הפרק שלפנינו הוא מן הפרקים שנוהגים לקרוא תמיד כאשר רוצים להתפלל על צרה שלא תבוא. זהו פרק של אדם הנתון במצוקה הקשה ביותר, ללא מוצא וללא עוזר, שכל כולו פונה אל הקדוש ברוך הוא לבדו.
מַשְׂכִּיל לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה תְפִלָּה׃
"בהיותו במערה תפילה" - כאשר דוד המלך היה במערה, בשעה ששאול נכנס לשם להסך את רגליו, ודוד ואנשיו היו בתוך המערה פנימה. שם, כשהוא מתחבא במערה, חיבר את התפילה הזאת.
קוֹלִי אֶל־יְהֹוָה אֶזְעָק קוֹלִי אֶל־יְהֹוָה אֶתְחַנָּן׃
מסביר המלבי"ם: כשדוד היה במערה, הוא חשש לזעוק בקול, שהרי שאול ואנשיו נמצאים שם וזו סכנה. אבל אל השם - "קולי אל השם אזעק" - אליו אני יכול לזעוק בקולי בלי להתיירא. אל הקדוש ברוך הוא אפשר לזעוק בכל מקום, שהרי זעקה היא זעקת הלב. כשאני רוצה לזעוק אל אדם, זה מסוכן: תזעק בקול - ישמעו אותך, יגלו אותך, יהרגו אותך. אבל אל השם אין שום מניעה, אני יכול לזעוק גם בתוך המערה.
וזו גם כוונת הכפילות: במצב רגיל איני יכול להאריך בתפילה, גם אם לא אומר אותה בקול, שכן על ידי האריכות יגלו שיש מישהו במערה. אבל "קולי אל השם אתחנן" - תחינה היא בקשה באריכות ובפירוט, ואל השם אני יכול גם להתחנן באריכות וגם לזעוק בקול, כלומר מתוך עומק לבי. כלפי קודשא בריך הוא הדבר תמיד אפשרי, אף שמבחינת המציאות הסביבתית הוא נראה בלתי אפשרי.
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר את הכפילות על פי דברי ההפלאה על הפסוק "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר". מה בא ללמדנו אותו "לאמר"? אומר ההפלאה: אדם צריך להקדים ולבקש מאת הבורא יתברך שיפתח את פיו כדי שיתחנן כראוי, שיתפלל כמו שצריך. וזה מה שמשה רבנו אומר: "בעת ההיא לאמר" - התחננתי לפני השם שאוכל להתפלל תפילה ראויה, שאוכל לומר דברים הגונים.
וזו הכפילות שבפסוקנו: "קולי אל ה' אזעק" - עוד לפני שניגשתי לתפילה עצמה זעקתי. ומה הייתה הזעקה? "קולי אל ה' אתחנן" - שאזכה לפתוח את שפתיי ולהתחנן לפני השם כראוי, שהתחינה שלי תיאמר כהוגן. שהרי לפעמים אדם אומר דברים שאינם ראויים, או נכשל בלשונו, ויכול להביא על עצמו צרה; ולפעמים מתוך התרגשותו מטיח דברים כלפי מעלה, ואף בזה יכול להביא על עצמו צרה. לכן צריך להתפלל גם על כך שהתפילה עצמה תהיה כהוגן. וזה מה שאנו אומרים בכל יום לפני התפילה: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" - אני מבקש מהשם שיפתח את שפתיי, כדי שיאמרו את הדברים הנכונים והמתאימים לפני הבורא יתברך.
עוד מסביר בספר תהילות מהרי"ץ את כפל הלשון, על פי דברי חז"ל שאין "חינון" בכל מקום אלא לשון מתנת חינם. אף שלמשה רבנו היו זכויות רבות, הוא לא ביקש על סמך זכויותיו אלא שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו מתנת חינם. וכן הצדיקים: אף שיש להם במה לתלות - במעשיהם הטובים - אינם מבקשים כך, אלא "ריבונו של עולם, תן לי מתנת חינם".
ושני עניינים בדבר. האחד: כשאתה תולה במעשים הטובים שלך, הדבר בא על חשבון משהו, על חשבון מוגבל; ואילו מתנת חינם היא אוצר גדול, שהקדוש ברוך הוא יכול לתת ולהשפיע ממנו בלי גבול. ולמה ללכת על חשבון מוגבל כשאפשר ללכת על חשבון פתוח? והשני: כשאני מבקש בזכות מעשיי, כביכול אני בא ואומר "ריבונו של עולם, מגיע לי". ומי יכול לומר "מגיע לי"? הרי רבי ישראל מסלנט אומר שאדם יכול לאכול בכף לפתן את העולם הבא שלו. כלומר, האם אתה בטוח שיש לך כל כך הרבה זכויות אצל ריבונו של עולם? לפיכך אין הצדיק הולך בביטחון גדול כזה ואינו בא ואומר "מגיע לי", אלא "ריבונו של עולם, עשה עמי מתנת חינם".
וזה מה שכתוב כאן: "קולי אל ה' אזעק" - זעקה היא כשאדם תובע את מה שמגיע לו בדין. ולדוד אכן היה מגיע בדין: שאול נמסר בידו והוא לא הרגו. דוד נהג כאן בחסידות גדולה, שהרי על פי דין הוא מאוים על חייו, ויש לנו הלכה "הבא להרגך השכם להרגו", ובכל זאת לא שלח ידו במשיח ה'. אם כן, יש לו סיבה מוצדקת לזכות להגנה מאת השם בזכות מעשיו. ועם כל זה אומר דוד: אינני פונה אל הקדוש ברוך הוא על פי זכויותיי, אלא "קולי אל ה' אתחנן" - אני מניח את הזעקה ופונה בתחינה בלבד, לבקש מתנת חינם מאתו יתברך.
אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד׃
אומר הרד"ק: אף על פי שצרתי ושיחי ידועים לפניו, עם כל זה אני אומר לפניו את צרתי. כלומר, האדם צריך לפרט בתפילתו אף שהקדוש ברוך הוא יודע הכול. לא יתפלל אדם ויאמר "ריבונו של עולם, תעזור לי, אתה כבר יודע מה אני צריך", אלא יפרט בתפילתו ויאמר בדיוק על מה הוא מבקש שהשם יסייעו.
ומעבר לכך, צריך לדעת שעצם התפילה יש בה תועלת, גם אם לא נענה. למה? כי "תפילה" היא מלשון פתילה, כלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי". פתילה פירושה כמה חוטים המפותלים ומחוברים יחד. בתפילה האדם מתחבר לבורא עולם. שהרי כשאני פונה אל הקדוש ברוך הוא ומבקש פרנסה, עוד לפני שקיבלתי פרנסה חיברתי את עצמי אל מקור השפע; אני חי בהרגשה שהכול ממנו יתברך, שהקדוש ברוך הוא הוא המשפיע והמפרנס. זו הפתילה, זו התפילה, זה החיבור. וזה גם עניינו של הקרבן, שהרי התפילה היא במקום קרבן, והקרבן מביא אותי לקרבה אל השם יתברך. נמצא שעוד לפני שקיבלתי את התועלת שבתפילה, שימלא רצוני ובקשתי, עצם התפילה יש בה מעלה, שבה התחברתי אל מקור השפע. ולכן "צרתי לפניו אגיד" - אני מפרט את צרתי, כדי שעל ידי כך אתחבר ואחוש שהקדוש ברוך הוא הוא מקור הישועה. וכשאגיע למצב הזה, אהיה כבר ראוי והגון לישועה מעצם העניין שהתפללתי.
זה גם היישוב לשאלה המפורסמת: מה אתה צריך לספר לקדוש ברוך הוא על הצרות שלך? כשאתה בא ומתפלל ואומר "ריבונו של עולם, חסר לי כך ואין לי כך" - וכי השם אינו יודע זאת? פעם ראיתי סטיקר שמצא חן בעיניי מאוד: במקום לספר לקדוש ברוך הוא שיש לך צרות גדולות, ספר לצרות שלך שיש לך קדוש ברוך הוא גדול. האדם צריך להבין שמה שהשם עשה הוא מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לי. ואם כן, מה מועילה התפילה? אלא כמו שהסברנו: בתפילה אני מתרומם. הייתי אדם חסר אמונה, ועכשיו אני פונה ואומר "ריבונו של עולם, רק עליך אני סומך, אתה תושיע אותי, הכול ממך". אומר הקדוש ברוך הוא: אתה כבר ראוי לישועה, במצב הזה אתה כבר ראוי, כבר התרוממת.
יהודי בא פעם אל החזון איש לשאול על ניתוח שאשתו הייתה צריכה לעבור. הרופאים אמרו שאם לא תעבור את הניתוח יש סכנה גדולה לחייה, ואם תעבור אותו ייתכן שלא תוכל להרות אחר כך. שאל אותו החזון איש: מה אומרים הרופאים? אמר לו: שאם לא תעבור את הניתוח יש סכנה גדולה, היא עלולה למות. אמר לו: אם כן צריך לעשות את הניתוח. ואז הוסיף: אבל הישאר אתנו כאן למנחה.
נשארו והתפללו מנחה, ושוב בא להיפרד מהחזון איש. אמר לו החזון איש: לא, אל תעשו את הניתוח. אמר לו האיש: הרב, אומרים שזו סכנה גדולה. אמר לו: לא לא, אל תדאג, עוד יהיו לכם הרבה ילדים, לא לעשות את הניתוח. שאל אותו: מחילה כבוד הרב, אבל מה השתנה ממה ששאלתי קודם? אמר לו החזון איש: איני מבין אותך, שם זה היה לפני מנחה, וכאן זה אחרי מנחה.
וכי גם אנחנו נראים אחרת אחרי מנחה? אצל החזון איש אחרי מנחה זה היה חזון איש אחר, ולכן התשובות אחרות. התפילה מרוממת את האדם והופכת אותו למשהו אחר. התפללת, התקרבת - אתה כבר ראוי לישועה. ובאמת, סיפר הרב בידרמן, שאותו יהודי נולדו לו אחר כך עוד שבעה ילדים, וכשפגשו אותו והתפעלו מן הבנים, כל אחד בלי עין הרע ארבע על ארבע ברום עשר, אמר: אתה רואה את כל אלה? זה של החזון איש. הרופאים כבר אמרו קדיש, והחזון איש אמר לא לעשות את הניתוח, ותלד ויהיו לך עוד הרבה ילדים. הרי לנו שהתפילה מרוממת, הופכת אותי לאדם הגון וראוי לישועה, שכן חיברתי את עצמי למקור השפע, ובתור אדם אחר אני ראוי לישועה.
צריך לדעת: בכל תפילה על דבר רוחני אין לעולם יותר מדי. כמה שאדם מתפלל על רוחניות, לעולם אין זה יותר מדי - שהשם יאיר עיניו בתורה, שיזכה להבין, שיזכה להתמדה ולבהירות הדעת, שיהיה לו זמן לשבת וללמוד; שבניו יהיו צדיקים ויראי אלוקים; על תשובתו שלו ועל תשובת עם ישראל. כל התפילות האלה, כמה שיתפלל, לעולם לא יהיה זה יותר מדי.
אבל בתפילות גשמיות צריך להיזהר מאוד שלא להעתיר יותר מדי על דבר מסוים. אדם רואה דירה למכירה שמאוד מצאה חן בעיניו - אל ירבה ויעתיר שהקדוש ברוך הוא ידאג לו דווקא לדירה הזאת. אולי הדירה הזאת היא רק נזק בשבילו, ואולי תכנן לו הקדוש ברוך הוא דירה אחרת. וכן בזיווג: אל יבקש אדם על פלונית מסוימת שנפגש עמה ונראה לו שהיא מתאימה מאוד, שיסכימו וכדומה. מי אמר לך שזה טוב לך? אולי לקדוש ברוך הוא יש משהו אחר, טוב יותר. לכן הבקשה צריכה להיות תמיד: ריבונו של עולם, זכני בזיווג הגון, שאזכה להקים בית נאמן בישראל, שאזכה לקיים מצוות פרייה ורבייה, שאזכה לחנך את ילדיי לתורה. כך הבקשה נעשית רוחנית, ואז אפשר לבקש בלי גבול, שהרי הקדוש ברוך הוא ציווה בתורה "פרו ורבו", והאדם מבקש על קיום המצווה. אבל בלי לשים את האצבע מהיכן על הקדוש ברוך הוא לשלוח את הישועה; השם ישלח את הישועה מהיכן שהוא יודע שאמורה להגיע.
המלבי"ם מסביר: "אשפוך לפניו שיחי" - שם במערה איני יכול לשפוך שיח. שפיכת שיח פירושה שהאדם מתפלל בצורה שניכרים בה שברו, חולשתו וצרתו. את זה איני יכול לעשות במערה, שהרי המערה חשוכה ואין הדבר ניכר. וכל זה נכון לפני בשר ודם, שכן אתה צריך שהמלך יראה את חולשתך ואת צרתך ויראה בעניך וירחם עליך. אבל לפני הקדוש ברוך הוא - "אשפוך לפניו שיחי" - אין לי שום בעיה לשפוך לפניו את שיחי, שאצלו כחשיכה כאורה. ולכן גם "צרתי לפניו אגיד": במערה אין מי שאוכל להגיד לפניו את צרותיי, אין מי שיושיע אותי; אבל לפניו יתברך אני יכול להגיד את צרותיי, ואף שאני במערה ואין איש אתי, הקדוש ברוך הוא נמצא אתי ואני יכול לפנות אליו ולדבר עמו.
בספר אוצרות האגדה מקשה על הכפילות: היה יכול לקצר ולומר "אשפוך לפניו שיחי, צרתי אגיד", ולמה חזר ואמר "לפניו"? ומסביר: הרבה פעמים כשיש לאדם צרה, הוא מספר אותה לאחרים וגם מתפלל עליה לקדוש ברוך הוא. מה הוא רוצה בזה? לקבל ישועה מאחרים וגם ממנו יתברך. אבל כבר אמרנו, שכאשר אדם פונה לקדוש ברוך הוא רק ככתובת שנייה, הרי הוא כאומר "ריבונו של עולם, אנסה להסתדר לבד", וזה גרוע מאוד. האדם צריך לדעת שאל הקדוש ברוך הוא פונים ראשון. יש לך בעיה? "ריבונו של עולם, כואב לי הראש" - ואחר כך לך וקח כדור. אבל קודם כול לפנות לריבונו של עולם ולומר לו את צרתך. ועל כך אומר דוד המלך: אני איני נוהג כך. "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד" - גם את התפילה אני מתפלל לפניו, וגם את צרותיי איני מחפש מישהו אחר לספר לו. אני מספר את צרותיי לפני הקדוש ברוך הוא לבדו, כי אין לי שום תקווה לישועה ממישהו אחר, אלא ישועתי אך ורק ממנו יתברך.
בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי בְּאֹרַח־זוּ אֲהַלֵּךְ טָמְנוּ פַח לִי׃
"בהתעטף עלי רוחי", אומר הרד"ק, כמו שכתוב "נפשם בהם תתעטף". כשאדם נתון בצרה הוא כאילו מצטמק ומתעטף בעצמו, מתכווץ אל תוך עצמו, וקצתו מתעטף בקצתו; הרוח מתעטפת כביכול בתוך הגוף. "ואתה ידעת נתיבתי" - אתה יודע את נתיבותיי, שאיני הולך בדרך רעה כמותם. אין בי עוון, ואתה יודע שלא חטאתי כלפיהם, והם רודפים אחריי סתם, מחמת חשדות שווא. "באורח זו אהלך" - בכל דרך שאלך הם מרגלים אחריי, "טמנו פח לי" - בכל מקום הם טומנים לי פח ושמים לי מכשול.
המלבי"ם מסביר: "בהתעטף עלי רוחי" - אף שרוחי מתעטפת עליי, כלומר הגעתי אל החולשה הגדולה ביותר והכוחות כמו נכנסים פנימה אל הלב, ואין מי שיוציאני מכאן. ולא זו בלבד, אלא שאף נתיב אין לי לצאת, שהרי היה תקוע בתוך המערה פנימה, ומי יודע במקום כזה את הנתיב שבו יוכל לצאת ולברוח מבלי שיכירו בו האויבים - "ואתה ידעת נתיבתי". והנה, ראה ריבונו של עולם, האויבים הקיפוני מכל הצדדים: "באורח זו אהלך" - אותה דרך שרציתי ללכת בה לצד מזרח, איני יכול ללכת בה, כי "טמנו פח לי", שמו לי מכשולים באותה הדרך.
הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה וְאֵין־לִי מַכִּיר אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי׃
הרד"ק מסביר שהמילים "הביט" ו"ראה" אינן לשון ציווי, אלא לשון מקור - הבטה וראייה. וכן מה שהזכיר ימין ולא הזכיר שמאל, דרך קיצור היא במקרא, שמן האחד יובן האחר: הבטה לימין ולשמאל, ואראה שאין לי מכיר. "אבד מנוס ממני" - כשאני חושב לאיזה מקום אנוס ואברח ששאול לא ירדוף אחריי, אבד ממני כל מנוס. שהרי המלך מושל בכול, ולכל מקום שאברח תמיד יש "נשמות טובות" שמודיעות לו: "הלא דוד מסתתר עמנו בגבעת החכילה". ולאן אוכל לברוח? "אין דורש לנפשי" - מכל הגואלים והקרובים שלי אין מי שידרוש את נפשי מיד שאול, אין מי שיבוא אל שאול וידבר על לבו להניח את המרדף אחריי.
האלשיך הקדוש מפרש: בדין של מעלה יש מיימינים, אלה מלמדי הזכות, ויש משמאילים, אלה מלמדי החובה. וכאן מבקש דוד: ריבונו של עולם, הבט ימין, התבונן אל המיימינים, ותראה שאין לי מכיר - אין שם מי שמכיר אותי ללמד עליי זכות. ומניין ידע דוד מה נעשה למעלה? על כך אומר האלשיך: "ומי מגיד לי כי כן הוא?" - הנה תראה, "אבד מנוס ממני". אם אני רואה שאבד ממני מנוס ואין לי לאן לברוח, סימן שאין שם מי שמלמד עליי זכות ואין דורש לנפשי; שאילו היו שם מלמדי זכות למעלה, בהכרח היה לי מנוס למטה, הייתה לי הגנה והצלה. ומאחר שאין לי מנוס למטה, משמע שאין מי שמלמד עליי זכות למעלה.
זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְהֹוָה אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים׃
ומאחר שאני רואה שאין מי שימליץ בעדי, לכן "זעקתי אליך": ריבונו של עולם, אם אין אתה לי מי לי? אתה השם בעל הרחמים, ואני רואה שאין לי סנגורים, אם כן רק אתה תושיעני. ואם תאמר: מאחר שאין דורש לנפשך ואין מיימינים ללמד עליך זכות, מדוע יעשה הקדוש ברוך הוא היפך המשפט ויצילך? על כך הוא אומר: "אתה מחסי" - אתה השם רוצה שיהיה חלקי בארץ החיים, אינך מעוניין שאצא מן העולם.
ולכן אני מבקש "הקשיבה אל רינתי" והצילני, שאין לי עניין להגיע כבר אל העולם הבא. שהרי את מי לוקחים למעלה? את מי שכבר השלים את עבודתו. אבל אני "דלותי מאוד", עוד הרבה עבודה יש לי כאן, ואם אעלה עכשיו אעלה דל בלי זכויות. לכן השאירני כאן, ריבונו של עולם, כדי שאלך בעושר גדול של מצוות ומעשים טובים.
ועוד: "רינתי" היא מה שאני מרנן ומבקש - תצילני מרודפיי. ואף שרודפיי בעלי בחירה, ובעל בחירה יכול להזיק לדעת רבים מן המפרשים גם למי שלא נגזר עליו, הנה הם כפויי טובה כלפיי, שהרי אני הצלתי אותם ואני הגנתי עליהם. כשבא גוליית עליהם, מי הציל מפניו? דוד. אני נלחמתי את מלחמותם. וזהו "כי אמצו ממני" - הכוח שנתאמצו בו הוא ממני, מכוחי נעשו בעלי כוח, שהרי אני הצלתים מגוליית. ואם כן כפויי טובה הם כלפיי, וזו סיבה שלא לעשות כרצונם אלא להגן עליי ולהצילני.
המלבי"ם מסביר את סדר הצדדים: "הביט ימין וראה" - אם אלך לצד דרום, שם אין לי מכיר. "אבד מנוס ממני" - אם אנוס לצד מערב, האויבים מאחוריי. בצד צפון נמצא ההר ושם המערה, ושלושת הצדדים האחרים שבהם אמור לברוח מוקפים אויבים. אם כן אין לי לקוות לשום פתח מילוט שאין בו אויבים. ואולי יבוא עוזר ומושיע מבחוץ? על כך "אין דורש לנפשי" - אין לי עוזר ומושיע מבחוץ שיבוא להציל את דוד.
ולכן "זעקתי אליך ה', אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים". "זעקתי אליך" כנגד "קולי אל ה' אזעק", ו"אמרתי" כנגד "קולי אל ה' אתחנן", שתחנונים הם מתנת חינם ולא מצד הזכות. ושתי בקשות בפיו: האחת, "אתה מחסי" - כשאדם כבר התנסה והקדוש ברוך הוא הושיעו, הוא בא אחר כך עם ניסיון בידו: ריבונו של עולם, הושיעני כשם שהושעתני אז. כמו שאנו אומרים: גאלנו כשם שגאלתנו ממצרים - אף שאז לא הייתי בעל זכויות והוצאתני, כך גם עכשיו הוציאני. אתה השם היית תמיד מחסי, תהיה מחסי גם עכשיו. והשנייה, "חלקי בארץ החיים" - מאחר שאתה נתת את חלקי בחיים, ראוי גם כן שתשמור את חיי ותציל אותי.
והרד"ק מוסיף שארץ ישראל נקראת ארץ החיים, ו"חלקי בארץ החיים" פירושו שלא אצטרך לברוח מן הארץ, כמו שהוצרך לילך אל אכיש מלך גת ולצאת מן הארץ. ריבונו של עולם, תן את חלקי בארץ החיים, כאן בארץ הקודש, שלא אצטרך לצאת. שהרי דוד המלך בעת יציאתו מן הארץ אמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים", וחז"ל אומרים שכל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה. לכן מבקש דוד שלא ייאלץ לצאת לחוץ לארץ, אלא יהיה חלקו בארץ החיים, בארץ הקדושה.
הַקְשִׁיבָה אֶל־רִנָּתִי כִּי־דַלּוֹתִי מְאֹד הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי׃
"הקשיבה אל רינתי" - אל הצעקה שלי, כמו שכתוב "ויעבור הרינה במחנה", שהכוונה לצעקה. ולמה? "כי אמצו ממני" - איני יכול לא למלך ולא לצבא המלך; הם רודפים אחריי והם חזקים ממני.
המלבי"ם מסביר שיש כאן שני צדדים, כנגד מה שאמר למעלה "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד". "כי דלותי מאוד" הוא תיאור המצב הפנימי: כשאדם נרדף וסובל יש לו דלות פנימית, הוא שרוי בדיכאון - וזה כנגד שפיכת השיח. וכנגד הצרה מבחוץ, מה שרודפים אותו, הוא אומר "הצילני מרודפיי כי אמצו ממני" - וזו "צרתי לפניו אגיד".
הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת־שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי׃
"המסגר" הוא המקום שבו נסגר דוד במערה, כמו שמסביר הרד"ק. ואני מבקש שתוציאני משם כדי להודות את שמך, שהרי רק אתה לבדך הצלתני; אף אחד לא הצילני, והישועה היא רק ממך. "בי יכתירו צדיקים" - הצדיקים יתפארו בי ויעשוני כתר לראשם. הם יאמרו: ראו, דוד המלך בטח בה' לבדו וזכה לישועה. ואהיה להם כתר, שילמדו ממני ויעשו כמוני, לבטוח בקדוש ברוך הוא בלבד.
שהרי מי היה מאמין שדוד, במיעוט עם, נרדף על ידי שאול המלך שהיה ברוב עם והיו עוטרים עליו, יינצל ברגע אחד? אלא מתוך שבטח אך ורק בהשם לבדו, שלח לו השם ישועה מעבר לטבע: פתאום הגיע מי שהודיע ששטחו פלשתים על הארץ, ונאלץ שאול לעזוב את הכול. מכאן אתה רואה שכשאדם בוטח בהשם לבדו, "בלתי לה' לבדו", זוכה לישועה מעל ומעבר לטבע. וזה יהיה כתר לצדיקים: הם יראו את המסר הזה ויקחו לעצמם את ההנהגה הזאת, לדעת שכשאתה בוטח אך ורק בהשם, הקדוש ברוך הוא מושיע גם מן המצבים הקשים ביותר.
צריך לדעת שכל מעלה נקנית על ידי עבודה, אין דבר שנקנה בלעדיה. אם אתה רוצה עפר - צא החוצה, יש הרבה. אבל אם אתה מחפש יהלומים, בשביל זה צריך לעבוד; יהלומים אינם מונחים זרוקים ברחוב. ודוד המלך לא סתם הוא רגל רביעית במרכבה. היו צדיקים רבים מלבדו - היכן יוסף, היכן משה, היכן אהרון? ענקים היו, ובכל זאת אין הם רגל רביעית במרכבה. ודוד נכלל עם שלושת האבות: אברהם, יצחק, יעקב ודוד. מדוע? משום שהגיע למדרגות ולעוצמות אדירות דווקא מתוך צרותיו, מתוך הזיכוכים שעבר.
וכך אברהם אבינו, שעבר ניסיונות קשים, ובעשרה ניסיונות נזדכך וזכה שיצא ממנו זרע בית ישראל. וכן יעקב אבינו - כמה ניסיונות וקשיים עברו עליו, "עליי היו כולנה": נאלץ לברוח, רימו אותו שוב ושוב, "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה", נרדף על ידי עשיו, צרת דינה, צרת יוסף, כל כך הרבה צרות. ולא בכדי זכה יעקב להקים את בית ישראל והוא האבא של כולנו. אברהם הוא אב המון גויים, אבל אבינו של כל ישראל הוא יעקב, שמיטתו שלמה, שאמרו לו בניו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אין בו פרץ ואין יוצאת. יעקב זכה להיות שופריה מעין אדם הראשון, הבחינה השלמה שבאבות, בחינת התפארת. ולמה? משום שעבר ניסיונות, התמודדויות וקשיים.
כתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקיש על כלים גרועים, אלא על כלים חזקים בלבד. אני זוכר בתור אברך, שלחו אותי לקנות פקאנים בשוק שבפרדס כץ. שאלתי את המוכר: איך הפקאנים האלה? אמר לי: חבל על הזמן, כולם מלאים. לקח שניים, לחץ עליהם - ושניהם היו ריקים. ביזיון גדול. אדם שרוצה להראות שדבר מה חזק, בוחר את הכד החזק ביותר שלו, כדי שלא יבוא לידי ביזיון; הוא אינו לוקח סיכונים, אלא לוקח את הדבר החזק ביותר כדי שיהיה בטוח שלא יישבר. כך כשהקדוש ברוך הוא בוחן - "ה' צדיק יבחן" - הוא בוחן מי שיכול לעמוד בניסיון. ואילו על הגרועים נאמר "הקיש הקדוש ברוך הוא עליהם ומצאם עביט של מי רגליים": שאל את קין "אי הבל אחיך", בא להיכנס עמו בדברים, וענה לו "השומר אחי אנוכי". וכי זו תשובה שעונים לקדוש ברוך הוא? וכי אין השם רואה בדיוק מה עשית? נמצא שכשהקדוש ברוך הוא בוחן כלי גרוע, הוא מוצא כלי שאין טעם להשקיע בו. אבל באנשים גדולים - הקדוש ברוך הוא מביא עליהם ניסיונות ובהם מזכך אותם ומגדיל מעלתם. וזה מה שהביא את דוד למעלתו, ולא בכדי אנו אומרים "דוד מלכא משיחא": בזכות העבודה והמאמצים והניסיונות שעבר כל ימיו, וכבר מילדותו - "מוזר הייתי לאחיי", שחשדו בו בממזרות. רואים שעבר צרות נוראיות כבר מעת לידתו.
ולסיום: אחרי שתיאר את צרות הגוף, בא דוד לבקש על מה שנוגע לצרות הנפש. הנפש סגורה כעת במסגר שבמערה, וכשאדם נמצא במציאות כזאת אינו יכול לעבוד את הקדוש ברוך הוא כראוי. על כך הוא מבקש "הוציאה ממסגר נפשי" - כדי שאוכל להודות את שמך. ובזה תרוויח נפשי הרוחנית שני עניינים: האחד, שאודה אני בעצמי; והשני, שעל ידי כך יודו גם אחרים - "בי יכתירו צדיקים", שיתנו להשם את כתר ההודאה והשבח, על ידי שתגמול עליי את ההצלה הזאת.