פתיחה: מזמור שאינו קל
אנחנו ממשיכים במזמור קמ"א, ואמרנו כבר בתחילתו שהמזמור הזה אינו קל. הפסוקים שלפנינו הם אחת הדוגמאות המובהקות לכך: כל אחד מוזמן לקרוא את הפסוק שוב לעצמו ולבדוק אם הוא מבין בו משהו. וכלל ידוע: בפסוקים שקשים להבנה - רבו בהם הפירושים, שהרי כל מפרש יכול לקחת את אותן מילים עצמן ולבאר בהן משמעות אחרת. נלך אפוא בעקבות רש"י, הרד"ק, המצודות והמלבי"ם.
פסוק ה: "יהלמני צדיק חסד"
יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי כִּי עוֹד וּתְפִלָּתִי בְּרָעוֹתֵיהֶם׃
רש"י מבאר: טוב לי שיוכיח אותי וייסר אותי הצדיק, מי שהוא נביא אמת. "יהלמני" - מלשון מהלומות. המהלומות שהצדיק נותן לי על הראש, כלומר התוכחות שלו, הן חסד גמור.
כאן נזכיר את אותו חסיד שבא אליו אדם והוכיח אותו בדברים חריפים וקשים, בתוכחת מגולה ממש. אמר אותו חסיד: בסופו של דבר נישקתי אותו. שאלו אותו: עד כדי כך? אמר: כן, בדיוק עכשיו למדתי ספר מוסר, וכשסיימתי נישקתי אותו והחזרתי לספרייה. קיבל מוסר, ונישק את המוכיח. יש אדם שלומד ספר מוסר וכל הספר בעיניו אינו בשבילו: "חבל שהשכן שלי לא קורא את זה", "חבל שאשתי לא נמצאת כאן עכשיו". את כולם הוא רואה במוסר - חוץ מעצמו. אבל אותו צדיק לפחות ראה את עצמו: נתנו לי מוסר, איתי דיברו. לכן אני מעדיף שיהלמני צדיק, וההלמות הללו הן תוכחת של חסד, ומה שהוא מכה בי - לטובתי הוא.
"שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי" - שמן המשחה של המלכות שהוצק על ראשי, כמו "דישנת בשמן ראשי". "יָנִי" - כולם מסבירים שהוא מלשון "כי הניא אביה אותה", לשון הסרה ותנועה. כלומר: אל יסיר שמן המשחה את ראשי מתוכחת הצדיק, שלא אלך ואלחם עם פועלי האוון. באופן טבעי, אדם שהוא בעל מעלה נוטה לומר: מי זה שיוכיח אותי? מי זה שייתן לי מוסר? על כך אומר דוד: אותו שמן ראש שנמשחתי בו - אל יסיר את ראשי מתוכחתו של הצדיק.
"כִּי עוֹד וּתְפִלָּתִי בְּרָעוֹתֵיהֶם" - כל עוד תפילתי בפי, והיא עוסקת ברעותיהם של פועלי האוון שלא אכשל בהם, ודאי שאין זה ראוי שאלך ואידבק בהם. וכי בשעה שעל שפתיי מונחת הבקשה שהשם ירחיקני מהם, אחשוב תוך כדי התפילה עצמה כיצד להתקרב אליהם? דבר כזה לא יעלה על הדעת.
ביאור הרד"ק: מכת הצדיק כשמן טוב
הרד"ק קושר את הפסוק למה שנאמר קודם, "ובל אלחם במנעמיהם": מנעמיהם לא יערבו לי. מה שנעים להם אינו נעים לי, וכמו שאמרו: טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים. הצדיק, כשהוא מקבל טובה מן הרשע, רע לו ומר לו והוא אינו מעוניין בה. אבל אם הצדיק יכה אותי ויוכיחני - את זה אחשיב לחסד ולשמן ראש.
לפי הרד"ק, "שמן ראש" אינו מבטא כאן את המלכות, אלא הוא המשך התיאור של אופן קבלת התוכחה: אני מקבל אותה כחסד, כשמן הטוב היורד על הראש. ובקשתו היא ש"אל יני ראשי" - שאותה מכה לא תשבור את ראשי, אלא תיחשב לי כשמן ראש, כשמן שבו מושחים את המכה. "שמן ראש" כמו "בשמים ראש", היינו ראש הבשמים, המשובחים שבהם. שתהיה לי המכה שהצדיק מכה בראשי כשמן הטוב היורד על ראשי, שמן של רפואה. ו"תפילתי ברעותיהם" - בעוד תפילתי עוסקת ברעותיהם של הרשעים, שהשם יצילני ממעשיהם הרעים, כיצד יערבו לי תוך כדי כך מנעמיהם של הרשעים? בנקודה זו הולך הרד"ק בכיוון אחד עם רש"י.
הרד"ק מוסיף ביאור בשם אדוני אביו, המחלק את הפסוק לשניים: "שמן ראש" מדבר על פעולת הרשעים. מכת הצדיק - "יהלמני צדיק" - המוסר שלו טוב לי והוא חסד בשבילי. אבל הרשע, גם אם ימשח את ראשי בשמן ראש, "אל יני ראשי", אל ישבור את ראשי. כלומר: מה שאתה הרשע בא לעשות לי לטובה, רעה היא אצלי; וכשאתה בא למשוח את ראשי בשמן ראש, אני מבקש שזה לא ישבור לי את הראש, כי שמן הראש שלך נזק הוא בשבילי. ולעומת זאת מה שהצדיק מכה אותי - אדרבה, זה התיקון וזה החסד.
המלבי"ם: כריתת כנף המעיל כמבחן
המלבי"ם קושר את הפסוק למאורע שראינו: דוד המלך היה כפסע מלהרוג את שאול, ואנשיו הסיתוהו לכך. וכתוב: "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול... ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול. ויאמר אל אנשיו: חלילה לי מה' מעשות את הדבר הזה לאדוני למשיח ה' לשלוח ידי בו כי משיח ה' הוא".
ולכאורה יש כאן קושי גדול: הם מבקשים ממנו שיהרוג את שאול. מה הוא עושה? כורת את כנף מעילו, ורק אחר כך אומר חלילה לי מלהרוג אותו. מדוע לא אמר להם זאת קודם? אם הם אומרים "הרוג אותו", אמור להם מיד "חלילה לי", ואחר כך לך וכרות את כנף מעילו. אלא שקודם הוא כורת ורק אחר כך משיב להם.
למדנו שם במלבי"ם ביאור נפלא ומאיר עיניים. אנשיו אמרו לו: הרי הקדוש ברוך הוא סיגר אויבך בידך, האינך רואה בזה יד ה'? כיצד הגעת למצב ששאול לבדו במערה ואתה עמו, אם לא שהשם זימן לך את האויב כדי שתיפרע ממנו? יש לו דין רודף, היפרע ממנו. דוד היה מסופק מאוד בעניין, ואמר: מה יהיה המבחן? המבחן הוא אם אבדוק האם שלמה ממלכת שאול או לא.
וכיצד יידע? הצדיק - הסייסמוגרף שלו רגיש מאוד. כשהוא עושה עבירה, מיד מכהו ליבו; כשהוא עושה דבר שאינו כהוגן, מיד הוא חש תחושות קשות עם עצמו; וכשהוא עושה דבר טוב, הוא מרגיש טוב. אצל הרבה אנשים זה אינו עובד כך; אצלם הסייסמוגרף כבר מת מזמן, הם עושים עבירות ומרגישים מצוין. סיפרתי לכם על אותו אחד שעשה עבירות ובא לרב לבקש דרך תשובה. הוא סיפר את כל העבירות שעשה, והרב ראה שהוא קצת מרוצה מעצמו. אמר לו הרב: סחט קילו לימונים ושתה. שאל: זה ימחל לי? אמר לו: לא, אבל לפחות ימחק לך את החיוך מהפרצוף. יש אדם שעושה עבירות והוא מרוצה; אבל צדיק, אם יעשה עבירה, מיד מכהו ליבו.
אמר דוד: איך יהיה המבחן אם באמת עליי להרוג את שאול? נכרות את כנף מעילו. אם שאול עדיין מלך, הרי זה עוון גדול לכרות את כנף מעיל המלך, ואם יכה ליבי - אדע שעשיתי שלא כהוגן. ואכן "ויך לב דוד אותו", ורק אז אמר להם: חלילה לשלוח יד במשיח ה'. מדוע רק עכשיו? כי רק עכשיו הוכח הדבר: לאחר שכרתי את כנף מעילו ובזיתי מעט את המלך, ויש לי על כך כאב לב וליבי מכה אותי - מכאן אני יודע ששאול עדיין במלכותו, עדיין במדרגתו, ועדיין לא הגיע הזמן שאפגע חלילה במשיח ה'. ואמרו חז"ל שעל אותה כריתה, שביטלה ממנו מצוות ציצית לפרק זמן, נענש דוד, וכפי שנאמר "והמלך דוד זקן... ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו".
"חסד" מלשון חרפה
וזה מה שכתוב כאן: "יהלמני צדיק חסד". המלבי"ם מבאר בדרך מקורית ש"חסד" אינו במובן הרגיל, אלא מלשון "חיסודא", לשון בושה וחרפה. כלומר: אותו דבר חרפה שעשיתי לשאול, לבזות את בגדיו, הוא זה שיהלום ויכה אותי, אני הצדיק. כיוון שאני צדיק, מיד כשעשיתי דבר מועט שאינו כהוגן - זה הלם בי, "ויך ליבי אותי". "ויוכיחני" - מכאן תהיה לי ההוכחה שאכן עשיתי דבר שאינו נכון.
"כי שמן ראש אל יני ראשי" - שימו לב לביאור: שמן ראשו של שאול עדיין קיים, ואל יסיר אותו שמן ראשי. כלומר יש כאן כפילות מקוצרת, כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שכביכול קוראים שוב את המילה. כך גם כאן: ושמן ראשי לא יני ולא יסיר את שמן ראשו של שאול, כי עדיין לא פסקה מלכותו. בזה אני יודע שהוא עדיין משיח ה', ולא הוסר השמן מעל ראשו.
"כי עוד ותפילתי ברעותיהם" - אף על פי שהוא רודף אחריי להרגני, ראיתי בהשגחת השם שהשם מסיר את רעתו ממני. פעמים אין ספור היה דוד כפסע מן המוות, וברגע אחד הצילו הקדוש ברוך הוא. והזמן שעליו מדובר כאן הוא סלע המחלקות: שם נאמר ששאול ואנשיו הלכו מצלע ההר מזה ודוד ואנשיו מזה, והסלע היה מפסיק ביניהם, ואז בא מלאך אל שאול ואמר לו שפלשתים פשטו על הארץ. יש אומרים שהיה זה שליח ויש אומרים מלאך ממש, ובוודאי היה בהשגחה. וזהו שאומר דוד: ראיתי שכאשר התפללתי להשם שיצילני מרעותיהם, עוד לא סיימתי את תפילתי וכבר שלח השם את עזרתו. "כי עוד ותפילתי ברעותיהם" - עדיין תפילתי על לשוני על רעותיהם, וכבר השם שולח לי הצלה. אם כן, מה לי לדאוג ולהיטרד מכך ששאול ימשיך לחיות ועודנו מלך, ואולי אצטרך להרגו? ראית שאתה מבקש מאת השם והשם מציל אותך גם במצבים הקשים ביותר, גם כשכפסע בינך לבין המוות. הכל בא להראות לי שאין לי למהר ולבטל את מלכות שאול; בבוא העת היא תתבטל, ולא על ידי. חלילה לי מלשלוח יד במשיח ה'.
פסוק ו: "נשמטו בידי סלע שופטיהם"
נִשְׁמְטוּ בִידֵי סֶלַע שֹׁפְטֵיהֶם וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ׃
רש"י מבאר: "שופטיהם" - הדיינים והמנהיגים שלהם, נשמטו מדרך הטוב בידי היצר הרע ובידי לב האבן הקשה כסלע. "ושמעו אמרי כי נעמו" - הם שומעים את אמריי הנעימים, שאני מדבר במצוותיו של הקדוש ברוך הוא כדי לקרבם אל השם, ובכל זאת אינם חוזרים בתשובה ואינם מקבלים את הדברים. מדוע? כי נשמטו בידי סלע שופטיהם, ליבם נעשה קשה כסלע. הם שומעים, אך אינם שבים.
הרד"ק מסביר שכאן דוד מקלל את האויבים: "נשמטו בידי סלע" - כמו "מידי סלע". וכבר בכמה מקומות מבאר הרד"ק שסדר המילים בפסוק כביכול הפוך, וכשמסדרים אותו כראוי הפסוק מתבאר. כלומר: יישמטו מידי סלע שופטיהם, במילים פשוטות - ייפלו מן הסלע. ולמה דווקא כנגד השופטים? מפני שהם עוד מחזקים את האנשים שתחתיהם ללכת בדרך הרשע; לא די שאינם מוכיחים אותם ואינם מייסרים אותם ואינם מיישרים אותם, אלא עוד מחזקים את ידיהם. לכן יעלו על הסלע, יישמטו משם וימותו מיתה משונה. "ושמעו אמרי כי נעמו" - כשיאבדו המנהיגים, העם מצד עצמו אינו רשע כל כך; הם ישמעו את אמריי, יקבלו את המוסר והתוכחה, ויכירו שאמרותיי נעימות באוזניהם.
המלבי"ם מסביר על פי סלע המחלקות, שעליו מדברים הפסוקים כאן: באותה הזדמנות ששאול ואנשיו עוטרים את דוד ואנשיו משני צדי ההר, נשמטו שופטיהם מפניי - המנהיגים של הרודפים אותי, שאול ואנשיו, לא יכלו לעשות לי רעה, כמו שכתוב "וישב שאול מרדוף אחרי דוד". ומדוע? כי הסלע היה מפסיק ומבדיל ביניהם, ולא יכלו להתקרב אליי. "ושמעו אמרי כי נעמו" - באותה שעה שהקיפו שאול ואנשיו את דוד, שמעו את הדברים שאמר דוד, והם הדברים שבפסוק הבא: "כמו פולח ובוקע בארץ".
המצודת דוד מבאר "ושמעו אמרי כי נעמו" על שתי ההזדמנויות שבהן סיגר השם את שאול בידי דוד ודוד לא פגע בו: כשכרת את כנף בגד שאול במערה, וכשלקח את החנית מראשותיו. בשתיהן דיבר עמם דברים נעימים, דברים שניכר מהם לכל שאינו מבקש את רעתם. שם הם ראו ושמעו שאמריו נעימים, ושאין הוא באמת רוצה להרגם, שהרי היו לו שתי הזדמנויות להרוג את שאול ולא פגע בו.
פסוק ז: "נפזרו עצמינו לפי שאול"
כְּמוֹ פֹלֵחַ וּבֹקֵעַ בָּאָרֶץ נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל׃
"פולח" מלשון ביקוע, כמו "יפלח כליותיי". רש"י מבאר: כמו בוקע בארץ, כך נפזרו עצמינו - הגענו עד פתח המוות בגלל רעותיהם של עוברי העבירה. גם הרד"ק אומר שפולח ובוקע עניין אחד הם, מלשון חיתוך לפלחים, כמו "ויפלח אל סיר הנזיד" ו"יפלח כליותיי". כמו בוקע עצים שהבקיעים מתפזרים לכאן ולכאן, כך "נפזרו עצמינו לפי שאול" - היינו ממש קרובים למוות.
פיזור העצמות, אומר הרד"ק, נאמר על דרך ההפלגה וההגזמה: רוצה לומר התפרקנו לחלוטין, הגענו כביכול עד השאול. ומהו "עצמינו" בלשון רבים? מבאר הרד"ק שהכוונה לדוד ולאנשים שהיו עמו, שהרי הוא מתאר את המציאות בזמן שברח מפני שאול. ואפשר לומר בדרך צחות: "נפזרו עצמינו לפי שאול" - ששאול רצה שכבר יתפזרו עצמותינו. אף שפשוטו של מקרא הוא "לפי שאול" במובן שהגענו עד השאול, בדרך צחות אפשר לקרוא כך.
המלבי"ם מסביר שגם כאן מתואר המרדף בסלע המחלקות. דוד ואנשיו היו בגובה ההר, וכוונתם הייתה שאם שאול ואנשיו יגיעו אליהם, הם ידלגו מן ההר למטה ומשם יברחו אל המדבר. אף שיש סכנה בקפיצה מן ההר ויש חשש שיתפזרו עצמותיהם ויתפרקו, בכל זאת בטחו בהשם שיצילם גם מסכנה זו. וזהו: גם אם יתפזרו עצמינו לפי שאול, כמו פולח ובוקע בארץ - ניפול מן הסלע אל עומק השאול, ועצמותינו כמו יתפזרו, כאילו נפלחה ונבקעה האדמה תחתינו מן הנפילה - בכל זאת, כיוון שבך חסיתי, "אל תער נפשי".
פסוק ח: "כי אליך ה' אדני עיני"
כִּי אֵלֶיךָ יֱהֹוִה אֲדֹנָי עֵינָי בְּכָה חָסִיתִי אַל תְּעַר נַפְשִׁי׃
"אל תער נפשי" - אל תיתן לנפשי להיערות מגופי, לצאת ולהתרוקן מן הגווייה, כמו שמערים משקה מכלי ומרוקנים אותו. כלומר: אל תביא את נפשי להתפרק ולצאת מגופי על ידי הנפילה הזאת. ומדוע? היות ובך חסיתי, ואני בטוח שאף אם יתפזרו עצמינו, נפשנו תישאר בחיים. כל זה אמרו בשעה שנשמטו בידי סלע, כלומר בסלע המחלקות, כשרצו להישמט ולקפוץ ולהינצל משאול ואנשיו.
רש"י מסביר שהפסוק חוזר אל המקראות שלמעלה: "שיתה ה' שמרה לפי", "אל תט לבי" - כי אליך עיניי. ומבקש עוד: "אל תער נפשי", אל תשלח את נפשי מלפניך, כלשון "ותער כדה אל השוקת"; אל תוציא את נפשי ממני.
פסוק ט: פח ומוקש
שָׁמְרֵנִי מִידֵי פַח יָקְשׁוּ לִי וּמֹקְשׁוֹת פֹּעֲלֵי אָוֶן׃
"שמרני מידי פח יקשו לי" - הפח שהם שמו לי למוקש. "ומוקשות פועלי אוון" - שתשמרני גם מן המוקשים של פועלי אוון אחרים, אלה שאינם מבני עמי. נמצא שהוא מבקש כאן על שתי הקבוצות: גם על שאול וגם על האחרים.
המלבי"ם מדייק שהוא מבקש שהשם ישמרהו מן הפח שהכינו לו, וגם ממוקשות פועלי האוון, היינו המוקש שבתוך הפח. יש את הפח - המקום שבו נלכדת החיה, ויש את המוקש - הדבר שעל ידו היא נהרגת לאחר שנפלה פנימה. וזהו: שמרני מאותו פח שטמנו לי, שלא אפול שם אל המוקש שיביא למותי למטה.
פסוק י: "יפלו במכמוריו רשעים"
יִפְּלוּ בְמַכְמֹרָיו רְשָׁעִים יַחַד אָנֹכִי עַד אֶעֱבוֹר׃
"מכמורת" היא רשת. באותה רשת שפרסו לי - ייפלו הרשעים עצמם. ומהו "יחד אנוכי עד אעבור"? מסביר הרד"ק שהמילים כביכול הפוכות: "עד אעבור אנוכי", כלומר עד שאני אעבור ולא אילכד ברשתם. ומוסיף לבאר גם בדרך שנקרא את הפסוק כסדרו, אלא שאז "עד" אינו במובן "עד ש", אלא מלשון עולם, כמו "ועלי עד תזכור עוון". ואז הכוונה: הם ייפלו ברשתם, ואנוכי לעד אעבור - תמיד אוכל לעבור ולא איכשל, לא בהם ולא ברשעים זולתם.
אי אפשר לבאר שהמילה "יחד" מוסבת על הרשעים, כלומר "יפלו במכמוריו רשעים יחד" - שכל הרשעים ייפלו יחד במכמורות, שכן כל ביאור שאינו תואם את הטעמים הוא מבחינתנו ביאור פחות מועדף. אמנם יש פסוקים שבהם הטעמים מכריעים לצד אחד, ועדיין ייתכן לבאר באופן אחר, שהרי הטעמים נכתבו לפי אופן אחד; אבל כשאין לנו אלא טעמים בלבד, מבלי שראינו שחז"ל אמרו שזה בכלל מקראות שאין להם הכרע וכדומה, נעדיף ללכת אחר הטעמים. לכן: "יפלו במכמוריו רשעים, יחד אנוכי עד אעבור" - עד אעבור אנוכי יחד עם אנשיי; ה"יחד" מוסב על דוד ואנשיו ולא על הרשעים.
המלבי"ם: איני מבקש רעתם אלא הצלתי
המלבי"ם מבאר: "יפלו במכמוריו רשעים" - הם עצמם ייפלו באותה רשת שטמנו לי. אבל אינני מבקש שייוקשו במוקש. אמרנו שיש כאן שני דברים: הפח, ובתוכו המוקש שעל ידו אמור הנופל למות. אומר דוד: את זה איני מבקש. אני מבקש רק שייפלו במכמורת לבדה, ושם ייעצרו כולם יחד.
המלבי"ם אינו תמיד מתאים את ביאורו לסדר הטעמים, ולפיו "יפלו במכמוריו רשעים יחד" פירושו שכל הרשעים ייפלו באותה מכמורת יחד, ואיני מבקש שיינקשו במוקש. כלומר: כל רצוני להסיר אותם מעליי בלבד, איני מחפש כיצד להורגם. אם יהיו ברשת - די לי בכך, ואיני מבקש שימותו שם. שכל מטרתי היא "עד אנוכי אעבור" - רק עד שאעבור, ולאחר מכן לא אכפת לי שיצאו מן המכמורת ומן הרשת, כי איני מחפש את רעתם אלא את הצלתי, שלא יוכלו לפגוע בי. וכך אכן היה: שאול ואנשיו התעכבו על ידי מלחמת פלשתים עד שניצלו דוד ואנשיו, אבל שאול ואנשיו לא מתו ולא באו לידי נזק. "בינתיים שים אותם ברשת שלא יוכלו להזיק לי, ואחר כך שחרר אותם". איני מבקש רעתם, אני מבקש רק הצלתי - ושוב רואים את טהרת נפשו של דוד המלך.
"יחד אנוכי" - בדרך רמז
בספר אוצרות האגדה מבאר את הפסוק בדרך רמז, על פי דברי רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים. הוא מלמד שם עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעל האדם כל הדינים והרצונות האחרים, שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו בו שום רושם כלל. וזו הדרך: כשהאדם קובע בליבו לאמור - הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם ובכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוטה יתברך שמו, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא - כך יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם ולא יוכלו לפעול לו שום דבר.
סגולה נפלאה מאוד. הרב מבריסק העיד שאת המלחמה עבר עם הסגולה הזאת. היו מקומות שבהם עברו מחסומים שהציבו הגרמנים, ועברו כאילו לא ראו אותם. פעם אחת עצרו אותם, ושאלו את הרב מה קרה; אמר שלרגע נחלש מאותה כוונה, מאותה מחשבה של ייחוד שמו יתברך - שהשם הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו שום כוח בעולם שיוכל לעשות לי דבר, והוא לבדו השליט בעולמו. כשאדם חושב כך, זה מסיר מעליו את כל הדינים.
וזה הרמז בפסוק: "יפלו במכמוריו רשעים" - מתי אראה במפלת הרשעים ובהכנעתם? "יחד אנוכי עד אעבור" - כאשר אני נמצא יחד עם ה"אנוכי". כל זמן שאני כאן בעולם הזה, עד שאעבור את הצרה או עד שאעבור את העולם, אני יחד עם "אנוכי ה' אלוקיך", עם ההכרה שאין עוד מלבדו. ואז ייפלו במכמוריו רשעים, ולא תראה שום צרה, והדרך תהיה פתוחה להצלה ולהגנה.
לסיכום: בפסוקים אלו מתאר דוד המלך את עולמו הפנימי בשעת המרדף. הוא מבקש שתוכחת הצדיק תהיה לו חסד ושמן טוב ולא שבר, ושכבוד מלכותו לא ירחיק אותו מקבלת מוסר. לפי המלבי"ם הוא מספר כיצד כרת את כנף מעיל שאול כדי לבחון בלבו הרגיש אם עדיין קיימת מלכותו, וכשהכהו ליבו ידע ששמן משיחת שאול לא הוסר - ולכן "חלילה לי מלשלוח יד במשיח ה'". בסלע המחלקות ראה בעיניו שעוד תפילתו בפיו וההצלה כבר באה, ואף שהיה מוכן ליפול מן הסלע ולהתפזר כעצים נבקעים, בטח בהשם ש"אל תער נפשי". ולבסוף, אין הוא מבקש את מיתת רודפיו אלא רק שייעצרו עד שיעבור - טהרת נפשו של דוד. ובדרך רמז: "יחד אנוכי עד אעבור" - כל זמן שאדם דבק ב"אנוכי ה' אלוקיך" ואין עוד מלבדו, כל הדינים והכוחות בטלים מעליו.