פתיחה: מזמור כ"ב - חלקו השני של התיאור
מזמור כ"ב הוא מזמור של קינה וזעקה, שבו מתאר דוד המלך את שפלותו ואת לעג האויבים, ומתוכו הוא פונה בתפילה לקדוש ברוך הוא. בקטע שלפנינו נלך בעקבות המלבי"ם, ונראה כיצד הפסוקים נחלקים לשלבים: תיאור החרפה והביזיון, לאחריו התפילה והבקשה, ומפסוק י"ז ואילך - התנוצצות ההארה מתוך האופל, תחילתה של הישועה.
"ואנוכי תולעת ולא איש" - הפשט שנשכח
וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם׃
זו אחת הדוגמאות המובהקות לכך שאנחנו רגילים לדרשות על פסוקים ושוכחים את הפשט. כולם יגידו לך: דוד המלך היה צנוע וענוותן, ולכן אמר "ואנוכי תולעת ולא איש" - כשם שמשה רבנו אמר "ונחנו מה", ואברהם אמר "ואנוכי עפר ואפר". לא שהדבר אינו נכון, אבל צריך לדעת שאין זה פשט הכתוב. וכבר כתב האבן עזרא: רחוק הוא שיאמר איש בעל דעת על עצמו שאיננו איש אלא תולעת.
אלא כמו שמסבירים כאן המפרשים, דוד המלך אומר את הדברים כלפי הגויים: אני נבזה בעיניהם כמו תולעת ולא כמו איש. הם מחשיבים אותי כתולעת, אני בשבילם חרפת אדם ובזוי עם. וכך אכן התייחסו לעם ישראל לאורך כל הדורות. בשואה טיפלו בג'וקים בחומר הדברה ובעם ישראל בגז ציקלון בי - אותו דבר ממש, לחפש כיצד משמידים אותם בתרסיס. "ואנוכי תולעת ולא איש" - הגוי מתייחס אליי כאל תולעת.
ביאור המלבי"ם: אוחזים את החבל בשני קצותיו
כך מסביר גם המלבי"ם. דוד המלך טוען כאן לפני הקדוש ברוך הוא שנוצר מהפך עצום: לא זו בלבד שאני בוטח בך ואיני משיג את תכלית הביטחון שהיא הישועה - בטחתי בך ואינך מושיע - אלא שעצם הביטחון שלי בך נהפך לי לחרפה גדולה. "אנוכי", כלומר אני מצד עצמי, "תולעת ולא איש": לעניין המעלה שיש לאיש על התולעת - אני נחשב רק כתולעת; ולעניין החיסרון שיש לאיש על התולעת - שם דווקא מחשיבים אותי כאדם.
נסביר: יש מעלה מסוימת לתולעת על האיש - אף אחד אינו מחרף תולעת. במובן מסוים עדיף להיות תולעת, שהרי אין מגדפים תולעת, אין מציקים לתולעת, איש אינו שם אליה לב. אומר דוד המלך: אותי כן מחרפים, "חרפת אדם" - בנוגע לחירופים מתייחסים אליי כאל בן אדם. אבל בנוגע לחסרונות של התולעת - שם מחשיבים אותי כתולעת. הם בוחרים תמיד בגרוע מבין השניים: אם כדאי יותר להתייחס אליך כאיש כדי לחרף אותך - יתייחסו אליך כאיש, שהרי תולעת אין מחרפים; ואם כדאי יותר להתייחס אליך כתולעת - יתייחסו אליך כתולעת, בשיא הזלזול, כאילו אין לך רצונות ואין לך רגשות ואין לך כלום, ואינך בשבילי יותר מתולעת.
נמצא שהם אוחזים את החבל בשני קצותיו, ובכל צורה אני השפל ביותר בעיניהם. ויתרה מזו אומר דוד: לעניין החרפה אינם מחרפים אותי כאדם יחיד, אלא מחשיבים אותי כ"בזוי עם" - כאילו אני עם שלם, קיבוץ גדול של אנשים בזויים.
דרך מליצה: הלוואי והייתי תולעת
יש שמסבירים בדרך מליצה. דוד המלך תמיד התלונן שהוא נרדף ושמדברים עליו לשון הרע: "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר". הרבה ממזמורי תהילים עוסקים במה שהיו אנשים אומרים על דוד ובדברים שהציקו לו - "ואני בחלותם לבושי שק", וכשחליתי היו באים ואומרים "מתי ימות ואבד שמו". אומר דוד: אתם כל הזמן לועסים אותי בפיכם, דוד דוד דוד. הלוואי והייתי תולעת - שהרי תולעת אדם נזהר שלא להכניס לפיו, תולעים אין לועסים. "ואנוכי תולעת ולא איש" - כשם שתולעת אינך מכניס לפיך, כך את שמי אל תכניסו לפיכם, והפסיקו לרכל ולומר עליי דברי גנאי.
"כל רואי ילעיגו לי" - לעג על מי שנפל ממדרגתו
כׇּל־רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ׃
ראינו שהוא מתאר את מפלתו: מחד גיסא מחרפים אותי כתולעת, ומאידך גיסא מגדירים אותי כעם ומבזים אותי כעם. היכן יש ביזיון גדול יותר? תולעת שנפלה ממדרגתה - מעיקרה תולעת הייתה, אין בכך חידוש. אבל עם שנפל ממדרגתו - זה ביזיון גדול. לכן הם מגדירים אותי "בזוי עם", כעם גדול שנפל ממדרגתו, ועל כן "ילעיגו לי". ולא סתם לעג, שהרי לעג הוא על דבר חסר ערך.
"יפטירו בשפה יניעו ראש" - מבאר המלבי"ם שפתיחת הפה נקראת פטר, כמו "פטר רחם". "יפטירו בשפה" - יפתחו את שפתם להוציא את הדיבור כמי שמדבר על דבר גדול וחשוב.
"גול אל ה' יפלטהו" - לשון הלעג
גֹּל אֶל־יְהֹוָה יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי־חָפֵץ בּֽוֹ׃
וזהו מה שהם אומרים בלעגם: התולעת הזאת המדוקדקת - כפי שהם מכנים אותי - מתגוללת אל ה' כדי שיפלט אותה, כלומר פונה אל ה' שיצילה מצרתה. והאויבים מלעיגים: "יצילהו כי חפץ בו" - בואו נראה אם ה' יציל אותו; הרי הוא חפץ בו, אם כן שיציל אותו. כל זה הוא "ילעיגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש": בשעה שאני מתגולל אל ה' שיפלטני, הם אומרים בלעג - נראה אם הקדוש ברוך הוא באמת יעזור לו ויצילנו.
רש"י מסביר "גול" מלשון לגולל: יש לו לאדם לגולל יהבו ומשאו ליוצרו למען יפלטהו. כשם שאדם מגלגל משא על מקום מסוים שיישא אותו, כך את המשא שלך גולל אל ה' והוא יישא אותו.
"כי אתה גוחי מבטן" - מכאן בא הלעג
כִּי־אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל־שְׁדֵי אִמִּֽי׃
מבאר המלבי"ם שדוד טוען: מהיכן בא הלעג הזה? מפני ש"אתה גוחי מבטן" - תמיד היית מושיע אותי, ועכשיו עזבת אותי, "אלי אלי למה עזבתני". זו הסיבה שכולם מחרפים ומגדפים ומבזים ומלעיגים. אומה אחרת שמעולם לא שרה עליה אור ה' ומעולם לא זכתה לשפע - גם כשהיא במצב ירוד אין כאן שינוי בהנהגה. אבל עם ישראל, שמאז ומעולם נעזר בקדוש ברוך הוא, עליו באים ומחרפים: נו, איפה עכשיו ה'? איפה מי שאמור לעזור לו?
והוא מדמה את האומה ללידה. "גוחי" - מוציאני, מלשון גיחון, כמו שמסביר המלבי"ם בביאור המילות: מוציאני על גחוני מבטן. וכידוע יציאת מצרים מתוארת כמשל של לידה - "להוציא גוי מקרב גוי", הוצאת דבר מתוך הקרביים, שהיא לידה. אם כן הוא מתאר את יציאת ישראל ממצרים: כבר מאז אתה גוחי מבטן, הוצאתני ממצרים וגאלתני. ולא זו בלבד, אלא גם "מבטיחי על שדי אמי" - דאגת לי למניקה שתניק אותי ותאכיל אותי ותספק את כל צרכיי, זה משה רבנו שנתן להם את כל צורכיהם ודאג להם במדבר, דאגת לנו למן ולבאר. והמציאות הזאת עצמה, שהיינו נעזרים כל כך על ידך, היא היום הסיבה ללעג ולגידוף של האומות: שיפנה אל ה' שיעזור לו, הרי פעם עזר לו, שיפנה אליו גם עכשיו.
"עליך השלכתי מרחם" - בין רחם לבטן
עָלֶיךָ הׇשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָֽתָּה׃
אתה ריבונו של עולם היית גם לאחר מכן האומן והמגדל, כאשר יאמן האומן את היונק. במשל הוא מתאר כאילו לאחר שנולד מתה אמו, ו"עליך השלכתי מרחם" - כדי שאתה תגדלני. ועוד קודם לכן: "מבטן אמי אלי אתה" - עוד כשאמי הייתה מעוברת בי, כבר אז אתה הוא שהשגחת עליי שלא אובד, אתה היית האומן שלי. ולכן עכשיו, כשהם רואים אותי כנעזב, זו סיבה להם לחרף אותי ביתר שאת. שהרי הם מחשיבים אותי כעם חשוב, ואומרים: ראו לאן הגעת. אלמלא הייתי כל כך חשוב, לא היו מחרפים ומגדפים אותי כעת.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "רחם" ל"בטן": הרחם מציין את הלידה, כמו "פטר רחם", פתיחת הרחם. ואילו בטן מציין תמיד את שלב העיבור, כשהוא עדיין מונח בבטן ולא הגיע לשלב הלידה. לכן "מבטן אמי אלי אתה" - עוד במצרים, לפני שהתחילה הלידה ולפני היציאה, כבר אז אלי אתה.
"אל תרחק ממני" - תחילת התפילה
אַל־תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי־צָרָה קְרוֹבָה כִּי־אֵין עוֹזֵֽר׃
מכאן מתחילה התפילה. עד עתה ראינו את דוד מקונן ומצטער על מצבו; מכאן ואילך הוא מבקש שה' יושיעו. מסביר המלבי"ם: אדם המבקש עזרה מזולתו - אין העוזר עומד תמיד על ידו הכן לסייע לו. ומתי מרשה לעצמו העוזר להתרחק מן הנעזר? בשני מצבים. האחד, כשהצרה רחוקה, שגם אם תבוא - אספיק להגיע ולעזור. השני, כשיש לנעזר עוזר אחר שיוכל להישען עליו בינתיים, שהרי יש לו עוד כתובת. אומר דוד: ריבונו של עולם, שני המצבים הללו אינם קיימים אצלי. ראשית, "כי צרה קרובה" - אין הצרה רחוקה שתוכל לעזוב אותי. ושנית, שמא תאמר יש עוזר אחר - אף זה אינו, "כי אין עוזר", אתה העוזר היחיד. לכן אין העוזר יכול להתרחק, שהרי אני זקוק לו שיסייע בידי.
"סבבוני פרים רבים" - ביאור "צרה קרובה"
סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרֽוּנִי׃
תחילה הוא מבאר את מה שאמר "צרה קרובה": ריבונו של עולם, ראה כמה הצרה גדולה וקרובה, שהרי כעת ממש "סבבוני פרים רבים" - רבים מצד הכמות; "אבירי בשן כתרוני" - החזקים מצד האיכות. ומה ההבדל בין סיבוב לכיתור? מבאר המלבי"ם: סיבוב הוא סביב הגוף, וכיתור הוא סביב הראש - ולכן הכתר עומד על הראש. נמצא שהפרים עומדים סביב גופי ואבירי הבשן סביב ראשי, והסכנה צמודה אליי ממש.
הרד"ק מסביר שהוא ממשיל כאן את האויבים הדשנים והתקיפים והרשעים לפרים, שהפרים דשנים וחזקים. ו"אבירי בשן" - מבאר המלבי"ם שבשן הוא מקום בארץ ישראל, מקום מרעה דשן ושמן, והבהמות הרועות שם דשנות ושמנות בהתאם. הרשעים האבירים והחזקים נמשלו לפרות הבשן, כמו שמצינו בעמוס פרק ד' במשל פרות הבשן על הנשים העושקות דלים והרוצצות אביונים - מדושנות עונג וחזקות.
"פצו עלי פיהם" - אריה טורף ושואג
פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵֽג׃
אותם אבירי בשן שכיתרוני, שהם האויבים, כבר פצו את פיהם לבלוע אותי, ויתרה מזו - הם כאריה טורף ושואג. מה פירוש טורף ושואג? מסביר המלבי"ם שהשאגה היא ביטוי של כעס כלפי מי שהוא שואג עליו, כאילו יש דבר שמכעיסו וגורם לו לשאוג ולהתרעם. אומר דוד: הם מכלים אותי ועוד שואגים כאילו אני עשיתי להם רעה, וזה מגדיל את חמתם עוד יותר. וכשאדם פועל בחמת זעם, כדוב שכול, הנזק שלו גדול הרבה יותר. לכן לא סתם "פצו עלי פיהם", אלא כאריה הטורף ושואג בחמת זעמו, וממילא הנזק היוצא ממנו גדול יותר.
הרד"ק לעומת זאת מסביר שהשאגה כאן אינה ביטוי לכעס אלא לשמחה: ראה ריבונו של עולם, לא די שהם טורפים אותי, אלא שהם שואגים מרוב שמחה, נהנים ממה שהם עושים ועושים זאת בששון. וזה מגדיל את הכאב - שאם מישהו רק מכה אותך ניחא, אבל אם הכה אותך וגם צחק לאחר מכן, "פן תעלוזנה בנות הערלים". לא די במפלה עצמה, אלא שמתעוררת שם שמחה, ברחובות עזה מחלקים סוכריות; והמציאות הזאת מגדילה את הכאב עוד יותר.
"כמים נשפכתי" - ביאור "כי אין עוזר"
כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כׇּל־עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָֽי׃
עד כה ביאר את "צרה קרובה" - עד כמה קרובה: סבבוני פרים, אבירי בשן כיתרוני, פצו עלי פיהם. עתה הוא מבאר את "כי אין עוזר", שאין לי על מי להישען אלא עליך בלבד. "כמים נשפכתי" - אני בתשות כוח, חלש מכדי לעמוד כנגדם, והבשר שלי נשפך כמים מרוב פחד. "והתפרדו כל עצמותי" - העצמות נפרדו זו מזו, כלשון "ארכובתיה דא לדא נקשן", שברכיו של המפוחד נוקשות זו לזו. ואם לא די בכך, גם הלב, שהוא השורש והמלך לכל הגוף, נמס: "היה לבי כדונג נמס בתוך מעי" - הדונג נמס ומתפזר בתוך כל מעיי. עד כדי כך הגעתי למצב שאין עוזר, והישועה היא רק ממך.
"יבש כחרש כוחי" - כלות הכוח והלשון
יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר־מָוֶת תִּשְׁפְּתֵֽנִי׃
ממשיך המלבי"ם: לא זו בלבד שנזדעזעו כל איבריי, החיצוניים והפנימיים שנמסו כמו שראינו בפסוק הקודם, אלא שגם הכוח הסתלק ממני לגמרי. כוחו של האדם הוא הלחלוחית שבו, והליחה הזאת התייבשה - איבדתי את עוצמתי, אין לי ליחה בגופי, "יבש כחרש", עד שלא ייתכן שאחליף כוח עוד. כאילן שהתייבש, שאין אומרים עליו שיתחיל לצמוח מחדש. ויתרה מזו: גם לצעוק לישועה איני יכול, כי "לשוני מודבק מלקוחי" - לשוני נדבקה לחיכי מרוב פחד, וגם לזעוק אין בכוחי. ומה התוצאה? "ולעפר מוות תשפתני" - אין תקווה שאינצל, ואתה כמו עורך אותי לעפר מוות. "תשפתני" מלשון שפיתת הסיר, כעריכת הסיר על גבי הכירה, כלומר תערכני ותביאני עד מציאות של עפר מוות.
ומהו "כוחי"? בהבנה הפשוטה, כמו שמסביר האבן עזרא, כמשמעו: חיי האדם הם בליחה שבו, וכשהליחה נעדרת הוא מאבד את כוחו. וראה מה קורה לאדם זקן - הוא מאבד את ליחתו: העור מתייבש ומתכווץ, השערות מתייבשות, הכול מתייבש, עד שאף המוח מתייבש והאדם גווע לחלוטין. נמצא שכוח האדם בליחתו: כשיש ליחה הוא רענן וצעיר, וכשמתייבש זה ביטוי לזקנה. וזהו "יבש כחרש כוחי".
הרד"ק מביא בשם אביו פירוש חדשני מעט: "כוחי" כמו "חיכו וניעו", מלשון כיח - הליחה שאדם מכייח ומוציא מגרונו, וזו התייבשה. פירוש נוסף, המובא גם באבן עזרא, אף הוא חדשני: "כוחי" אינו מלשון כוח אלא מן הפעלים ההפוכים, כמו שמלה ושלמה, כבש וכשב - וכך כוחי הוא כמו חיכי: איני יכול לדבר כי יבש כחרש חיכי, נתייבש לי הפה.
ולפי זה מובן ההמשך: "ולשוני מודבק מלקוחי" - כיוון שהחיך התייבש, ממילא לשוני מודבקת ואיני יכול להוציא מילה מפי. ומהו "מלקוחי"? מעניין שהמלבי"ם לא ביאר כאן מילה זו. רש"י מביא שני הסברים: האחד, שאלו החניכיים, שכן כשאדם שרוי בצרה ובצער ובלחץ פיו מתייבש, והחניכיים הן הפה. ובשם מנחם הוא מביא שמלקוחי כמו "במלקחיים" שבישעיהו - אותו כלי שבו תופסים דבר מה, מעין פינצטה או גדולה ממנה. ולפי זה הכוונה לשיניים, שדומות למלקחיים של חרשים, ו"לשוני מודבק מלקוחי" היינו שנדבקו שיניי זו לזו ואיני יכול לפתוח את פי.
"כי סבבוני כלבים" - תחילת ההתנוצצות
כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָֽי׃
כאן מתחיל החלק השלישי. תחילה תיאר דוד את צרתו, אחר כך ראינו כיצד הוא מתפלל לה', ומפסוק י"ז מתחיל חלקו השני של הפרק, שבו מתחילה להתנוצץ ההארה מתוך האופל - תחילת הישועה. הוא מתאר: אמנם "סבבוני כלבים", כדרך הציידים שהיו יוצאים לצוד חיה עם כלבים, והכלבים מסבבים את החיה עד שהיא מתבלבלת ואינה יודעת לאן לברוח, שהרי הכלבים באים מכמה כיוונים, ואז הצייד יכול לתופסה. הנה כלבי הציידים כבר סובבים אותי, ו"עדת מרעים" - עדה הבאה להרע לי - "הקיפוני". ואף על פי כן איני ירא מפניהם, אלא "כארי ידי ורגלי": רק ידיי ורגליי הן כארי, כלומר ידיי ורגליי עומדות כנגדם בחוזק כרגלי הארי, שאין הארי ירא ואינו חרד מן הציידים ומן הרודפים אחריו.
ומה בין "סבבוני" ל"הקיפוני"? כבר ביאר המלבי"ם בכמה מקומות שהקפה מורה תמיד על ההיקף השלם, בעוד שסיבוב יכול להיות משלוש רוחות ואינו בהכרח מכל הצדדים. לכן: הכלבים סבבוני, ולאחר מכן באה עדת מרעים ויתרה מזו - הקיפוני בהיקף מלא.
"אספר כל עצמותי" - עוצמה או ספירה
אֲסַפֵּר כׇּל־עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ־בִֽי׃
המלבי"ם מסביר ש"אספר" הוא מלשון סיפור דברים: אני אספר לפניהם את כל "עצמותי", ובפירוש מחודש - כמו כל עוצמתי. אספר לפניהם את העוצמה הגדולה שיש לי, את החוזק ואת הגבורה. ואף על פי ש"המה יביטו יראו בי", שהם מסתכלים עליי בדרך ביזיון - וכלל הוא אצל המלבי"ם שראייה הבאה עם אות ב' היא ראייה של גנאי, לראות במפלתו, לראות בקלונו - עם כל זה איני מפחד, אלא אספר לפניהם את עוצמתי הגדולה.
האבן עזרא מביא שיש מבארים "אספר" מלשון ספירה, כמו "אספרם מחול ירבון" וכמו "מי יספר שחקים". ומה הרעיון? כשאדם רזה מאוד, רואים עליו עור ועצמות בלבד, ואפשר לספור את עצמותיו - את עצמות החזה, הגב וחוט השדרה. לפי זה זהו המשך תיאור מצבו הקשה של דוד: ראה כמה מצבי קשה, שכבר אפשר לספור את עצמותיי מבעד לעור מרוב רזון שהכה בי.
עוד מסביר האבן עזרא, שהיות ואמר קודם "והתפרדו כל עצמותי", הכוונה שאספור כמה עצמות נפרדו ממני - לאחר שנתפרדו עצמותיי אני כמו עורך ספירת מלאי, והם מביטים בכך וצוחקים עליי. ובדרך הרמז מבאר האבן עזרא: הרי אין אדם סופר באמת את עצמותיו שנפרדו ממנו, אלא הכוונה לאנשים שליוו אותו ובשלב מסוים עזבוהו. אומר דוד: אני סופר את כל עצמותיי - אותם שהיו חלק ממני, עצם מעצמיי, ועכשיו נטשו אותי והשאירוני להתמודד כנגד שאול ולהיאבק כנגד הרודפים. אלו העצמות שאותן אני סופר, לומר מי הם אותם שעזבוני.
יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל־לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָֽל׃
לסיכום: בקטע זה מתאר דוד המלך את שיא השפלות והלעג: האויבים אוחזים את החבל בשני קצותיו - מחרפים אותו כאדם ומזלזלים בו כתולעת, ומלעיגים על עצם ביטחונו בה' - "גול אל ה' יפלטהו". דווקא ההשגחה שמלווה אותו מאז "גוחי מבטן", מיציאת מצרים ומן הנהגת המדבר, היא שנותנת מקום ללעג בשעת ההסתר. מתוך כך פונה דוד לתפילה: "אל תרחק ממני כי צרה קרובה כי אין עוזר" - אין הצרה רחוקה ואין עוזר אחר, ולכן אין העוזר רשאי להתרחק. הוא מפרט את קרבת הצרה - פרים, אבירי בשן, אריה טורף ושואג - ואת אפיסת הכוחות - כמים נשפכתי, לב נמס כדונג, כוח יבש כחרש ולשון מודבקת. ומפסוק י"ז מתחילה ההארה לבצבץ מתוך האופל: אף שהכלבים סבבוהו ועדת מרעים הקיפוהו, ידיו ורגליו עומדות כארי, והוא מספר לפניהם את עוצמתו - אות לכך שגם בעומק החושך הביטחון בה' אינו נשבר.