פתיחה: מזמור המערה
מזמור קמ"ג ממשיך את עניינו של המזמור שלפניו. הרד"ק מבאר שהמזמור נאמר בזמן שברח דוד מפני שאול, והמלבי"ם מדייק באותו כיוון עצמו: המזמור הוסד במערה, כאשר דוד ישב בירכתיה ושאול נכנס להסך את רגליו. מתוך אותו מצב של מחשכים וסכנת נפשות פורצת התפילה שלפנינו.
מִזְמוֹר לְדָוִד: יְהֹוָה שְׁמַע תְּפִלָּתִי, הַאֲזִינָה אֶל תַּחֲנוּנַי, בֶּאֱמֻנָתְךָ עֲנֵנִי בְּצִדְקָתֶךָ.
רש"י מפרש "באמונתך" - להאמין את ההבטחה שהבטחתני, כלומר: תקיים את מה שהבטחת לי. וכן הרד"ק: "באמונתך" - כמו שהבטחת לי, ודבר ה' אמת; "ענני בצדקתך" - כי אתה צדיק וישר, ואתה רואה שהצדק עמי כנגד אויביי אנשי ההבל. וכיוון שאתה צדיק וישר, ראוי שתעשה עמי צדק כפי מידת צדקתי.
תפילה ותחנונים - שני סוגי בקשה
המלבי"ם שואל: מה ההבדל בין "תפילתי" ל"תחנוני"? תפילה היא הדבר הקבוע, שאנו מתפללים מצד ההנהגה הכוללת של הקדוש ברוך הוא, כתפילת שמונה עשרה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה: תפילה מסודרת, שבתחילתה מסדרים שבחו של מקום, בסופה הודאה, ובאמצע מבקשים את הצרכים. לאחר התפילה אומר אדם תחנונים, וכאן כבר מדובר על צורכי הפרט, על ענייניו הפרטיים שהוא זקוק להם. לכן: "שמע תפילתי" - ומולו "האזינה אל תחנוני".
ומשום כך גם ההמשך מחולק: "באמונתך ענני" מוסב על התפילה. התפילה היא על הדברים הכוללים, שאנו מתפללים עליהם מצד שאנו מאמינים בה' שבידו הפרנסה, בידו הבריאות, בידו החיים - ובזה כביכול הקדוש ברוך הוא מחויב לנו מעצם שבראנו. לא ברא הקדוש ברוך הוא עולם לתוהו, ולא ייתכן שיברא עולם מבלי לזון את בריותיו. הגמרא אומרת: מאן דיהיב חיי יהיב מזוני - ומי שנותן מזונות נותנם לאנשים חיים; גשם יורה ומלקוש בעתו - כל זה מצד שהקדוש ברוך הוא נאמן לקיים עולמו, ולכן כביכול מחויב לתת את כל זה.
כבר הזכרנו בעבר את ההבדל שבין ברכת התורה, שבה אומרים "ברכו את ה' המבורך", לבין הזימון, שבו אומרים "נברך אלוקינו שאכלנו משלו" - כאן שם אלוקים וכאן שם הוויה. מסביר התוספות יום טוב: ברכת המזון היא על המזון, והמזון הקדוש ברוך הוא מחויב לתת לנו בדין, שהרי לא ייתכן שיברא אדם ולא ייתן לו מזונותיו. לכן אומרים "נברך אלוקינו" - שם המורה על הדין, שכן בדין מגיע לנו. לעומת זאת תורה אין הקדוש ברוך הוא חייב לתת לך; הרי לכל אומות העולם לא נתן כלום. התורה היא חסד, וחסד הוא שם הוויה, ולכן "ברכו את ה' המבורך" - שברחמיו וברוב חסדיו עמנו נתן לנו את התורה.
וכנגד "האזינה אל תחנוני", שהם הבקשות הייחודיות והפרטיות שהקדוש ברוך הוא כביכול אינו מחויב למלא, אומר דוד: "ענני בצדקתך". הצרכים הפרטיים באים רק מצד הצדקה העליונה - הקדוש ברוך הוא רחום וחנון ורב חסד, ומצד זה הוא נותן לנו את בקשותינו הפרטיות, אף שלמעשה לא התחייב בהן.
שמיעה והאזנה
עוד מלמדנו המלבי"ם שיש הבדל בין שמיעה לבין האזנה: ההאזנה קודמת לשמיעה והיא קלה ממנה. זה הפוך ממה שרגילים לחשוב, שהאזנה היא עמוקה יותר ושמיעה קלה יותר - והמלבי"ם אומר שההפך הוא הנכון. וכאשר מופיעים שניהם בפסוק אחד, את החשוב מביניהם ייחס הכתוב לשמיעה ואת הפחות חשוב ייחס להאזנה. על פי זה מבאר המלבי"ם את "האזינה... שמעה קולי", את "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי", ואת "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" שבישעיה.
ולפי זה: התפילה היא העיקר והתחנונים אינם העיקר, ולכן "שמע תפילתי" בלשון שמיעה - שעיקר התפילה הוא מה שייסדו לנו אנשי כנסת הגדולה; ואילו התחנונים אינם העיקר, ואף אם לא התחנן אדם לא הפסיד, שהרי את עיקר התפילה קיים. לכן נאמר בהם "האזינה", שההאזנה היא העניין הפחות משמעותי.
אל תבוא במשפט את עבדך
וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כׇל חָי.
זהו פסוק שמרבים להזכירו בימים נוראים, וראוי להתעכב עליו. תחילה נלמד פשט, כדברי הרד"ק: עכשיו שאני שרוי בצרה גדולה, אל תבוא עמי במשפט. אף שמגיע לי משפט - לא עכשיו. קודם כול הוציאני מן הצרה, ולמשפט יהיה זמן אחר כך. ומדוע? "כי ידעת כי אני עבדך ולא יצדק לפניך כל חי" - כל חי, אם תתבונן במעשיו, לא יצדק לפניך; ואם כן כיצד אני אצדק לפניך? ובחז"ל דרשו "כל חי" - אפילו מלאכים, אפילו בריות של מעלה לא יצדקו לפניך.
המלבי"ם מבאר: כשאדם מתחנן לפני ה', ייתכן שהקדוש ברוך הוא יעמידנו במשפט כדי לבדוק אם ראוי הוא שימלא את רצונו. שהרי התחנונים הם בקשות פרטיות, וצריך לבחון אם ראוי אדם זה שימלאו לו את בקשתו: האם מילאת חובותיך? ולפי זה ייקבע אם אתה ראוי לאותו שפע מיוחד שאתה מבקש.
ודייק המלבי"ם: לא נאמר "אל תשפוט את עבדך" אלא "אל תבוא במשפט את עבדך" - כלומר במשפט עם עבדך, כביכול גם ה' נכנס לנושא הנשפט. וביאור הדבר: כשבודקים אם אדם עמד במחויבותו, יש לראות כלפי מי. אם כלפי מעסיק - המחויבות היא ברמה מסוימת; אך אם כלפי קודשא בריך הוא - המחויבות היא אינסופית, וממילא גם הסיכוי לעמוד בה קטן לאין ערוך. זהו "בא במשפט את עבדך": שמודדים את האדם לפי גדלות הבורא. ובערך גדולתך וטובותיך שהן בלתי בעלות תכלית, מחויב שגם עבודתנו תהיה בלתי מוגבלת - ומי יאמר שעבד את הקדוש ברוך הוא עבודה בלתי מוגבלת? לא ייתכן שאדם מוגבל יעבוד את בוראו עבודה בלתי מוגבלת. לכן מבקש דוד: אל תשפטני לפי מה שנדרש מן האדם באמת על פי גדלות הבורא, כי אז "לא יצדק לפניך כל חי", שכל חי מוגבל הוא; אלא תבעני לפי יכולותיו של אדם מוגבל.
"תוחז ידך במשפט" - ולא סתירה
יש להבין: בסליחות אנו אומרים "אל תעש עמנו כלה, תוחז ידך במשפט", ואילו דוד אומר "אל תבוא במשפט את עבדך". האם אנו מבקשים משפט או מבקשים שלא יבוא במשפט? כבר עמדנו על שאלה זו בעבר והשבנו עליה כמה תשובות.
תשובה ראשונה: ה"אל" הראשון נמשך גם על ההמשך - "אל תעש עמנו כלה, אל תוחז ידך במשפט". כדרך שאומרים "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שהמילה "לא" שבתחילה חוזרת גם על המשפט השני.
הסבר נוסף: חז"ל דרשו על "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי" - לא כמידת בשר ודם מידת הקדוש ברוך הוא. מידת בשר ודם: זורק חץ ואינו יכול להשיבו; והקדוש ברוך הוא זורק חיציו ויש בידו להשיבם, כאילו אוחזם בידו. אדם שזרק חץ - גמר, יצא מידו; אבל הקדוש ברוך הוא יכול לעצור את המשפט אף באמצעו. וזו הכוונה "תוחז ידך במשפט" - תאחז את המשפט ותעצרנו, שלא לעשות משפט.
ויש שרצו לומר אחרת: הרי "מלך במשפט יעמיד ארץ", ולא שייך לבקש שלא יהיה משפט כלל; ומה שאנו מבקשים הוא רק שירחם עלינו בתוך המשפט. הרמח"ל כותב שרחמים שייכים רק בדין, ואי אפשר לרחם שלא בדין. אדם אינו יכול לבוא לפני השופט ולומר "רחם עליי ושלח אותי הביתה" - צריך משפט, ובתוך המשפט אפשר להעלות טענות: מה עבר עליו, באיזו משפחה גדל וכיוצא בזה. עוררות רחמים שייכת רק כשיש משפט; אם אין משפט, אין על מה לעורר רחמים. לכן אנו מבקשים "תוחז ידך במשפט" - ומתוך כך "אל תעש עמנו כלה", שתרחם עלינו כאשר ידך אוחזת במשפט.
אם דוד חושש - קל וחומר לנו
במדרש שוחר טוב: "אל תבוא במשפט את עבדך" - דוד המלך, שאמר על עצמו "לא ישבתי עם מתי שווא", "שנאתי קהל מרעים", "שמרה נפשי כי חסיד אני", ואנו רואים את מעלתו - הוא אומר "אל תבוא במשפט את עבדך"; אחר על אחת כמה וכמה. וכמה אנו צריכים לחשוש מן המשפט.
מסופר שבזמנו של רבי ישראל סלנטר שאל מישהו את אחד הגדולים: מה עושים רעש כזה מאלול? וכי אלול הוא דוב? השיבו: אלול מפחיד יותר מדוב, ויש לי ראיה מן הפסוקים - דוד המלך אמר "אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי", והוא עצמו מעיד על עצמו "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך". נמצא שדובים אינם מפחידים אותו, ואלול כן. זו הייתה מדרגתם; בדרגות שלנו אנו צריכים לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך קרבה של אהבה, שכן היום, אם תבוא לדבר עם אנשים בלשון של הפחדות, תמצא את עצמך לבד - אנו כבר בדור אחר.
ועל "כי לא יצדק לפניך כל חי" - וכי המתים יצדקו? אלא כמו שהזכרנו: אומר מדרש שוחר טוב שאף החיות של מעלה אינן יכולות להצדיק לפניך ביום הדין, כלומר אינן יכולות לסנגר לפניך ביום הדין.
"שופטני" או "אל תבוא במשפט"?
הילקוט עומד על סתירה: כאן נאמר "ואל תבוא במשפט את עבדך", ובפרק כ"ו אומר דוד "שָׁפְטֵנִי ה'". ומשיב: אמר דוד - בשעה שאתה דן את הרשעים, "שופטני ה'"; ובשעה שאתה דן את הצדיקים, "אל תבוא במשפט את עבדך". וזה פלא: וכי רוצה דוד להישפט יחד עם הרשעים?
התהילות מהרי"ץ מיישב כמה יישובים נפלאים. הראשון: דוד חשש שאף שמצד עצמו צדיק וחסיד הוא, ובוודאי הכיר במעלת עצמו - שמא לא יצא ידי חובת תוכחה. וזו תביעה שגם הצדיק הגדול ביותר נתבע בה. הגמרא דורשת על "והתווית תיו על מצחות האנשים": מעולם לא חזר בו הקדוש ברוך הוא מהבטחה טובה חוץ מפעם זו. אמר הקדוש ברוך הוא: תי"ו - תחיה, תי"ו - תמות; ולבסוף ביטל את "תי"ו תחיה", מפני שקטרגה מידת הדין ואמרה: ריבונו של עולם, הם לא הוכיחו. צדיקים הם, אמת, אבל היו צריכים להוכיח את הדור. אמר להם הקדוש ברוך הוא: הרי אם היו מוכיחים לא היו חוזרים בתשובה, גלוי וידוע לפניי. השיבה: לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי? ומשום כך היו חייבים להוכיח. הרי שגם הצדיק הגדול עלול להיתבע בעניין התוכחה.
וכנראה ריחם הקדוש ברוך הוא על דורנו וברא בו חצופים הרבה. מובא שהחצופים שבדור הם גלגולי חיות מדורות קודמים, והחיות עזות פנים הן, ולכן הם "חצופי פנים שבדור". נמצא שבדורנו יש רבים כאלה, ואי אפשר להוכיח איש. פעם עמדתי ליד יהודי שהספר חתך לו את הפאות לגמרי, הורידן עד למעלה, ואמרתי לו בשיא העדינות: אולי לא שמת לב - בפעם הבאה אמור לספר שלא יחתוך עד למעלה, יש עם זה בעיה בהלכה; ואין זו אשמתך כלל, זה הספר. ענה לי: כשתהיה הרב שלי אשאל אותך מה לעשות. קיבלתי שיעור היכן לדבר ועם מי לדבר. ודווקא זה מה שמגן עלינו בדור - שאין מי שמקבל תוכחה, כמו שאומרת הגמרא. אבל על כל פנים למדנו שזו תביעה קשה מאוד, שאף הצדיק הגדול נתבע בה: למה לא הוכחת?
ולכן בא דוד ואומר: ריבונו של עולם, כשאתה שופט את הרשעים - שפטני עמהם. שהרי אצל הרשעים ודאי אין מקבלים תוכחה, עזי פנים וחצופים הם, ואז אצא נקי. אבל אם תשפטני עם הצדיקים, יכול מאוד להיות שאתבע: מדוע לא הוכחת את פלוני? ושם לא אוכל לטעון שלא יקבל תוכחה, שהרי מדובר באנשים יראים, שמעוניינים לקבל תוכחה.
הסבר שני: "בשעה שאתה דן את הרשעים" - כלומר באותה מידה שאתה דן את הרשעים דון אותי. שהרי עם הצדיקים מדקדק הקדוש ברוך הוא כחוט השערה, ונתבעים על כל חטא וכל עוון. האר"י הקדוש מביא על אדם שחזר בגלגול משום שנכנס עפר במנעלו והוא לא שם לב וטלטלו בשבת, וכל זה בכלל מתעסק. וכיצד על זה חוזרים בגלגול? אלא כשהנשמה מגיעה למקומות גבוהים מאוד והיא מבקשת לעלות עוד דרגה, אומרים לה: כאן כבר אינך יכולה, שכן נשאר לך עוד משהו קל לזכך; והנשמה מבקשת לחזור ולזכך זאת כדי להגיע למקום גבוה יותר. נמצא שעם הצדיקים מדקדק הקדוש ברוך הוא כחוט השערה. לכן אומר דוד: אל תבוא במשפט את עבדך - איני רוצה להישפט עם הצדיקים, ששם מדקדקים מאוד; אלא עם הרשעים, ששם הדין פחות מדוקדק ופחות קשה, דין רפיא - שפטני בדין רפיא ולא בדין קשיא. ועל משפט הצדיקים הוא מביא שאפילו המלאכים, הנקראים "כל חי", אינם יכולים לעמוד, שאינם זוכים בעיניו בדין: "הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו... ובמלאכיו ישים תהלה - אף כי אנוש רימה, ומה יצדק ילוד אישה".
והסבר שלישי מן המדרש: "דבר אחר - בעולם הזה שופטני, ולעתיד לבוא אל תבוא במשפט". וזהו יישוב נפלא לסתירה: השאלה היא היכן. שפטני ריבונו של עולם כאן בעולם הזה, ואם עליי להזדכך - בואו אחיי בואו רעיי, אני מבקש את אותם ייסורים; אבל בעולם הבא אל תבוא במשפט את עבדך, שהרי שם התעריפים גבוהים הרבה יותר. אם כבר עליי לעבור משהו - שאעבור את הזיכוך כאן ואגיע צדיק לעולם הבא.
הרדיפה: פגיעה בגוף ובנשמה
כִּי רָדַף אוֹיֵב נַפְשִׁי, דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי, הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם.
רש"י מבאר: אם חטאתי לך - כבר לקיתי, שהרי "רדף אויב נפשי". ורש"י מוסיף שאין זה על דוד בלבד, אלא מזמור זה נאמר כנגד כל ישראל. כלומר, אם חטאנו לפני ה', הרי בכל הרדיפות והרציחות וההשמדות והאינקוויזיציות וכל מה שעברנו כבר אמורה להיות כפרה, ובזה כבר אנו אמורים להיות זכים בעיניך.
הרד"ק מבאר "דיכא לארץ חיתי" - דיכא את חיי כאילו הן לארץ, שחיי הושפלו והונמכו עד עפר. "הושיבני במחשכים" - זו ירכתי המערה, שבה ישב דוד בהתחבאו מפני שאול; מקום שאין בו אור, מקום פנימי וחשוך, והוא שם כמת תחת לארץ. ומהו "כמתי עולם"? לא אמר סתם "כמת", אלא כאותם שמתו לפני זמן רב, שכבר מתייאשים מהם ואין רואים שום סיכוי שיחזרו; כבר עצמות יבשות הם. שאף ששני הסוגים אין להם תקומה על פי טבע, המתים מכבר רחוקים מתקומה הרבה יותר ממי שמת זה עתה, שהרי שמענו מקרים שאדם נחשב מת ולפתע נשמעו דפיקות מן המקרר, והתברר ששלחוהו מוקדם מדי.
ומהו "חיתי"? מצודת ציון מבאר שהיא הנפש, כמו "ויהי האדם לנפש חיה". וכשמדברים על דרגות הנשמה - נרנח"י - בחינת "חיה" היא בחינה גבוהה מאוד; חיה ויחידה הן בחינות גבוהות, ובספרים כמעט אין עוסקים בהן, משום שבודדים זכו להן. אחד מהם הוא דוד המלך, ואכן אנו רואים שהוא מזכיר כמה פעמים "חיתי", ואף "יחידתי": "הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי". וזה מתאים מאוד למה שכתבנו במשנת הגלגולים, שדוד הוא גלגולו של אדם הראשון - אדם, דוד, משיח, ראשי תיבות אד"ם. ואדם הראשון זכה לנרנח"י בשלמותן הגבוהה ביותר, ולכן אומרים המקובלים שהשיג את התורה בשלמות הגבוהה ביותר, שכן ככל שיש לאדם יותר שלמות בנרנח"י כך השגתו בתורה גבוהה יותר. ואף על דוד נאמר שהלכה כמותו בכל מקום - אף שהיו בדורו חכמים ונבונים וצדיקים ולמדנים, הלכה כמותו בכל מקום; שהשיג גם את בחינת החיה והיחידה.
המלבי"ם מבאר שהאויב פגע בשני החלקים: ברובד הרוחני וברובד הגשמי. ברוחני - "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים": מוציאים אותי מן הארץ ללכת ולהתחבר אל הנוכרים, וזה כעובד עבודה זרה, הרי פגיעה ברוחניות. ובגשמי - "דיכא לארץ חיתי, הושיבני במחשכים", היא המערה, כאנשים הקבורים בבור; ונמצאתי נעדר גם מחיי הגוף וגם מרוחניות הנשמה. וכלל נקוט בידו של המלבי"ם: בכל מקום שנאמרו "נפשי" ו"חיתי" יחד, האחד מדבר על החלק הגשמי והשני על הרוחני - "חיתי" היא בחינת החיות הגשמית, ו"נפשי" בחינת החיות הרוחנית.
עטיפת הרוח ושממון הלב
וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי, בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי.
כבר הסברנו במזמור הקודם את "ותתעטף עליי רוחי": אדם הנתון בצרה כמו מתכווץ ומתעטף ברוחו, בחינת עצבות ובחינת אדם מדוכא. וכאן גרם הדבר גם ל"בתוכי ישתומם ליבי" - "ישתומם" מלשון אוטם ותימהון, כדברי רש"י, כמו "וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" שביחזקאל, וכמו "ותשב תמר ושוממה": בחינה של שממה, של תימהון, של אוטם הלב.
המלבי"ם מבאר שדוד מתאר את עצמו כמי שהגיע קיצו: רוחו - הם הכוחות הרוחניים והנפשיים - מסתתרת תחת מעטפת ואינה מוציאה כוחותיה אל הפועל; והלב, שהוא משכן החיים, נעשה שומם. מרוב המצב הנורא, כשאני מרגיש שהקץ קרוב, הגעתי למצב שכוחותיי הרוחניים והגשמיים אינם באים לידי פעולה, והם מדוכאים ושפלים עד שאיני יכול לעבוד את הקדוש ברוך הוא כפי שהייתי רוצה.
זכרון ימים מקדם - מקור הנחמה
זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם, הָגִיתִי בְכׇל פׇּעֳלֶךָ, בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ.
רש"י מבאר: זכרתי ימים מקדם שהפלאת לנו ניסים רבים, ועשית לנו ניסים בעבר. והרד"ק מוסיף: דווקא כשאני בצרה ולבי משתומם בתוכי, אני זוכר ימים מקדם שבהם היו אבותינו בצרה גדולה ואפילו גדולה משלי, ואתה הצלתם - ובזה אני מתנחם. "הגיתי בכל פועלך" - בפעלים ובנפלאות ובניסים; "במעשה ידיך אשוחח" - במה שעשית עמם, ובזה תהיה לי נחמה. על ידי שאני נזכר בכל הניסים והנפלאות אני מתנחם ואומר: מי שגאל את אבותינו ממצרים הוא יגאל אותנו, ומי שהוציאנו בעבר מצרה וממצוקה יוציאנו גם עכשיו. נמצא שגם במצב הנורא שאני שרוי בו יש לי חיזוק להרגיש שהקדוש ברוך הוא יגאלני ויושיעני מצרתי.
המלבי"ם מבאר זאת בדרך אחרת: ידוע שאדם ברגע שלפני המוות רואה את כל חייו עוברים לפניו כסרט, בשניות ספורות. כך אומר המלבי"ם - ברגע האחרון שבו נפרדת הנפש מן הגוויה, עובר על מחשבותיו כל אשר עבר עליו בימי חייו, עד שהוא נזכר בימים מקדם.
פועל ומעשה, הגיון ושיחה
המלבי"ם מבאר בכמה מקומות את ההבדל שבין "פועל" ל"מעשה", ששניהם נראים כאחד. "מעשה" הוא הדבר הנגמר, שהושלמה עשייתו; ו"פועל" הוא הדבר שעדיין ממשיכים ופועלים בו, ההתעסקות שבהווה. ולפי זה: בעניינים שבהם ראיתי את פועל ה', איך הקדוש ברוך הוא עוסק עדיין בהווה בקיום המציאות ובשמירתה בהשגחה תמידית - כנגדם אני משוחח גם במעשה ידיו, הם הדברים שכבר נעשו: שמים וארץ מעשה ידיו הם, וכבר עשויים. ואמנם ודאי מאמינים אנו שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אבל אין אנו רואים זאת ואין אנו מרגישים בזה; ואילו בכל המקרים המתהווים אצלנו יום יום אנו רואים את פועל ה' - רואים כיצד הוא עושה ניסים עכשיו, כיצד הוא משגיח עכשיו, כיצד הוא שומר עלינו כעת. ואומר דוד: בשני הדברים אני מתבונן - הן בפועל ה' שבהווה, והן במעשה ידיו וחסדיו עמנו מששת ימי בראשית.
ועוד מדקדק המלבי"ם בלשון: "הגיתי בכל פועלך" - על פועל ה' צריך שימת לב ועיון, ולכן "הגיתי", שיש להגות ולהתבונן כדי לראות את פועל ה'. לעומת זאת מעשה ידיו - כל מי שפותח עיניו רואה שמים, רואה ארץ, רואה ימים, רואה שמש; כאן די ב"אשוחח", ואין צורך בהגות גדולה כדי לראות את מעשה ידיו הקיימים. אבל לראות השגחה - זה כבר דורש הגיון: אתה רואה השגחה, ואחר אומר לך "לא יודע, אני לא ראיתי שום דבר".
השגחה - מי שרוצה רואה
סיפר לי יהודי מקריית הרצוג, רב אליהו דרעי, שהייתה קרובת משפחה מצד אשתו שהייתה נשואה לאדם כהן, התגרשה ממנו, נישאה לאחר, ולאחר מכן חזרה לראשון והרתה ממנו, ורצתה להינשא לו. אמר לה: אין שום סיכוי, מי יאשר את זה - גם גרושה לכהן וגם נישאה בינתיים. והיא התעקשה: קח אותי לרב עובדיה, הוא מתיר עגונות, בוודאי ימצא לי פתרון. אמר לה שאין פתרון נגד התורה, והיא התעקשה עד שלקח אותה. נכנסו, וסיפרו לרב את הסיפור, ואמר הרב: לא, לא, מה שייך? גם כהן וגם זה, בכלל לא שייך. אמר לו: הרב, היא בהריון ממנו, אולי ימצא הרב איזה פתרון. השיב הרב: זה לא יחזיק, זה לא יחזיק - והוציא אותה. חזרו בדרכם בכביש מספר אחת, וכשעברו ליד תל השומר החלה לצעוק שיש לה כאבים, ומיד הכניסוה. תוך פחות משעה - כדברי הרב - עלה הפֶּלֶט.
סיפרתי פעם את הסיפור הזה במדרשה לבנות, בדברי חיזוק. יש שם בנות אינטליגנטיות, עורכות דין ומשכילות. קמה אחת מן האוניברסיטה ואמרה: כבוד הרב, כנראה שבגלל שהרב אמר לה שזה לא יחזיק, זה גרם לה ללחץ, ועל ידי זה הגיעה למצב שהפילה. כלומר, איזה נס יש כאן? אמרתי לה: אני סיפרתי סיפור; מה לחשוב - כל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. אני אחשוב השגחה, אני אחשוב יד ה', אני אחשוב צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, ואת תחשבי שהלחץ גרם לה. השגחה היא עניין אינדיבידואלי: מי שירצה יראה, ומי שלא ירצה לא יראה. אפשר להביא לאדם את הדברים הברורים ביותר, והוא יאמר "אני לא רואה" - לבריאות. משמים אין מכריחים אותך לראות. וזה מה שאומר הכתוב: להתבונן בהשגחה צריך "הגיתי", כי אדם ירצה שלא לראות השגחה. יגיע הזמן שכולם יראו; אבל מי שרואה עכשיו מרוויח כבר כעת, שהוא רואה את מעשה ה' והשגחתו בכל מה שקורה עמנו.
וכן ראינו בשעתו אצל שרון: אמר עליו הרב עובדיה יוסף שה' ייתן לו "באנג" אחד בראש, ישכב ולא יקום. שמע זאת ונבהל, וכנראה זכר עוד משהו מבית סבא, ושלח מישהו לבקש מן הרב שימתן את הדברים. אמר הרב לשליח: אמור לו שלא ידאג, הוא יאריך ימים. ושני הדברים התקיימו בו: חטף "באנג" אחד בראשו, והאריך ימים בבית החולים, נושם נשימה עצמונית במשך שנים - שבע שנים. השם ירחם.
לסיכום: המזמור נאמר מתוך אפלת המערה, ופותח בבקשה כפולה - "שמע תפילתי" על הצרכים הכוללים שהקדוש ברוך הוא נאמן לתתם לעולמו, ו"האזינה אל תחנוני" על הבקשות הפרטיות שאינן באות אלא מצדקתו. מתוך כך מבקש דוד "אל תבוא במשפט את עבדך": אל תמדוד אותי לפי גדלותך הבלתי מוגבלת, שאז לא יצדק לפניך כל חי, אף לא החיות של מעלה. וחז"ל לימדונו בזה כמה פנים - שלא ייתבע על התוכחה, שלא ידקדקו עמו כחוט השערה כדרך הדין בצדיקים, ושהזיכוך יהיה בעולם הזה ולא בעולם הבא. ולבסוף, מתוך שפלות הגוף והנפש, מוצא דוד את נחמתו בזיכרון: "זכרתי ימים מקדם" - מי שהציל את אבותינו מצרות גדולות משלי יצילני גם עתה. ובזה נדרש מאיתנו "הגיתי בכל פועלך" - להתבונן ולראות את יד ה' המשגיחה בהווה, שכן ההשגחה גלויה רק למי שרוצה לראותה.