ספר תהילים פרק כ' הוא מהפרקים המוכרים ביותר. כל אחד מאיתנו אומר אותו לפחות פעם ביום: לפי מנהג הספרדים בימים שבהם אומרים תחנון, ולפי מנהג האשכנזים גם בימים שאין בהם תחנון, למעט ימים שאומרים בהם הלל. זהו המזמור שאנו אומרים בין "אשרי" ל"ובא לציון".
לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ יַעַנְךָ יְהֹוָה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב׃
במזמור הזה יש קושי בולט: נאמר "מזמור לדוד", ופתאום הכתוב עובר לדבר בגוף שני. אם זהו מזמורו של דוד, היינו מצפים ל"יענני ה' ביום צרה, ישגבני שם אלוהי יעקב". ובכן, על מי דוד מדבר כאן? מי הוא זה ש"יענך"?
מחמת כן כמה מן המפרשים מבארים אחרת. האבן עזרא כותב: "חיברו אחד מהמשוררים על דוד" - כלומר אחד המשוררים, כמו אסף או בני קורח, חיבר מזמור זה על דוד. "לדוד" במובן "על דוד", ולא שדוד זימר אותו. ראיה לדבר: "מזמור שיר ליום השבת" - וכי יום השבת מזמר? אלא זהו שיר על יום השבת. ולפי זה מובן היטב: המשורר מתפלל על דוד ואומר לו ה' יענה לך, ישגבך, ישלח עזרך מקודש וכו'.
אפשרות שנייה שמביא האבן עזרא: "דוד חיברו ואומר לנסיכו" - דוד הוא המחבר, והוא פונה לנסיכו, בפשטות לשלמה, למלך שיבוא אחריו, ומתפלל עליו שה' יענה לו ביום צרה ויצילנו.
אפשרות שלישית: "או לעצמו ידבר" - דוד מדבר אל עצמו בגוף שני, וכך מצאנו שאדם מדבר אל עצמו בלשון נוכח.
אפשרות רביעית באבן עזרא: זו תפילה על המשיח. "יענך ה' ביום צרה" - בעת המלחמה, ייתכן שמדובר במלחמת גוג ומגוג שהיא יום צרה, והוא מתפלל על המשיח שה' יענה לו ויצילנו. ואם מדברים על המשיח, ייתכן מאוד שהכוונה גם למשיח בן יוסף, שכתוב עליו שעתיד למות על ידי ארמילוס הרשע, ועל כך אנו מתפללים בברכת "בונה ירושלים" - מי שישים לב יראה שם פסקה מהאר"י הקדוש שיש לכוון בה על משיח בן יוסף שלא ימות על ידי ארמילוס הרשע. אם כן ייתכן שזהו מזמור שאמר דוד כנגד משיח בן יוסף, שה' יענה לו ביום צרה ויצילנו בעת המלחמה.
רש"י מבאר שדוד אמר את המזמור ליואב. כשהיה דוד שולח את יואב ואת כל ישראל למלחמה, היה עומד בירושלים ומתפלל עליהם. ואין הכוונה ליואב דווקא, אלא יואב היה שר הצבא, ו"יענך ה' ביום צרה" מכוון לכלל ישראל. וזה כמו שמובא בשמואל ב' פרק כ"א, שלאחר שנלחם דוד עם ישבי בנוב וכמעט שמת, אמרו לו אנשיו: לא תצא עוד עמנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל. "אתה תהיה לנו מאיר לעזור" - מוטב שתהיה עוזר לנו מתוך ירושלים, שתתפלל עלינו, מאשר שתרד לקרב וחלילה יכבה נר ישראל. ואמרו חז"ל: אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה. מה למדנו? שדוד היה מתפלל בירושלים, ואלמלא תפילתו לא היה יואב מנצח בקרב. אם כן לפי רש"י, דוד אמר מזמור זה על העם ועל יואב בצאתם לקרב.
נעבור לביאור המלבי"ם. כאן, בצורה חריגה מאוד מדרכו, יש לו שני ביאורים שלמים למזמור: אחד ארוך ומפורט, ובסוף המזמור ביאור נוסף בדרך קצרה יותר ובכיוון שונה.
דרכו של המלבי"ם, כידוע, לעיין תמיד ברקע שבו נאמר המזמור. כל מזמור נאמר על רקע מסוים, והמלבי"ם קורא את המזמור ומנסה להבין מה היה הסיפור. כפי שאמרתי לא פעם: כשאני רואה מה אדם עונה לחברו, אני יכול להבין מה נשאל, אף שלא שמעתי את השאלה. כך גם כאן: מתוך עיון בנושאי המזמור אנו מבינים מה היו הבעיות, על מה היה צריך לעורר, והמזמור עצמו מגלה לנו את הרקע.
אומר המלבי"ם: מקישור דברי המזמור ועניינו מתברר שהמזמור חובר על מלחמה שהייתה לדוד עם עם רחוק מירושלים, ודוד היה שם בסכנה. כאשר שמעו על כך בציון, עשו שני דברים: התפללו עליו, וגם שלחו חיל שיעזור לו במלחמתו. בעודם בדרך לעזרתו, התברר להם שדוד ניצל בדרך נס - הוא ניצח את המלחמה לא בכוח הזרוע אלא בסיעתא דשמיא, בשם ה'.
ואומר המלבי"ם: אם מחפשים דוגמה לכך בהיסטוריה, זהו הסיפור שהזכרנו - המלחמה עם ישבי בנוב. שם נאמר שכאשר נלחם דוד עם בן הרפה, "ויעזור לו אבישי בן צרויה ויך את הפלישתי", ואז "נשבעו אנשי דוד לו לאמור לא תצא עוד איתנו למלחמה" - כיוון שהדבר סכנה, ויש חשש שנאבד את המלך, ואובדן המלך הוא נזק שאין לו שיעור. ואכן רואים משם שהיו להם אחר כך עוד מלחמות בנוב שבהן ניצחו, דוד היה בסכנה גדולה, התפללו עליו שה' יצילנו, ומאז כבר לא יצא דוד להילחם.
לסיכום הרקע: במזמור זה יש תפילה שמתפללים על דוד, והיא מתחלקת לשלושה חלקים. החלק הראשון - תפילתם של אלה שיצאו מירושלים לעזור לו; לא דוד מתפלל, אלא היוצאים מירושלים מתפללים עליו והולכים לסייע לו גם פיזית. החלק השני - כאשר הם שומעים בדרך שדוד כבר ניצל, והם משוררים ומודים לה'. החלק השלישי - מאמרו של ראש המשוררים (ובהמשך נראה מדוע הכרח לומר שזה ראש המשוררים ולא כולם), על כך שניצחו את המלחמה לא בחרב ובחנית אלא בדרך ניסית.
יַעַנְךָ יְהֹוָה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב׃
זו תפילתו של החיל שיצא מציון לעזור לדוד: ראשית, שה' יענהו ביום צרה ויצילנו - דוד נתון כעת במצוקה, שליחים מגיעים לבשר על כך, והם מתפללים עליו ויוצאים לקראתו. ואף שדוד נמצא כעת רחוק מן הארץ הקדושה ומלחמתו בחוץ, עם כל זה "ישגבך" - מי ירומם אותך ויצילך מן האויב? "שם אלוהי יעקב".
ומדוע דווקא אלוהי יעקב, ולא אלוהי אברהם או אלוהי יצחק? מבאר המלבי"ם: ליעקב ניתנה הבטחה מיוחדת בהיותו בחוץ לארץ - "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת". גם אתה, דוד, נמצא עתה בחוץ לארץ וזקוק לאותה הבטחה עצמה. השם שענה והבטיח ליעקב בחוצה לארץ - הוא יענה גם לך, ישמור עליך ויהיה עמך, וגם ישיב אותך בחזרה לירושלים ולארץ ישראל.
יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ׃
אף שאתה רחוק כעת מציון, "ישלח עזרך מקודש" - משמיים ישלח ה' את עזרו אליך. וחוץ מזה "ומציון יסעדך" - אנחנו, החיל היוצא כעת מציון לעזור לך. שהרי חוץ מן הסיעתא דשמיא צריך גם השתדלות.
אבל שימו לב לדיוק הלשון: העזרה האמיתית היא "מקודש", משמיים. מציון בא רק "סעד". מהו סעד? רק עזר וסיוע לישועה האלוקית. הסיוע האלוקי הוא העיקר, אלא שצריך השתדלות, ולכן יוצא החיל מציון לסעוד, להיות סעד לעזרה האלוקית.
יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה׃
אף שכעת אינך יכול להקריב קורבנות, כדרכם להקריב לפני המלחמה - כפי שראינו אצל שמואל ששלח את שאול למלחמה ואמר לו להמתין לו בהקרבת העולה - יזכור לך ה' את המנחות שהקרבת עד היום. וכן "ועולתך ידשנה": יזכור ה' את דשן העולות, מה שנשרפו ועלו ונעשו דשן, את זה יזכור לפניו.
"סלה" - המפרשים נוטים לבאר לעולם ועד, אבל המלבי"ם תמיד מסביר שפירושו נסתיים העניין. ולפי ביאורו "יזכור" מוסב על שניהם: ה' יזכור את כל מנחותיך וגם את עולתך והדשן שבה, ואז "סלה" - כאן נסתיים המאמר.
הרד"ק מעיר שידשנה אינה ההגייה המתבקשת - שהרי מדובר על העולה, והיה ראוי לומר "ידשנָה". אלא שפעמים יש קמץ במקום סגול, כמו "ואקראָה לך". והרד"ק מבאר "ידשנה" - ישים אותה לדשן, כלומר ישלח אש מן השמיים ויקבל את עולתך ברצון.
ורק שימו לב לטעות רווחת: יש שקוראים "יְדַשְׁנֶה" בשווא נח. וזו טעות. אומנם יש שווא תחת השין, אבל השווא הזה נע - ומניין אנו יודעים? מפני שיש דגש בשין. אילו הייתה השין רפויה, כיוון שהיא באה אחרי תנועה קטנה (פתח בדל"ת), היינו קוראים בשווא נח. אבל הדגש שבשין הופך את השווא לשווא נע, ושווא נע נקרא לפי הספרדים בדומה לצירה ולפי התימנים בדומה לפתח. כלומר יש להניע את השווא: "יְדַשְּׁנֶה סלה". דרכם של האשכנזים להגות את כל השוואים כנחים, אך זה שיבוש - השווא פעמים נח ופעמים נע.
יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא׃
כיוון שכבר ביאר המלבי"ם ש"סלה" מסמן סיום, מכאן מתחיל חלק חדש: נכנסת להקת המשוררים. עד כאן הייתה תפילה, שהרי הם יצאו מירושלים ושמעו על מצבו של דוד. אבל בשלב הזה כבר שמעו שברוך ה' הייתה ישועה, וכשיש ישועה צריך להודות. לכן הם אומרים: "יתן לך כלבבך" - תאוות ליבו של דוד הייתה הישועה, והנה נתן לך ה' כלבבך, כמו שרצית להיוושע. וכן "וכל עצתך ימלא" - העצה וההסכמה והרצון שלך להיוושע, את זה מילא ה'.
כאן מביא הרד"ק ביאור נפלא ממדרש שוחר טוב: דוד, על ידי שהיה שלם לפני בוראו ובלב שלם מתפלל אליו, היו אומרים לו "יתן לך כלבבך". אבל לכל אדם אין אומרים כן, שפעמים יש בליבו של אדם לגנוב או לעבור עבירה או דבר שאינו ראוי, אלא מה אומרים לו? "ימלא ה' כל משאלותיך".
ביאור נפלא. שהרי גם אדם רשע - על כל פנים רשעי הדורות שעברו - לא היה מבקש בפה מלא: ריבונו של עולם, עזור לי לגנוב. בקשות הוא אולי ביקש, והבקשה בחיצוניותה הייתה חיובית, אבל "בקרבו ישים אורבו" - המגמה שבלב היא שלילית. לדוגמה: הוא מכיר רשע שהוא רוצה במותו, וכוונתו האמיתית היא לשאת את אשתו. הבקשה לכאורה חיובית - "ריבונו של עולם, יתמו חטאים מן הארץ", הוא אפילו מהדר ואומר "יתמו חוטאים", האיש הזה מרשיע ועושה צרות, קח אותו - אבל מה שבליבו הוא שיוכל להתחתן עם אלמנתו. כלומר המקסימום הוא שלאדם מגמה שלילית בלב, אבל שיוציא אותה בפה - זה לא ייתכן. דוד המלך היה יחיד בכך שאפשר לומר עליו: ריבונו של עולם, השגח גם על מחשבתו, כי אצל דוד גם המחשבה הייתה טהורה, ומעולם לא הייתה בה שום מחשבה שיש בה פגם.
ניקח דוגמה פחות קיצונית. אדם מבקש: ריבונו של עולם, עזור לי לזכות בפיס. האם זה טוב לך? רוב הסיכויים שלא. ומה הוא אומר? "אני כל כך רוצה לבנות את עולם התורה, אני כל כך רוצה להחזיק ישיבות" - זו כביכול כל מגמתו. אבל מה בליבו? אני תקוע בדירה של שלושה חדרים, ואת הרכב כבר מזמן לא החלפתי.
פעם אחת הגיע אל הרב שטיינמן מישהו עם עשיר פילנתרופ, ואמר: כבוד הרב, העשיר הזה מבקש ברכה שיזכה לפרנסה בשפע כדי שיוכל להחזיק את עולם התורה ולתמוך בישיבות. אמר לו הרב: וכי זו כל המגמה? זה מה שחסר? הרי תתפלל שה' יחזיק את עולם הישיבות, למה שתתפלל שייתן לך עושר? ענה לו: לא, הרב, הוא רוצה לזכות להיות צינור שזה יעבור דרכו. ה' יכול להחזיק את עולם הישיבות באלף ואחד דרכים, אבל למה שזה לא יעבור דרכי, שאזכה להיות המחזיק ואקבל על כך שכר. אמר לו הרב שטיינמן: ולי נראה שהוא מבקש זאת דווקא מפני שהוא רוצה ליהנות מן השיריים. מבינים? שיעבור העושר דרכי לתמיכה בעולם התורה, ובדרך יישארו קצת שיריים לווילה ולטיסות לחו"ל וכמה עניינים.
בקיצור: ייתכן שאדם מבקש בפה דבר הגון, אבל מה בלב? על דוד, שהיה שלם לפני בוראו ובלב שלם מתפלל אליו, אפשר לומר "יתן לך כלבבך" - לא רק כפי שאתה מוציא בפה אלא אפילו מה שאתה חושב בלב. אבל לכל אדם אומרים "ימלא ה' כל משאלותיך": את משאלותיך שבפה ימלא ה', אבל שתוכל להוציא לפועל את המחשבות השליליות - את זה איננו אומרים.
נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְהֹוָה כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ׃
מה הייתה תאוות ליבו של דוד? הישועה. ולא סתם ישועה, אלא שכאשר יבואו לעזור לו כבר יהיה הדבר מיותר, משום שה' כבר עזר. אדם מגושם מצפה שיבואו לעזור לו משם וישלחו תגבורת מפה; אדם שלם יותר מבקש: ריבונו של עולם, אתה תושיע אותי, שעד שיגיעו כבר יתברר שאני אחרי הכל. זהו "נרננה בישועתך" - אתה מתפלל שכשיבואו לא יהיה להם מה לעשות, אלא רק להודות לה' על הישועה.
"ובשם אלוהינו נדגול" - זו הייתה עצתך: שכאשר נבוא להילחם, הדגל שלנו והכוח שאיתו אנו באים יהיה שם אלוקינו. לא "כוחי ועוצם ידי", אלא שה' יהיה שר החיל ההולך בראשם, והדגל ייקרא על שמו ואנו נימשך אחר דגלו. ובזה שה' מילא את חפץ לבבך ואת עצתך, מכאן אנו יודעים ש"ימלא ה' כל משאלותיך" - אדם כזה, כל מה שיבקש ייתן לו הקדוש ברוך הוא.
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהֹוָה מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ׃
כבר בשלב הזה עומדים אנו בקושי: קודם נאמר "נרננה בישועתך" - המזמרים מדברים בלשון רבים, וכאן פתאום "עתה ידעתי" בלשון יחיד. היה ראוי לומר "עתה ידענו".
הרד"ק מבאר שכעת כל אחד ואחד מישראל יאמר "כי הושיע ה' משיחו". שהרי אויביו של דוד היו רבים, "רבו משערות ראשי שונאי חינם", והם תמיד טענו כנגדו: דוד חוטא, דוד רשע, ה' שונא אותו. "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר". המפורסמים שבהם הם אחיתופל ודואג האדומי, אך דוד אומר שהיו רבים. והם היו אומרים "אין ישועתה לו באלוהים סלה" - כפי שלמדנו במזמור ג': אין לו ישועה כלל, אינו ראוי, הוא ממזר, הוא בא מאדומי וממואבי. וכעת, כשהם רואים ישועה מאת ה' - "עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו": כולם יודו ויאמרו שה' הושיע את משיחו, שדוד הוא משיח ה', ולא כמו שדיברתם וחשבתם קודם. "יענהו משמי קודשו בגבורות ישע ימינו" - הנה במעט עם שהיה עמו הפיל רבבות, וכיצד יהיה זה אם לא שיד ה' עמו? והדבר היה סתירת לחי לכל אלה שיצאו כנגד דוד.
המלבי"ם מבאר שכאן מגיע החלק השלישי של המזמור, מאמרו של ראש המשוררים. ולכן שים לב שהכתוב עובר ללשון יחיד - כי ראש המשוררים הוא יחיד. והוא אומר: עתה אני יודע בבירור ש"יענהו משמי קודשו", שהקדוש ברוך הוא בעצמו הושיע את משיחו, בעצמו שלח עזרו מקודש.
וכיצד יודעים זאת? האם שמעו בת קול מן השמיים? לא. הדבר בא לידי ביטוי ב"גבורות ישע ימינו". צריך לדעת שכאשר מדובר על ימין - זהו ביטוי לחסד ה'; וכאשר מדובר על שמאל - הביטוי מורה על דרך הטבע והנהגת הטבע. וכאן נוכחתי לראות שהישועה הייתה בגבורות ישע ימינו, כלומר ישועה שהיא למעלה מדרך הטבע. מכאן שהגיעה לו תשובה משמיים להודיע שה' בעצמו הושיע את משיחו, שהרי הושיעו מכוח הימין, וכוח הימין מורה על השגחה פרטית מאת ה'.
אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר׃ הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד׃
אלה באים לתקוף ברכב - היינו מרכבות סוסים - ואלה מן הצד האחר נלחמים בסוסים. ואנחנו איננו עושים דבר, אלא "בשם ה' אלוקינו נזכיר". ואף שלא פעלנו שום פעולה, עם כל זה "המה כרעו ונפלו". ומה אתה רואה מכאן? שהישועה כאן היא ישועה על טבעית מאת ה' - "הושיע ה' משיחו" בגבורות ישע ימינו, ישועה שהיא בבחינת הימין.
ואומר המלבי"ם: ההבדל בינינו לביניהם היה כפול - הן באמצעים והן בתכלית. באמצעים: הכלים שהם בחרו להצליח בהם היו כלים מגושמים - רכב וסוסים; ואילו אנחנו בחרנו כלים גבוהים הרבה יותר, כלים רוחניים - "בשם ה' אלוקינו נזכיר". וגם בתוצאה: "המה כרעו ונפלו", ואילו "אנחנו קמנו ונתעודד" - ופירוש "ונתעודד", אומר המלבי"ם, תקומה ביתר שאת, כמו "מעודד ענווים ה'", לשון התעודדות והתרוממות. הרי שגם באמצעים וגם בתוצאות ההבדל גדול: הם בחרו אמצעים מגושמים ותוצאתם נפילה, ואנחנו בחרנו אמצעים רוחניים ותוצאתנו "קמנו ונתעודד".
יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ׃
אומר המלבי"ם שפסוק זה הוא נושא כל המאמר, כעין סיכום העניין כולו: ביום קראנו ענה לנו המלך, "ה' הושיעה". כאשר קראנו בתפילה בעד דוד, כשרק הודיעו לנו שהמלך נתון במלחמה ושחייבים לבוא לעזרתו - זה היה השלב הראשון, שהתפללו שה' יושיע את דוד. ואז ענה לנו דוד ואמר: "ה' הושיעה". אתם באים בחיל ובכוח לעזור לי, אבל דעו לכם שאיני סומך לא על רכב ולא על סוסים, אלא רק על ישועת ה'. וכך היה בסופו של דבר, שה' הוא שהושיע את דוד.
עד כאן הביאור המרכזי. וכאן עושה המלבי"ם דבר נדיר בפירושיו: הוא עובר לפירוש נוסף שעל פיו מסביר את כל המזמור, אלא שכאן בדרך קצרה יותר. והפירוש הזה סובב על קוטב אחד: תשועה מאלוקים לעומת תשועת בשר ודם, והשוני ביניהם. בוא וראה שכל המזמור מדבר על מעלת התשועה מאלוקים לעומת חסרונה של התשועה מבשר ודם.
"יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוהי יעקב": הנה כמה הבדלים. האחד - "יענך ה'", תשועת ה' אינה על ידי שליחים אלא ה' בעצמו. השני - הישועה מיידית, "ביום צרה" - מיד ביום שאתה בצרה ה' עונה לך, בלי שהות ובלי הפסקה. השלישי - "ישגבך שם אלוהי יעקב": שם ה' הנקרא עליך עושה אותך לדבר נשגב וחזק. כלומר ה' לא רק נותן לך ישועה, אלא נותן לך גם תוקף, כוח ועוצמה.
"ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך": הרביעי - אין הוא מושיע אותך על ידי עזר ממלכי האומות, כמו שראינו שפנו לישועת מצרים ואשור, ועל כך נאמר "אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב". ומהיכן תבוא הישועה? "ישלח עזרך מקודש" - מן הקדושה שלך תצמח הישועה: המעלה שלך, עבודת ה' שלך, היא שתצמיח לך את הישועה. "ומציון יסעדך" - ציון, היינו אלה שבאים לעזור עזרה פיזית כמו אותו גדוד שיצא לסייע לדוד, היא רק סעד אל הישועה, עזר בלבד; אך לא עליו הוא סומך, כי עיקר הישועה תבוא על ידי קדושת מעשיך.
"יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה": אדם שנושע מבשר ודם ונותן למושיעו דורון על ישועתו, לא ראינו מעולם שהמושיע ישיב לו מתנה כנגדה. לדוגמה: מישהו עשה לך טובה גדולה, והלכת לתת לו מתנה, בונבוניירה. וכי הוא יוציא כעת ארנק וישלם לך עליה? הרי המתנה ניתנה תמורת הטובה, ואינך מצפה שישלם לך על הוצאותיך. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין זה כך: "יזכור כל מנחותיך" - הרי בעד הישועה הקרבנו מנחה לה', הודינו לו, הבאנו קורבנות ועולות, ואומר הכתוב שה' יזכור לך גם את זה, רושם לך לזכות ומשלם לך גם על ההודאה.
ויש לזה דוגמה נוספת, פלאית לא פחות: "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים". מילא אם היו אומרים לך שבשבת מוטלות עליך דרישות קשות - לצום, להתאמץ, להתגלגל בשלג - ובשכר זה תזכה לנחלה בלי מצרים, היה אפשר לומר: שווה להתייסר כדי לזכות. אבל בא הקדוש ברוך הוא ואומר: אני מצווה אותך להתענג, ואם תתענג ותיהנה כראוי - אתן לך נחלה בלי מצרים. הציווי עצמו הוא פרס, ועל קבלת הפרס אתה מקבל פרס נוסף. פלא פלאים: אני נותן לך ישועה, אתה מודה על הישועה, ועל ההודאה עצמה אתה מקבל שכר. מכאן רואים את גודל חסד ה' עם האדם.
"יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא": גם הדרך שבה באה הישועה שונה. כשהישועה מאת ה' - היא "כלבבך" וכעצתך. הרבה פעמים אנו זקוקים לעזרה בעניין מסוים, אתה פונה למישהו והוא מבטיח לעזור, ואז מתברר שהדרך שבה עזר אינה הדרך שרצית. לדוגמה: באת לבקש הלוואה, והוא רואה שמצבך קשה ומחליט לערוך מחר מגבית בבית הכנסת: "יש איתנו מתפלל, יעקב כהן, מצבו קשה מאוד, חייבים לעזור לו". מי ביקש זאת ממך? הוא יאמר: רצית שאעזור לך, עזרתי. כשאתה מבקש מבשר ודם שיעזור, ייתכן מאוד שיעזור לפי הראש שלו ולא לפי הראש שלך, ופעמים רבות העזרה אינה מתאימה לך כלל. אבל בישועת ה' - "יתן לך כלבבך": כפי שבליבך היית רוצה, כך יושיע אותך ה', לפי העצה שיעצת ולפי תאוות לבך, "וכל עצתך ימלא". ולא כבשר ודם שמושיע לפי עצתו ולפי חפץ לבבו, ואינו מתחשב בעצתך ובלבבך.
"נרננה בישועתך ובשם אלוהינו נדגול ימלא ה' כל משאלותיך": עוד הבדל. אדם שנושע מכוחו של בשר ודם - אין בזה כבוד גדול, ואינו מרנן על כך ואינו מכריז שפלוני הצילו, שהרי הדבר מראה שאינך יכול לעמוד בעצמך ואתה זקוק לעוזרים ומסייעים, וזו חלישות כוח. אבל מי שנושע מאת ה' - אין בזה שום ביזיון; מלך מלכי המלכים יצא לעזרתך, ואין כאן חוסר כבוד כלל. לכן כשאדם עוזר לי, מוטב שלא לספר ולא לפרסם שנזקקתי לעזרה; אבל כשה' עוזר לי - "נרננה בישועתך", אני מרנן ושר ומתפאר בכך. "בשם אלוהינו נדגול" - אני מניף את שם ה' על הדגל ומכריז שה' הושיעני, מעלה את הדבר על נס ומפרסמו.
ועוד: חוץ מזה שה' הושיע אותך מן הצרה הזאת, הוא גם "ימלא כל משאלותיך" בשאר העניינים. כמו שכתוב "זה עני קרא וה' שמע" - שמע למה שקרא? אומר דוד: לא, אלא "ומכל צרותיו הושיעו". זהו חסד ה': פעמים רבות אתה מתפלל על דבר אחד, ואומר ה' - לא רק זה, אני יודע עוד דברים שאתה צריך, ומשפיע עליך הכל. ביקשת מצרה אחת, וה' נותן הכל. ואילו כשאתה פונה לבשר ודם, אם ביקשת דבר אחד וקיבלת אותו - אמור תודה. וכי תצפה שיפתור לך גם את שאר בעיותיך? תאמר לו: עומדים להוציא אותי מן הדירה, והוא ידאג לך להלוואה לשכר דירה לחודש. איזה אדם יאמר לך: בוא אקנה לך דירה, אסגור לך את המינוסים ואעזור לך לחתן את הילדים? רק ה'. "זה עני קרא וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו", וזהו "ימלא ה' כל משאלותיך" - כשאתה פונה אליו, הוא נותן לך את כל מה שאתה צריך.
"עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו יענהו משמי קודשו בגבורות ישע ימינו": יש תשועה טבעית, והיא מיוחסת אל השמאל; ויש תשועה על טבעית ורוחנית, והיא מיוחסת אל הימין. ואומר דוד: מתוך כל התנאים שראינו קודם אני יודע שהישועה כאן לא הייתה טבעית אלא ניסית. אף שלא ראיתי אבני אלגביש יורדות מן השמיים ולא "שמש בגבעון דום", כל מה שתיארנו - "ישלח עזרך מקודש", "יזכור כל מנחותיך", "נרננה בישועתך" - כל זו ישועה שהיא מעל הטבע, ומוכיח לי "עתה ידעתי" שהישועה מאת ה'. "יענהו משמי קודשו" - ממקום שהוא למעלה מן המערכת, כלומר למעלה מן הכוכבים ומדרך ההשפעה הטבעית. כשמדברים על השגחה מאת ה' מדברים גם בעניין המזל, ומזל עניינו שורש היורד ומשפיע ונוזל משורשו העליון, כלשון "יזל מים מדליו". וכאן הישועה מאת ה', מלמעלה ירד השפע והשפיע כלפי מטה, וזה למעלה מן המערכת. וזהו "בגבורות ישע ימינו" - ישע ימינו מיוחס אל ה' בעצמו, "ימין ה' עושה חיל", שזה תמיד למעלה מן הטבע. הרי לך עניין ייחודי: כשאתה דבק בה', אתה זוכה לחסדים על טבעיים.
"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר": ומה אומר דוד עתה? כאשר אני רואה שישועתי למעלה מן הטבע, שוב איני עושה הכנות למלחמה. ואף שאלה ברכב ואלה בסוסים - אנחנו רק בשם ה' נזכיר. איני מצפה עוד לחיל שיבוא ויסייע לי בקרב, אלא בוטח בה' בלבד, ובכך ישועתנו. ואף על פי כן "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד": ה' יעשה לנו שני דברים - האחד, שהם יכרעו ויפלו; והשני, שאל תאמר שהם ייפלו ואנחנו נישאר כמות שהיינו, אלא גם לנו תהיה מעלה, "קמנו ונתעודד", בשאר העניינים, באושר ובהצלחה ובכל.
"ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו": ולכן, אומר דוד המלך, אני מבקש שהישועה תהיה תמידית מאת ה'. "ה' הושיעה" - תמיד תהיה הישועה מאתו ולא ישועת בשר ודם, "על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו" - לא נאמר שמעשה ידינו הוא אלוקינו, אלא הכל ממך, ריבונו של עולם. וכיוון שה' הוא המושל על הכל, מיד כשנקרא אליו "יעננו ביום קראנו".
פרק כ' הוא תפילה על המלך היוצא למלחמה. לפי המלבי"ם בביאורו הראשון, המזמור מתחלק לשלושה: תפילת היוצאים מציון לעזרת דוד, שירת המשוררים כששמעו שכבר נושע, ודברי ראש המשוררים המעיד שהישועה באה "בגבורות ישע ימינו" - מעל הטבע. ובביאורו השני כל המזמור סובב על ההבדל שבין תשועת ה' לתשועת בשר ודם: ה' עונה בעצמו ומיד, נותן תוקף, מצמיח ישועה מתוך קדושת מעשיך, משלם אפילו על ההודאה, מושיע "כלבבך" ולא לפי דעתו של המושיע, מעניק ישועה שיש בה כבוד לרנן ולדגול בה, וממלא את כל המשאלות ולא רק את הבקשה האחת. וממדרש שוחר טוב למדנו שרק על דוד, שהיה שלם לפני בוראו ובלב שלם מתפלל, אפשר לומר "יתן לך כלבבך", ואילו לכל אדם אומרים "ימלא ה' כל משאלותיך" - שכן לא כל מה שבלב ראוי שיתמלא. ומכאן חתימת המזמור ותביעתו: "ה' הושיעה" - לא רכב ולא סוסים, אלא בשם ה' אלוקינו נזכיר.