מזמור קמ"ה, "תהילה לדוד", בנוי כשיר שבח בסדר האל"ף־בי"ת. בחלק זה אנו עומדים על שלושה פסוקים (ה'-ז') שבהם מבחין דוד המלך בין ההשגה של המון בני האדם ובין ההשגה שלו עצמו: מה הם רואים ומתפעלים ממנו, ומה הוא כבר מורגל בו כדבר פשוט וברור. נלך על סדר הפסוקים, בביאור הרד"ק ובביאור המלבי"ם.
הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאֹתֶיךָ אָשִׂיחָה׃
הרד"ק מפרש: "הדר כבוד הודך" - יופי כבוד עוזך. בעוזו ובנפלאותיו הקדוש ברוך הוא נכבד; כשהשם עושה עוז ונפלאות, בזה בא לו כבוד, ובזה באי עולם מכבדים אותו. "ודברי נפלאותיך אשיחה" - את הדברים הנפלאים שעשית עמי, את הישועות שעשית ושתעשה, בהם אשיחה. "אשיחה" פירושו אדבר בזה, אשוחח בזה, אפרסם זאת לרבים.
וזה כלל ידוע: כאשר נעשה לאדם נס, עליו ללכת ולספר את הנס ולפרסם אותו, שעל ידי זה מתגדל כבוד שמיים. זהו גם העניין שהסברנו בקורבן תודה: מביא עמו ארבעים לחמים, וזמן אכילתם הוא יום אחד בלבד. מדוע? כדי שימהר להביא אנשים רבים - מי יוכל לאכול לבדו ארבעים לחמים? יעשה סעודה גדולה, ושם יספר את הנס. שהרי ישאלו אותו: על מה הבאת קורבן תודה? ואז יספר את הניסים והנפלאות שהשם עשה עמו. אם כן, "דברי נפלאותיך אשיחה" - אשוחח ואספר את הנפלאות שעשית עמי.
המלבי"ם מבאר את הפסוק כנגד מה שאמרנו לעיל, שבני הדורות משיגים השגה הולכת ומתעלה. בני הדורות משיגים באופן הדרגתי השגות שהולכות ומשתבחות בדרכי השם ובחוכמת הטבע שבה הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו. פעם - מה ידעו ומה הבינו; היום כבר מעמיקים מאוד בחקר האדם ובחקר הבריאה. דור לדור הולך ומשתבח בהשגה האלוקית, לראות את יד השם בטבע, ואז הם אומרים הגדה חדשה מגבורותיך. "הגדה", אומר המלבי"ם, היא תמיד אמירת דבר חדש.
וזה ההבדל בין הגדה לשיחה: "להגיד" - דבר חדש; "שיח" - דבר שנפלט מעצמו, דיבור מורגל. ודוד אומר: אני, בין ב"הדר כבוד הודך" שהוא הטבע, ובין ב"דברי נפלאותיך" שהם למעלה מן הטבע - אשיחה. הם, כשרואים את החוכמה העצומה שבטבע, מתפעלים מזה; אבל אני, אפילו כשאני רואה ניסים, איני מתפעל, שהרי מציאותו של הבורא ברורה לי ואין לי בזה התפעלות. הם רואים ומשבחים את מעשיך, את הפלאים שאתה עושה בטבע - חוכמת הטבע שהולכת ומתגלה לאט לאט - ומזה הם מתפעלים ומודים לך. אבל אצלי גם "דברי נפלאותיך", גם ניסים, הם שיחה בעלמא.
כמו רבי חנינא בן דוסא, שאמר: מי שאמר לשמן וידלק - יאמר לחומץ וידלק. הוא אינו מתפעל מזה. שהרי כשאדם מתפעל ממשהו, הוא אומר: הנה, יש אלוקים! ורבי חנינא כביכול משיב: בוקר טוב, אני רואה אותו כל הזמן. לכן אינו מתפעל מכך שחומץ דולק. מי שאמר לזה שידלוק, יאמר גם לזה שידלוק. כך אומר דוד: אצלי זו שיחה. "דברי נפלאותיך" אצלי שיחה בעלמא, אני מכיר את זה ומורגל בזה כשיחה מורגלת ולא כהגדת דבר חדש.
עוד שואל המלבי"ם: מה ההבדל בין הוד להדר? זה דבר שהמלבי"ם מזכיר בכמה מקומות: "הוד" הוא תמיד הבחינה הפנימית, ו"הדר" הוא הדבר החיצוני. הבחינה החיצונית של הדבר היא הדרו - הדבר מהודר, יש לו נוי חיצוני. בבריאת העולם כתוב "הוד והדר לבשת": חוקי הטבע החיצוניים, אלה הנראים והניכרים כלפי חוץ - זה הדר, זה ניכר לעין. הפנימיות, איך הדברים הם בבחינה הפנימית והנסתרת שלהם - זה בגדר הוד.
לפיכך אומר דוד: אשיח ב"הדר כבוד הודך". אותו כבוד הוד אינו ניכר, הוא פנימי, ואת הפנימיות איני יכול להשיג. אם כן על מה אני יכול לדבר? על ההדר - כאשר ההדר מגלה על כבוד ההוד הנמצא בפנים, על הבחינה הפנימית שמשפיעה את כל ההדר הזה.
וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ וּגְדֻלָּתְךָ אֲסַפְּרֶנָּה׃
הרד"ק מפרש: כשם שאני את גדולתך אספרנה, כך גם הם יאמרו עזוז נוראותיך - יספרו את הנוראות שאתה עושה ופועל. ומעיר הרד"ק: "וגדלותיך" כתוב ביו"ד הריבוי, המורה על גדולות רבות, ואנו קוראים "וגדולתך" בלא יו"ד, לפי שהכל כאחד אצלו יתברך. כל אותם כוחות הנתפסים אצלנו ככוחות רבים, אצל הקדוש ברוך הוא הם בחינה אחדותית.
דרכו של הרד"ק לדרוש תמיד גם את הקרי וגם את הכתיב, וכך גם כאן: הכתיב "וגדולתיך" - גדולות רבות; והקרי "וגדולתך" - לומר שאצל השם הכל אחד. מה שאתה תופס כריבוי כוחות אינו ריבוי כוחות, אלא הכל מכוח אחד, ממציאות אחת, ולכן הכל בבחינת "גדולתך" בלשון יחיד.
המלבי"ם מונה כאן כמה שמות החוזרים במזמור: גדולה, גבורה, מעשה, הוד, כבוד, טוב, צדקה, מלכות, נפלאות ונוראות - והם עשרה "לעניין ידוע", דהיינו כנגד עשר הספירות; כל דבר שמחולק, מחולק לעשר. אלא שמוסיף המלבי"ם: אינם דווקא כל אחד במקומו הנזכר.
כאן אנו רואים ביטוי נוסף להבדל שבין דרך הלימוד של הרד"ק לדרך הלימוד של המלבי"ם. הרד"ק סובר שלפעמים כופל הכתוב את העניין במילים שונות, ולאו דווקא מילה זו כתובה כאן - יכול היה לכתוב מילה אחרת, לתפארת המליצה. לפי דרכו אפשר היה לכתוב, למשל, במקום "זכר רב טובך" - "זכר נוראותיך יביעו", ובמקום "וצדקתך ירננו" - "וגדולתך ירננו", ו"צדקתך אספרנה". אבל לפי המלבי"ם ברור ופשוט שלא כן הוא: כל מילה כתובה בהקשר המדויק שלה ודווקא שם, ולא הייתה מתאימה במקום אחר. וכשכופל הכתוב את העניין, אין זו כפילות במילים שונות לאין צורך, אלא בכל כפילות בא ללמדנו עניין בפני עצמו.
המלבי"ם מוסיף כאן הבדל נוסף בין השגתו של דוד להשגת ההמונים. מעבר לכך שההמונים מתפעלים ממה שקורה בטבע, ואילו דוד אינו מתפעל אפילו מניסים - יש עוד הבדל. הם יאמרו את "נוראותיך": המסות והמופתים שעשית, שעל ידיהם יראים ממך, להעניש את המורדים ואת החוטאים כנגדך - המכות שהבאת על מצרים, עדת קורח. אצלם זה עזוז של נוראות, ומתוך זה הם יראים מן העונש. אתה נורא להעניש, ויש להם יראה בעקבות העוז שפעלת כנגד המורדים בך.
אבל אני, אומר דוד, "גדולתך אספרנה". אני אספר לא מצד המורא, לא מצד הדין ולא מצד הפחד - שזו עבודה נמוכה, "עבודת הנשים והילדים" כהגדרת הרמב"ם, מי שירא את השם מחמת פחד. ואף על פי כן, הלוואי והיה לנו את אותה עבודת נשים וילדים של הרמב"ם - שיהיה לנו פחד ואימה מהשם יתברך; עוד לפני יראת הרוממות, אפילו יראת העונש הלוואי והייתה לנו. אך דוד המלך אומר: אני איני אוחז שם.
ומהי "גדולה"? איזו בחינה היא מן הספירות? "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל" - היסוד - "בשמיים ובארץ", ואחר כך המלכות. והיכן החסד? הגדולה היא החסד, כפי שכבר כותב הרמב"ן. כי בחינת החסד היא התפשטות בלי קץ, השפעה מבלי גבול, נתינה במידה הגדולה ביותר האפשרית - וזו בחינת הגדולה.
אם כן, "וגדולתך אספרנה": מה שהם רואים כדינים וכעונשים, אני יודע שהוא חסד; אני יודע שהשם מטיב עמם בזה. בתפיסתם יש כאן "עזוז נוראותיך", דבר המטיל יראה ופחד, והבורא מצטייר אצלם כאל נוקם ומעניש. ואילו אני - בכל זה רואה את גודל חסדך. שהרי גם כאשר השם נפרע מן הרשעים בעולם הזה, זה לטובתם; וגם כאשר הקדוש ברוך הוא מביא על האדם ייסורים כדי לעורר אותו, זה לטוב לו. את זה אני מספר ומודיע לכל: אני מתייחס לכל מה שהשם עושה, גם לדברים הנראים קשים, כחסד השם.
זֵכֶר רַב־טוּבְךָ יַבִּיעוּ וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ׃
רש"י מסביר ש"יביעו" היינו יאמרו ויספרו דור לדור את גבורותיך; טוב לנו להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו של הקדוש ברוך הוא, וזה מה שהם מודיעים ומזכירים דור לדור - כמו שראינו לעיל, שהדורות מביעים ומספרים את גבורות השם ואת גדלותו.
המלבי"ם מבאר: "זכר רב טובך יביעו" - הם ישימו לב לזכר רב טובך, שאתה פועל טוב. דהיינו, שהנוראות שהקדוש ברוך הוא עושה באות מצד ההטבה ולא מצד ההרעה. על ידי שאני "גדולתך אספרנה", יכירו כולם את "זכר רב טובך", ויזכרו שכל זה נובע מרוב טובך ולא מתוך רצון להרע להם. ואז "וצדקתך ירננו" - ירננו ברינה ובשמחה על צדקת השם, עד כמה השם צדיק ועד כמה הוא עושה עמנו טוב.
ומהו גדר "צדקתך"? המלבי"ם מסביר בכמה מקומות שזה גדר הצדקה העליונה: כאשר הקדוש ברוך הוא עושה הטבה שלא בהשקפה על מידת המשפט ולא לפי זכותם של בני אדם, אלא רק מצד הצדקה העליונה. בהנהגה הרגילה הקדוש ברוך הוא פועל לפי מה שראוי ומגיע לאדם: לפעמים מגיע לו טוב והשם משפיע עליו טוב, ולפעמים מידת הדין דורשת דין ומביאים עליו דינים. אבל כאן מדובר בהשפעת טוב מבלי להתייחס למצבו של האדם, בלי חשבון של מינוס ופלוס - וזו הצדקה העליונה, שהיא תמיד השפעה מבלי גבול.
לעומת זאת, כשהדבר מגיע למטה, כבר יש את המלכות. המלכות היא הספירה התחתונה, ותפקידה לקצוב: מגיע - תקבל; לא מגיע - לא תקבל. לכן היא נקראת עקרת הבית והקוצבת והמשפעת; אין לה משלה כלום, היא מקבלת וחותכת קצבה כפי מה שצריך על פי הנהגת הדין והמשפט. אבל בצדקה העליונה הכל חסדים, הכל נתינה מבלי גבול. וזהו "וצדקתך ירננו" - ירננו ויאמרו שכל מה שהשם עושה עמנו הוא מבחינת הצדקה העליונה, להשפיע עלינו כל טוב.
ומהו "יביעו"? אומר המלבי"ם: הבעה היא דיבור הנובע ממקור הרעיונות, ממקור החשיבה. אם "שיחה" היא הדיבור החיצוני, "להביע" הוא ממש מן הפנימיות - ממקור הרעיונות משם הוא מביע. אם כן, "זכר רב טובך יביעו" - הם יתבוננו וישימו לב שמתוך רב טובך אתה פועל את אותו הטוב, אף שהוא נראה לנו כדינים וכדבר נורא.
בשלושת הפסוקים הללו מציב דוד המלך שתי מדרגות זו מול זו. ההמון הולך ומגלה דור אחר דור את חוכמת הטבע ומתפעל ממנה כהגדת דבר חדש, ורואה בנוראות השם עזוז המטיל יראת עונש. ואילו דוד, שמציאות הבורא ברורה לו כשמש, אינו מתפעל אפילו מן הניסים אלא מדבר בהם כשיחה מורגלת; ובכל מה שנראה כדין וכעונש הוא רואה את "גדולתך" - את החסד וההשפעה בלי גבול. ובסופו של דבר גם הם יגיעו לכך: יביעו מעומק הרעיון את "זכר רב טובך", ויכירו שהכל נובע מרוב טובו, וירננו בשמחה על הצדקה העליונה המשפיעה טוב למעלה מן המגיע. ומתוך שאנו מכירים בטוב הזה - עלינו גם לספר ולפרסם את נפלאותיו, כדרך בעל קורבן התודה, ובכך להגדיל כבוד שמיים.