מזמור כ"א הוא מזמור הודיה על ההצלחות שהקדוש ברוך הוא גמל בהן את דוד המלך, מן הרגע הראשון של המשיחה ועד ההבטחה הנצחית של מלכות בית דוד, ועד לנקמה באויבי ה'. בחלק זה נעקוב אחר הפסוקים על פי ביאור המלבי"ם, ונראה כיצד כל פסוק מתאר שלב נוסף בעלייתו של דוד, וכיצד הפרק נחתם בבקשה על התרוממות שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם.
כִּי־תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז׃
כאן מתחיל התיאור של הצלחות דוד המלך, והדבר הראשון הוא המשיחה על ידי שמואל. מכאן הכל התחיל. עד אז היה דוד "מוזר לאחיי ונוכרי לבני אמי", שלחו אותו אל הצאן בתקווה שיהרגוהו הארי והדוב ובזה תסור חרפתם, שכן היו בטוחים שדוד ממזר הוא (וכבר הארכנו בזה בדרשותינו לחג השבועות). וכשבא שמואל למשוח אותו למלך, נתגלתה פתאום גדולתו.
"תקדמנו ברכות טוב" - ברכות של טוב ושפע קידמו אותו בשעת המשיחה, ברכה שכלל לא התאווה אליה ולא עלה על דעתו שיזכה לגדולה כזאת. ברכה זו הייתה היסוד לכל ההצלחות הבאות. "תשית לראשו עטרת פז" - ולאחר מכן נעשתה עטרת המלכות, כתר הזהב, קבועה לראשו. כלומר: זו הברכה שפתחה את עלייתו, וזו גם הברכה שנשארה על ראשו באופן קבוע.
חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד׃
לאחר המשיחה החל שאול לרדוף אותו, משום שהבין כי יש כאן מי שעתיד לרשת אותו. אז ביקש דוד חיים - שלא ימות בידי שאול, ונתת לו. אחר כך ביקש אורך ימים, שהרי יכולים להיות חיים אך קצרים, וגם את זה נתת לו. וכמה? "אורך ימים עולם ועד" - דוד מלך ישראל חי וקיים, חי וקיים לפני ה' לנצח.
מצודת דוד מביא שחז"ל דורשים "חיים שאל ממך" על משיח בן דוד: בשעת מלחמת גוג ומגוג, כשיראה שמשיח בן יוסף כמעט ונהרג - כפי שאנו מתפללים שלא ימות משיח בן יוסף על ידי ארמילוס רשיעא - יתפלל משיח בן דוד על חייו של משיח בן יוסף. משיח בן דוד הוא הגאולה הרוחנית, ומשיח בן יוסף הוא הגאולה הפיזית, כעין עזרא ונחמיה. הוא יבקש עליו חיים, והקדוש ברוך הוא יבטיח לתת לו חיים.
ורש"י מסביר: "חיים שאל ממך" - כשברח דוד לחוץ לארץ מפני שאול, היה מתפלל "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" (במזמור קט"ז), שיזכה לחזור לארץ ישראל. זו בקשת החיים, ו"נתתה לו" - שהחזרת אותו לארץ ישראל וזכה לחזור ולשרת לפני ה'.
גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו׃
אחרי שמת שאול נתגדל כבודו יותר על ידי ישועת ה': כל ישראל באו למשוח אותו למלך, והוא הצליח במלחמותיו, עד ש"הוד והדר תשוה עליו". רש"י מביא שמנחם פתר "תשוה" בלשון "תשים", "תשית" - לשון אחד להם, אותה משמעות.
אך אנו כבר הורגלנו בלשונותיו של המלבי"ם, ויודעים שאין שתי מילים זהות בתורה, וכל מילה מבטאת עניין אחר. כבר לימדנו המלבי"ם בפרק ט"ז פסוק ח', בביאור המילות, שכל מקום שנאמר לשון "תשוה" - מעבר לעניין ההנחה והשימה (כמו "שויתי ה' לנגדי תמיד" שפירושו שמתי את ה' לנגדי) יש בו גם משמעות של שוויון וערך. לכן נוקטים לשון "תשוה": יש כאן מעלה מצד השווי וההתאמה.
וזה מה שנאמר כאן: לא "הוד והדר תשים עליו" אלא "תשוה עליו" - ההוד וההדר שנחו על דוד היו שווים לו, מתאימים לו, בערכו, הולמים אותו, נערכים לו וראויים אליו כפי מעשיו. אדם יכול לשים דבר על דבר אחר גם כשאין ביניהם שום קשר והתאמה, אבל "תשוה" מלמד שיש שוויון והתאמה בין דוד לבין ההוד וההדר שהושמו עליו.
כִּי־תְשִׁיתֵהוּ בְרָכוֹת לָעַד תְּחַדֵּהוּ בְשִׂמְחָה אֶת־פָּנֶיךָ׃
לאחר מכן, כאשר רצה דוד לבנות את בית המקדש, באה אליו ההבטחה מפי נתן הנביא שהמלכות לא תסור ממנו עד עולם. וכך נאמר בשמואל ב' פרק ז': "כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו... וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול אשר הסירותי מלפניך. ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כסאך יהיה נכון עד עולם". הבן שימלוך אחריו - חסד ה' ילווה אותו. (אגב, המלבי"ם כאן ציטט בטעות "וחסדי לא אפיר מעמו", שהוא לשון פסוק אחר בתהילים, ואילו בפסוק שציטט נאמר "וחסדי לא יסור ממנו" - טעות הדומות, שני דברים דומים.)
אין הכוונה שדוד עצמו ימלוך לעולם, שהרי דוד אינו מולך היום. אלא הכוונה שהמלכות היא עד עולם: בכל שלב שבו ירצו להמליך מלך, יהיה זה משושלת בית דוד. לא נאמר "דוד כבר עבר", כפי שנאמר לגבי שאול, אלא המלוכה נמסרה לו עד עולם.
ואז בא דוד וישב לפני ה' ואמר: "מי אנוכי אדוני אלוהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום. ותקטן עוד זאת בעיניך אדוני אלוהים ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק, וזאת תורת האדם אדוני אלוהים", וסיים בהודיה: "ועתה אתה ה' האלוהים ודבריך יהיו אמת, ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם".
וזה שאומר הפסוק: "כי תשיתהו ברכות לעד" - שמת עליו ברכות לעד, שמבנו ולנצח תימשך מלכות דוד, ואז "תחדהו בשמחה את פניך" - כשישב לפני ה', שימחת אותו. ומה ההבדל בין "תחדהו" ל"שמחה"? מסביר המלבי"ם שלשון חדווה באה תמיד על שמחה רוחנית, ואילו שמחה יכולה להיות גם שאינה רוחנית. דוגמה: "כי חדוות ה' היא מעוזכם". כאן הייתה לו שמחה רוחנית, שיזכה הוא ובניו להיות תמיד לפני ה'.
כִּי־הַמֶּלֶךְ בֹּטֵחַ בַּיהֹוָה וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן בַּל־יִמּוֹט׃
"המלך בוטח בה'" - כמו שאמר דוד מיד לאחר ההבטחה "ודבריך יהיו אמת", כלומר: אני בוטח בה' ואיני מפקפק שדבריך יהיו אמת. "ובחסד עליון בל ימוט" - החסד העליון לא יתמוטט, ואיני מפקפק בהבטחת ה'. כיסא דוד מוכן על חסדו של ה', וחסד ה' אינו פוסק לעולם.
ונסביר: אילו היה כיסא דוד מוכן על מעשי דוד, היה מקום לומר שכל עוד מעשיו תקינים והגונים הוא ראוי להבטחה, וברגע שאין מעשיו הגונים - לא לך הובטח, לא במצב שבו אתה נראה היום. אבל אם ההבטחה אינה מצד מעשי דוד אלא מצד חסד ה', הרי חסד ה' בל יימוט, אין בו שינויים ואינו מתמוטט לעולם. לכן: "כי המלך בוטח בה'" - בחסד עליון ולא על פי מעשיי, ולכן גם אם לא אהיה הגון, ההבטחה קיימת, שכן אינה תלויה בזכויות המקבלים אלא בחסדיו יתברך.
תִּמְצָא יָדְךָ לְכָל־אֹיְבֶיךָ יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ׃
לאחר החיזיון שנגלה אליו, נלחם דוד מלחמות גדולות בפלשתים, במואב, בארם ובבני עמון. ושם כתוב "וימדד את מואב... שני חבלים להמית". וכבר הסברנו בתחילת הפרק: דוד הרג את מואב מפני שהרגו את הוריו, שהוא שלח אותם למואב שישמרו עליהם מחשש שאול, והתברר שהרגום. וישי אבי דוד היה צדיק עצום, מן הגדולים יותר מאותם שמתו בעטיו של נחש. וכשראה דוד את הדבר, הלך ונלחם בהם והכה אותם מכה קשה: לקח חבל ומדד, השכיב אותם לארץ, שני חלקים מדד להריגה וחלק אחד הותיר.
כלל מלמדנו המלבי"ם: כל מקום שנאמרו "יד" ו"ימין" יחד, היד הראשונה היא שמאל, שאין לדבר פעמיים על אותה יד. "תמצא ידך לכל אויביך" - תמצא איך להכות בשמאלך את כל אויביך, "ימינך תמצא שונאיך" - ויד ימין תמצא את השונאים. ויש להבין: מדוע השמאל לאויבים והימין לשונאים, ומה ההבדל בין אויב לשונא ובין ימין לשמאל.
ההבדל בין אויב לשונא, כפי שכבר ביאר המלבי"ם כמה פעמים וכפי שראינו בפרק י"ח (וכפי שאנו אומרים "שמור אותי מאויביי ומשונאיי"): האויב חמור מן השונא. השונא שונא בלבו בלבד, אינו עושה רעה בפועל - שונא וזהו. האויב אינו מסתפק בשנאת הלב אלא מחפש כיצד להוציאה לפועל, כיצד להכות ולהזיק. ההבדל בין שמאל לימין: השמאל היא ההנהגה הטבעית, והימין היא ההנהגה הניסית, שמעל הטבע - "ימין ה' עושה חיל". ההנהגה הניסית תמיד בבחינת ימין, והטבע בבחינת שמאל.
ומוסיף המלבי"ם: שני מצבים של סבל יש. יש שהקדוש ברוך הוא מניח את האדם למקרה הטבע, ויש שהקדוש ברוך הוא רודף אותו בהשגחה. והיינו סוברים שעדיף להיות מונח למקרה הטבע, אומר המלבי"ם: לא. עדיף שה' ירדוף אותו בהשגחה, שכן כשה' רודף בהשגחה משלם האדם את המחיר בדיוק על מה שעשה. אבל כשה' מניח אותו למקרה הטבע, עלולות לבוא עליו צרות רבות, הרבה מעבר למה שעשה, שהרי ה' כמו עזב אותו, ואם על פי מקרה הטבע יש עתה צרה - יסבול את כל הצרות כולן. יש בזה יתרון מצד אחד: כשה' מניח אדם למקרה הטבע, ייתכן שלא יסבול כלל, כי אם על פי הטבע המצב שפיר - אין מלחמה, אין מגפה, אין צרה - לא יסבול. אבל אם יסבול, יסבול הרבה יותר ממי שסובל בהשגחה, שהסובל בהשגחה מקבל במינון מדויק.
לפי זה אפשר להסביר: "תמצא ידך לכל אויביך" - יד שמאל היא הנהגת הטבע, ובה תפקיר את האויבים לענייני הטבע, וזה חמור יותר, שיכולים לקבל הרבה יותר ממה שעשו. ולעומתם "ימינך תמצא שונאיך" - השונאים שאינם בגדר אויבים ופחותים מהם, אותם תכה בימינך, בהשגחה, בדיוק כפי מה שעשו: אם זו רק שנאה בלב, יקבלו לפי זה בהשגחה מלאה.
ואפשר להוסיף: מדוע נאמר "תמצא שונאיך"? מפני שהאויבים ניכרים, אבל השונאים - רק ה' יודע מה בלבם. השונא יכול להיות נחמד מאוד כלפי חוץ, ובלבו אכול שנאה. ומי יודע זאת? רק ה'. לכן "ימינך תמצא שונאיך" - בדרך שלמעלה מן הטבע אתה מוצא אותם, כי צריך לחפש, ורק אתה ה' יודע מה בלב האדם, ותמצא את אלה שהם שונאים בלבם.
תְּשִׁיתֵמוֹ כְּתַנּוּר אֵשׁ לְעֵת פָּנֶיךָ יְהֹוָה בְּאַפּוֹ יְבַלְּעֵם וְתֹאכְלֵם אֵשׁ׃
"תשיתמו" - שיהיו בידך כאילו הם בתוך תנור אש, ותנור זה מוכן לעת כעסו של הקדוש ברוך הוא. כמו שמחממים את התנור לצורך האפייה ומכינים אותו מקודם, כך התנור הזה מוכן ומחומם היטב, וברגע אחד, בשעת כעסו של ה' עליהם, כמו יושלכו לתוכו.
האלשיך הקדוש מבאר ביאור מעניין: פסוקים אלו נאמרו על טיטוס. חז"ל אומרים שכשעמד למות ציווה שישרפו אותו ויפזרו את אפרו על שבעה ימים ונהרות, כדי שאלוהי ישראל לא ימצא אותו. אמר הקדוש ברוך הוא: במקרה הזה "רצון רשעיו יעשה", ידונו אותו במה שגזר על עצמו. וכך בכל יום ויום לוקחים את טיטוס, שורפים אותו, מפזרים את אפרו בשבעה ימים, ואחר כך בוראים אותו מחדש.
וזה שנאמר "תשיתמו כתנור אש לעת פניך": התנור מבעירים בו ומתקרר, מבעירים ומתקרר, ובכל יום מחממים אותו מחדש - אין משאירים אותו דולק בקביעות, כל יום מפעילים אותו מחדש והוא מתקרר. כך תעשה לו בעת כעסך, כתנור אש שמתחמם בכל יום מחדש, "וה' באפו יבלעם ותאכלם אש". ובאמת גם רש"י, שני פסוקים אחר כך, על "כי נטו עליך רעה חשבו מזימה בל יוכלו", אומר שזה כנגד טיטוס הרשע נאמר. עוד מעט ננסה להבין כיצד זה מתחבר לטיטוס, אבל נמשיך לפי הסדר.
פִּרְיָמוֹ מֵאֶרֶץ תְּאַבֵּד וְזַרְעָם מִבְּנֵי אָדָם׃
"פרימו" - מה שאדם עושה פרי וקונה בעולם הזה: הקניינים, הבתים, השדות. "מארץ תאבד" - תאבד אותם מן הארץ. "וזרעם מבני אדם" - ומלבד הפרי שהוא הקניינים הגשמיים, גם את זרעם, בניהם אחריהם, תאבד מבני אדם. ורש"י מסביר שבקשה זו חוזרת על זרעו של עמלק, שדינו בהשמדה.
כִּי־נָטוּ עָלֶיךָ רָעָה חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל־יוּכָלוּ׃
אומר המלבי"ם: מדוע תאבד את פרים? מפני שנטו עליך רעה, שרצו לעשות כנגדך רע בפועל. ואם תאמר: מי יכול להרע לקודשא בריך הוא? על כך נאמר "חשבו מזימה בל יוכלו" - תדון אותם על מחשבתם. אף שזמם משהו שאינו שייך כלל שיוציאו לפועל, עם כל זה תדון אותם כראוי להם על מזימותיהם.
וזהו שאומרים חז"ל, שאת הגויים דן הקדוש ברוך הוא גם על עצם מחשבתם הרעה. בישראל אין הקדוש ברוך הוא דן על מחשבה רעה, אלא על מחשבה טובה נותן שכר גם אם לא יצאה לפועל, כגון שנאנס ולא עשה; ומחשבה רעה, אם אדם רצה לעבור עבירה ולא עשה - אם זה חד פעמי ולא קבוע אצלו - אין הקדוש ברוך הוא דן אותו על כך, שאין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. אבל אצל הגויים כן. לכן הוא מבקש: ריבונו של עולם, נטו עליך רעה, ואף שרק חשבו מזימה שאין להם שום אפשרות להוציאה לפועל, בכל אופן תדון אותם כראוי להם.
והיכן בא הדבר לידי ביטוי? בהקשר של טיטוס, כפי שרש"י אומר שנאמר כנגד טיטוס הרשע. מה עשה טיטוס? לקח חרב וחתך את הפרוכת, וכתוב שיצא דם מן הפרוכת - יש אומרים שהיו אלו מיני דמים שהיו מזים על גבי הפרוכת, ויש אומרים שנעשה נס להטעותו. והוא היה כסבור שהרג את עצמו: חשב שאלוהי ישראל שם בפנים, והנה דקר אותו ויוצא דם.
ואגב, זהו גם השיבוש של הנוצרים: יש להם "לחם הקודש", מיני עוגיות של טומאה ושל קליפה, והם מאמינים שאם מישהו לוקח ומרסק אותן, הוא הורג את אותו האיש עוד פעם ויוצא דם מן העוגיות. ראו כמה היו מוגבלים שכלית - פשוט אין להאמין כשקוראים כמה חסרי דעת היו אותם פגאנים. ולפני כמה מאות שנים, כשמונה מאות שנה, הייתה אחת הפרעות הנוראיות ביותר, מפני שחשדו ביהודים שעשו כך ללחם הקודש שלהם - שלקחו וטחנו ודקרו והוציאו דם מאותו האיש, וכביכול הרגוהו עוד פעם. ואתם רואים מאיפה זה בא להם: גם טיטוס חתך את הפרוכת, יצא דם, וחשב שהרג את ה' יתברך. על זה נאמר "חשבו מזימה בל יוכלו" - זמם לעשות משהו שכלל אינו שייך להעלותו על הדעת, ובכל זאת אנו מבקשים שייתן להם גם על עצם המחשבה.
וכבר הסברנו כשלמדנו בנפש החיים, שזה גם מה שנאמר על טיטוס: "קמחא טחינא טחן" - טיטוס טחן קמח טחון, שהרי בית המקדש כבר נהרס בעוונותיהם של ישראל, ומה שנשאר היה רק המגדל הפיזי, הווירטואלי, שכן באמת נהרס בית המקדש על ידינו ובמעשינו. והנצי"ב בהערתו שם מביא שזה מה שדוד המלך מבקש בתהילים: "יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות" - ריבונו של עולם, אנא תזקוף עליו, על טיטוס, על נבוכדנצר, על אלה שהחריבו את בית המקדש, כאילו באמת הצליחו להרוס בית מקדש של מעלה בקרדומותיהם בסבך עץ. כי כשאנו אומרים "קמחא טחינא טחן" אנו כביכול מנקים אותו - אה, לא נורא, הרסת בית הרוס. לא! ריבונו של עולם, תזקוף עליו כאילו הרס את בית המקדש של מעלה, ועל ידי כן יקבל את עונשו כראוי לו. וכך גם כאן הוא מבקש שה' יענישם, אף שזו מזימה בל יוכלו, מזימה שאינה שייכת כלל להוצאה לפועל.
כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם בְּמֵיתָרֶיךָ תְּכוֹנֵן עַל־פְּנֵיהֶם׃
מסביר המלבי"ם שהדבר חוזר למה שהסברנו, שדוד המלך השכיב את מואב ומדד אותם - שכם אחד להחיות ושניים להמית, חלק אחד להחיות ושני חלקים להמית. "מיתריך" הם החבלים שבהם מדד, ובהם "תכונן על פניהם" - תעביר אותם על פניהם ובהם תהיה מיתתם.
רוּמָה יְהֹוָה בְּעֻזֶּךָ נָשִׁירָה וּנְזַמְּרָה גְּבוּרָתֶךָ׃
אומר המלבי"ם: דוד המלך מסיים במה שפתח. שהרי פתח "ה' בעוזך ישמח מלך" - שעל ידי עוז ה' ישמח המלך, דוד. ועתה הוא מבקש "רומה ה' בעוזך": ריבונו של עולם, התרומם על ידי העוז שבו אתה עושה נקמה בגויים. וכפי שאומרים חז"ל, שכאשר ה' נפרע מן האומות - "והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים" - שמו של ה' מתגדל. על ידי כך יתרומם שמך בעוזך, בעוז שתפעל כנגד הגויים, ועל ידי כן "נשירה ונזמרה גבורתך" - נשיר ונזמר לגבורת ה' אשר נפרע מן האומות, במהרה בימינו אמן.
המזמור מוליך אותנו בסדר מדויק בתולדות דוד: הברכה שקדמה לו במשיחת שמואל ונעשתה עטרת פז קבועה לראשו; החיים ואורך הימים שביקש בשעת רדיפת שאול; הכבוד וההוד וההדר שהיו שווים לו וראויים אליו כפי מעשיו; ההבטחה הנצחית של נתן הנביא והשמחה הרוחנית שבאה עמה; והביטחון שאינו נשען על מעשי המקבל אלא על חסד עליון שאינו מתמוטט לעולם. מכאן עובר המזמור לאויבים ולשונאים - יד שמאל של הנהגת הטבע ויד ימין של ההשגחה, תנור האש המוכן לעת הכעס, אבדן הפרי והזרע, והדין על עצם המזימה אף שלא הייתה יכולה לצאת לפועל. וחותם דוד במה שפתח: התרוממות שמו של הקדוש ברוך הוא בעוזו, ושירה וזמרה לגבורתו הנפרעת מן האומות.