לַמְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד׃
המזמור הזה מוכר לכולנו: זה המזמור שחז"ל דורשים אותו על אסתר, ואותו אנו קוראים בתענית אסתר ובפורים. נפתח בבירור הכותרת - מהי "אילת השחר"?
הרד"ק מביא כמה פירושים, וכדרכנו נזכיר תחילה את הפירושים ולאחר מכן נפסע בדרכו של המלבי"ם. יש אומרים - וזו דרך רש"י והולכי בעקבותיו - ש"אילת השחר" היא כלי מכלי הנגינה, כמו גיתית וידותון, ו"למנצח על אילת השחר" היינו למנגן ולמנצח על הכלי הזה. יש מפרשים (התרגום, מנחם, והובא ברש"י) ש"אילת" הוא מלשון כוח, כמו "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה", והכוונה שהמזמור נאמר בכוח עלות השחר. ויש מפרשים ש"אילת השחר" היא כוכב הבוקר, כמו שמובא בירושלמי ברכות (פרק א' הלכה א') שכוכב הבוקר נקרא "אילתא", ו"למנצח על אילת השחר" - על הכוכב העולה בעת השחר.
בשיר השירים רבה ובמדרש שוחר טוב דורשים את המזמור הזה על אסתר, ועל ישראל שהיו באותה שעה בגלות. האלשיך הקדוש צמוד לקו הזה ומבאר את כל המזמור כולו על תקופת אסתר. אלא שהאלשיך עומד ושואל: מה הקשר בין דוד לאסתר? "מזמור לדוד" - דוד מזמר על אסתר, מניין?
והוא מבאר נפלא. הכתוב אומר "איש יהודי היה בשושן הבירה", והגמרא שואלת: קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני - מיהודה בא או מבנימין? ומשיבה: בשביל דוד דאתי מיהודה, דאי לא שבקיה לשמעי לא הוה נפיק מיניה מרדכי. כלומר, כאשר בא שמעי בן גרא וקילל את דוד קללה נמרצת, היה דוד יכול להורגו; ואילו הרגו - לא היו לנו לא מרדכי ולא אסתר, שהרי מרדכי בן יאיר בן שמעי. נמצא שכל קיומם של מרדכי ואסתר בא מכוחו של דוד שהבליג ולא הכה את שמעי. לפיכך ראוי לו לדוד לזמר על ישועה זו: "למנצח על אילת השחר" - זו אסתר שהקדוש ברוך הוא סייע בידה, ואלמלא מעשהו של דוד לא הייתה הישועה ההיא באה לעם ישראל. אנו לא נלך בדרך זו בביאור המזמור, אך ראוי לדעת אותה.
הרד"ק מביא עוד פירוש, שהכוונה לדוד המלך עצמו שזימר את המזמור בשעה שברח מפני שאול. והנכון לדעתו: "אילת השחר" נאמר על כנסת ישראל שהיא בגלות. למה נמשלה לאיילה? כמו שמצינו בשיר השירים "בצבאות או באילות השדה". ומהו "השחר"? עניינו נוי וזוהר, כמו "מי זאת הנשקפה כמו שחר". נמצא שכלל ישראל הם "אילת השחר" - אותה איילה נאה כשחר, שכעת כביכול השם עזבהּ וזנחהּ והיא נתונה בגלות, ועליה דוד מתפלל.
וזהו גם קו הביאור של המלבי"ם. המזמור נחלק לשניים: חלק ראשון עד פסוק י"ז, וחלק שני מפסוק י"ז ועד סופו. החלק הראשון מצייר "מעוף צוקה ואפלה מנודח" (לשון ישעיהו ח, כב) - מצב של מצור ומצוק, שעם ישראל נמצא בתכלית השפלות, נעזב מהשם, נחרף ומבוזה בידי הגויים ומיואש מכל תקווה. החלק השני מתאר את "אילת השחר" ממש: האור העולה ממזרח ומתחיל להאיר את האפלה, ובו מתוארים הביטחון בהשם, ההשגחה והניסים.
ומכאן שם המזמור. "אילת השחר", מגדיר המלבי"ם, היא הנקודה המצרנית שבין החושך והאור. החושך הוא תכלית השלילה, האור הוא תכלית החיוב, והנקודה הממוצעת ביניהם - בין המיצר מכאן ומכאן - היא השלב שבו החושך הולך ונמוג והשחר מתחיל לעלות. זו הנקודה שבין הצרה לתשועה, בין הייאוש לביטחון, בין הריפיון לגבורה: זמן המעבר בין התקופות הקשות שבהן היו ישראל נתונים לחרפה ובוז, לבין התקופה שבה הקדוש ברוך הוא מושיעם ומאיר להם פניו.
אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי׃
חלק השפלות עצמו נחלק לשניים: עד פסוק י"א הוא מתאונן על שהשם עזבו, ומפסוק י"א עד י"ז הוא מתפלל לישועה. החלק הראשון טרוניה, והשני תפילה.
מהי הכפילות "אלי אלי"? אומר המלבי"ם: אתה אלי - ורק אתה אלי; והשני - אלי מאז ומעולם, שלא היה לי אל אחר. אם כן למה עזבתני? אין לי כוח אחר שאוכל לסמוך עליו ולפנות אליו לישועה.
"רחוק מישועתי דברי שאגתי" - המילה "רחוק" לוקחת אחרת עמה, כאילו כתוב: רחוק מישועתי ורחוק מדברי שאגתי. כדרך שאנו אומרים "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שה"לא שם" חוזר על שניהם. וזה עומק התלונה: כשהשם קרוב, מיד כשיש לי בעיה הוא מושיעני; וכשהוא מתרחק - ואין כאן קרוב ורחוק פיזי אלא משל - אינו מושיע. אבל עדיין יש מצב שבו אפשר לצעוק והוא מתקרב. וכאן אומר דוד שאף זה אינו: התרחקת כל כך עד שגם דברי שאגתי אינם עושים רושם, כביכול אין השם יודע כלל מצרתי.
סיפר האדמו"ר הקדוש מבאבוב, שבימי מלחמת העולם השנייה הייתה הזדמנות לקבל דרכונים: מדינת קוסטה ריקה אפשרה להנפיק פספורטים תמורת סכומים הגונים מאוד, ועמם אישורי יציאה מגרמניה. יהודים רבים מיהרו, הוציאו את כל חסכונותיהם והביאו סכומי עתק כדי להציל את משפחותיהם, ואכן היו משלוחים שניצלו בזכות הדרכון הזה. גם הוא אסף סכום גדול ומסרו לאותו "מאכער" שהיה אמור לטפל בדבר, וכשהגיעו לשגרירות התברר שהכול נסגר ואין עוד אפשרות להנפיק דרכונים. ההזדמנות היחידה להינצל מעמק הבכא ננעלה, ולא עוד אלא שאותו אדם שלקח את הכסף נעלם עם הכסף.
בשברון נפש נכנס לאחד מבתי הכנסת, ניגש לארון הספרים לעיין מעט ולחזק את ליבו לפני שובו הביתה, והשם אינה לידו את הספר "תפארת עוזיאל" לרבי עוזיאל מייזליש. פתח - ונזדמן לו הביאור לפרק שלנו, על "רחוק מישועתי דברי שאגתי" ו"אלוהי אקרא יומם ולא תענה". ושם מבואר על פי השל"ה הקדוש.
השל"ה אומר על הפסוק "ואני תפילתי לך ה' עת רצון, אלוקים ברב חסדך ענני באמת ישעך": פעמים אדם מתפלל על דבר ונדמה לו שהוא לטובתו, בטוח שמשם תזרח שמש הצלחתו ויאירו דרכיו - ואינו יודע שאחריתו מרה כלענה. לכן צריך אדם לבקש מהשם: ריבונו של עולם, אם אני מבקש דברים שאינם באמת טובים לי, אל תיתן לי אותם; אל תשפיע לי דבר רק משום שביקשתי. וזהו "ענני באמת ישעך" - דבר שיש בו באמת ישועה, ענני; ואם לא - גם כי אזעק ואשווע, סְתום תפילתי ואל תקבלנה.
ועל פי זה מתפרש הפסוק, וכן העיר המגיד מדובנא ברעיון דומה: "אלי אלי למה עזבתני" - אני זעקתי, ולמה עזבתני? אלא "רחוק מישועתי דברי שאגתי": אם מה שאני שואג ומבקש עליו הוא דבר הרחוק מישועתי, שלא תצמח לי ממנו טובה - הריני מבקש ממך, "אלוהי אקרא יומם ולא תענה". כמה שאקרא יום אחר יום - אל תענה לי, כי מה שאני שואג עליו רחוק מישועה.
כשראה האדמו"ר את הדברים, התרוממה רוחו והתחזק ליבו, והבין שמן השמים מראים לו עכשיו בדיוק שלא משם צומחת הגאולה. הוא שב לביתו מעודד ומרומם. לא עבר זמן רב, והתברר שהגרמנים הארורים עלו על הפרשה בשגרירות קוסטה ריקה, נטלו את כל הרשימות, אספו את כל היהודים שנרשמו ועדיין לא הספיקו לצאת, והרגו את כולם. נמצא שאילו הספיק - הוא וכל משפחתו היו נמנים עם אותה חבילה. ואז ראה עד כמה חסד עשה עמו השם, שנטל אולי את הכסף לכפרה אך דאג שלא יהיו שם, והאדמו"ר האריך ימים (מובא ב"אמרי קודש" מהאדמו"ר מבאבוב, פרשת נשא תשס"ט).
מכאן יראה אדם כמה יש ללמוד: אל תצטער אם לא נתמלאה תפילתך. כשמתפללים הרבה על דברים גשמיים, אין אדם יודע אם אכן טובים הם לו; ואם לא מילא השם את בקשתך - אדרבה, ייתכן שזו הטובה הגדולה ביותר עבורך.
בספר "דברי ישראל" מביא בשם צדיק אחד, שיש לקרוא את הפסוק כשאלה ותשובה: "אלי אלי למה עזבתני?" - והתשובה: "רחוק מישועתי דברי שאגתי".
משל לבן מלך שוטה שהכעיס את אביו, עד שגירשו מן הארמון. היה נע ונד ומתפרנס בדוחק מהיד לפה, עד שהסכים כפרי חוטב עצים לקחתו לפועל. אלא שכליו של אותו כפרי היו גרועים, הגרזן לא היה חד, והנער השקיע כוח רב וסיים בכפל זמן במקום שיוכל לגמור ברבע מן הזמן. נזכר שאביו מלך, וכתב לו: אבא, עשה עמי טובה ושלח לי גרזנים חזקים ומסורים טובים, שהגרזן שלי גרוע והעבודה שוחקת. קרא האב את המכתב, אמר בליבו: איזה בן שוטה - ולא ענה לו כלל. לימים התעורר הבן, נזכר שהיה בן מלך ודר בארמון, וראה היכן הוא זרוק עתה. כתב מכתב לאביו שירחם עליו ויחזירו לארמון - ומיד שלח האב גדודים מיוחדים שיביאוהו, והשיב ימיו כקדם.
זהו "אלי אלי למה עזבתני", ומשיב הקדוש ברוך הוא: "רחוק מישועתי דברי שאגתי". אתה שולח לי מכתבים כמו המכתב הראשון - תן פרנסה, תן הצלחה, תן בריאות, תן שידוך. כשתהיה שאגתך על הישועה עצמה - אבוא להושיעך; אך כל בקשתנו היא גרזן טוב וקורדום חד. ולכן "אקרא יומם ולא תענה": אנו צועקים ואין מענה, מפני שאין הבקשה נכונה. וזהו שנאמר "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם" - מדוע לא בא המשיח כבר עידן ועידנים? מפני שכל בקשותינו הן "אל הלחם", הצלחות קטנות.
ודאי שצריך להתפלל על הצלחת המערכה ועל השבת השבויים; אבל אם אתה כבר עומד לפני השם - התפלל גם על המשיח, שיגאלנו גאולת עולמים, וממילא הכול כלול בתוכה. צריך לזכור מהי התכלית ומהו העיקר: השכינה בגלותא ובצער, והקדוש ברוך הוא רוצה להשיב את בניו אליו - על זה צריך לזעוק. אם נזעק את הזעקה הנכונה, נראה איך השם קרוב לשאגתנו.
אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא־דֻמִיָּה לִי׃
זו תלונתו השנייה של דוד: לא די שהשם עזבו, אלא שאין התפילה מתקבלת. אני קורא כל היום - ואין מענה; וגם הלילה אינו דומייה לי, אף בלילה איני דומם מלקרוא ולהתפלל. ואם כן, למה לא תענה?
וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל׃
דוד טוען כלפי שמיא: מהם תהילות ישראל מאז ומעולם? שני שבחים - "קדוש" ו"יושב". קדוש עניינו נבדל ומרומם: "הרי את מקודשת לי" - נבדלת לי מכל העולם, ובשר קודש נבדל ואין לאוכלו אלא בטהרה ובמקומו. אתה השם קדוש ונבדל מכל משיגי הגשם, מכל ענייני הגשמיות. ו"יושב" - מבאר הרמב"ם במורה נבוכים שכל ישיבה האמורה בהשם עניינה דבר קבוע בלא שינוי: "אני ה' לא שניתי", אין אצלו יתברך שינויים.
ומכאן שואל דוד: אם כן, איך נראה עתה כאילו השתנית? הרי מאז ומעולם הושעת את אבותינו, כפי שיתבאר בפסוק הבא, ועכשיו אינך מושיע. כביכול אחזה אותך לאות - עייפות - וזה מ"משיגי הגשם", דברים השייכים בבעל חומר; וכי שייך לומר על נבדל מן החומר שהתעייף? ועוד: יש בזה היפך הישיבה, שהרי הישיבה עניינה קביעות, ואילו כאן ההנהגה השתנתה - אבותינו בטחו ונפלטו, ואנו זועקים ואיננו נפלטים.
ואין הכוונה שדוד קובע חלילה שהשם השתנה או שאינו בגדר קדוש. אלא זו טרוניה: למה כך נראים הדברים? שכן כשכך הם נראים, אנו הנפסדים - האמונה נחלשת, העבודה מתרופפת, ואדם מתחיל לפקפק ולשאול שאלות. אנו משבחים אותך ב"קדוש" וב"יושב", אלו הם תהילות ישראל, ולמה אתה מתגלה אלינו בדרכים אחרות היוצרות אצלנו קושי באמונה?
בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ׃
על מה נסמכת הטרוניה? על ניסיון הדורות. אבותינו בטחו בך, ורווח כפול היה להם בביטחונם: ראשית, עצם הביטחון - כשאדם בוטח יש לו שלוות נפש, יש לו על מי לסמוך. שנית, גם לא אכזבת בסופו של דבר - "ותפלטמו", הצלת אותם בפועל.
אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא־בוֹשׁוּ׃
כאן מבאר את שתי התועלות. התכלית: "אליך זעקו ונמלטו" - זעקו וענית ומלטתם מן הצרה. וזה, אומר המלבי"ם, מעולה מן הבוטח בבשר ודם: הבוטח בבשר ודם לא בכל עת ימצא ממנו ישועה, שאין המושיע תמיד קרוב לבוטח בו - יכול שיהיה חזק ומלך, ובכל זאת לא יהיה לידך בשעת הצורך; ואילו אתה, בכל עת שזעקו היית קרוב לשמוע.
והתועלת השנייה, מעלת הביטחון עצמה: "בך בטחו ולא בושו". הבוטח בבשר ודם יש בביטחונו בושה, שכן תחושתו היא שאיני שווה, אין בי כוח, אני חלש וזקוק לך שתושיעני, והאגו של האדם תמיד תובע "אני יכול לבד, אני מסוגל, איני צריך איש". אבל הבוטח בהשם - וכי מדמה אתה שאתה גדול לפניו? אצל השם ברור לכולנו שאנו קטנים ונזקקים לו, ואין בזה שום בושה. נמצא שביטחונם בהשם נתן להם שלוות נפש, וביטחון זה טוב לאין ערוך מן הביטחון בבשר ודם, שיש עמו בושה.
לשני הפסוקים האלה יש לי סנטימנט מיוחד: הרעיון שאומר עליהם הבן איש חי בספרו "עוד יוסף חי" היה, כמדומני, הדרשה הראשונה שנשאתי, לפני קרוב לשלושים שנה.
שואל הבן איש חי: מהם שלושת מיני הביטחון הנזכרים כאן - "בטחו", "בטחו ותפלטמו", "בטחו ולא בושו"? ועוד: למה "ולא בושו" נאמר רק בסוף ולא בתחילה? ועוד: מה עניין בושה לביטחון - וכי מי שבוטח בהשם צריך להתבייש? ולמה בכלל הכפילות, שנראה כחוזר על אותו רעיון שלוש פעמים?
אלא, אומר הבן איש חי, שלוש מדרגות יש בביטחון. המדרגה הראשונה, והמצויה ביותר: אדם בעת צרה מקווה שהשם יעזור לו. תשאל אותו: יש לך על מה לסמוך? - אינו יודע, הוא מצפה ומקווה, כטובע הנאחז בקש. זו דרגת ביטחון נמוכה, שאין בה דבקות בהשם, והביטחון רופף בליבו.
המדרגה השנייה, גבוהה יותר: אדם בטוח לחלוטין שייעשה לו נס, ועל סמך מה? על סמך העבר והניסיון. כל פעם שהייתי בצרה ובטחתי בהשם - הושיעני. זה אדם היודע שהקדוש ברוך הוא תמך בו עד היום, וממילא ביטחונו מוחלט יותר, שהוא מלומד בניסים.
והמדרגה השלישית, רמה ונישאה: אדם הבוטח בהשם עד כדי כך שהוא מוכן להביא לציבור ראיות ומופתים שכך ייעשה - ואם לא יתקיים הדבר יתבזה ויתבייש ברבים. להגיע לדרגה כזו, שאדם נותן סימן גלוי ובסוף אינו מתבייש, זו מעלה גדולה הרבה יותר.
מביא הבן איש חי, בשם הגאון רבי שמואל גרמיזאן, מעשה שמופיע בספר "משא ירושלים", ברבי משה גלאנטי, רבו של הפרי חדש, שהיה רב בירושלים אחרי רבי שמואל גרמיזאן. היה אז רעב נורא וכמה שנות בצורת, לא היה לאנשים מה לאכול ואנשים מתו כזבובים. כל אחד הלך להתפלל לאלוהיו; גם היהודים התפללו, הלכו לקבר רחל ולקבר דוד - ולא ירד גשם.
שלח הפחה לרבי משה גלאנטי ואמר: יש לכם זמן עד יום שישי להביא גשם, ואם לאו - אגרש את כולכם מן העיר. רק באשמת היהודים סגרו השמים את רחמם, ואתם הרי מתפארים להיות עם בחיר השם בקוראכם אותו "אבינו אתה" - תנו לנו מופת על זאת בעת הלחץ, והראונו כי ישמע אלוקים אל תחינתכם; ואם לא, חי הנביא, כאשר דיברתי כן אעשה. ותהי עדת ישראל נבוכה.
וזה מה שאומר הנביא: "היש בהבלי הגויים מגשימים?" - בקש מכל אחד מן הכוחות שמאמינים בהם, מן הנוצרים, מן המוסלמים, מן הבודהיסטים, שיוריד גשם; ירקוד ריקוד הגשם מבוקר עד ערב, יתגודד וישרוט את עצמו - ולא תרד טיפה אחת. אבל בהיסטוריה ידעו הכול שאם יש בעיה הולכים ליהודים ומאיימים עליהם, ואז יורד גשם. כך היה מפורסם גם בתימן: כשהייתה בעיה עם הגשמים היו מאיימים על היהודים בגירוש, היהודים היו הולכים לבית הקברות, ועד ששבו כבר ירד הגשם.
גזר רבי משה גלאנטי שלושה ימי צום, ובכו והתחננו ואמרו סליחות לפני הכותל המערבי יומם ולילה. ביום השלישי, כשהיו כבר מותשים ועייפים, ציווה עליהם לפנות ערב ללכת לקבר שמעון הצדיק ולהתפלל שם על הגשם. אלא שהוסיף וציווה: כולכם באים במדי חורף - מעילים, מטריות ומגפיים, כל מה שצריך לגשם. ודאו לעצמכם שלוש שנים בלי גשם, שמש קופחת וחום נורא, ואומרים לך לבוא בבגדי חורף.
בדרך ראה אותם קצין משטרה שהיה בעיר, ולא הבין את פשר התהלוכה המשונה - האם התבלבל להם פורים? מה עניין התחפושות? אמרו לו: הרב אמר שירד גשם. אמר: איזה גשם? מי מכר לכם את השטויות האלה? ניגש אל הרב וסטר על לחיו בחוצפה ובעזות מצח, והרב לא הגיב.
הגיעו אל הקבר, כרע הרב על ברכיו והשתטח על ראש הקבר, וכל הקהל סביבו נשאו קולם ובכו ביללות ותחנונים. והנה ראו את הרב לוחש בשפתיו על המצבה אמרים בלאט אל תוך הקבר, כמדבר עם המנוח. ופתאום התנשא רוח גדולה וחזקה עד שהתנועעו כל העצים שבשדה, ועצם השמים ותכלת הרקיע התכסו בענני מטר כבד, ובעוד הרב מדבר שם ירדו גשמי עוז כנהר שוטף, וכל העומדים התכסו במטפחות ובשמיכות. בא אותו קצין שהכה את הרב על לחיו, נפל על ברכיו וביקש מחילה, ונשא את הרב כל הדרך עד שהכניסו לירושלים. שלושה ימים ושלושה לילות ירד הגשם ברצף, התמלאו הבורות וכל צורכי העיר, והכול הודו שאלוקי ישראל עושה להם ניסים.
התבוננו במה שעשה רבי משה גלאנטי: זו הייתה סכנה גדולה. תארו לעצמכם שהיו הולכים לשם, צועקים ובוכים, וחוזרים כלעומת שבאו - איזו בושה ואיזה ביזיון, באו עם מטריות ומגפיים, הרב אמר שירד ולא ירד. הביטחון הזה גדול אפילו מביטחונה של אשתו של רבי חנינא בן דוסא, שכן היא לא הביאה ראיה ומופת על מה שעתיד לקרות, ואילו הוא הביא מופת שאם לא יתקיים יצא לו מזה ביזיון.
עתה, אומר הבן איש חי, ראה כמה נפלאים דברי דוד. "בך בטחו אבותינו" - זו המדרגה הראשונה: אדם במצוקה, ומה איתו? בוטח בהשם. ומהו ביטחונו? "אין ולאו ורפיא בידיה" - השם יעזור, אם ירצה השם, אני מקווה. ועל מה הוא סומך? אבותינו בטחו, גם אני בוטח, מצוות אנשים מלומדה, מקווה שיהיה טוב.
"בטחו ותפלטמו" - זו המדרגה השנייה, ביטחון שיש עמו ניסיון: כבר ניצלו בעבר וסמכו על ביטחונם והושעת אותם, ולכן ביטחונם עתה גמור ומוחלט יותר, שהם מלומדים בניסים.
"אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו" - זו המדרגה השלישית, כמעשהו של רבי משה גלאנטי: צמו שלושה ימים וזעקו, ועל ידי כן נמלטו; ולא זו בלבד, אלא שביטחונם היה כזה שהיו מוכנים להביא ראיות שכך ייקרה - "ולא בושו", שהשם לא איכזב אותם.
לפי זה מבאר הבן איש חי את הכתוב "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". הכול שואלים: מה ייעשה אדם בעת צרה אם לא יתפלל? מהו "מה תצעק אלי"? אלא אומר לו השם: כדי לזכות כאן לישועה לא די בדרגת הביטחון הראשונה, של המקווה לטוב, ואף לא בשנייה, של הבוטח משום שכבר עשה עמו השם בעבר. כאן נדרשת הדרגה השלישית - להביא ראיה ומופת שכך ייקרה, ואם לא יקרה יהיו לי ביזיונות. וזהו "ויסעו": היכנסו לתוך הים, הגיעו עד מים עד נפש. אני בטוח שייבקעו המים, ואם לא ייבקעו - הריני טובע, ויאמרו עלי שהלכתי להתאבד. יהיה מזה ביזיון ובושה, שנכנסו והמים הגיעו עד נפש והים לא נפתח. אומר להם השם: כאן צריך את דרגת הביטחון השלישית, שיתמסרו ויהיו מוכנים אף להביא ראיה שכך ייקרה מרוב ביטחונם, אף שאם לא יתקיים הדבר תצמח להם ממנו בושה.
פרק כ"ב נקרא "אילת השחר" - הנקודה שבין החושך והאור, בין הצרה לתשועה, בין הייאוש לביטחון. בחלקו הראשון מתאונן דוד בשם כנסת ישראל שבגלות: "אלי אלי למה עזבתני" - ואין לי כוח אחר; "רחוק מישועתי דברי שאגתי" - גם צעקתי אינה עושה רושם; "אקרא יומם ולא תענה". מכאן למדנו שאין להצטער כשאין תפילתנו נענית, שמא דווקא באי־המענה ישועתנו, ושראוי לכוון את השאגה אל העיקר - אל הישועה השלמה ולא רק אל "הלחם". "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" - שני שבחיו של השם, נבדל מכל גשמיות וקבוע בלא שינוי, ומכאן הטרוניה מדוע נראית ההנהגה כמשתנה. ולעומת זאת "בך בטחו אבותינו" - שלוש מדרגות של ביטחון: המקווה, הבוטח מכוח ניסיון העבר, והבוטח עד כדי נתינת מופת גלוי. מי שזוכה למדרגה זו - "בטחו ולא בושו".
יהי רצון שנבקש את הבקשה הנכונה, נזעק את הזעקה השלמה, ונזכה לראות מלך בארמונו יושב ולגאולה השלמה, אמן ואמן.