מזמור כ"א הוא מזמור של הודיה ושמחה על הצלחות המלך, והוא כולו סובב על נקודה אחת: ההבדל בין ישועה הבאה מבשר ודם לבין ישועה הבאה מאת הקדוש ברוך הוא. נפתח בשאלה מי הוא ה"מלך" שבמזמור, נראה כיצד השתמשו הנוצרים במזמור וכיצד דחה אותם הרד"ק, ואחר כך נלמד כדרכנו את הפסוקים על פי המלבי"ם.
לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃
גם במזמור הזה נחלקו הדעות במי מדובר. הרד"ק מביא פירוש אחד שהמזמור נאמר על דוד, כלומר המשורר שר על דוד המלך, ולא דוד עצמו אמרו. התרגום וכן מדרש שוחר טוב ועוד אומרים שהמזמור נאמר על ידי דוד על מלך המשיח, ולפי זה "למנצח מזמור לדוד" הכוונה שדוד עצמו זימר, והוא זימר ברוח הקודש על מלך המשיח שהוא בנו; והאויבים המוזכרים במזמור הם גוג ומגוג שיצורו על ירושלים.
אפשרות נוספת מביא הרד"ק: "לדוד" היינו על המשיח דוד, שדוד עצמו הוא המשיח. ואל תתפלא, שהרי כתוב ביחזקאל ל"ז בתיאור בניין הבית השלישי "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (מי שירצה ישמע את זה בהרחבה בשיעורים שלנו על ספר יחזקאל). לפי זה דוד הוא המשיח לעתיד לבוא, ועליו מזמרים כאן.
הרד"ק כאן אומר דבר מעניין: הנוצרים מפרשים את המזמור על אותו האיש, ימח שמו וזכרו, והרד"ק מאריך לדחות את שיטתם. כבר הזכרתי בכמה הזדמנויות שהמלבי"ם נזהר מאוד שלא לדבר במפורש על הנוצרים בפירושו, משום שחי בין הנוצרים ונרדף קשות. לצערנו הרודפים היו אנשים מבינינו, מן המשכילים, שהלשינו עליו הלשנות קשות. הם ידעו את כוחו, והמאבק העיקרי היה בענייני המקראות: הם טענו שהמקרא מורכב מכמה כותבים ומכמה תקופות, והוא הראה להם שאינם יודעים לקרוא ואינם מבינים את מה שכתוב - וכל מבקרי המקרא לא קפצו אלא לביקור במקרא, ולכן אינם מבינים באמת את מה שהם קוראים. הדבר היה לצנינים בעיניהם, והיו לו עמם מלחמות קשות, כפי שהזכרנו בהקדמתנו לביאור המלבי"ם. וזה דרכם כסל למו עד דורנו אנו, שהמשכילים אשר בינינו דרכם תמיד בהלשנות.
לכן אנשי דורו של המלבי"ם היו מחטטים בספריו ומחפשים מילה או רמז, והולכים ואכלי קורצא במלכא - היו הולכים אל הנוצרים ומראים להם: ראו מה כתב עליכם. משום כך הבאנו בכמה הזדמנויות הוכחות עד כמה המלבי"ם נזהר, וכשהוא מדבר על הנצרות הוא מדבר ברמז בלבד; על האסלאם הוא מדבר בחופשיות, ועל הנצרות ברמז. לרד"ק, ברוך השם, לא היו הבעיות האלה, ולכן הוא מדבר בגלוי.
אומר הרד"ק: הנוצרים מפרשים את המזמור על אותו האיש, ואתה תשיב להם בכל פסוק ופסוק. "ה' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ" - בלא עוז האב לא יהיה עוז לבן. אם המלך שמח בעוזו של הקדוש ברוך הוא, הרי שמעצמו הוא חלש, ואם חלש - אינו אלוה. אתם טוענים שהוא אל, והנה הוא זקוק לעוז של השם.
"תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ", "כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב" - כל דבריו תלויים באחרים. אתה רואה שהוא נתמך ונזקק ופונה לאחרים שייתנו לו את תאוות ליבו ושהקדוש ברוך הוא יהיה בעזרו; ואם הוא אלוה, לשיטתם בשילוש הטמא, למה הוא נצרך לאחרים?
"חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ" - אם הכוונה לחיי הבשר, הרי אותו האיש לא האריך ימים, ונמצא ששאל ולא קיבל. ואם תאמר שהכוונה לחיים רוחניים, מה נתן לו? הלוא לדבריכם כבר היו לו מתחילה, שהרי אתם טוענים שהוא בן מרוח הקודש ושהוא אלוה. אם כן על הגוף לא התקיים, ועל הרוחניות כבר מעיקרא אתה טוען שיש לו - ומהו "חיים שאל ממך"?
"גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ" - משמע שבלא ישועתך לא יהיה גדול כבודו, ואם כן אינו אלוה, שהרי הוא זקוק לישועה. ואם תאמר שמדובר על הבשר, הרי בזמנו לא היה אלא נקלה ונבזה ונרדף, ולא גדול ולא כבודו.
"כִּי הַמֶּלֶךְ בֹּטֵחַ בַּה' וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן בַּל יִמּוֹט" - אם מדובר על האלוהות, אין לו צורך לבטוח באחר ואין לו צורך לחסד עליון שלא יימוט. ואם תאמר שמדובר על הבשר, על גופו שבעולם הזה - הרי נימוט, שהרי בסופו של דבר תלו אותו על המוט. וכך הם כל דברי המזמור, אומר הרד"ק. נמצא שכדרכה הנצרות תמיד גידלה בורים ועמי ארצות; בכל פעם שמנסים להביא ראיה מן המקרא מתברר שהבנה בסיסית בהבנת הנקרא אין להם, ואנחנו רואים זאת באינסוף מקומות, וכאן עוד דוגמה אחת.
אומר המלבי"ם: במזמור הזה מתאר דוד את הצלחותיו - מן הזמן שנמשח למלך, ההבטחה שהמלכות תהיה ירושה לבניו, וניצחונותיו על אויביו. ובין השאר נזכר שם כיצד מדד את מואב שני חבלים להמית: הוא השכיב אותם ומדד בחבל המידה פעם ופעם, ואת אותם המית, ומי שנשאר בחלק השלישי - החיה. שני חלקים להמית וחלק להחיות.
והסברנו כשלמדנו את הדברים שהטעם לכך הוא שמואב הרגו את ישי אביו של דוד, שהיה צדיק יסוד עולם. דוד, כשברח, מסר את אביו ואת אמו לשמירה אצלם משום שפחד משאול ופחד שיפגעו בהם, ומי שהרג אותם היו מואב. לכן נקם מהם דוד ומדד שני חבלים להמית וחבל להחיות - שני שלישים הרג ושליש הותיר.
שני הפסוקים הראשונים הם בעצם הקדמה למזמור, והמילה "סלה" שבסופם מוכיחה זאת, שכן המלבי"ם לשיטתו: "סלה" מורה על השלמת העניין.
יְהֹוָה בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יָּגֶל מְאֹד׃
אומר המלבי"ם: אין מלך שמח בעוזו של מלך אחר. אדם שנזקק לעזרה מבשר ודם, אין בכך שמחה גדולה, כי זה מראה שהוא חלש ונזקק. מדינה כמו כווית הנזקקת להגנתה של ארצות הברית - אין זה כבוד לה, זה מראה שאינה יכולה להתמודד בכוחות עצמה, ואין עושים מזה רעש ושמחה. אבל כשהקדוש ברוך הוא מושיע את הממלכה - בזה אפשר לרנן, לשמוח ולפרסם: זכיתי לישועת ה'. לכן "ה' בעזך ישמח מלך", כשאתה נותן את הכוח, ו"בישועתך מה יגל מאוד", כשאתה המושיע - השמחה והגיל גדולים.
ומהו הכפל שבפסוק, ומה ההבדל בין עוז לישועה ובין שמחה לגילה? אומר המלבי"ם, וכבר ראינו זאת בכמה הזדמנויות: השמחה היא תמידית, והגיל הוא על דבר שהתחדש. אדם שזכה בפיס - יגיל; ואדם ההולך בשלמות - עליו אומרים שהוא שמח תמיד. הגילה היא כשפתאום מתעורר דבר חדש שאדם קופץ בעבורו, ואולי גם מלשון גילוי, שאדם מגלה דבר בהפתעה ושמח בו.
לפי זה: העוז הוא העוצמה התמידית, ולכן "בעזך ישמח מלך" - שמחה תמידית. הישועה היא דבר מתחדש, שהייתה צרה ופתאום באה ההצלה, דבר היוצא מגדר הסטנדרט, ולכן "ובישועתך מה יגל מאוד" - גילה גדולה.
תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה׃
אומר המלבי"ם: תשועה הבאה על ידי בשר ודם אינה לפי תאוות ליבו של האדם, מפני שכשבאים לבקש מבשר ודם משתדלים לצמצם את הבקשה. מדינה הזקוקה לתמיכת מדינה אחרת אינה מבקשת את כל מה שהיא רוצה - אחרת יגלגלו אותה מכל המדרגות. מבקשים את המינימום ההכרחי: רק תגן עלינו מטילים; ואין מוסיפים שיפתרו גם את בעיות ההגירה. אבל כאן, שהישועה היא מאת השם, "תאות לבו נתת לו" - גם את מה שיושב בלב בלבד ומתבייש לשאול, גם את זה נתת לו.
ולכאורה קשה: הפסוק אמור ללכת ולהוסיף, וכאן הוא הולך וגורע. תחילה נאמר שנתן לו את מה שבלב, ואחר כך שנתן לו גם את מה שביקש בפה? היה צריך לומר להפך: נתן לו את מה שביקש ואפילו את מה שלא ביקש.
מסביר המלבי"ם: הדיוק הוא בלשון "בל מנעת". כשמדובר בדבר שהוציא בשפתיו, אין צורך בנתינה מיוחדת מאת השם, כי זה כבר נעשה ממילא; די בכך שלא תמנע, שתסיר את המניעות, והטבע כמו שומע לקולו. אבל תאוות הלב, דבר שנשאר בתוך הלב, צריכה נתינה ממש - ולכן "נתת לו". נמצא שהפסוק מדויק: על שבלב - נתינה, ועל שבפה - אי מניעה בלבד.
כל המפרשים אומרים שהמילה "ארשת" היא מילה יחידאית, כל אחד בלשונו. המלבי"ם כותב "ארשת בודד", כלומר אין עוד מילה כזאת בתנ"ך. הרד"ק כותב כלשון שרש"י רגיל בה: ואין לו חבר במקרא. ורש"י כותב: "ארשת אין לו דמיון" - אין מילה הדומה לה.
והסברנו לא פעם שדרך הקדמונים בביאור המקראות היא על דרך האנלוגיה. כשאיני מכיר מילה, אני מחפש פסוק אחר שבו אותו שורש. למשל "עף": אני מוצא "כנשר יעוף בשמים", ומבין שהעניין קשור לתעופה ולדאייה. ומאידך לפעמים נולדות מחלוקות, שהרי יש גם "נותן ליעף כוח" ו"ויעף דוד" - וכי עף באוויר? אלא התעייף; ומי צריך כוח? מי שלאה. אם כן אולי "עף" שלפנינו הוא מלשון עייפות. זו הדרך לפרש: בודקים מקראות אחרים שבהם אותו שורש, ובמקום שהעניין ברור יותר לומדים משם את משמעות המילה. ולכן שימו לב שהראשונים תמיד מסמיכים לפירוש המילה פסוק: "כעניין שנאמר".
אבל במילה שאין לה דמיון במקרא אנו נתקעים, ואין ברירה אלא להבין אותה מניה וביה, מתוך תוכן הפסוק עצמו. וכאן, מלשון "ארשת שפתיו", כולם אומרים שמשמעותה דיבור - כלשון התרגום "מרחשן שפוותיה", ששפתיו רוחשות וממללות.
ומכאן גם אחת הסיבות לשם החודש מרחשוון. הטעם המפורסם: אין בו חגים, ולכן הוא "מר", כמר מדלי, וגם חודש של גשמים, חודש של טיפה. אבל אצל בני תימן אומרים "מרחשון", ובהגייה ספרדית מרחשוון, מלשון "מרחשן שפוותיה" - שפתיו רוחשות. שהרי אחרי חודש תשרי, אחרי תפילות ראש השנה ויום הכיפורים, אחרי ההלל בחג הסוכות והשיר והשבח בשמחת תורה - השפתיים עדיין מרחשות. וכך כבר מופיע בראשונים. אף כאן "ארשת שפתיו" היינו ששפתיו מרחשות ודוברות, וזאת אנו מבינים מתוך העניין, שהרי נאמר "שפתיו".
ועם כל זה, יש שמצאו לה דמיון במקרא. רש"י מביא בשם מנחם, וכן הולך גם האבן עזרא, שהביא לו חבר: "כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס". בהבנה פשוטה אנו מבינים "רשיון" מלשון רשות, ואיני סותר פירוש זה, אבל כאן עצם הכרתנו את העברית המודרנית עלולה להיות לרועץ. יש אומרים ש"כרשיון כורש מלך פרס" פירושו כדיבורו של מלך פרס, כמו "ארשת שפתיו" שהוא דיבור שפתיו. ולפי זה כן נמצא לה חבר במקרא.