוא סוטה מן הדרך - נותנים לו מכה קלה והוא חוזר למסלול. והמשענת היא מטה עוז שבו מבריח הרועה את הבאים כנגד השה, אם יבואו שועלים וכדומה לטרפו. וכל זמן שאני רואה את שבטך ואת משענתך - שאם אני סוטה מן הדרך אני חוטף סטירה, ולא זו בלבד אלא שאתה גם שומר עליי מן האויבים - "המה ינחמוני". מנחם אותי לדעת שאף רע לא יקרב אליי, כי הם המוכיחים שלא הושלכתי אל המקרים אלא אני בליווי תמידי של ריבונו של עולם. וזה מנחם גם בייסורים, גם ברדיפות וגם בצרות: אתה עדיין שמור בידי הקדוש ברוך הוא.
שורש נ.ח.מ, אומר בעל ה'כלי יקר' בדרך זו, מתבאר בשתי צורות. האחת: אדם אָבֵל ובאים לנחמו - נחמה שעניינה להניח לו מן העצבות. והשנייה: "ניחמתי כי עשיתים", "ולא אדם ויתנחם" - נחמה שעניינה חרטה. וגם היא מלשון לנוח: אני נח מן המחשבה הראשונה, חשבתי דבר מסוים וכעת אני נח ממנו וחושב אחרת. שני הפירושים אפוא הם מלשון להניח.
לפי זה מתבאר נפלא "שבטך ומשענתך המה ינחמוני", שלכאורה אינו מובן - הרי השבט הוא מכות והמשענת היא הגנה, שני דברים מנוגדים, וכיצד שניהם מנחמים? אלא ששני הפירושים נכונים כאן, כל אחד לעניינו. השבט - "הוי אשור שבט אפי" - כשהקדוש ברוך הוא מביא על האדם שבט, "ינחמוני" פירושו ניחמתי על מעשיי הרעים; אני מקבל מכות ומתחרט. והמשענת - כשה' סועד אותי ותומך בי - "ינחמוני" במובן של לנחם אבלים, להניח לי מן העצב. הרי שהשבט מביא אותי לידי חרטה, והמשענת מביאה אותי לידי נחמה ועידוד, וביחד "המה ינחמוני".
ולפי זה מתפרש גם הכתוב בקהלת פרק ד': "ראיתי את דמעת העשוקים ואין להם מנחם" - לעשוקים אין מי שיניח להם מן העצבות, כנחמת אבלים. "ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם" - העושקים אין להם מנחם במובן השני: אינם מתחרטים ואינם מתנחמים על מעשיהם הרעים. זו סיבת הכפילות בפסוק.
ופלא ופלא: לפי היסוד הזה אפשר לבאר את "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" שבהפטרה. הכל שואלים למה הכפילות, והתירוץ הידוע: לקתה בכפליים - מתנחמת בכפליים. אבל לפי דרכנו: "נחמו" ראשון - תתחרטו על מעשיכם הרעים, מלשון "ניחמתי"; ואז "נחמו עמי" - אז אפשר יהיה לנחם אתכם נחמה של עידוד והנחה מן העצבות, כדרך שמנחמים אבלים.
הקדוש ברוך הוא אומר "עמו אנכי בצרה". הזמן שבו ה' נמצא עם האדם ברמה הגבוהה ביותר הוא כשהאדם נתון במצוקה. כשאדם בצרה, הקדוש ברוך הוא צמוד אליו ומלווה אותו על כל צעד ושעל, הרבה יותר מאשר בתקופות הטובות ובזמנים המוצלחים - יד ביד, נושא אותו על כפיים.
וראו כמה נפלא הדבר רמוז בלשון המזמור: כשיש לי כל טוב - "בנאות דשא יַרביצֵני", "על מי מנוחות יְנהלֵני", "נפשי יְשובב יַנחֵני" - הכל בלשון נסתר, כביכול מרחוק. אבל "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אַתָּה עמדי" - כאן זה "אתה", פנים אל פנים. כשאני בצרה, כשיש לי מצוקה, כשאני מדוכדך ובמשבר - שם אומר הקדוש ברוך הוא: אני איתך, אני צמוד אליך, אני נושא אותך על כפיים. "והסירותי מחלה מקרבך" - כשהאדם במשבר ובקושי, אומר הקדוש ברוך הוא: זה אני, אני מגיע לכאן לתת לך רפואה. שם אתה זוכה לליווי הצמוד והאישי מאת ריבונו של עולם.
תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה׃
כעת הוא מתאר את הזמן שבו משחו אותו כל ישראל למלך. הוא יוצא ממעמדו הקודם: אם קודם הייתי כשה הנהנה בנאות דשא במנוחה ובשקט, עכשיו כבר אינני שה - "תערוך לפני שולחן". שה אוכל עשבים מן הקרקע, ואילו כאן הבאת אותי לדרגת אדם האוכל מן השולחן. וכל זה "נגד צוררי" - אף על פי שהיו לי צוררים שהתנגדו ולא נהנו לראות אותי עולה במעלות, עשית זאת כנגד התנגדותם, והם לא יכלו לעכב; אלו בית שאול ואיש בושת שלא ויתרו במהרה על המלוכה. "דשנת בשמן ראשי" - כל ישראל משחו אותו בשמן להיות עליהם למלך. וכבר אינני שותה מי נחל כמי מנוחות, אלא "כוסי רויה" - שותה אני מן הכוס יין מלכות רב לרוויה, כלומר הגעתי לדרגה גבוהה, העלית אותי למלכות.
אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל־יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית־יְהֹוָה לְאֹרֶךְ יָמִים׃
המלבי"ם מסביר שכאן אומר הנזיר לאביו שבמשל, ודוד לאביו שבשמים בנמשל: ריבונו של עולם, כל מה שהוצאת אותי והבאת אותי עד הלום - אין זה נותן לי את מה שבאמת רציתי, וכל זה בעל כורחי. בשבילי טוב היה להישאר שם רועה צאן במדבר, ואיני מעוניין בשולחן מלכים. ואף עכשיו, הטוב והחסד שעשית עמי והושבתני על כיסא המלוכה - הרי זה כמי שרודף אחריי; אני בורח מן הטוב והחסד והם רודפים אחריי שלא בהסכמתי ושלא בטובתי. וזה "כל ימי חיי", שכן כל ימיי אני שואף ל"שבתי בבית ה' לאורך ימים" - וזאת השגתי דווקא שם, ברועה הצאן.
וכך מצאנו: יעקב אבינו היה רועה צאן, משה רבנו היה רועה צאן, דוד המלך היה רועה צאן. כל רועי הצאן התרחקו מחברת בני אדם, מן השקר, מן המחלוקת, מלשון הרע ומן הגזל, והיו מחוברים לה' יתברך. לכן האבות הקדושים היו רועי צאן, שזה המקום שבו אפשר היה להשיג השגה אלוקית גבוהה. אלו הימים שאליהם אני שואף - "ושבתי בבית ה' לאורך ימים". ואם כן הטוב והחסד שיש לי היום אינם אלא בגדר רודפים, כי באמת הטוב לי היה להישאר כמו שהייתי אז.
ומביא המלבי"ם ביאור נוסף: מעכשיו אומר דוד, רואה אני שמה שרדפו אותי האויבים היה "אך טוב וחסד", שכן כל הרדיפה הזאת הייתה כדי להביאני אל המלכות. הרדיפה שאז התייחסתי אליה כאל דבר בלתי מובן - למה רודפים אותי, למה כל כך רע לי - מתבררת כטוב וכחסד. שהרי כיצד מבריחים אדם מן היער אל כיסא המלוכה? כמו במשל הנזיר: היה צריך לשרוף לו את הסוכה ואת הבית, ורק אז עלה אל כיסא המלוכה. כך התברר לי שכל הרדיפות היו אך טוב וחסד, כדי שאשב בבית ה' מלך בהיכלו לאורך ימים. ייתכן מאוד שברצוני הייתי מעדיף להישאר שם, אבל הקדוש ברוך הוא ברוב חסדו רצה לרומם אותי ולתת לי את המדרגה הזאת - ונמצא שכל הרדיפות נעשו אך ורק לטובתי.
"ושבתי" מפרש המלבי"ם מלשון שובה ונחת, לשון ישיבה והשקטה; או מלשון להשיב - שה' משיב אותי ומביא אותי אל בית ה'. ולפי הפירוש הראשון זו שאיפתו של דוד: מתי אזכה לשוב ולהיות רועה צאן, מתי אזכה לשוב ולהיות שם מחובר אליו יתברך.
נזכיר עוד שני פירושים ב"אך טוב וחסד ירדפוני". הראשון של הגר"א, שלמדנו אותו במגילת רות, שם אומרת נעמי "אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי מאוד". אומר הגר"א: לפעמים הטוב והחסד הם עצמם הרודפים. כשיש לאדם טוב, פעמים שזה רק רודף אותו; כשה' עושה עמו חסד, פעמים שזה רק מביא לו רעה - "וישמן ישורון ויבעט". נמצא שהטוב והחסד רודפים ומזיקים ומצרים לו: אלמלא הייתה לך כל העשירות הזאת לא היית מידרדר לשם. קורח, אילו לא זכה לכל אותה עשירות, לא היה היום מתחת לאדמה. לפעמים העשירות מביאה את האדם דווקא למרידה ולקלקול.
ואדרבה, אומר הגר"א, טוב לו לאדם שיהיו לו מעט ייסורים, טוב לו שיהיה לו צורך לפנות אל ה' יתברך, שזה מביאו לידי התבטלות ולקרבת ה'. וזהו "צרות לבבי הרחיבו" - הצרות שבאו עליי הרחיבו את לבבי לעבודתך, שכשיש לאדם בעיה הוא פונה אל ה' ומתקרב אליו יותר. ולכן "ממצוקותיי הוציאני": "צר" הוא מבחוץ ו"מצוק" הוא מבפנים - כשיש לאדם צרות מבחוץ, הלב והפנימיות מתקרבים אל ה'.
וזה שאמרה נעמי: אל תקראו לי נעמי - על שם הנעימות ועל שם הטוב שהיה לי - אלא "קראן לי מרא". כלומר, הטובה שהייתה לי בתחילה לא הייתה טובה, ומתברר שהיא הייתה רעה ועמדה לי לרועץ; ואילו הרעה שלי היום היא הטובה. והראיה: כשהיה לי טוב, לְמה זה הביא אותי? לעזוב את הארץ ולא לתת לחם לנזקקים, שהרי זו הייתה סיבת יציאתו של אלימלך - שהיו מידפקים על פתחו. הלכתי לארץ מואב, ובניי נשאו גויות. נמצא שכל הטוב הזה הביא אותי רק לגריעותא ולגירעון בעבודת ה'. וזה שאמרה "אני מלאה הלכתי" - כשהייתי מלאה וכל טוב היה לי, הלכתי מעצמי ועזבתי את הארץ הקדושה והתרחקתי; "וריקם השיבני ה'" - דווקא כשאני ריקה, השיבני ה' לארץ הקודש. הרי שלפעמים הטוב מביא לאדם רק נזק, ולפעמים עדיף לו לאדם להיות עם מעט ייסורים ומעט חוסר, שזה מביאו לקרבת ה'.
והביאור השני הוא של החפץ חיים, והוא מבוסס על מעשה שהיה. וינה הייתה מקום טובי הרופאים, וכל מי שנזקק לרפואה היה נוסע לשם, ולא היה קל להגיע - עיר יקרה, ובוודאי שלא לשכור חדר במלון. היה שם יהודי טוב שהקים בית הכנסת אורחים: כל מי שהוצרך להגיע לווינה לצורך רפואה או לכל צורך אחר, היה מתארח אצלו. ביתו היה כמלון, והוא האכיל והשקה ועמד עליהם ונתן להם את כל צורכיהם - זכות גדולה ועצומה.
בשלב מסוים הרגישה אשתו מחנק: אין פרטיות בבית, כל הזמן אנשים נכנסים ויוצאים, אני רוצה מעט שקט ומנוחה, ועכשיו לבשל לזה ולהכין לזה. התחילו בעיות שלום בית. מה עושים? נוסעים לחפץ חיים. ובחסדי ה' באותה עת התקיימה בווינה הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל, שאליה הגיעו גדולי ישראל ובראשם החפץ חיים (משם, כידוע, אותו סרט יחיד בן שתי דקות, מן הכנסייה הגדולה בווינה בתרצ"ג).
אותו יהודי, בהיותו וינאי, הכיר את מי שאירח את החפץ חיים, וביקש ממנו: יש לי שאלה, אני רוצה לדעת כיצד להתנהג - לסגור את הגמ"ח או להמשיך, אשתי אינה מעוניינת, מה עושים. אמר לו: בוא, החפץ חיים נמצא אצלי, תמצא דקה או שתיים לגשת אליו. כשהגיע, סיים החפץ חיים בדיוק את סעודת הבוקר, ואמרו לו: הרב יברך ברכת המזון ואחר כך תדבר עמו. ישב בצד והמתין.
ואז אמר החפץ חיים, כדרכו לקיים את שכתוב במשנה ברורה, את המזמור שקודם ברכת המזון - יש אומרים "על נהרות בבל" ויש אומרים "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר". ותוך כדי אמירת המזמור התחיל לשאול: מהו "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי"? הרי רודף הוא מי שבא להזיק; היה צריך לומר טוב וחסד ילווני, ומהו "ירדפוני"? אמר החפץ חיים: העולם אומרים - השוטה הופך זהב לאשפה, והחכם יודע לעשות מאשפה זהב.
בואו נתבונן: אדם קיבל בעולם הזה טוב וחסד, ה' נתן לו והשפיע לו והעניק לו. אם הוא פיקח, הוא לוקח את האשפה ועושה ממנה זהב. שהרי מה נתנו לו? גשמיות, דבר בר חלוף. והוא פותח גמ"ח, מכניס אורחים ומארחם בביתו ונותן להם שפע כדי שיוכלו להסתדר - כמה נפלא, מאשפה עשה זהב. אבל אם אין האדם בר דעת, מזהב הוא עושה אשפה: ה' זימן לו הזדמנות להכניס אורחים ולזון אותם על שולחנו, ובמקום לזכות בזכות הזאת הוא מחפש להיפטר ממנה ולסיים אותה.
והוסיף החפץ חיים - בלי שידע דבר מן השאלה, שהרי גם לבעל הבית לא גילה האיש מה ברצונו לשאול: דע לך, העולם הזה הוא נווה התלאות. ואם אדם עושה את תלאותיו תלאות של תורה - אשריו. אשרי מי שייסוריו באים עליו מן התורה, ואוי לו למי שייסוריו באים עליו מכל מיני הבלים ושטויות. "אדם לעמל יולד" - וזה אף רמוז, כפי ששלח לי יהודי בשם טל חן, שסופי התיבות "אדם לעמל יולד" הם "ילמד": לומר לך מהו העמל שאדם צריך להשקיע בו - בלימוד התורה ובקיום המצוות.
יש אדם שנגזרו עליו ייסורים, אמר החפץ חיים, ובמה הוא מוציא אותם? בטרחה, בעזרה לבני אדם, בהכנסת אורחים, במאמץ עבורם. זה קשה; לפעמים יש להם דרישות, ולפעמים מגיעים אנשים שלא כל כך נעים לעמוד לידם. אבל אם אדם לקח את הייסורים האלה בצורה הזאת - אשריו, עשה מהם נצח. ואם לא - אין אדם יכול להיפטר מן הייסורים; הייסורים המגיעים לו יגיעו אליו, אם לא בזה אז במשהו אחר. ולפעמים זה קשה גם בבית: האישה אינה נותנת לו, ובשבילה זה קשה, ואין לנו מושג איזה סבל זה. "כל ימי עני רעים" - אמרו חז"ל: על מי נאמר? על מי שסובל מאשתו. ואמרו: כל רעה ולא אישה רעה, ושהיא כדלף טורד - טיפה אחר טיפה שאינה נגמרת. אם כן סבל יש גם בבית; אבל כמה צרות חוסך אדם לעצמו כשהסבל שלו הוא על דברי תורה ודברי מצווה, במקום סבל על הבלים ושטויות.
וזה מה שמבקש דוד המלך: "אך טוב וחסד ירדפוני" - שיהיה הרודף שלי דווקא הטוב והחסד. לפעמים אני מרגיש שהטוב והחסד רודפים אותי, אינם נותנים מנוחה, מציקים ומפריעים - אומר דוד: רק זה ירדוף אותי, ולא ירדפוני ייסורים מסוג אחר; רק ייסורים של טוב וחסד. ואז אזכה "ושבתי בבית ה' לאורך ימים", אזכה לשכר עצום והפכתי את האשפה לזהב. ואותו יהודי התפעל מרוח הקודש שנצנצה בחפץ חיים עוד קודם ששמע ממנו את השאלה. וזה דבר ידוע ומצוי אצל החפץ חיים: אנשים היו מגיעים אליו בשאלות, ועוד לפני שפצו את פיהם היה אומר איזה פירוש או הסבר - והוא היה תשובה מדויקת למה שבאו לשאול.
ונסיים במשל. אדם הגיע פעם לנמל באודסה וראה אוניות פורקות וטוענות מטען, ולפתע ראה אונייה אחת שמטעינים אותה באבנים - לא אבנים יקרות, לא אבני בזלת ולא אבני גזית, סתם אבנים. התפלא ושאל את רב החובל: למה האבנים האלה? אמר לו: אסביר לך. האונייה מטבעה קלה. כשהגענו לכאן הבאנו סחורות, וכעת כשעלינו לחזור לארץ היעד אין לי מה לקחת. אם תישאר האונייה בקלילותה, מעט גלים עלולים להטביעה. לכן שמים בה אבנים, ובזה היא שוקעת ומגיעה ליציבות מסוימת, וכך יכולה להגיע ליעדה כראוי. (כנראה שהיום הטכנולוגיות מתקדמות יותר, אך כך היה פעם.)
וכמה מסר יש כאן: אם אדם זוכה - האונייה שלו נושאת סחורה; ואם לא - ייאלץ לשאת אבנים. אבל דע לך: לקחת לוקחים משהו. הבחירה בידך אם תהיה זו סחורה או אבנים, אבל אין חכמות - כולם בסופו של דבר נושאים איזו סאת ייסורים. ביד האדם לבחור מאיזה סוג יהיו ייסוריו, ואשרי מי שבוחר שייסוריו יהיו בתורה, בגמילות חסדים ובמעשים טובים, ואז יזכה ל"ושבתי בבית ה' לאורך ימים".