מזמור כ"ב נפתח ב"למנצח על אילת השחר", והוא מתאר את מצוקתו של המתפלל הנתון בין אויביו, ואת הישועה המתנוצצת עליו כאור השחר. בחלק שלפנינו, על פי המלבי"ם, אנחנו כבר עומדים בשלב הישועה עצמה: האויבים הגיעו לשיא הביזה והשלל, אך לגעת בו הם לא הצליחו. מכאן ואילך המזמור הולך ועולה מן הצעקה אל ההודאה, ומן ההודאה אל חזון אחרית הימים שבו כל אפסי ארץ ישובו אל ה'.
יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל׃
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "בגדים" ל"לבוש". "בגד" הוא שם כללי לכלל הבגדים הרגילים, ואילו "לבוש" מבטא תמיד בגד מיוחד וייחודי: לבוש מלכות מזה, ולבוש שק מזה. לפיכך: "יחלקו בגדי להם" - את הבגדים הרגילים הם כבר מחלקים ביניהם, איש איש חלקו. אבל "על לבושי יפילו גורל" - לבוש מלכות אחד יש לו, ועליו הם מטילים גורל מי יזכה בו. כלומר הביזה כבר מחולקת ומתוכננת עד הפרט האחרון.
וְאַתָּה יְהֹוָה אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה׃
אף על פי שכבר חילקו את בגדיו והפילו גורל על לבושו, לגעת בו לא יכלו. "אל תרחק" - עמוד לי קרוב, מוכן לישועה; ולא זו בלבד אלא "לעזרתי חושה" - בזריזות ובמהירות. ומהו "אילותי"? רש"י מפרש מלשון כוח, כמו "כגבר אין איל", "יש לאל ידי", "אילי הארץ" (וכלשון ימינו: אילי הון, אילי נפט). שם "אל" מורה על תוקף ויכולת ובעל הכוחות כולם, וכן "עד האלהים יבוא דבר שניהם" - הדיינים שהם בעלי הכוח. אך המלבי"ם מבאר כאן לשון נופל על לשון: המזמור נפתח ב"אילת השחר", ועתה מתנוצץ אור הישועה מבין האויבים הסובבים - וה' הוא "אילותי", ככוכב השחר המאיר לי, המתנוצץ ומושיע. "אילותי לעזרתי חושה".
הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי׃
"הצילה מחרב נפשי" - מחרבם של הציידים הרודפים אחריי. "מיד כלב" - הכלבים כבר סבבוני, הם כבר כאן, כבר באים לתפוס. ומהי "יחידתי"? מבאר המלבי"ם: זה הדבר היחיד שעוד נותר לי. את הכל כבר שללו, על לבושי כבר הפילו גורל, ולא נשאר אלא הנפש - הצל אותה מידם, שלא אפול בידיהם.
האבן עזרא מבאר מדוע נקראת הנפש "יחידה": "בעבור היות כל נשמת אדם יחידה מתבודדת עם גופה מנשמת הכל, וכשהיא תיפרד מגווייתה אז תיאסף אל הכל". יש מקבץ של נשמות, וכל נשמה שבאה לעולם הזה היא יחידית, נפרדת משאר הנשמות ומתבודדת עם גופה. וכשייפטר האדם מן העולם תשוב ותיאסף אל הכל. וזו הבקשה: הצילה מיד כלב את זו שהיא כעת "יחידתי", שתישאר עדיין יחידתי ולא תיאסף אל הכל.
הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי׃
המלבי"ם מצייר כאן תמונה: דוד עומד בין הבאים לטרוף אותו, ובתוכם אריה שכבר התחיל לנגוס בו. "הושיעני מפי אריה" - כבר אני בתוך פיו של האריה, הושיעני. וכיצד? "ומקרני רמים עניתני" - הקדוש ברוך הוא מזמן לו ראם, חיה גדולה ועצומה בעלת קרניים אדירות, והראם מרים אותו בקרניו ומוציאו ומרחיקו מן האריה. וכשהוא עומד שם למעלה על קרני הראם והקהל סביבו, משם הוא מודה ומהלל ומשבח לה' - "אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך".
האבן עזרא מבאר שקרני ראמים הן החזקות מכל, ומוסיף דבר מעניין: "ושמעתי בני איש אומרים כי הראם יפיל עצמו מהר גבוה על קרניו ולא תישברנה" - מסוגל לקפוץ מראש ההר על קרניו והן אינן נשברות. ויש אומרים שקרניו גבוהות מכל הקרניים, כמו "ותרם כראם קרני". ולשיטתו "מקרני רמים עניתני" פירושו שהיה זקוק להצלה גם מקרני הראמים עצמם. נמצא הבדל בין המפרשים: לפי האבן עזרא דוד ביקש הצלה מקרני הראמים, ואילו לפי המלבי"ם דווקא על ידי קרני הראמים הצילו ה' מפי האריה.
יש כאן ביאור נפלא בדרשת חז"ל המפורסמת על אסתר ההולכת אל אחשוורוש. אמר רבי לוי: כיוון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה. אמרה "אלי אלי למה עזבתני" - והרי זה המזמור שלנו, "אילת השחר", המתאר את מציאותה של אסתר. היא מנסה להבין מהי הסיבה הרוחנית: "שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון?" - אולי אתה דן אותי על שאני הולכת אל אחשוורוש ומתרועעת עם הטמא הזה, והרי זה אונס? "או שמא שקראתיו כלב, שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי". מיד חזרה וקראתו אריה, שנאמר "הושיעני מפי אריה".
והדבר פלאי. אם אדם יקרא לצורר הגדול ביותר "כלב", מי יבוא אליו בטענה? לכל היותר תהיה פגיעה במין הזואולוגי של הכלבים. וכן על כל המרשיעים שבכל דור, שרק מתחלפים בשמותיהם. מי יטען "למה אתה מבזה אותו, למה אתה קורא לו כלב?" והרי אסתר מבקשת "הצילה מיד כלב יחידתי", והכלב הוא המן - היא מבקשת שה' יציל את עם ישראל מידו. ומה ההבדל אם תקרא לו כלב או אריה, ולמי זה משנה?
אלא כך הוא הביאור, נפלא ואמיתי. כשאדם רואה מולו כלב, מה הוא עושה ראשון? מסתכל לצדדים: איפה יש אבן, איפה יש מקל, איך אני מתמודד. מצא מקל - כבר הוא מרגיש מוכן. ואם רק יתכופף כאילו לזרוק אבן, לרוב הכלב מבין את הרמז. אבל כשבא אריה מולו - מי מחפש אבן? עם אבנים מגרשים אריה? לכולם ברור שהסיפור נגמר, ואין לו אלא לבקש רחמים. אומרת אסתר: אם קראתי להמן "כלב", סימן שלא הבנתי באיזו סכנה מדובר. משמע שאני סבורה שאפשר להתמודד: טוב שאסתר בבית המלך, היא תדבר עם אחשוורוש, ננסה כך וננסה כך, נמצא דרך לצאת מן הפלונטר. את סומכת על עצמך? את חושבת שאת יכולה להתמודד? לא הבנת את גודל הבעיה - והשכינה מסתלקת. מיד היא חוזרת בה: ריבונו של עולם, מתחרטת אני שקראתיו כלב, זה אריה! ואם אריה - אין לי אלא אתה, רק אתה תושיעני, כלו כל הקיצים, אין בכוחי ואין ביכולתי, רק ה' יתברך.
אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ׃
משם, מרומי קרני הראמים, אני מספר שמך לאחיי ומהלל בתוך הקהל. ומבאר המלבי"ם: מי שנעשה לו נס חייב להודות, כמו שנאמר "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו". ומה בין השניים? חז"ל דורשים מ"בקהל עם" שצריך להלל את ה' בעשרה, שזה נחשב קהל. ומ"במושב זקנים יהללוהו" למדו שצריך שיהיו שם גם חכמים, ולכן בברכת הגומל צריך ששניים מהם יהיו תלמידי חכמים. "מושב זקנים" אין פירושו בית אבות, אלא שבמקום שבו מהללים יהיו תלמידי חכמים. מדוע? העשרה נצרכים לפרסום - יש בזה קול ובזה מתרומם שם ה'. אבל זה עדיין שטחי; ההלל האמיתי צריך העמקה והתבוננות, ומי שמעמיק ומתבונן הם החכמים.
ולפי זה מבאר המלבי"ם את הכתוב: "אספרה שמך לאחי" - אחיו של דוד הם תלמידי החכמים, והוא מוסיף על "במושב זקנים יהללוהו" שיספר להם את שמך ואת גבורתך ואת חסדיך עמי. "בתוך קהל אהללך" - כנגד "וירוממוהו בקהל עם", ואיני מסתפק ברוממות בלבד אלא גם אהלל, שגם הקהל יבינו את עומק הנס ופנימיותו.
יִרְאֵי יְהֹוָה הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל׃
המלבי"ם מונה כאן שלוש כיתות: יראי ה', זרע יעקב וזרע ישראל. חלוקה זו כבר ראינו במקום אחר: "בית ישראל ברכו את ה', בית אהרן... יראי ה'". ישראל גדול מיעקב, שכן "ישראל" עניינו שררה. עם ישראל נקרא פעמים בשם יעקב ופעמים בשם ישראל: "יעקב" מורה על דרגה נמוכה, לשון עקב, ולשון "ויעקבני זה פעמיים"; "ישראל" מורה על שררה ועל הדרגה הגבוהה. בדרך כלל ישראל מורה על החכמים והצדיקים שבישראל, ויעקב על ההמון, על מי שנחות יותר בעבודת ה' ובקרבת אלוקים, בבחינת עקב.
יראי ה' הם המהללים, שהם הדרגה הגבוהה ביותר, ובית יעקב וישראל הם השומעים - ובתוכם עצמם שתי מדרגות. "כל זרע יעקב כבדוהו" מול "וגורו ממנו כל זרע ישראל": מי שירא את ה' עומד בדרגה גבוהה ממי שרק מכבד אותו. תמצא אנשים שיאמרו "יש לי רספקט לדת" - יישר כוח, אבל כמה ירא שמים אתה? לכבד את ה' לפעמים גם גוי מבין: ה' ברא את העולם, ראוי לכבדו. אבל האם זה עושה אותך ירא שמים? זו מדרגה גבוהה בהרבה. היראה, אומר המלבי"ם, היא ההכרה בהשגחה הפרטית, שה' מעניש ונותן גמול; ומי שזה קנוי בידו מקיים מצוות ומדקדק במעשיו. לכן "גורו ממנו" נאמר על זרע ישראל, שהם החשובים והגדולים שבעם, ואילו "זרע יעקב כבדוהו" - הם מכבדים את ה' בלבד ולא הגיעו לעבודה מתוך ידיעת שכר ועונש, ולכן אינם מורידים זאת לעולם המעשה.
כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ׃
המלבי"ם מבאר ש"ענות" היא לשון הכנעה, כמו "עד מתי מאנת לענות מפני". הכנעתו ושפלותו של העני - לא ה' הוא שביזה אותה ושיקץ אותה. הרי כשדבר אינו חשוב בעיניך אינך משקיע בו: איננו משקיעים בחתולים או בעכברים שבבית, ובוודאי לא במקקים ובשאר מרעין בישין, ואם משקיעים - זה בחומרי הדברה. היה מקום לחשוב שהכנעת העני ושפלותו אינן חשובות בעיני ה', וכביכול אינו מתעניין להתעסק בכך. בא הכתוב ואומר: לא כן הוא. ההבדל בין "בזה" ל"שיקץ": "בזה" - מצד שבזוי בעיניו להתעסק בזה, כאדם שאינו מתעסק עם בעלי חיים; "שיקץ" - מחמת שנאה כלפי הדבר. וגם אין זה מפני שה' אינו משגיח על הנעשה בעולם התחתון, וזהו "ולא הסתיר פניו ממנו". אל תאמר: אם העני בשפל, ודאי הסתיר ה' פניו ממנו. לא זה הגורם, ואדרבה - "ובשוועו אליו שמע": כשהעני צועק אל ה', ה' שומע שוועתו ומקבל תפילתו.
ביארנו לפי המלבי"ם ש"ענות עני" היינו הכנעת העני, וכן משמע מרש"י מלשון "לענות מפני". אבל הרד"ק מביא מפרשים נוספים, וכן התרגום, שפירשו "ענות עני" - תפילת העני, מלשון מה שהוא עונה בפיו, כמו "ויען ויאמר" וכמו "מענה לשון". ולפי זה: ה' אינו מסתיר פניו ממנו ושומע את שוועתו; ענותו היא תפילתו וצעקתו, ואותה ה' שומע ועונה.
מֵאִתְּךָ תְּהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו׃
הוא חוזר למה שאמר קודם, "בתוך קהל אהללך": אף ההילול שאני מהלל אותך קיבלתי ממך. גם ההלל הוא שפע הבא מאת ה' יתברך, "מאתך תהילתי בקהל רב" - על ידי שהראית לי את ההשגחה ואת הרחמים המיוחדים שלך. ואחר התהילה - "נדרי אשלם": צריך להביא קרבן תודה על הנס, כמו שכתוב "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה". את מה שהתחייבתי אשלם.
יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ יְהֹוָה דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד׃
לפי המלבי"ם זה מכוון כנגד הכהנים המקריבים את קרבן התודה. "נדרי אשלם" - אקריב את התודה, והכהנים יאכלו מבשר הזבח ויהללו את ה'. ומדוע "וישבעו"? כידוע שהקרבן היה נאכל מעט ומתברך במעיהם; ויתרה מזו, אמרו שהאוכלים מבשר הקרבן לא היו מתפנים, אלא היה כמן הנבלע באיברים. נמצא שאוכלים מעט ושבעים. ואחר כך מהללים את ה', ואז "יחי לבבכם לעד" - הלב המתפרנס מבשר הקרבן מקבל שפע רוחני ממזון הקודש, וזוכה לחיות לעד, והכוונה לחיי נצח ולא לחיי הגוף. וכמו שאמרו חז"ל "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים": אכילת הכהנים היא חלק מעבודת ה', ואין לחשוב שהיא רק דרך לפרנסתם, אלא זו צורת עבודתו באכילתו. וכתוב שבת קול הייתה מהדהדת בעזרה ואומרת שיבוא פלוני ויאכל מבשר הקודש - הרי שזה חלק מן העבודה.
הרד"ק מפרש אחרת: "יאכלו ענווים וישבעו" אינו על הכהנים אלא על ישראל, שהם הנקראים ענווים - "ענווים, הגיע זמן גאולתכם" - והגויים נחשבים גאים. וישראל נקראים "דורשיו", שהם דורשים את ה' בגלות. וכשהם בגלותם - "יאכלו ענווים וישבעו, יהללו ה' דורשיו", אלה המבקשים את ה' גם בעת צרה. וכשייגאלו, יאכלו משלל האויבים: כל מה ששללו מאיתנו האויבים במשך כל השנים - יאכלו וישבעו ויתענגו. שהרי הגויים עשו את רווחיהם עלינו; מי שרוצה לדעת יבקר בוותיקן ויראה כמה ממשכיות החמדה של עם ישראל מונחות שם, ויראה באירופה היכן מסתובבים העושר ויצירות האמנות שהיו ליהודים במשך שנים, וגרמניה הרי שללה את הכל. מזה תבין שהמציאות תתהפך: הם שבעו מאיתנו, וכעת יאכלו ענווים וישבעו מן השלל של האויבים.
ומהו "יחי לבבכם"? מבאר הרד"ק: כמו "ותחי רוח יעקב", היפוכו של "ויפג לבו". הרוח החיה שוכנת בלב, וכשאדם שרוי בצרה לבו כמת, כמו "לבי חלל בקרבי"; וכשיוצא מן הצרה - "ותחי רוח יעקב אביהם", הלב מתרונן וחוזר לחיות. והחיות הזאת תהיה "לעד", לא תהיה עוד גלות: לא כ"יחי לבבכם" של בית ראשון שאחריו באה גלות, ולא כשל בית שני שאחריו יצאו לגלות של קרוב לאלפיים שנה, אלא "יחי לבבכם לעד".
יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְהֹוָה כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם׃ כִּי לַיהֹוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם׃
המלבי"ם מבאר שהמאמרים כאן מקבילים זה לזה: "יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ" - מדוע? "כי לה' המלוכה". "וישתחוו לפניך כל משפחות גויים" - מדוע? "ומושל בגויים". ויש הבדל בין מלך למושל, ודבר זה מבואר גם בדברי הגר"א: המלך מולך בהסכמת העם ובבחירתו, שהעם חפץ בו; ואילו המושל הוא בדרך כלל רודן המושל ביד חזקה שלא על פי רצונם. הקדוש ברוך הוא מולך בלא צורך בהסכמת העם שיכתירוהו, וזהו "כי לה' המלוכה" - מלוכה עצמית. ואת זה יזכרו כל אפסי ארץ, שלו המלוכה והוא הבורא, ובזה ישובו אליו. ומעבר לכך - הוא גם מושל בגויים: הגויים הצרו לנו ועינו אותנו במשך הדורות, וה' ימשול בהם ביד חזקה ובכל כוחו, יענישם ויחריב גויים וממלכות, וכמו שנאמר "והתגדלתי והתקדשתי" בנקמה שיעשה בגויים; יביא את עשיו אל עמק יהושפט וישפוט אותו, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". ואז "וישתחוו לפניך כל משפחות גויים" - השתחוויה בעל כורחם, מתוך אימה ופחד.
אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה׃
"דשני ארץ", מבאר המלבי"ם, הם האנשים שכל עסקם בעולם הוא לדשן את עצמם, כעגלי מרבק, בהנאות גשמיות. "אכלו וישתחוו" - אכלו עד שקומתם שחה ומשתחווה מרוב מילוי כרסם. אך מה תועיל להם הדשנות, כשהם מדשנים גוף שסופו עפר רימה ותולעה, ואינם נותנים חיות לחלק הרוחני? כל מבוקשם הנאות ותאוות וגשמיות. ולכן "לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה": בסוף המציאות, ביום המיתה, יגיעו לתת דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא, ואלה יכרעו כיורדי עפר, שלא עשו מאומה להחיות את נפשם לנצח. נפש הרשע יורדת היא למטה לארץ, מפני שכל עניינה ארציות ושם מקום משכנה; ואילו נפש הצדיק, שכל ימיו שאף לרוחניות, עולה למעלה ומגיעה אליו יתברך.
בדומה לזה מבאר גם האבן עזרא, ומוסיף שהדברים באים כנגד מה שנאמר קודם "יאכלו ענווים וישבעו": הענווים אוכלים מעט ושבעים, לשובע נפשם, ולהם נאמר "יחי לבבכם לעד". אבל "דשני ארץ", המחפשים את כל הדשן ורוצים לחטוף את כל הנאות העולם הזה, הם היפוכם של הענווים, ובהם נאמר "ונפשו לא חיה" - לא יחי לבבם לעד, שכן כל עניינם גשמיות ותאוות העולם הזה.
הרד"ק מביא ביאור בשם אביו, שהפסוק מדבר על שני מצבים. מן הגויים יהיו כאלה שישובו אל ה', והם יהיו דשנים ורעננים: יחזרו בתשובה, ירצו בקרבתו יתברך, וה' יקבלם, ואז "אכלו וישתחוו" ויודו לה' על כל מה שנתן להם. לפי הרד"ק זה נאמר דרך שבח לגויים שישובו אל ה' ויחפצו לעשות רצונו. אבל יש מן הגויים שאף אם יכרע וישתחווה לא יקבלנו הקדוש ברוך הוא, ואלה הם ששפכו דמם של ישראל: הם יהיו יורדי עפר, הם יהיו בגיהינום, ובהם "ונפשו לא חיה" - לא יחיה ה' נפש אחד מהם. ומדוע? כי הרעות הכלכליות שעשו לנו עוד אפשר לכפר עליהן בתשלום, "תחת הנחושת אביא זהב" - אלה שגזלו נחושת ישלמו כפליים ויתנו זהב. אבל מה יעשו עם דם ישראל שנשפך? על זה נאמר "וניקיתי דמם לא ניקיתי", ונאמר "ויז נצחם על בגדי" - כתמי דמם של ישראל כאילו מונחים תמיד על בגדיו של הקדוש ברוך הוא, ואומר ה' שאותם לא אנקה. לפיכך אלה יורדי עפר ונפשם לא תחיה, ושם תהיה נפשם תחת נפש ישראל; ואילו החלק הראשון מדבר באלה שלא נטלו נפשות ישראל אלא גזלו ממונם, והם "לפניו יכרעו" ויתקבלו בתשובתם.
רש"י מביא את דרשת חז"ל שהמתים רואים את השכינה לפני מותם. כך מובא במסכת כלה רבתי פרק ג': "ואינו מת עד שרואה הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר כי לא יראני האדם וחי - בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים, ונאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר". וכן במדרש תהילים (שוחר טוב): רבי יוחנן אמר, "זרע יעבדנו" - אחד צדיקים ואחד רשעים מקבלים פני שכינה, שנאמר "לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה". ומפני מה הרשעים מקבלים פני שכינה? בשלמא הצדיקים - מובן; אבל הרשע למה? אלא הרשעים מרדו בקדוש ברוך הוא, ובשעת מיתתן מראים להם פני שכינה ואומרים להם: בואו וראו פני המלך שהייתם מורדים בו, והוא עתיד להיפרע מכם. כלומר אומרים לו: נגמרו החגיגות; זה שהכעסת כל ימיך - ראה עתה פניו. והנשמה מתמלאת רצון אדיר להידבק בו יתברך, ואומרים לה: לא זו בלבד שלא תידבקי בו, אלא עוד עתיד להיפרע ממך. עונש קשה ביותר. ולעומת זאת הצדיקים: "ואף הצדיקים בשעת פטירתן מראין להם פני שכינה ואומרים להם, בואו וראו פני המלך שאתם עובדים אותו, שהוא עתיד ליתן שכרכם" - כל ימיכם עבדתם אותו מתוך חושך ומתוך הסתר ומתוך קושי, בואו וראו מי עתיד ליתן שכרכם.
זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר׃
"זרע יעבדנו" - אלה הצדיקים העובדים את ה'. המלבי"ם מבאר ש"יסופר" אינו מלשון סיפור, כפשטות הכתוב, אלא מלשון מספר - ייספר. רק זרע זה, הזרע שיעבדנו, יבוא במספר הדורות וייִמנה בהם. אבל הרשעים, שלא עבדוהו, כאילו נמחקו לחלוטין מן ההיסטוריה, כאילו אינם קיימים כלל; ה' אינו סופר אותם במספר דורות עולם. רק העושים רצונו נמנים - "זרע יעבדנו יסופר לה' לדור".
יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה׃
וחותם דוד: "יבואו" - אותו זרע אשר יבואו ויגידו צדקתו, הוא זה שייספר אצל הקדוש ברוך הוא. ה' יחשיבם כעם שנולד בעולם ושהוא עשאו, בין אלה שנולדו ובין מעשי ידיו - "לעם נולד כי עשה". אבל "דשני ארץ", שאת נפשם לא החיו, אותם אין ה' סופר כלל, כאילו לא היה להם זרע וכאילו מעולם לא היו קיימים בעולם.
הרד"ק מפרש: "יבואו ויגידו" - העולים מן הגלות שיבואו מכל אפסי ארץ, יגידו צדקתו לעם שנולד מהם, לבנים שיבואו אחריהם. הבנים לא ראו את מעשי ה' שעשה עם אבותיהם, ולכן יבואו האבות ויספרו להם כמה חסדים וכמה תשועה וכמה עזרה נתן לנו ה' אף בהיותנו בגלות.
הרד"ק מסיים ואומר שהערלים פירשו מזמור זה על אותו האיש, כאילו הוא מתאר את הצרות שעשו לו ישראל, ופונה אל האב ומתאר איך סבבוהו רודפים וכלבים ומרעים. וכבר אמרתי לכם לא פעם: המלבי"ם כמעט אינו מזכיר את הנצרות כלל, מפני שחשש להתעסק עמה בהיותו גר ביניהם, וכמה פעמים סבל ממלשינות על שמצאו בספריו רמזים כנגדם כאילו הלעיג עליהם; ולכן כל דבריו בעניין זה ברמז דק מאוד, ואילו על בני ישמעאל הוא מדבר בחופשיות. אצל הרד"ק זה להפך: על הנצרות הוא מדבר בגלוי. ואביא בקצרה כיצד הוא סותר את דבריהם.
הם פירשו "כארי ידי ורגלי" - "כרו ידי ורגלי", על המסמרים שתקעו בידיו וברגליו בשעת הצליבה. והטעה אותם הכתוב "ונפשו לא חיה", שאמרו: הנה הוא אלוה, "לפניו יכרעו כל יורדי עפר", והוא לא רצה להחיות את נפשו, שכן לפי שיטתם לבש גוף בשר כדי שיהרגוהו ובמיתתו יוציא את יושבי הגיהינום. ולפי זה כלל לא מובן מה הם רוצים מן היהודים: לטענתם היהודים הרגוהו, והרי לשיטתכם זה היה רצונו, שיהרגוהו כדי להוציא את באי גיהינום, אם כן מה אתם דורשים? וזו כמובן אינה הקושיה היחידה על הנצרות.
אומר הרד"ק: "ועתה ישמיעו לאוזנם מה שפיהם מדבר". אם לא רצה להחיות את נפשו ולהינצל מיד הורגיו, מדוע צעק "אלי אלי למה עזבתני, רחוק מישועתי"? הרי אינך מבקש להיוושע כלל. ומדוע התלונן "אקרא יומם ולא תענה" - והרי אינו רוצה להיענות? ועוד: אם הוא אלוה, למה הוא זקוק לקרוא למישהו שיושיעו? יושיע את עצמו. ואם זה אלוה שקורא לעזרה, זה אלוה חלש; אם הוא מחפש מי יעזור לו, כיצד יעזור לך? ועוד: איך יאמר "יושב תהילות ישראל", והרי לשיטתכם ישראל הם שהרגוהו, ואיך מהלל את תהילות ישראל? ועוד: "בך בטחו אבותינו" - ולשיטתם לא היה לו אלא אב אחד, ומהו לשון רבים "אבותינו"? ועוד: וכי האלוה עצמו יאמר "ואנכי תולעת ולא איש"? איזה מין תולעת היא זו? ועוד: "גול אל ה' יפלטהו יצילהו" - על מה מדובר? אם על הבשר, הרי לא פילטו ולא הצילו; ואם על האלוהות, הרי אין היא זקוקה להצלה. ועוד: "כי אתה גוחי מבטן" - איך יאמר כן, והרי הוא עצמו מוציא אחרים מבטן? ועוד: "אספרה שמך לאחי" - וכי לאלוה שלכם יש אחים? לא ידענו. ועוד: הסיפור וההלל באים בהודאה לאחר ההצלה, והוא הרי לא ניצל אלא נתלה ונצלב, ועל מה אפוא מהללים? ועוד: "כל זרע יעקב כבדוהו כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני" - והרי ישראל לשיטתם הם המרעים לו, ואיך יאמר שהם יהללוהו? ובענותו הרי כן ביזהו האב ושיקצו והסתיר פניו ממנו, ובשוועו אליו לא שמע. ועוד: "וישתחוו לפניך כל משפחות גויים" - והנה היהודים והישמעאלים אינם מאמינים בו, ולא קיבלו כל משפחות הגויים את דתם עליו אלא הנוצרים בלבד. הרי שכל דבריו שקר.
וכפי שאמרתי, זה מעט מן המעט מן הקושיות העצומות שיש על הנצרות, שהיא כגבינה שווייצרית מחוררת, ואין בה אבן על אבן. מי שמתחיל לחקור בנושא רואה שזה אוסף גיבובים, שקרים, בדותות והמצאות, ואין בו ממש. וכששואלים אותם קושיות - אין להם תשובות, אלא "אתה חייב להאמין, אני מרגיש את זה בלב". על הרגשה אי אפשר להתווכח; אתה מרגיש - לבריאות, אני מרגיש דברים אחרים. אבל האם אתה יכול להוכיח, להביא ראיה? היהדות מבוססת על ראיות, על הוכחות ועל נבואות. בנצרות אין אפילו נבואה אחת. יש איזו "נבואה" שאמרו לפני חמש מאות שנה, שעם ישראל לא יזכה לשוב לארצו מפני שהרגו את אותו האיש - והנה חזרנו. אומרים: כן, אבל לא לירושלים. ובשנת תשכ"ז חזרנו גם לירושלים. ואז בשיטת בת היענה: האפיפיור לא בא לבקר, לא ראה ולא שמע חדשות, ובזה פוטר את עצמו מן העניין. זו הנבואה היחידה שלהם, של ארכיבישוף אחד מלפני חמש מאות שנה; ואילו ליהדות שלל נבואות המתגשמות לנגד עינינו. זו אמת לעומת שקר, ומכאן נבין עד כמה רחוקה היהדות מן הנצרות ומן האסלאם כרחוק מזרח ממערב. הרחבנו בזה במקום אחר, ומי שירצה יוכל לשמוע בשיעורינו על ספר הכוזרי.
בחלק זה של המזמור עוברים מן השפל אל הישועה: האויבים כבר חילקו את הבגדים והפילו גורל על הלבוש, אך לגעת לא יכלו; והמתפלל קורא "אילותי לעזרתי חושה", שה' יהיה לו ככוכב השחר המאיר. הוא מבקש על "יחידתי", הדבר האחרון שנותר לו, ומתואר כמי שעומד כבר בפי האריה וניצל על קרני הראם - ומשם דווקא הוא מספר ומהלל. מדרשת אסתר למדנו יסוד גדול: הקורא לאויבו "כלב" סבור שיוכל להתמודד בכוחותיו, והקורא לו "אריה" יודע שאין לו אלא ה' לבדו. משם עולה המזמור אל ההודאה בקהל ובמושב חכמים, אל שלוש מדרגות העובדים, אל ההבטחה שה' אינו מבזה את ענות העני ואינו מסתיר פניו, ואל אחרית הימים שבה ישובו כל אפסי ארץ, יאכלו ענווים וישבעו ויחי לבבם לעד, ואילו "דשני ארץ" שלא החיו את נפשם ייכרעו לעפר ולא יימנו כלל במניין הדורות. רק "זרע יעבדנו" ייספר לה' לדור, ויבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה.